ראש השנה מיוחד הוא במינו בין שאר חגי ישראל, מכמה וכמה בחינות - ראשית, בעצם העובדה כי זהו היום מקרא קודש היחידי שלא נתייחד לו שם עצמי לא בתורה ולא בשאר כתבי הקודש, לרבות ספרי עזרא ונחמיה, מן המאוחרים שבספרי התנ"ך, המזכירים אותו בתור תאריך של יום חג, אך ללא כינוי מיוחד משלו. וכך אנו קוראים במקור:

"ויגע החודש השביעי ובני ישראל בערים ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלם" (עזרא ג', א).

ולהלן: ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע, ביום אחד לחודש השביעי" (נחמיה ח', ב).

פרקים שלמים של תאור מפורט הוקדשו לאותה עצרת עם היסטורית, אשר התקיימה בהשתתפותם הפעילה של עזרא ונחמיה, ואף נאמר לעם הבוכים כשמעם את דברי התורה ואת ההסברים בדבר יום הדין "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו...". מנהיגי העם למדו את ההמון כיצד לקדש את היום הנורא בתורה, בתפילה ובמאכל ומשתה, אך לכינוי מיוחד, לשם משלו, עדיין לא זכה אותו יום גדול ונורא. על כל פנים לא מצאנו לו שם בכל המקרא.

השמות "יום הזיכרון" וכן "ראש השנה", השגורים בפינו בתור כינויי היום בתפילה ובהלכה מופיעים רק החל מתקופת המשנה.

בדומה לשאר החגים, התייחדה בתורה מצווה מיוחדת אף לראש השנה - תקיעת שופר. ברם מלבד מצווה זו נתייחדו לו לחג מנהגים רבים, הממלאים את סדר יומו, החל ממנהגי סעודה אפיינים וכלה במנהגי כסות ובית הכנסת. מנהג מנהג וטעמו, סמל סמל עת תכנו ולקחו, העושים את יום הזיכרון חטיבה מיוחדת במסכת המועדים ומקראי הקודש.

מנהגים וסמלים אלה הם המבטאים את תכנו הנשגב של יום הדין, הם הממחישים לנו את הודו הנורא של תוקף קדושת היום ומכשירים את נשמותינו להזדככות והתעלות בעמדנו להתייצב בפני כס משפטו של שופט כל הארץ.

לא נרחיב כאן את הדבור על כל מנהגי החג, אלא נרכז הפעם תשומת לבנו מסביב לאחד ממנהגיו המיוחדים של ראש השנה - מנהג "תשליך".

תפוצת מנהג אמירת "תשליך"

אמירת "תשליך" על המים בראש השנה מנהג פשוט הוא ברוב תפוצות ישראל, נוהגים בו יהודי אשכנז וכן בני העדות הספרדיות, כולל יהודי בבל ואפגניסטן, התימנים חלוקים בנוגע לאמירת תשליך, לפי חלוקתם בנוסחאות התפילה והמנהגים, המבוססים על תפיסות שונות באמונת ודעות. אלה מבני תימן שנהגו בנוסח "בלדי" וכן בנוסח "דרדע", המבוססים על משנת הרמב"ם אינם אומרים תשליך, בעוד שהנוהגים בנוסח "שאמי", הנוטה לצד שיטות המקובלים (בעיקר יוצאי מחוז שרעב), אומרים אותו, ברובם.

בראשונה הצטמצם מנהג זה בקרב האשכנזים בלבד ובני העדה הספרדית לא קבלו אותו אלא אחרי שדרכי המקובלים מיסודו של האריז"ל קנו להן מהלכים בעדות הספרדים. כך כותב ר' חיים ויטל ז"ל (תלמיד האר"י ז"ל, צפת המאה ה- 16):

"עניין המנהג שנהגו האשכנזים לילך ביום ראשון דר"ה אחר תפלת המנחה מעט קודם שקיעת החמה אצל הים הגדול, או אצל המעיין, או באר מים חיים וקורים אותו תשליך, הנה הוא מנהג יפה ויותר טוב הוא אם יהיה חוץ לעיר.
ויעמוד על שפת הים, או על שפת הבאר, או המעיין ויקרא שם ג' פעמים מי א-ל כמוך כו' תתן אמת ליעקב כו' שבסוף מיכה המורשתי... וכשתאמר ותשליך במצולות ים כל חטאתם תכוון שיושלכו כל חטאתיך ועונותיך וגם המקטרג העליון יושלך במצולות הים העליון, כי לסבה זו הוצרך לאמרו על הים או על המים החיים"... (שער הכוונות עניין ר"ה).

מקורות המנהג וטעמו

אין זכר למנהג זה בתלמוד ובדבריהם של הפוסקים הראשונים. הרי"ף, הרמב"ם והטור אינם מזכירים כלל מנהג זה. אפילו בשולחן ערוך לא יכירנו מקומו בין שאר מנהגי ראש השנה. לעומת זה מובא מנהג אמירת תשליך ע"י הרמ"א (פולין, המאה ה- 16)

"והולכין אל הנהר לומר ותשליך במצולות ים כל חטאתינו וגו'" (הג"ה או"ח תקפ"ג, ב').

מקורו של המנהג הוא בדברי מהרי"ל (אשכנז, תחילת המאה ה- 15), שהוא מן הראשונים המביאים אותו.

"אמר הרי"ל מה שנוהגין לילך בר"ה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאתינו, משום דאיתא במדרש זכר לעקידת יצחק, שעבר אברהם אבינו בנהר עד צווארו ואמר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. והוא השטן שנעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקידה. ומהר"י סג"ל נהג ג"כ להלוך אצל הנהרות" (מהרי"ל הלכות ר"ה).

תמצית נוסחה זו מובאת ע"י הרמ"א בדרכי משה, אלא שהוסיף שם - "שרואים דגים חיים ואפשר שיהא לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים" (דרכי משה בשם "מנהגים", טור או"ח תקפ"ג).

הלבוש (ר' מרדכי יפה, פראג המאה ה- 16) מביא טעם אחר למנהג

"ורגילין לילך לנהר שיש בו דגים, שאנו נמשלים כדגים הללו שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת הדין, וע"י זה מהרהרים בתשובה (לבוש תקצ"ו).

עוד רמז רמזו: מה דגים הללו אין להם גבינים ועיניהם פקוחות תדיר, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה.

ברם טעמו העמוק יותר של המנהג מתגלה לנו אחרי עיון בדבריהם של "יודעי ח"ן", המסבירים את המנהג על פרטיו באספקלריא של תורת הסוד.

כך אנו קוראים בספר חמדת הימים

"ואחר תפלת מנחה יום א' דר"ה קודם שקיעת החמה יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר לומר הי"ג מדות עליונות של מי א-ל כמוך. וטעם נודע לבאים בסוד ה' כי ביום ראשון הוא סוד דינא קשיא וצריכים אנו להמתיק הש"ק ופ"ר דינים דדינא קשיא, ולכך הולכים אל המים המורים על החסדים וגם במקום שיש בו דגים שרומזים על עינא פקוחא להמתיק הדין הקשה לדין הרפה. וצריך לומר שם פסוקים מ"י א"ל כמו"ך ובי"ג מדות דא"ל רחו"ם וחנו"ן... ואחר כך יאמר הפסוקים מי א-ל כמוך עד ותשליך במצולות ים כל חטאתם ג' פעמים. ואין צריך לומר רק פסוק מי א"ל כמוך ולא א"ל רחום וחנון, רק בכוונה בלבד. ויגביה שני צדי הגלימה מחציה, וכשיגיע לותשליך במצולות ים, אז ישלשלם וינערם. וכן יעשה ג' פעמים ואח"כ יאמר נוסח תפילה זו בקיצור" (חמדת הימים פרק ז').

התפילה לפי הנוסח של ספר חמדת הימים מודפסת ברבים מן המחזורים וגם המנהג לנער את הבגדים המוזכר בו מקובל הוא.

קרוב לעניין זה אנו מוצאים בדברי יעבץ (הרב יעקב עמדין בנו של החכם צבי ז"ל)

"אחר מנחה קודם שקיעת החמה הולכין אל שפת הנהר שיש בו דגים או באר מים חיים וטוב אם הוא מחוץ לעיר (ומנערים הבגדים שנאחזים בהם הקליפות כמו שאמרו הני מאני דרבנן דבלי מינייהו) ואומרים שם י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, וצריך לכוון בהם כנגד י"ג מכילן דרחמי, ולא יאמרם בפה. כך כתוב בכתבי אר"י והאריך בעניין" (שער העין י"ד).

לתשומת לב מיוחדת ראויה העובדה שהגאון יעב"ץ ז"ל; שהיה מתנגדו החריף של "חמדת הימים", מסביר את המנהג אמירת תשליך בדרכו של חמדת הימים, ונימוקי שניהם זהים בעיקרם של הדברים. הסבה לכך היא, כמובן, ששניהם שואבים דבריהם ממקור אחד - מכתבי האר"י ז"ל.

פרטי המנהג

חל יו"ט ראשון של ראש השנה להיות בשבת, המנהג הפשוט הוא לומר סדר "תשליך" ביו"ט שני של ר"ה.

לפי שיטה אחרת מקפידים לומר "תשליך" דווקא ביום הראשון של ר"ה ואפילו כשחל להיות בשבת (יעב"ץ). במקרה זה יש להקפיד, כמובן, לא להוציא שום דבר אל מחוץ לעירוב.

יש נוהגין לאחר אמירת "תשליך" ליום שלפני ערב יום הכיפורים, הנקרא "שלוש עשרה מדות". מנהג זה התפשט בעיקר בין חסידים המאריכים בתפלות ר"ה וקשה להם לערוך סדר תשליך בעיצומו של יום ר"ה, ע"כ מסמיכים הם אמירת שלוש עשרה מדות של תשליך לאמירת הפזמון "שלוש עשרה מדות" הכלול בסליחות שלפני יום הכיפורים (ליקוטי מהרי"ח).

אעפ"י שעיקרו של המנהג הוא לומר "תשליך" אחרי מנחה של יום א' דר"ה, אפשר לומר תשליך גם לפני תפלת מנחה ואין קפידא בכך.

רזים טמירים מני קדם

במה גדול כ"כ כוחו של מנהג זה, אשר חכמינו הראשונים אף לא מזכירים אותו ולמרות זאת הפך הוא לנחלת העם על תפוצותיו ועדותיו?

התשובה לדבר: שורשיו של מנהג זה נעוצים עמוק בקרקע האגדה, המזינה את רגשות נפש האומה בכוח חיוני המרחף לעילא ולעילא בחביוני רזיהם של העולמות העליונים, ושגם מהותו הטמיר ונעלם לא נתגלה אלא לבני עליה מועטים יודעי ח"ן.

העובדה שמנהג "תשליך" אינו מוזכר בש"ס ובספרי הראשונים, אינה הוכחה ל"חידוש" שבו. ואכן הובעו סברות כי מנהג זה עתיק יומין הוא, עוד מימיהם של הנביאים הראשונים, ואף נמצאו לו סמוכין מן המקרא, שכתוב "וישאבו מים וישפכו לפני ה'" (שמואל א' ז', ו') ורש"י פירש "סימן הכנעה - הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין" (בית מאיר, מובא בשדי חמד).

אחרי שיאי ההתעלות שאדם מישראל זוכה להם בשעת תקיעת שופר ותפלת מלכויות זיכרונות ושופרות המשולבות בה, רב חלקו של סדר "תשליך" בהעלאתו מחדש של מתח הקדושה וההתעלות, אחרי שעת התרופפות יחסית שבאה נקודות השיא בהתפעלות הנפש.

אבות האומה, אשר סללו בשבילנו את דרך החיים, הרבו לנו מנהגי קודש בראש השנה, למען לא נשיח דעתנו מאימת הדין ומשמעותו הגורלית. והואיל ושלוש עשרה מדות, המהוות את הנקודה הפנימית הנרגשת ביותר של תחינות יום הכיפורים, אינן תואמות את הסגנון האופייני של "הדו-שיח" בין אדם מישראל לבין קונו בר"ה, ומאידך גיסא הרי אי אפשר לוותר לגמרי על הזכרת שלוש עשרה מדות של רחמים ביום הדין, על כן נמצא הפתרון בהזכרת נוסחת שלוש עשרה מדות של מיכה המורשתי, שנאמרה דרך שבח ותהילה על גילוי רחמיו וחסדיו של ריבון העולמים לעם שרידי חרב, פליטי חבלי המשיח.

המעמד המרשים ועז הביטוי והרגש של סדר תשליך, הוא ללא ספק אחד הנעלים של ימי התשובה, כאשר צאן קדשים, אשר עברו לפני שופט כל הארץ כבני מרון, מתאספים עדרים עדרים על המים, לוחשים שלוש עשרה מדות ובטוחים בכוחה של תשובה ובחסדי הבורא.