התפילה שבעל פה קדמה לכתיבת סדר התפילה של ימי חול ושבתות ולמחזור לחגים ולמועדים; ולא רק תפילות שיצאו מפיו של אדם הראשון, ולא רק תיקוני תפילה שתיקנו אבות העולם, אלא גם תפילותיהם של אבותינו בזמן שהיה בית המקדש קיים ולאחר חורבנו קדמו לסדר תפילה ערוך ומקובל לדורות.
הקדמונים קראו לתפילה וגם לתורה "שיחה"; הכתוב 'ויצא יצחק לשוח בשדה' (בראשית כד, סג) מתורגם: 'ונפק יצחק לצלאה בחקלא' (יצחק יצא להתפלל בשדה). וחז"ל אמרו: 'יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר, 'תפילה לעני כי יעטף (תהלים קב, א). והרי גם התורה נקראת שיחה, שנאמר: 'כי עדותיך שיחה לי" (תהלים קיט, צט). זהו סוד דו-השיח הנצחי שבין היוצר והיצור. ובספר יוסיפון נאמרו הדברים במפורש: 'המתפלל - אל ה' הוא מדבר. וקורא בספר התורה - הרי ה' מדבר עמו'. במלים אחרות: בתפילה מדבר האדם לאלוהים. ואלהים עונה לו בדברי התורה שהאדם לומד. ניסוח יפה של רעיון זה נמצא באחד החיבורים של בר הבריאוס (בר עברי), חכם ממוצא יהודי שחי במאה השלוש עשרה. ואלה דבריו: אדם שישב בבדידות בפינתו נשאל פעם: איך אתה יכול לשבת בבדידות בפינה זו? השיב: אין אני בודד, שכן אני משוחח תדיר עם בורא העולם. אם רצוני שהוא ידבר עמי - קורא אני בספרים האלוהיים. ואם רצוני לדבר עמו - מתפלל אני. יש לשער, כי בר הבריאוס הביא כאן דברי מסורת יהודיים.

ולכן אתה מוצא בתפילה בקשות על צרכיו של האדם וגם דברי תורה.

רעיון זה של דו-השיח העסיק גם את האחרונים. ורבי אלימלך מליזנסק ז"ל הלביש אותו במשל נאה:

אב ובנו הלכו בדרכם יחד ובאו ליער אחד. מצאו שם פירות הנקראים תות-שדה והם מתוקים לחך. כשראה הבן את הפירות הנאים וטעם את טעמם, ביקש מאביו, שיתמהמה ויחכה לו עד שילקט קצת מן הפירות הללו. השיב לו אביו: מהר שלל חש בז, כי אין לנו פנאי להתעכב. הבן לתאווה יבקש ולוקט לקיטה בתר לקיטה, והאב צועק: בני, הלא נחוצים אנחנו לדרכנו! ראה האב שאין לו ברירה, ומה יעשה לבנו, שהוא יחידו, ורחמי האב מרובים על הבן? אמר לו: בני, שמע בקולי ובעצתי, כדי שלא תסתבך ביער ותאבד את דרכך לבוא אצלי. אתה תצעק בכל פעם: אבי אבי, ואנכי משיבך: בני, בני, ודע לך: כל זמן שאתה תשמע קולי - אף אני שומע קולך. והיה אם לא תשמע קולי - אזי תבין, שאתה מסובך בסבכי היער וצריך אתה לחזור ולרוץ, כדי ששוב תשמע קולי ותמצא אותי.

העניין הוא אותו עניין של שיחת השם ושיחת האדם, והן סוד התפילה.

בימי קדם לא היו האנשים כותבים התפילות. ואמרו חכמים: "כותבי ברכות כשורפי תורה" (שבת קטו, ב). לא רצו שתפילתו של אדם תיעשה קבע ודבר שבשיגרה. כשנתמעטו הלבבות וחששו לביטול התפילה נמנו וגמרו לכתוב את התפילות. תפילות שהתפללו אבות ראויות הן לדובב גם את שפתי הבנים. כשנתרבו הגלויות ונשתנו המסיבות והצרכים, נתרבו המנהגים ונתגוונו נוסחאות התפילה שנבעו מתוך שני מרכזי התרבות הגדולים. ארץ ישראל - השורש, ובבל - הענף. לתפילות היסוד ניתוספו פיוטים ושירים שהזמן גרמם, ומהם שעמדה להם זכות אבות ונשארו לדורות במחזורים השונים.
השם "מחזור" קדום הוא ושימש לכתחילה כשם הפועל של השרש חזר. ממנו נסתעף ונתפתח השם הזה במובן האסטרונומי: מחזור גדול (כ"ח שנה) ומחזור קטן (ד' שנים). אף חמישה חומשי תורה נקראו לפרקים מחזור, משום שחזרו על קריאתם בזמנים מסויימים כפי מנהגי קריאת התורה בישראל והשלמתה (בארץ ישראל אחת לשלוש שנים ובבבל ובשאר התפוצות אחת לשנה כמנהגנו היום). ומכאן כבר קרובה הדרך למובן המחזור שלנו, היינו סדר תפילה למועדי השנה, החוזר אף הוא בכל שנה ושנה. אבל יש שהסבירו את השם מחזור, משום שנוהגים היו הסופרים לצרף לו חשבונות הלוח ובתוכם עניין המחזור האסטרונומי, כלומר המחזור הגדול והמחזור הקטן.

ואמנם בתקופת כתבי היד היו מצרפים למחזור ספרי שימוש קטנים, כגון ספר תניא [הספר מכיל דינים ומנהגים, ונקרא כך על פי התחלתו], הלכות שחיטה, סדר שטרות, עברונות וכדומה.

בתקופות הקדומות לא היו הרבה ספרים בביתו של אדם מישראל והמחזור היה מעין "כל בו", ספר שימוש למופת. ויש שצירפו לו למחזור גם פירושים, כיוון שבמרוצת הימים נשתכחו כמה לשונות והוראות בפיוטי הקדמונים. אף בתקופת הדפוס צירפו עדיין למחזור דינים ומנהגים, ופירושים על אחת כמה וכמה. וראוי להזכיר כי בין שמות מפרשי המחזור ידוע גם שמו של רש"י. והמחזורים שונים כפי סדר המנהגים. מהם משקלם כיכר ומספר דפיהם מגיע לפרקים עד אלף, ומהם קטנים ביותר, כסידורים הקטנים בימינו. ויש שחילקו את המחזור לחלקים שונים כפי סדר המועדים לשם נוחיות בשימוש.

השם "מחזור" וברבים "מחזורים" וגם "מחזורות" היה נוהג בין האנשים והספרדים גם יחד. האשכנזים והצרפתים היו משתמשים גם בשם "קרובוץ", "קרובץ", שפירושהו בנוטריקון: קול רינה וישועה באהלי צדיקים (תהלים קיח, טו), ואליבא דאמת אינו אלא שיבוש מהשם "קרובות" שהוא כינוי לסדר הפיוטים המשובצים בתוך תפילת שמונה עשרה לחגים ולמועדים. והספרדים היו משתמשים גם בשם "מעמד" ו"מעמדות" לאספי תפילות ופיוטים, שמות קדומים מן הזמן שהיה בית המקדש קיים. המחזור הקדום, הן בכתב יד והן בדפוס, לא הכיל תפילת חול.
לפנים לא היה מחזור ביד כל אדם בתפילתו. רק לפני שלוחי ציבור ויחידי סגולה היה מחזור מונח בשעת התפילה. שאר הקהל שמע את התפילות ושיתף עצמו בהן בעל פה עד כמה שידו מגעת. באה תקופת הדפוס ושינתה את צורת בית הכנסת כשמחזור נתון בידי כל אדם מתפלל. ונזכור לטובה את קדמונינו ואת טעמם המשובח ביחסם לספר. הם השתדלו בדרך כלל לרכוש להם מחזור כתוב הדר או שכתבוהו בעצמם. ומי שהיה בידו הושיב סופרי אמן בתוך ביתו, פירנס אותו ואת משפחתו, והלה כתב לו מחזור כיד ה' הטובה עליו, ולבסוף שילם לו בעליו שכר נוסף בעין יפה. לא תמיד היה הסופר גם המנקד. הניקוד היה מקצוע לעצמו ונקדנים יודעי דבר נתעסקו בו. נמצאים בידינו גם מחזורים מקושטים ומצויירים (ויותר מהם הגדות, מגילות וגם ספרי מקרא), ויש לשער כי אף הציורים לא נעשו בידי הסופר גופו. כתיבה לחוד וציור וקישוט לחוד, וכמובן אגב שיתוף פעולה בהשארת הרווחים ובהתקנת המוטיבים המתאימים. אמנם נראה כי דעת חכמים לא היתה נוחה מציורים אלה.

בתוספות ליומא נד, א אנו קוראים:

"נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות, אם יפה עושים אם לאו. והשבתי: נראה לי, דוודאי לא יפה עושים, שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים, מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגו' (שמות כ, ד)".

והגדיל מהרי"ל (מורינו הרב ר' יעקב לוי מולין), שלא רצה להתפלל כלל ב"מחזורים נאים", כדי שנויים לא יסיח את דעתו מן התפילה.
יש מן הסופרים, שהיו רושמים את שמם במפורש בסוף הספר או מרמזים עליו בגוף הספר. וכן היו רושמים את שם בעל הספר, והכל בצירוף ברכות. לפרקים היו הסופרים חותמים את כתיבתם במליצה חרוזה וגם בשיר. והרי כמה דוגמאות:

במחזור וורמייזא שנכתב בשנת ה' ל"ב (1272) רשם הסופר:

"אני שמחה בר' יהודה הסופר כתבתי זה המחזור לדודי ר' ברוך בר' יצחק בתוך מ"ד שבועות, וערכתי וסדרתי הכל מראש ועד סוף כל התפלה כשאומר החזן. וסיימתי אותו בעזרת שדי לחודש טבת כ"ח בו בשנת שלשים ושתים לפרט. המקום יזכהו להודות, להלל, לזמר לשבח בו ליוצר נשמתו, ולהניחו לשם מצוה בעבור יחידתו, כאשר עלה בדעתו, כי לטובה כוונתו, ולעד תעמוד צדקתו. ואני שמחה הלבלר אתן שבח והודאה ותפארה, לצורי מן מלאכתי ההדורה, שהיא יפה ואורה, שעשיתי אותו באמונה ובטהרה, ויזכני לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה, ויושיעני מכל צוקה וצרה, אמן ואמן מהרה".

מתוך נוסח הברכה לבעל המחזור אנו למדים, שלא היו לו בנים, ולכן ישאיר את הספר לשם מצווה.

בסוף המחזור כתב יד שוקן (מחזור נירנברג) משנת ה'צ"א (1331) החתים הסופר הצנוע רק את בעל המחזור ולא את שמו הוא. ואלה דבריו:

"חזקו נתחזק, והכותב לא יוזק, לא היום ולא לעולם, ולא עד שיעלה חמור בסולם. כתבתי זה המחזור לר' יהושע ב"ר יצחק וסיימתי ביום ה' בד' באלול בצ"א לפרט. יהי רצון, שיזכה להגות בו הוא ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות, אמן אמן אמן סלה".

ובמחזור כתב יד מינכן משנת ה' רי"ט (1459) מתהלל הסופר שכתב את הספר בלי משקפיים אם כי הגיע לזקנה. והרי הוא אומר:

"חזק ונתחזק, הספר לא יוזק, לא היום ולא לעולם, עד שיעלה חמור בסולם... אני יצחק הסופר המכונה בלשון אשכנז אייזק סופר, כתבתי ונקדתי המחזור מיום כפורים ביום ה' י"ב תמוז בשנת רי"ט לפרט לאלף הששי לר' יעקב מתתיה בן מהר"ר יצחק זצ"ל... בן אחד וששים שנה אנכי כתבתי זה המחזור בלא כלי זכוכית המאירים לעינים, הנקראים בלשון אשכנז ברילן... בעיר אולמא".

אבל גם מזה לא היתה רוח חכמים נוחה. וב"ספר חסידים" נאמר:

"יש שכותבין ספרים או פירושים פעמים מכוונים וכותבין בראשי תיבות את שמם וחוטאים. וכי בשביל שירמזו את שמם יחסרו תיבות או יהפכו תיבות? ועל זה נאמר "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז), "שמם מחית לעולם ועד" (תהלים ט, ו). כדי שידעו מי כתבו הוא נעשה" (סי' תש"ו);
"אחד סופר סיים ספר לכתוב לזקן, והיה הסופר רוצה לכתוב: אני פלוני בן פלוני כתבתי זה הספר לפלוני בן פלוני. אמר לו המשכירו (שוכרו): איני רוצה שתכתוב שמי על הספר שכתבת לי. אמר לו: למה? אמר לו: כי כמה כתבו כן, ולא נתקיים בידם וביד זרעם, כי מכרום" (סי' תש"ז).

בתקופת הדפוס לא הכניסו ציורים למחזור אלא בזמן מאוחר לערך, ולפרקים רחוקים. וידועים בעיקר צורות המזלות בסדרי טל וגשם.
לא ידוע לנו מי היה המסדר הראשון של המחזור. בכתבי יד נזכר "מחזור יניי" (ובערבית "חזאנה ינאי", כלומר "חזנות יניי") ובספרי הפוסקים נזכרים "מחזורים דרב עמרם" עם שאר "מחזורים ישנים", בלי להזכיר שם מסדר, וכן "מחזור ויטרי". המחזור שבידינו אינו המחזור הקדום. במרוצת הדורות ובשינוי המקומות והזמנים נשתנה תוכנו של המחזור ועניינו. פיוטים הוצאו ופיוטים הוכנסו. יצאו פיוטי יניי ונכנסו פיוטי הקלירי. יצאו פירוטי הקלירי ונכנסו פיוטי ר' שמעון בר יצחק. ובדומה לזה גם במחזור הספרדי. אבל רוחו של המחזור הקדמון עדיין חופף עליו עד היום הזה. אנתולוגיה נפלאה כאן שנבחרה על ידי גדולי האומה ונתקדשה בדמעות הדורות. גדול הוא המחזור האשכנזי ששמר במשך כל הדורות על כמה מפיוטי ארץ ישראל הקדומים, והם משל יניי ומשל ר' אלעזר הקלירי. למחזור הספרדי לכל סוגיו לא נכנסו פיוטי ארץ ישראל הקדומים.
המחזורים כתובי היד הקדומים ביותר, שתאריך מפורש בצידם, הם מן המאה השתים עשרה. קטעים ממחזורים שנמצאו בגניזה הקהירית אם מן המאה התשיעית.
המחזור הראשון שראה אור הדפוס הוא מחזור רומי, שונצינו-קזאל מיורי רמ"ו 1486-1485.
מחזורי אשכנז וספרד נדפסו לראשונה במאה השש עשרה (מנהג אשכנז בפיזארו ר"פ 1520 לערך;
מנהג פולין בפראג רפ"ב - 1522; מנהג ספרד בשם "תמונות תחנות תפלות ספרד", ויניציאה רע"ז - 1517;
"מחזור לנוסח ברצלונה מנהג קאטאלונייא" בשאלוניקי רפ"ז - 1527 "לבקשת השרידים אשר מגרוש קאטאלונייא";
מחזור מנהג אראגון בשאלוניקי רפ"ט - 1529).

מלבד מחזורי אשכנז וספרד נודעים גם מחזורים קדומים אלה:
מנהג רומניה, היינו יוון ותורכיה, קושטאנטינא ר"ע - 1510;
מנהג ארם צובא (חלף), ויניציאה רפ"ז - 1527;

ובתקופה מאוחרת קצת:
מנהג טריפולי, ויניציאה שס"ח - 1608;
מנהג קארפינטראץ ולישלוחא, אמשטרדם תצ"ט - 1739;
מנהג אויגניון, אמשטרדם תקכ"ה - תקכ"ו - 1766-1765.
מנהג כפא (של היהודים הקרימצ'אקים), קלעא תצ"ה - 1735.

יש גם מנהגים שמחזוריהם לא נדפסו ועד הדורות האחרונים השתמשו מתפלליהם בכתבי יד, כגון מחזור אפ"ם (קהילות אסטי, פוסאנו מונקאלוו שבאטליה שהוא מנהג צרפתי עתיק). ועדיין לא מנינו את כל המנהגים.
וראוי עוד להזכיר את המחזור הקראי בשם "סדר התפילות כמנהג קהל הקראים", מהדורה ראשונה: ויניציאה רפ"ח - רפ"ט; 1529-1528.

כיום ניכרת רק השפעת שני מנהגי היסוד: מנהג אשכנז (אף מנהג פולין, רוסיה, אנגליה וצרפת בכלל) ומנהג ספרד (אף מנהגי ארצות המזרח בכלל).

החל ממחציתה הראשונה של המאה השש עשרה יצאו אף תרגומי המחזור בדפוס: בלאדינו, ביידיש ובשאר שפות השגורות בפי יהודים, ואלה נדפסו בעיקר לשם נשים.
קראנו מקצת מדבריהם של הסופרים הקדמונים בסיומי ספריהם, וראוי לנו לקרוא משהו גם מדברי המדפיסים הראשונים, מהם בסופי ספריהם ומהם בשעריהם.

בסוף המחזור מנהג רומי, שונצינו-קזאל מיורי רמ"ו נאמר:

"עלינו לשבח לאדון הכל אשר נתן לנו כח ואמץ את ידינו לזכות את הרבים ולהשלים הספר המקודש הזה נתקבצו בו השיעור הנמצא בו מהדברים הטובים והתפלות תחינות ובקשות הטובות, נעשו על ידי גדולי עמינו נתקרב בם לבוראינו יתברך להיות מושגחים מעזרו וחסדו לעת הצורך, והיא ההבטחה הקדומה ועזרת אבותינו שלא שבה ריקם, מלבד הדינין והפסקים הרבים ושאר דברי חפץ היקרים שנכתבו בו שאין ראוי לבית כשר מבני עמינו להיות זולתם עם היותו כולל כל צרכי הבית ושיזדמן צרכו וידיעתו מראש השנה ועד סופה בסדר נמרץ... היתה התחלת בנין הספר הזה על ידינו בני שונצין בעיר שונצין בחדש תשרי שנת רמ"ו לאלף הששי והשלמנוהו פה קזאל מיורי בשני בשבת בעשרים יום לחדש אלול שנת חמשת אלפין ומאתים וששה וארבעים לבריאת עולם, דהיינו שנה תמימה בקרוב פעלנו ועשינו בחזקת היד בבנינו".

בסוף המחזור לנוסח ברצלונה מנהג קאטאלונייא, שאלוניקי רפ"ז נאמר:

"והיתה השלמתו הצום הנכבד שנת עזר"י מעם ה' פה העירה שלוניקי... על ידי הצעיר משה לבית שונצינו בבית השר הנעלה דון אברהם שניאור יצ"ו לבקשת השרידים אשר מגרוש קאטאלונייא, ובפרט החכם השלם מהר"ר אליעזר השמעוני אשר אור תורתו זורח עליהם, יראה זרע יאריך ימים.

והנה כמה דברים מתוך "התנצלות המגיה ולמעלת המדפיס" שבמחזור כמנהג כפא, מהדורה שנייה: מעזירואוב תקנ"ג - 1793:

"בורך ה' אלהי ישראל גדולה עצה ורב העליליה /
אשר הפליא לעשות הגדיל תורה ותושיה /
והגביר רחמיו וחסדיו עלי עבדו עבד אברם /
לעמוד על מלאכת ה' החל ולגומרם /
להקים דגל מנהג אבותינו הותיקים /
הקדושים אשר בארץ המה ואדירים
הוא מנהג ק"ק כפא אשר המה בגלילות ארץ קירים
ואגפיה הנוטה רובו למנהג רומניה /
הנקראים גירגוש היא מנהג החזניא /
מפי סופרים ומפי ספרים שלמים וכן רבים...
על פי הנהגת החכם השלם הדיין המצוין הגבר הוקם על /
הרב הכולל כמוהר"ר משה הגולה זצוק"ל /
היוצא מגלות כיוב, כי עליה יאמרו המושלים לאמר /
כי מכיוב תצא תורה ואור /
ועל פי סדר הנהגת החכם השלם המקובל האלהי כמוהר"ר משה מבורך תנצב"ה /
אשר קבל מאבותיו הרבנים ועל פי הדרך אשר דרכו בה /
נהגנו אנחנו צעירי הצאן אנשי ק"ק קראסוב יע"א /
אשר היא בארץ קירים עם כל גלילותיה,
היא מלכות טרטרייא הקטנה ה' יכוננה סלה על מכונה /
עד יבא ויורה צדק / ויחזיק כל בדק /
וישלח משיח צדקנו ויפדנו /
ויגאלנו במהרה בימינו... אליעזר בלא"א יששכר לכנו ז"ל... כל ימי הייתי מצטער /
ובלבי היה כאשר בוער /
בראותי מחזורי אחינו כל בית ישראל האשכנזיים והספרדיים, שכלם מודפסים /
ועל אדני פז המה מיוסדים /
ואיך נפלינו אנחנו /
הלא אל אחד בראנו /
ואב אחד לכלנו. /
והאמת כי בימי אבותינו הקדמונים /
אשר בק"ק כפה המה חונים /
והיה כל אחד ואחד כותב מחזורו /
בכתב ידו /
בקולמוסו ועטו /
נקייה וברה מכל שגיאה /
ובי"ג נפות היתה מנופה, /
ועכשיו בעונותינו הרבים /
משהרבו התלמידים /
שלא שמשו לרבן כל צרכן /
ונשארו כאספירא בקנקן /
והמחזורים שנמצאו באמתחתם /
כתובים על פי שכלם וסברתם /
מוקדמים ומאוחרים /
וכלים מכלים שונים /
זה חסר זה יתר /
וידוע כי התפילות מתוקנין /
במקום תמידין ומוספין /
וח"ו הפוגם בו... עד שהעיר ה' את רוח משה... והוציא מכ[י]סו /
זהבו וכספו /
להוציא לאור כל תעלומה /
להדפיס מחזור כמנהגנו ממהדורא קמא /
ולהחזיק ידי עושי המלאכה /
ולזרזם על ככה /
בכל מיני עזר והוצאות /
כי רבו מספרם מלמנות /
ופזר נתן מכ[י]סו /
למלאכת המחזור הזה להדפיסו".

הלשונות והנוסחאות נשתנו בדברי המדפיסים, שבאו במקום הסופרים המעתיקים, אבל הכוונה העיקרית ניכרת גם בהם: להחדיר תפילות אבותינו בלבנו ולשימן בפינו.

הקדמונים נהגו כבוד במחזוריהם ושיפרום וייפום כפי טעמם ויכולתם כדי לקנות בהם גם את העין. ואנחנו עדיין לא מצאנו דרך לקרב את מחזורינו ללבבות גם מבחינה חיצונית ולקיים בה הידור מצווה. אם נגיע למחזור אחיד - ימים ידברו.