בית הכנסת
(הצעת פעולות לשעת חברה)
מיכאל שכטר
בשדה חמד, טבת תשל"ח
בתכנית העבודה של ביה"ס היסודי נותנים מדי פעם את הדעת לטפל בנושאים ערכיים שונים כפי צורך השעה. משתדלים להקיף נושאים אלו בפעילות לימודית וחברתית, ועל ידי יצירת מסגרות ואפשרויות להתנסות של התלמיד באותה התנהגות שמבקשים אנו להשיג.
במסגרת תכניות המחלקה לחינוך חברתי בבתי ספר תיכוניים דתיים צמחה יוזמה ברוכה שקבלה תנופה רבה ע"י אגף הנוער במחוז הדרום. כוונתי לתכנית "בית הכנסת" שהוצעה ע"י מר דוד שמש. מחוז הדרום אף הוציא חוברת נאה ובה הצעות למגוון של פעילויות בנושא. ברשימה זו מבקש אני להציג קוים, בהחלט לא מגובשים דיים, ולנסות לתאר מהלך של שיחות ופעולות בנושא זה. כל כוונתי להוסיף נדבך לאשר נכתב כבר ונאמר ולקרוא לחברי המורים להוסיף ולעסוק בנושא זה.
עיקר דברינו מכוון למערכת של פעולות בשעת החברה. נעסוק בכמה נושאים:
א. התהוות בית הכנסת ועובדת היותו מקום קדוש.
ב. מהות בית הכנסת.
ג. אירועים היסטוריים הקשורים בבית הכנסת.
ד. התפילה.
ה. אומנות בבית הכנסת.
ברור שדרך הטיפול בעיקר בנושא הראשון והשלישי קשור בקריאת מקורות. הדרך המתודית המוצעת: המורה מכין לעצמו את המקורות אותן הוא מבקש להקריא. מתקיים דיון קצר (10-15 דקות) הסקת מסקנות לקראת קריאת הקטע השני וחוזר חלילה.
כמו כן לבנות שעות ממערכת השיעורים לעיסוק בנושא זה (עברית, היסטוריה ספרות). מתקיים דיון ראשוני בכתה להצגת הנושא. בחירת השאלות המרכזיות שעלינו (התלמידים והמורה) לברר כדי להתקיף את הנושא. העבודה בכתה תתבסס על מעין "יחידות מחקר" קטנות אשר יענו לנושאים שהועלו בדיון הראשוני. הדברים יסוכמו בלוח קיר אשר יראה את התקדמות הפתרונות לשאלות שהוצגו. התלמידים יקבלו כרטיסי עבודה בקבוצות. יבדקו את המקורות שהוצעו ע"י המורה לפתרון בעיות (מתוך עיון יגיעו ודאי למקורות נוספים). והסקת מסקנות. חלק שני של השיעור מוקדש לקבלת דווח מהקבוצות ולדיון במסקנות.
ובקצרה, כמה מילים לנושא התפילה. מאז נתן האגף לחינוך דתי דעתו לעיון התפילה הושקעו מאמצים רבים ע"י מחנכים וכותבי תכניות. מאמצים אלו באו לידי ביטוי בעיקר ע"י הכנת תכניות לעיון תפילה וכתיבת מערכי שעורים אשר רובם הציעו דרכים לחלוקה מבנית של הטכסט. וכך רק לעיתים רחוקות השביעו הם רצונם של המורים (וכותב שורות אלו ביניהם). ולדעתי נובע הדבר מעקרון לא נכון. בדרך כלל טפלו המחנכים בטכסט התפילה בדרכים מתודיות שונות. לרוב דמו הם למתודות מקובלות בהוראת התנ"ך. התוצאה, התלמידים עם מוריהם בוססו באוצר מילים וביטוים קשים, הסתבכו באוצר עצום של רעיונות ובאותו טכסט עד שאבדו את המוטיבציה וההתלהבות לרעיונות התפילה. הקושי המרכזי נובע מכך שרעיונות התפילה באו מהסידור אל הילדים ולא תמיד הדביקה את התלהבותם והבנתם של הילדים. אף ניתוח ספרותי וחלוקה לקטעים לא היו לדעתי מענה הולם לבעיה המרכזית.
מתוך ניסיוני בעבודה עם ילדים בגולה (שם בעיית הבנת הטכסט חמורה פי כמה) הגעתי למסקנה שיש להפוך את דרך הטיפול בנושא.
העיקרון המנחה ללכת מהילדים אל הסידור. ע"י שימוש בסיפורי עם ואגדות נטפל קודם בשורה של נושאים מקדימים על מהות התפילה, שורשיה, תפקידה ומקומה בחיי העם. [רק כדוגמא אציע כאן. שעורי עברית וספרות יעסקו בנושא התפילה האילמת. הסיפור הצדיק הכפרי, תפילת הרועה (עליו נכתב מערך נאה ע"י מר אהרון ירחי מגבעת וושינגטון) שמע ישראל לי. ל. פרץ, מעשה בשובך של י. בבל ועוד. במדור "תפילה" ו"הקב"ה ובין אדם למקום" שבספר האגדה ימצא המבקש ספורים ואגדות קלים ומעניינים אשר ינחו את התלמידים בדרך למציאת התשובות לשאלות שהוצגו].
ולבסוף דיון בשאלה: מהם הרעיונות אותם מבקשים או צריכים אנו הילדים להביע בתפילה. וכל זאת תוך הקדשת זמן רב (בפרקי שעורים ושיחות קצרים) טרם פתיחת סידור התפילה. רק לאחר מכן מגיעים אנו לסידור. היכן מופיע רעיון זה בסידור? באיזה צורה ספרותית? מאיזה מקורות הושאלו הביטויים? איזה צורות חדשות קבלו הם בסידור? מתוך כך רעיונות התפילה הם רעיונות שהתקבלו כבר על לב הילדים והובנו על ידם והסידור אינו אלא כלי ביטוי להם.
[ובדרך אגב. גם בטיפול בטכסט מהנביא נוכל להשתמש בדרך דומה ע"י הכרה מוקדמת של תקופת הנביא, רקעו ההיסטורי והבעיות המרכזיות של דורו].
יחד עם זאת יש ליזום מערכת של חוגים בלימוד קטעי שירה ופיוט בנוסחי עדות שונות (ויכירו בכך דרך ביטוי אומנותית אחרת לתפילה). ליזום פניות לרב המקומי, לחזנים ופייטנים בבתי הכנסת הסמוכים לתת ידם לנושא זה.
מערכת זו תתפוס מקומה במקום נפרד במערכת היום של ביה"ס. מעונינים אנו ליצור אצל הילד התנסות של עיון עצמי. רצוננו שבבואו לבית הכנסת בין מנחה למעריב יהיה מעוניין לקחת ספר מארון הספרים לעיון עצמי. לצורך כך ניצור מעין סדר ישיבתי בבית הכנסת של ביה"ס. נצרף יחידת זמן של שני שיעורים בחלוקה דלהלן:
20 דקות לימוד קטע מתפילה שיר ופיוט.
25 דקות לעיון עצמי (נקפיד על בחירת חברותות).
10 דקות אגדה סיפור או שירה.
20 דקות ללימוד עצמי.
10 דקות חזרה על קטעי שירה שנלמדו.
מתוך כך נקבל יחידת זמן של שעתיים נעימה, עונה לצרכינו וחוויה לילדים. כאמור, טוב שהרב המקומי יקח על עצמו נושא זה בשיתוף הנהלת בית הספר.
ובמאמר מוסגר. בית הכנסת של ביה"ס הוא נושא הצריך קצת מחשבה. בבניית בתי ספר חדשים לא מוותרים אנו על הקמת אולם התעמלות מתאים, על תכנון נכון של מגרשים וחצר ועל בניית חדר אכילה נאה. השאלה הנשאלת, מדוע אין נותנים גם את הדעת על בניית "בית כנסת" בבית הספר. בית כנסת כזה, במיוחד בשכונות חדשות יענה גם על צרכי הקהילה. חדר זה ירוהט בהתאם, יוקף ארונות ספרים וישמש באופן קבוע כספריה עיונית תורנית של בית הספר וכמקום לימוד לימודי קודש בביה"ס בנוסף לתפקידו כחדר תפילה. עכ"פ "הצמדתו" לחדר האכילה של בית הספר, עם הריחות הבוקעים מידי פעם מהמטבח, אי התאמת הריהוט וחוסר האפשרות להכניס בו ספריה תורנית מתאימה הופכים מקום זה לאנטי תיזה של בית כנסת.
כ"כ בתכנית הסיורים השנתית נצא לסייר בבתי כנסת שונים. סיור בבתי כנסת של עדות בירושלים בסיוע יד בן צבי מומלץ מאד. בשעורי האמנות יעסקו הילדים באדריכלות של בתי כנסת ובתשמישי הקדושה שבהן פרוכות, ציורי קיר, רימונים, בימה וכו').
בית כנסת בבית העדה
ואכן "בית הכנסת" והוא "בית העדה". בני הכנסת הם בני הקהילה. "ר' מנחם בר' יוסי אומר: בני הכנסת (הרוצים למכור את בית הכנסת) לא יקחו (בדמיו) את הרחבה. אמר ר. יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שלא התנו עימהן פרנסי אותה עיר. אבל אם התנו עימהן רשאין לשנותה לכל דבר שירצו". (תוספתא מגילה פ"ב ז). או "מעשה בר' מאיר שקראה (את המגילה) בבית הכנסת בטבעין והיו בני הכנסת יושבין" (שם שם ב') ולבני העדה היה ראש, הלא הוא ראש הכנסת. "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא... ישא בת גדולי הדור. לא מצא... ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא... ישא בת מלמדי תינוקות (פסחים מט.) הנה במהות ובשם בית הכנסת טמון רעיון קהילתי. אך היכן הוא צמח ומה היו שורשיו. נשתדל להבהיר מערך פעולה בנושא זה.
1. ירמיהו לט 8: "ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש". המדרש הוא בית הכנסת". לשיחה. מהו בית העם המוזכר מיד אחר בית המלך? אפשרויות אחרות לפרוש המושג בית העם. אם נקבל את פרוש המדרש - מה נוכל להסיק על בית הכנסת מהעובדה שהתנ"ך משתמש במושג "בית עם" (ניסיון לחבר את שני הפרושים).
ולחיזוק ההשערה בסעיף 1.
2. גמר' שבת לב ע"א: תנא, ר' ישמעאל בן אלעזר אומר. בעוון שני דברים עמי הארצות מתים. על שקורין לארון הקודש ארנה ועל שקורין לבית הכנסת בית עם". נבקש הסקת מסקנות ממאמר זה לפרוש המדרש בקטע הקודם. דבר זה מצביע על קיום בית כנסת עוד קודם חורבן בית ראשון. מדוע אין מקבלים חז"ל את המושג "בית עם" לבית כנסת? גם למסורת התרגום ידיעות על קיום בית כנסת. א"כ אין ליחס מסורת זו לזמן קדום כל כך.
3. "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות י"ח 20) תרגום יונתן... ותהודע להון יח צלותא דייצלון בבית כנישתהון".
4. ובמקום נוסף. תהילים מד 7-8 מקונן על "שרפו באש מקדשך" (מתי נכתב מזמור זה?) ובהמשכו "שרפו כל מועדי א-ל בארץ".
תהילים מועדי א-ל תרגום מעראוה אלהא בארע שמות יב 16 מקרא קדש תרגום מערא קדש. ובישעיהו ד 5 מקריאה בית כנישתא - (ראה שם ברד"ק) מסקנה: "מועד" התכנסות קבועה. ו"מועדי-אל" התכנסות קבועה לעבודת א-ל...
5. כמו כן אנו קוראים על התכנסויות בבית הנביא יחזקאל. ביחזקאל ח 1: "אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני". ביחזקאל יד 1: "ויבואו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני".
ביחזקאל כ 1: "ויהי בשנה השביעית בעשור לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני".
שורה של התכנסויות בבית הנביא. באחת, מוזכרת גם מטרתם "לדרוש את ה'". התכנסויות אלו הם יסוד לצמיחת בית הכנסת. ההתארגנות הראשונה אינה לתפילה דווקא. אלא, ודאי לצורכי לימוד או כדי "לדרוש את ה'" ולהאזין לדבר נביא וחכם. אך הם כנראה היסוד לרעיון של התכנסות קבועה לפולחן או לעבודת ה' בצוותא.
וכן קוראים אנו ביחזקאל לג 30-32: ויבואו אליך כמבוא עם וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך... והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומיטיב נגן".
6. מסורת קדומה נוספת על קיום בית כנסת עוד לפני חורבן בית ראשון. מגילה כט ע"א: כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהם... בבבל היכא? אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל... רש"י שם ע"פ מדרש איכה: ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עימהן בגלותן".
כאן מקום לשיחה על ביהכנ"ס במקום המקדש. יחזקאל יא 16: "ואהי להם מקדש מעט" תרגום יונתן: "ויהבית להון בתי כנישתא תניין, לבית מקדשי ואינון כזעיר. מאידך על ההבדלים בין ביהכנ"ס והמקדש. למקדש מקום קבוע. חשיבות הפולחן במקדש. המשתתפים בעבודת א-ל במקדש ובביהכנ"ס. תפקיד לימוד התורה וכו'.
מוצאים אנו שורה של מסורות על בתי מדרש (להבדיל מבתי כנסת) בזמנים קדומים יותר.
7. בראשית רבה צח. "ואת יהודה שלח לפניו" חכמים אומרים: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה. הקבלת הביטוי בית ועד עם הביטוי בירמיהו ובגמ' שבת.
8. ובסנהדרין צב ע"ב על בית המדרש בימי חזקיה "שנעץ חרב על פתחו ואמר: "כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו".
כאמור, המעיין ימצא עוד מסורות רבות על בית המדרש ואולי אף בית כנסת בימים קדומים. המדרש עצמו קצת מסתייג.
הב"ר סג "ויתרוצצו" - שהייתה עומדת על בתי כנסיות... וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו שם? אלא ללמדך שכל מי שהוא מקבל פני זקן כמקבל פני שכינה.
כאמור - לסיכום קטע זה יש מקום להנחה שקיימת הייתה התכנסות לא קבועה - אולי בבית חכמים, נביאים ונדיבי עם להתוועדות, האזנה לדבר ה' ולימוד תורה בצוותא. כאן הייתה תחילתו של בית הכנסת. בינתיים אין אנו מוצאים מוסד מגובש של תפילה בציבור. רמזיה הראשונים של עבודת ה' בצוותא נשמעים במצוות הקהל. א"כ היו יחידים המתפללים בזמנים קבועים: "וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא" (דניאל ו).
ע"פ אותו עקרון שהותווה תמשיך הכתה לעקוב את התפתחות בית הכנסת מבחינת ההיקף ומבחינת תכנית.
9. כתובות קה ע"א: "ג' מאות וצ"ד בתי דינין היו בירושלים כנגדן בתי כנסיות ובתי מדרשות". ובאיכה רבתי במספר אחר: ת"פ בתי כנסיות היו בירושלים וכל אחד היה לו בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה. וכן בירושלמי מגילה פ"ג ה"א: אמר ר' יהושע בן לוי "וישרוף את בית ה'" - זה בית המקדש. "ואת בית המלך" זה פלטין של צדקיה "ואת כל בתי ירושלים" אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות שהיו בירושלים. דאמר ר' פנחס בשם ר' הושעיה: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים וכל אחת מהן בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה". הנה כי כן תפקידים נוספים ומוסדות חינוך סמוכים לבית כנסת.
בית כנסת בבית המקדש
10. עובדה מעניינת לשיחה ודיון הוא קיומו של בית הכנסת במקדש עצמו. הלכה שאין עונים - "אמן" במקדש אלא בשכמל"ו. תענית פ"ב מ"ה: מעשה בימי ר' חלפתא שעבר אחד לפני התיבה (בעירו) וגמר את הברכה כולה (ברכת ראה נא בתענית ציבור) ולא ענו אחריו "אמן". וכשבא דבר זה אצל חכמים אמרו: לא היינו נוהגים כן (שלא לענות "אמן") אלא בשער המזרח ובהר הבית. המשנה מציינת מקום מיוחד שבו לא היו עונים "אמן" אלא בשכמל"ו. כן קורין אנו בתוספתא סוכה פד ג: "אמר ר' יהושע בן חנניה: כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה. משכימין אנו לתמיד של שחר, משם לבית מדרש משם למוספין משם לתמיד של בין הערביים משם לשמחת בית השואבה".
ובתיאור עבודת היום של כה"ג ביום הכיפורים: "בא לו כה"ג לקרות (בתורה בפרשת היום) חזן הכנסת נוטל ספר תורה (מאין?) ונתנו לראש הכנסת וראש הכנסת נתנו לסגן והסגן נתנו לכה"ג וכה"ג עומד ומקבל וקורא".
מעניינת במיוחד תוספתא חגיגה פ"ב ד (מובא גם בבבלי סנה. פז. וכן בירושלמי) בתיאור המערכת המשפטית (שהייתה קיימת למעשה או כתיאור אידיאלי בלבד) מוצאים אנו על הסנהדרין ש"היו יושבים מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערביים ובשבתות ובימים טובים נכנסים לבית המדרש שבהר הבית" (אינו נמצא בבבלי אך מוזכר בירושלמי וכן מביאו הרמב"ם פ"ג מהלכות סנהדרין הל"א). קריאת המקורות שהוזכרו מעניינת לכשעצמה ויש בהם מקום לדיונים נוספים. ראוי להעלות את השאלה: מה מקומו ותפקידו של בית הכנסת בהר הבית עצמו? הקרבנות והתפילה.
הסנהדרין כמורי העם והכהנים. מדוע נקבע מושב הסנהדרין בהר הבית. (מציע למורים לקרוא את מסקנותיו של ביכלר בנושא זה, בעיקר את פרקי הפתיחה והסיכום).
בשלב זה יש מקום לדיון רחב יותר בתפקיד בית הכנסת. ברעיון עבודת ה' ברוב עם. יתכן שהיסוד הונח בסיפור המוזכר בנחמיה ח' כאשר עזרא הכהן (אולי נובע הדבר ממעמדו של עזרא ככהן ובתפקיד הכהן כמורה העם) אוסף את העם ובעמדו על מגדל עין (ראשית הבימה אשר בביהכנ"ס. לעיון הוויכוח שהתעורר ביהדות עקב הניסיונות להעביר את הבימה סמוך לארון הקדש) קורא, מבאר ומתרגם (באמצעות ה"מבינים" ע"ש) את התורה וזאת מחוץ למקדש.
אחר חורבן בית שני מתרבים בתי כנסיות. רב אמי ורב אסי אע"פ שהיו להם שלשה עשר בתי כנסיות בטבריה לא היו מתפללים אלא בין העמודים במקום שהיו לומדים (ספר האגדה שט"ז) ר' חנינה שעשה נדבה בביהכנ"ס הגדול בטבריה. גם בתי כנסיות ל"עדות" כמו בית כנסת של אלכסנדריה בירושלים ועוד.
עדויות על בתי כנסת
ממשיך יוסף: "ולמחרת היום ביום השבת, כאשר נאספו כל היהודים בבית הכנסת יצא איש מחרחר ריב מקרב היונים יושבי קיסריה והפך סיר נפוח עם פיו למטה והציג אותו לפני מבוא בית הכנסת וזבח עליו ציפורים לקרבן (כדין מצורע ביום טהרתו - רמז לאגדה שהייתה נפוצה בין היוונים שהיהודים הם צאצאים מצורעים ממצרים)... ורוח אוהבי מחלוקת ובני נעורים הייתה כאש בוערת והם מהרו להלחם באויביהם. ולעומתם התייצבו היוונים במערכה כי את מקריב הזבח שלחו במחשבת ערומים לפניהם..." (מלחמות ב יד ד-ה). לפי דברי יוסף היה באירוע זה פתיחה למרד הגדול.
בימי תאודוסיוס
במאה ה- 5 יוצאת פקודה מאת תאודוסיוס השני, האוסרת בניה של בתי כנסת חדשים ומתירה בדק בית בלבד. אך בתי כנסת שנהרסו אסור לבנות במקומם. בסוריה (שנת 423) מתנפלים נוצרים על בתי כנסיות והופכים אותם לבתי יראתם אף חומסים את כלי הקודש. ב"תולדות הקדושים" של הכנסייה מסופר "שנתנה דת הקיסר, לכל בתי הכנסיות ובתי התפילה לשבתות שהנוצרים לקחו מאת היהודים - ישובו אל היהודים. והנוצרים חייבים לבנות בתי כנסיות על חשבונם. פקודת הקיסר והנציב פורסמה בכמה ערים. עצבות מרובה תקפה את הנוצרים בייחוד למראה עובדי האלילים ויהודים לבושי לבן והם ששים ושמחים... הבישופים הביעו את צערם לפני שמעון הקדוש... והוא קם בגבורה וכתב אל הקיסר דברי עוז... וכשקרא הקיסר את המכתב נתחלחל... מיד הוציא פקודה להכריז ולהודיע שכל פקודותיו בטלות ומבוטלות". מ"מ קיים הקיסר את הפקודה האוסרת לשרוף בתי כנסת ומאידך, אוסרת שוב על בניית בתי כנסת חדשים ומטילה עונשים על בניית בית כנסת חדש.
התערבות הקיסר בנוסח התפילה
עם הזמן מתפתח מנגנון של משרות ותפקידים בבית הכנסת. אסתפק ברמז היכול להדריך את המורה בעבודה.
החזן
בנחמיה יא 17: מתניה בן מיכא בן זבדי בן אסף ראש התחלה יהודה לתפילה וחוזר בנחמיה יב 8: מתניה על היהודות הוא ואחיו.
הוראתו המקורית של המושג קרובה להוראתו האשורית ומשמעותו משגיח, מפקח. במקורות מוצאים אנו גם כשמש: "יו"ט ראשון של חג (סוכות) שחל להיות בשבת מוליכים את לולביהם להר הבית (בערב שבת) והחזנים מקבלים מהם וסודרים אותם על גב האצטבה. והזקנים מניחים את שלהם בלשכה (כדי למנוע מהם את הדחק כשיבואו ליטול לולביהם) ומלמדים אותם לומר: כל מי שמגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה. ולמחרת משכימין ובאין והחזנים זורקים אותם לפניהם והיו מחטפים ומכים איש את חברו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד נוטל לולבו בידו" (סוכה פד).
השמש
וכן החזן עוזר למלמד תינוקות: "ולא יקרא לאור הנר (בשבת שמא יטה הנר) באמת אמרו: החזן רואה היכן התינוקות קוראין אבל הוא לא יקרא (שבת יא ע"א. רש"י שם חזן הכנסת המקריא שבעה הקוראים לתורה. ל"א חזן - מלמד תינוקות. והשוה פירושו סוכה נא). או: "כיצד להבטיל את העם מן המלאכה? (בערב שבת) חזן הכנסת נוטל חצוצרה ועולה לגג גבוה שבעיר. נטל לקרות (תקע תקיעה ראשונה) הסמוכין לעיר בטלין (ממלאכתם), הסמוכים לתחום מתכנסין ובאים לתוך התחום". (תוספ' סוכה. גמר' שבת לה).
כלי קודש
מהות בית הכנסת
וממשיך צונץ: "אבל עם אבדן כל המוסדות נשאר בית הכנסת הנושא היחיד של לאומיותם. שמה נמלטה אמונתם ומשם יצאה הוראה לקהל לדעת דרך חייהם עלי אדמות, לעצור כוח בפני ייסוריהם האיומים. שאין על עפר משלם ותקווה לשחר גאולה לעתיד לבא".
נושאים לשיחה
2. "בית הכנסת הנושא היחיד של לאומיותם". במה באה לידי ביטוי לאומיות יהודית בבית הכנסת?
3. היו כנסים דתיים (בעמים) לפני הקמת בית הכנסת. היו כנסים דתיים במקדש. מהותם של ההתכנסויות קשורות: א) בפולחן -בקרבן. ב) במקום (מקום מיוחד להתכנסות ולפולחן).
4. בית הכנסת הוא חידוש:
א) בזה שהוא מותר על קרבן.
ב) תכנו הוא I) תפילה II) לימוד.
ג) מקדש - קדושתו במקום. בית כנסת קדושתו בעצם ההתכנסות ובתפילה לא המקום מקדש את התפילה אלא התפילה מקדשת את המקום. מסקנה - המוביליות מציינת את בית הכנסת. התפילה אינה תלויה בקרבנות, מקדש וכהנים. אחד מהמשמעויות הלאומיות של ביהכנ"ס נעוץ בעצם הניתוק מהפולחן מקדש וכהנים. דבר זה איפשר הפיכתו למוסד נייד שנע עם עם ישראל בגלותו.
בית הכנסת הוא מקום תפילה לכולם: "בשר ודם אם עני בא לומר דבר לפניו אינו שומע הימנו. אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא הכל שווים לפניו, הנשים והעברים, העניים והעשירים. תדע לך. שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני. במשה כתוב : תפילה למשה איש האלוקים (תהילים צ 1). ובעני כתוב: תפילה לעני כי יעטוף (שם קב 1) זו תפילה וזו תפילה. להודיע שהכל שווים בתפילה לפני המקום" (שמות רבה כ"א).
