|
תוכן השער:
התפילה להרמוניה עם סיום 'שחרית' הרמוניה - הרעיון המרכזי בתפילות הסיום 'שיר של יום' בבית המקדש ובבית הכנסת היום ושבעת ימי השבוע - בין המיוחד והנבדל לרגיל והמאוחד היום והשבוע - הרמוניה בין ניגודים ימי השבוע והשתקפותם ההרמונית במין האנושי מעמדם של ימי השבוע על-פי חז"ל תכונתו החברתית-אנושית של כל יום בשבוע משמעותן ההרמונית של תכונות הימים ימי השבוע והשתקפותם ההרמונית באלוקי העולם התכונה האלוקית המתגלה בימי הבריאה השונים האחדות וההרמוניה האלוקית והאנושית |
יוצֵר אור וּבורֵא חשֶׁךְ עשֶׂה שָׁלום וּבורֵא רָע - אֲנִי יְהוָה (ישעיהו מה ז)
התפילה להרמוניה עם סיום 'שחרית'
הרמוניה - הרעיון המרכזי בתפילות הסיום
המתפלל המסיים את תפילתו יוצא מעולם התפילות האלוקי והאידיאלי אל עולם פרוץ ובלתי מושלם שמחוץ לכותלי בית הכנסת. עולם שבו הוא נתון בתווך בין כוחות סותרים. כיצד יתמודד עם יצרו הרע ועם פגעים שונים, פיזיים ומוסריים כאחד? התפילה לא פותרת שאלות אלו, אך היא מדריכה את האדם להגיע להתמודדות מול מצבים כאלה כשהוא שלם במידת האפשר, ובעל תפיסה הרמונית של עצמו ושל העולם. אדם המסוגל לחיות באופן הרמוני את הכוחות הפנימיים והחיצוניים כאחד, עשוי לדעת באיזו דרך לבחור, מתי יש להתמודד בתקיפות ומתי בהכנעה, מתי יש לסגת ומתי לתקוף, ובעיקר - כיצד להפיק מכל רעיון ומקרה את המיטב.
שער זה יפתח בדיון על היחס שבין ימי השבוע הבודדים לשבוע הכולל, כאבטיפוס לראייה הרמונית שאליה מחנכת אותנו התפילה בשער זה.
'שיר של יום' בבית המקדש ובבית הכנסת
האר"י הקדוש, שחי כאלף שנים אחרי אזכור זה שבמסכת 'סופרים', הנהיג את המנהג לספור את ימי השבוע בצמוד לשבת. על-פי מנהג זה, שהתקבל בכל עדות ישראל, מכריז המתפלל העומד לפני אמירת 'שיר של יום' כי הוא עומד לומר שיר של יום מסויים בשבת, למשל: "שיר של יום שני בשבת", "שיר של יום שלישי בשבת" וכך הלאה. קישור זה שבין ימי החול לשבת הוא יישום הדרישה ההלכתית הידועה לזכור את השבת בכל יום ויום. זוהי תוספת מאוחרת למשמעותה היסודית של תפילת 'שיר של יום', שיש לה כמה וכמה רבדים.
היום ושבעת ימי השבוע - בין המיוחד והנבדל לרגיל והמאוחד
מעמדו העצמאי של כל יום מקורו בייחודיות של כל יום מימות השבוע, ייחודיות המתבטאת בבריאת העולם ובברואים השונים שנבראו בכל יום. חז"ל דנו ביסודיות בשאלת הקשר שבין היום בשבוע למזמור 'תהילים' הנאמר בו, דרך פרשנותם על אופיו הייחודי של כל יום משבעת ימי הבריאה. הגמרא במסכת 'ראש השנה'5 דנה בשאלת הקשר שבין היום למזמור הנאמר בו, והגמרא במסכת 'שבת'6 מציגה קווי מתאר לאופיו של אדם על-פי היום בשבוע שבו נולד.
הרובד השני והעמוק יותר ב'שיר של יום' ובמאמרי חז"ל הדנים בו, הוא החוט המשותף המפלש את הימים ואת המזמורים של הימים השונים, ובניגוד לרובד הראשון המייחד כל יום, זה השני משותף לימים ולמזמורים שלהם. על-אף משמעותו הייחודית של כל יום אי אפשר להתעלם מהמסגרת המאחדת את הימים - השבוע כולו. צירוף הימים לשבוע אינו מקרי או טכני בלבד, ולוּ מעצם מרכזיותו של השבוע בתהליך בריאת העולם, והישרדותו לאורך אלפי שנות תרבות. רבי יהודה הלוי7 האיר את עינינו לשימושן של כל החברות והתרבויות במסגרת הזמן של שבעה ימים. בניגוד ל'חודש' הנגזר ממהלך הירח סביב כדור הארץ, או ה'שנה' הנגזרת מסיבוב כדור הארץ סביב השמש, המסגרת של שבוע בן שבעה ימים היא, לכאורה, חסרת עיגון בעולם הקוסמי. אבל, לפי רבי יהודה הלוי, השימוש הכלל-תרבותי במושג ה'שבוע' הוא עדות נחרצת לעולם שנברא בידי בורא אחד שהעניק לעולמו את שבוע הבריאה כמתואר בספר 'בראשית'.
היום והשבוע - הרמוניה בין ניגודים
השאיפה להרמוניה אינה רק צורך אנושי-פסיכולוגי, אלא גם חלק מתפיסה אמונית של אחדות האל. ביסוד התפיסה המונותאיסטית מצויה ההכרה כי אל אחד עומד בבסיס המציאות המורכבת והמסוכסכת שבה אנו חיים. הגרעין האחדותי האלוקי העומד ביסוד המציאות הוא המאפשר להרמוניה הפוטנציאלית להתקיים. ללא הרמוניה פוטנציאלית אפשר לגלוש, חלילה, לבור התחתיות של העולם האלילי, הרואה בכל כוח ישות עצמאית מסוכסכת עם כוחות אחרים ופועלת אך ורק כדי להאדיר את עצמה. די בסקירה מהירה של סיפורי הפנתיאון היווני על אליליו כדי להבחין בכך. תורת ישראל ואלוקי ישראל שוללים תפיסה זאת מכל וכל. על-פי תורת ישראל הכוחות המנוגדים העומדים ביסוד המציאות מתקיימים בהרמוניה. כוחות מנוגדים אלה וההרמוניה שביניהם מפורטים בתפילת 'שיר של יום' ובשאר התפילות הנאמרות בסיום התפילה.
ימי השבוע והשתקפותם ההרמונית במין האנושי
מעמדם של ימי השבוע על-פי חז"ל
המדרש הראשון נמצא בפנקסו של הדרשן רבי יהושוע בן לוי.8 קשה להניח כי רבי יהושוע בן לוי האמין באפשרות לחזות את אופיו של אדם על-פי יום הולדתו, אף שמשמעות פשטנית זו עולה מדבריו.9 הגיוון הרב באופיים של אנשים שולל פרשנות זו מכל וכל, ולכן סביר יותר כי עיקר הדרשה עוסק בניתוח המציאות הקיימת ולא בחיזוי עתידות. רבי יהושוע בן לוי עוסק במאמרו בתכונות אנושיות המשתקפות באופיים של אנשים ומחלק אותן לשבעה מאפיינים עיקריים על-פי ימות השבוע. הקישור לימי השבוע אינו מקרי אלא מבוסס על התפיסה היסודית של בריאת העולם. תפיסה זו גורסת כי בכל יום מימי הבריאה נברא מכלול שלם של מרכיבים חומריים ורוחניים המתבטאים בתיאור הבריאה של אותו יום. ברור כי תפיסה זו עומדת גם ביסוד קביעת 'שיר של יום', ומכאן חשיבותו הרבה של המאמר להמשך עיון תפילה בנושא.
תכונתו החברתית-אנושית של כל יום בשבוע
"האי מאן דבתרי בשבא - יהי גבר רגזן. מאי טעמא? משום דאיפליגו ביה מיא". הנולד ביום שני עתיד להיות אדם המתרחק ונבדל מהסובבים אותו, בהתאם להבדלה שביסוד הבריאה של היום השני - ההבדלה בין המים ליבשה. רבי יהושוע בן לוי מכנה תכונה זאת כרגזנות, ומשתמש בה כאבטיפוס לכל התכונות המבדילות ומרחיקות אדם מהחברה.
"האי מאן דבתלתא בשבא - יהי גבר עתיר וזנאי יהא. מאי טעמא? משום דאיברו ביה עשבים". הנולד ביום שלישי עתיד להיות אדם המעורב בחברה עד כדי התבטלות עצמית. התבטלות כזאת מיוצגת בתכונת הזנות, שהיא במהותה התמסרות טוטאלית של אדם לכל זר הנקרה בדרכו. הזונֶה עם הסובבים אותו מסיר את כל המחיצות המבדילות אותו מסביבתו ומאבד את זהותו האישית. תכונת התבטלות זו קשורה לבריאת העשבים והדשאים המתרבים במהירות רבה מבלי שאפשר יהיה להבחין בין עשב אחד למשנהו.
"האי מאן דבארבעה בשבא - יהי גבר חכים ונהיר. מאי טעמא? משום דאיתלו ביה מאורות". הנולד ביום רביעי עתיד להיות אדם חכם ומבריק כמאורות שנבראו ביום זה.
"האי מאן דבחמשה בשבא - יהי גבר גומל חסדים. מאי טעמא? משום דאיברו ביה דגים ועופות". הנברא ביום חמישי עתיד להיות גומל חסדים - העופות והדגים מקבלים את מזונם מן המוכן,ללא מאמץ,10 ובכך מייצגים את החסד האלוקי המקיים ומעניק לכל מטובו. מחד גיסא, אדם גומל חסדים רואה את עצמו כחלק מהחברה, שלא כמי שנולד ביום השני, ומאידך גיסא, אין הוא מתבטל בפני אחרים כמי שנולד ביום שלישי.
"האי מאן דבמעלי שבתא - יהי גבר חזרן. אמר רבי נחמן בר יצחק: חזרן במצות". הנולד ביום שישי ירדוף אחר קיום מצוות. יום שישי הוא היום המקדים והמכין לקדושת השבת והוא גם יום בריאת האדם, שחיזור אחר המצוות והאלוקות היא תכלית חייו.
"האי מאן דבשבתא - יהי בשבתא ימות, על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא. אמר רבא בר רב שילא וקדישא רבא יתקרי". הנולד בשבת, אומר רבי יהושוע בן לוי, ימות בשבת כי גרם בלידתו לחילול שבת. מאידך, אומר רבא בר רב שילא כי הנולד בשבת יקרא "קדוש גדול" על שום לידתו ביום הקדוש. הנולד בשבת מייצג דואליות תמידית הקיימת באדם שהגשים את יעדו. מחד גיסא, אדם זה חווה תחושה קשה של חוסר תכלית וריקנות גדולה של מי שנותר בלא מטרה בחייו. מאידך גיסא, מעלתו של אדם שהשיג את יעדו היא גבוהה על שום הצלחתו הנדירה להגיע לרום מעלתו, והוא זכאי לנוח על זרי הדפנה של היגע הנח מעמל חייו. את אותה דואליות ביטאו חז"ל יפה בדימוי "המוות בשבת" של הנולד בשבת, בשל המוות שאחז בו לאחר שהגיע ליעדו, ומאידך, בכינוי "קדוש גדול" לאור הצלחתו להעפיל לרום המדרגה.
משמעותן ההרמונית של תכונות הימים
רוב רובן של התכונות האנושיות המיוחסות לימי הבריאה השונים הן שליליות ואף הרסניות כשלעצמן, ללא האיזון הראוי באמצעות התכונות המנוגדות להן. היכולת להרכיב את תכונותיו המנוגדות של האדם לפסיפס שלם של אישיות הרמונית ומאוחדת היא האתגר הגדול ביותר של התרבות האנושית משחר הבריאה ועד אחרית הימים.
ימי השבוע והשתקפותם ההרמונית באלוקי העולם
התכונה האלוקית המתגלה בימי הבריאה השונים
"בראשון, מה היו אומרים? "לה' הארץ ומלואה"12 - על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו". פסוק זה המתאר את ד' כשליט היחידי על הארץ ומלואה, אכן מתאים ליום הראשון של הבריאה. ביום הראשון לבריאה היה הקב"ה שליט יחיד בעולם, מעצם יכולתו לברוא מציאות יש מאין, כמנוסח בלשון הגמרא שם: הקב"ה קנה את הארץ בבריאתו אותה. מאידך, הקב"ה גם הקנה את המציאות לברואיו, הנוטים למרוד בו לעיתים. אלא שביום הראשון נברא האור, והאור לא יכול למרוד בקב"ה, ולכן היום הראשון בבריאה מייצג יותר מכל את הקב"ה כשליט.
"בשני, מה היו אומרים? "גדול ה' ומהולל מאד"13 - על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן". גדלות ד' מיוחסת ליכולת האלוקית להבדיל ולחלק את מעשיו, ובכך למלוך על ברואיו. החלוקה המוזכרת כאן מתייחסת למלאכת ההבדלה בין המים שמתחת לרקיע - למים שמעל לרקיע, שהייתה הפעולה היחידה שעשה הקב"ה ביום השני לבריאה. ההבדלה בין עליונים לתחתונים היא ביטוי ציורי לנבדלות האלוקית מהעולם שברא. נבדלות זו היא עוד תכונה אלוקית יסודית הבאה לידי ביטוי בימי הבריאה וב'שיר של יום'.
"בשלישי, היו אומרים: "אלהים נצב בעדת אל"14 - על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו". אלוקים הניצב בעדת אל כמתואר במזמור יום השלישי, הוא אלוקים הניצב בקרב עדתו החיה בארץ. הקב"ה מגלה ארץ ומכין עולם לבני האדם עלי אדמות, כי הקב"ה של יום השלישי הוא אלוקי העולם המעורב והמתעניין בנעשה בעולמו ורוצה בטובתו של עולם זה.
"ברביעי, היו אומרים: "אל נקמות ה'"15 - על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן". הבורא של היום הרביעי הוא האלוקים התולה בשמים את השמש, הירח וכל צבאם. בורא העולם יודע בבירור כי יש אנשים שעלולים ליפול בפח עבודה זרה לשמש ולירח. ואכן, הקב"ה עתיד להיפרע מעובדי אלילים, כנאמר במדרש ובמזמור, אך הוא עצמו איפשר זאת מלכתחילה, כי זו משמעותה של ההכרה האנושית והבחירה החופשית שהוענקה לכל אדם.
"בחמישי, היו אומרים: "הרנינו לאלהים עוזנו"16 - על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו". הקב"ה של יום חמישי הוא האלוקים המסתתר בחביונם של חוקי הטבע. בורא העולם מתגלה במציאות הטבעית באמצעות ברואיו המורכבים כמו העופות והדגים. העופות והדגים המוזכרים כאן ואף בגמרא ב'שבת' הם אבטיפוס למורכבותה המופלאה של המציאות הטבעית המעידה כאלף עדים על קיום הבורא. אלוקים של יום חמישי המתגלה באמצעות ברואיו הוא הסינתזה בין האלוקים המסתתר של יום שני לאלוקים המעורב לחלוטין של יום שלישי.
"בשישי, היו אומרים: "ה' מלך גאות לבש"17 על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן". יום השישי של הבריאה נפתח בבריאת הבהמות והחיות והסתיים בבריאת האדם. בורא העולם שולט ללא עוררין על כל ברואיו אך מלכותו תושלם אך ורק כאשר יקבל עליו האדם מלכות זו מרצונו החופשי. בורא העולם של יום שישי הוא מלך העולם השואף להשלמת מלכותו על כלל המציאות, ובעיקר על האדם המסוגל, בבחירתו החופשית, לכפור במלכות זו או לקבלה.
"בשביעי, היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת"18 - ליום שכולו שבת". רבי נחמיה שם חולק ומסביר: "בשביעי על שם ששבת". רבי עקיבא רואה בשבת את התכלית העתידית של השלמות הגמורה, ואילו רבי נחמיה מדגיש את השביתה וההפוגה שהתרחשה ביום השביעי. בהמשך שם, תולה הגמרא את המחלוקת במאמרו של רב קטינא האומר כי ששת-אלפים מתקיים העולם ובשביעי המשול לשבת נחרב. רבי נחמיה מדגיש את החורבן שבשבת, הבא בעקבות ההפסקה שבבריאה, ורבי עקיבא שאינו מקבל את דעתו של רב קטינא, רואה בשבת את הייעוד והתכלית.
האחדות וההרמוניה האלוקית והאנושית
בורא עולם הוא השולט במציאות ואין בִלתו, כמפורט ביום הראשון. בורא עולם נבדל לחלוטין מהמציאות כבהבדלה של היום השני, וגם מעורב לחלוטין במציאות בבריאת הצומח ביום השלישי. בורא עולם הוא היוצר את האפשרות לטעות ולחטוא, בבריאתו את השמש והירח ביום הרביעי, והוא המתגלה מבעד לחוקי הטבע בבריאתו את המציאות המורכבת של בעלי החיים ביום החמישי. בורא עולם מייחל שהאדם שנברא ביום השישי יקבל עליו את עול מלכותו, ובורא עולם מבטיח גאולה וחורבן כאחד ביום השבת.
ההבדל בין שני מאמרי חז"ל על תכונות ימי השבוע הוא במושא ההשתקפות של התכונות האלו - המאמר שמובא בפרק זה מתאר את השתקפותן של תכונות הימים בתכונות האלוקיות היסודיות המתגלות בעולם, ואילו המאמר שמופיע בפרק הקודם תיאר את השתקפותן של תכונות הימים בתכונות האנושיות היסודיות שבאדם. אך הדימיון בין שני המאמרים רב על השוני. בשניהם נתפסים ימי השבוע באופן זהה,19 ובשניהם מופיעה המחלוקת על משמעותה של השבת.
ההקבלה שעולה משני המאמרים היא ביטוי מובהק להרמוניה הקוסמית השוררת בבריאה האלוקית. מילותיו של איוב:20 "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוהַּ", מיטיבות להמחיש את היסוד האחדותי השורר במציאות ומאחד בין בורא לנברא, על-אף הפער התהומי בין הנברא החלוש לבורא הכל יכול.
הערות:
1. מסכת 'תמיד' פרק ז משנה ד.
2. רמב"ם 'משנה תורה' הלכות 'בית המקדש' פרק ג הלכה ב.
3. 'דברים' פרק יח פסוק ז.
4. מסכת 'סופרים' פרק יח, וכן 'תלמוד ירושלמי' מסכת 'תענית' פרק ד הלכה ה.
5. 'תלמוד בבלי' מסכת 'ראש השנה' דף לא עמוד א.
6. 'תלמוד בבלי' מסכת 'שבת' דף קנו עמוד א.
7. ספר 'הכוזרי' לרבי יהודה הלוי מאמר ראשון אות נז-נח, וכן מאמר שני אות כ.
8. 'תלמוד בבלי' מסכת 'שבת' דף קנו עמוד א.
9. בגמרא שם מתקבל הרושם כי עיקר הסוגיא הוא עניני מזל הקשורים ליום או לשעה. עם זאת, בשל הפשטנות וחוסר ההתאמה למציאות האנושית המוכרת לנו, אין כל הכרח לקבל את הדברים כפשוטם.
10. פירוש זה מופיע ברש"י במקום. המהרש"א לעומת זאת מסביר כי העופות והדגים ניצודים כל הזמן והחסד האלוקי הוא בקיום המתמיד ובשמירה מפני הכחדה למרות הצייד.
11. 'תלמוד בבלי' מסכת 'ראש השנה' דף לא עמוד א.
12. 'תהילים' מזמור כד פסוק א.
13. 'תהילים' מזמור מח פסוק ב.
14. 'תהילים' מזמור פב פסוק א.
15. 'תהילים' מזמור צד פסוק א.
16. 'תהילים' מזמור פא פסוק ב.
17. 'תהילים' מזמור צג פסוק א.
18. 'תהילים' מזמור צב פסוק א.
19. ההתאמה בין הימים המפורטת בשני מאמרים אלה תדון בהרחבה בפרקים שלהלן העוסקים ב'שיר של כל יום ויום'.
20. 'איוב' פרק יט פסוק כו.
