תוכן המאמר: הקדמה התיאטרון אינו תורם לתרבות עברית-יהודית מהותית א. דיוני הכנס על "התיאטרון הדתי" תפיסת האומנים החילוניים ה"חופשיים" תפיסת אנשי התיאטרון הדתיים תפיסת הרבנים וההסתמכות על הרב קוק תפיסת אנשי החינוך ב. הנחות ראשוניות לבעיות התיאטרון הדתי ג. התיאטרון הדתי ובעיותיו השקריות ריאליזם תיאטרלי אמיתי אינו נאמנות לממשות החיצונית |
הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המשגים הרוחניים המטבעים בעמקי הנפש האנושית, וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד, יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו.לדברים אלה אפשר כמובן להוסיף את התיאטרון. ואולם מצד אחר מתגלה פסקה זו כבעייתית ביותר. רבים מן התלמידים ואף רבים מן הרבנים הצעירים אוהבים לצטט קטע זה כדי להוכיח את יחסו החיובי של הרב אל האומנויות. לא קשה גם למצוא בכתביו דברים נוספים כיוצא באלה, כגון מכתבו אל הכנס של אגודת ישראל. ואולם ברוב רובם של המקרים מוצאים דברים אלה מן הקונטכסט שלהם, המשדר תפיסה שונה לחלוטין. פלא בעיני כיצד מתעלמים כל שוחרי האמנות מהמשך הדברים שהבאנו לעיל. לאחר דילוג של מספר שורות בלבד כותב הרב את הדברים הבאים:
זעזועי הנפש מצד רגשי האהבה הטבעית, הנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש על-ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגנוז, אבל רק בשמירה היותר מעלה מנטות לצד השיכרון המכער שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה של זוהמה מנוולת.בקטע זה אין ספק שלא לאמנות כפי שאנו מכירים אותה, לא לאמנות שעקר עסוקה היא בחולשות אנוש ובפגמיו, מתכוון הרב בדבריו. האמנות לפי תפיסת הרב צריכה לקבל על עצמה צנזורה מחמירה ביותר. האמנות רצויה, אבל רק במידה היותר מעולה מנטות לצד השיכרון המכער. לאמנות האחרת קורא הרב בשמות קשים ביותר כגון "טמאה של זוהמה מנוולת". לפי זה אין ספק שבמלה משגים אין הרב מתכוון לשגיאות, לטעויות, ולחטאים, אלא למושגי הטהרה, היושר, הכנות והמוסריות בלבד. דברים מעין אלה המסייגים את אהבת הרב לתופעות האמנות, או את יחסו האוהד כלפי החילוניים נמצא אצלו עשרות פעמים. ברוב רובם של המקרים בהם הוא מביע חיבה לעניינים שבחולין או לחילוניים, הוא מקפיד להעמיד דברים על אמיתותם כדי שלא תיפול בהם טעות. לפלא בעיני, כיצד רבים כל כך מתלמידי תלמידיו נופלים קרבן לסגנונו המסובך, קוראים בדבריו, ומתלהבים ביותר מן הרישא, ומעלימים עיניהם מן הסיפא המסתייג. נראים הדברים, שיפה לומר בעניין זה, שאין אדם קורא אלא ממקום שליבו חפץ, ובעיקר את מה שליבו חפץ מאוד.