בניגוד למנהגי אפתח בהתנצלות. אני מקוה שכל מי שמכיר אותי לא יאשים אותי לא בשקר, ולא בהתנשאות או ביוהרה. על בסיס תקווה זו אומר כאן בראש דברי, שרוב חיי היו קודש לניסיון למצוא את המיזוג הנכון בין יהדות מלאה הדבקה בתרי"ג מצווות כפי שהם באים בי"ד החזקה ובארבעת חלקי השולחן ערוך, עם עולמה החשוב, המהמם והסבוך של התרבות הכללית. כדי להשיג מטרה זו למדתי ספרות, אמנות, אסתטיקה תנ"ך ופסיכולוגיה, ולשם מטרה זו עסקתי בחינוך ארבעים ושמונה שנה. עד כאן ההתנצלות שלי על שאני מעז לפרוץ ל"קודש הקדשים" של התיאטרון, של הקולנוע ושל האמנות, המנסים להוכיח לי שוב ש"כל באיה לא ישובון". ואולם אני מסרב לקבל את גזר הדין, ואומר, בדומה לאותו בעל אוהב, "איני מאמינך", ובכגון דא אין אישה נאמנת לאסור עצמה משום ש"אין אדם משים עצמו רשע".

יכולתו של "מעלה" מהי?

והנה עינינו רואות את המרצע יוצא מן השק. מאז ייסודו של מוסד השעטנז "מעלה", גמגם לבי בדבר יכולתו למלא את השליחות שכביכול הוטלה עליו. מאז אני טוען שצרוף פשטני ומלאכותי של אמנות ותורה אין בו כדי ליצור לא אמנות ספוגה יהדות ולא יהדות ספוגה אמנות.
אם לא תשתנה השיטה מעיקרה, גם היום אין אדם שיוכל להצליח בדבר. שעטנז הוא גרוע מכלאיים. כלאיים הוא לפחות שניים המתמזגים לאחד, אלא שאחד זה עקר הוא וכמו פרד אינו מוליד כמוהו. שעטנז אפילו אינו מתאחה כלל. ואף על פי כן הלכו מייסדי המוסד ושמו כספם על קרן הצבי, וזימנו אומנים-מורים בעלי תפיסת עולם כמקובל בין האומנים הפוסט מודרניסטים, והושיבום יחד עם מורים-רבנים ועם רב בית ספר בתוספת מנהל, שעם כל יחס הכבוד לכוונותיהם הטובות, שמענו אך מעט על הכשרתם העמוקה למשימה, על ניסיונם ועל כישוריהם החינוכיים והתרבותיים, ועל ידיעותיהם בתחומי האסתטיקה, הפילוסופיה והאומנויות. האם יש מי שחולק על כך, שרק מנהל כזה יכל להצליח במשימה? מנהל כזה היה חייב להיות בחינת "איש על העדה", שבהעדרו מוסד מסוג זה אינו יכל לעמוד. כעת הכניסו לסיר זה של חמין את התלמידים הצעירים, שבחינוך הדתי מטבע הדברים הם מאחרים להתבגר, וחיכו לזמן ארוחת השבת, כדי להוציא את התבשיל מן התנור, ולראות כיצד הצליחו החמין של ה"קולנוע הדתי". מה שמצאו הוא רתיחת "מרד הנעורים המאוחר" של צעירי הציונות הדתית.

המרד בבית הספר מעלה

עם קריאת הכתבה המכאיבה ב"דיוקן" של "מקור ראשון" מתאריך 29.1.99 על מעין מרד בבית הספר הדתי לאומי לתיאטרון ולקולנוע "מעלה", נראה לקורא, שבדבר אחד מרכזי וחשוב ביותר, בכלל לא עסקו בבית הספר הזה. כפי הנראה ראשי בית הספר לא הבינו את החשיבות העצומה של עיון מעמיק ורבת פנים בתיאוריות האסתטיות הנוגעות לאמנות בכלל ולתחומי האמנות הנידונים בפרט. כך עברו על בית הספר כעשר שנים מבלי שעסקו בו עיסוק יסודי וראוי בתיאוריה של האמנות. התבטאו בכתבה תלמידים ומוריהם החילוניים וכן רבנים והמנהל, כאשר המכנה המשותף ביניהם הוא שכמעט כולם אינם מבינים כראוי את "מהותה של האמנות" ואת תכונותיה האסתטיות.
באופן פרדוכסלי דווקא התלמידים ומוריהם "המקצועיים" כביכול, הצטיינו בכתבה בחד-צדדיות רדודה, ובחוסר הבנה מוחלט בכל הנוגע למהות האסתטית-האומנותית של נושאי עיסוקם. חוץ מסיסמאות נדושות על חופש מוחלט, (האם שמע מישהו על קיומו של יצור דמיוני זה?) , על יצירתיות, על ביטוי העצמיות, על היכולת למרוד ועל ההגבלות המסרסות את היכולת האומנותית לא שמענו כל דבר חדש.
בצד הכאב על ההחמצה הגדולה השתלטה עלי בשעת קריאת הדברים שעמום נורא הנובע מתחושת ה - ja Vu'De . בתחום הזה של המרד ושל הטענות נגד תביעות כלשהן מן האומנים "הגאונים" של העתיד הרחוק, לא מצאתי שם שום דבר חדש ויצירתי. צר לי לומר שכל הדיבורים הללו על סירוס ה - "אמנות" כביכול, אינם אלא פטפטת מטומטמת ומטמטמת, ואין כל קושי מקצועי-אסתטי להוכיח שאכן כך הם פני הדברים.

תרגיל: הכריזו על סגירת המוסד

ואולם, בטרם אפנה להוכחות אלה, אציע לבעלי המוסד החפצים בודאי ביקרו, הצעה מפתה לפחות לשם תרגיל של סימולציה. יגלו נא העזה ויקיימו מה שכתוב "לא תגורו מפני איש", ויקומו כאיש אחד ויכריזו על סגירת המוסד. יודו נא ברבים שטעו בדרך ההקמה ובשיטת ההפעלה, בבחירת התלמידים, בבחירת המורים ובתכנית הלימודים שהוצע לפניהם, ויודו נא גם בכך שטעו בעצם הרעיון. מחוסר ידע, מחוסר ניסיון ומחוסר הבנה באומנים וביחסם ליצירתם, ביחסם לעירום, וביחסם אל ההגבלות החלות על כל אדם, חשבו על רעיון בלתי אפשרי שהוא אפשרי. יבקשו נא את סליחת התלמידים, וישלחום ללמוד לבטא את עצמם במקומות חופשיים יותר. (יש כמובן לשאול, אם אמנם הגשמה עצמית זו, הוא תורה שלימוד הוא צריך? והאם אנשי ימי הביניים כרלב"ג, כרשב"ג, כמשה בן עזרא ודומיהם, לא נתנו ביטוי לעצמיותם?). וכך יעשה אף למוריהם, וחסל סדר "מעלה". איש אינו זקוק לפרד עיקש, עקר ומטומטם. אמנם יודעים כל יודעי שאין זו אמונתי שנלחמתי עליה קרוב לחמישים שנה, אבל אני מרגיש עדיין די צעיר כדי לכופף את ראשי בפני העובדות. המציאות היא חזקה מאד, והיא גוברת על כולנו. ואולי אני טועה, וכמו לאחר המבול כדאי לנסות ולהתחיל את הכל מחדש. אולי? ולפחות עד המרד הבא.

ומכל מקום, תמורת הכסף הטוב שבוזבז לשווא על פרדות עיקשות, אפשר לשכור טרקטורים וקומביינים שיעשו את המלאכה בלי נקיפות מצפון, במקצועיות ללא פגם, וטוב יותר מכל הנערים פליטי הישיבות החשוכות והמסוגרות, ומכל הנערות פליטות האולפנות והמכללות המגבילות את הנשמה מלפרוש כנפיה. ואני מבקש לא לטעות. הפעם אני רציני ואינני מתלוצץ. טובי האומנים בשכר, יעשו לנו כל מלאכה, לצורכי החינוך הדתי, לצורכי המשפחה הדתית, לשם הפצת תורה ויראת שמיים, לשם העלאת הרמה התרבותית או הדתית של האומה כולה, ולשם הפצת שאיפות רוחניות נעלות ולשם הפצת אידיאלים יהודיים נעלים. תמורת כסף טוב יעשו את הכל, שהרי סיסמתם היא ש"לכסף אין ריח". הם אפילו יחזירו בתשובה ויעשו פרופגנדה למפלגה הדתית לאומית, דברים שתלמידי "מעלה" מעולם לא נדרשו לעשות.
אם כך המצב, אם האמנות החופשית תמלא לנו אפילו תפקיד של גוי של שבת, אז מי בכלל צריך יצור שעטנז כמו "מעלה"?

ועתה אשאלה נא את כל רודפי החופש למיניהם. בשביל הכסף מותר לעשות באמנות את הכל, בשביל רעיונות החופש החילוני תחת לחץ חברתי מנשל, מחניק וסותם פיות, מותר ליצור ולהציג את "משיח", את "קידוש", את "מלכת האמבטיה", את "פונדקו של ירמיהו", את יצירותיו ה"נאורות" של דן בן-אמוץ ודומיהם, שבעוד חמישים שנה איש לא ידע על קיומם. רק בשביל איזה אוטופיה דתית החולמת על עולם רוחני יותר וטהור יותר מן העולם של "מציצים", ו"רמת אביב ג'", רק זה אסור בשם חופש האמנות?! לחברה החילונית, לחברה השינקינאית, לחברה הבוהמית, לכולם מותר לקבוע נורמות נוקשות. דבר זה אסור רק לחבורת הפרימיטיבים והסחטנים של הדוסים למיניהם.

תביעת תלמידי מעלה מובילות לכאוס

ועתה אין לי אלא להראות, שכל התביעות של תלמידי "מעלה" מובילות אותם אל הכאוס הדקדנטי ואל הניהיליזם הפוסט מודרני. מקובל בעולם, שתביעות החופש מוליכות ממצב של דיכוי מרושע, ממצב של חוסר אידיאלים וממצב חומרני יצרי אל עולם מלא אידיאלים, אל עולם נעלה וטהור. לשם מטרה כזאת יש טעם להכריז על המרד הקדוש. והנה לפנינו מרד מאוד לא קדוש לשם קבלת לגיטימציה מן היהדות הרשמית הרבנית לכל רעיון אישי ופרטי, פרוץ ככל שיהיה, של צעירים חסרי מנוח שהעמידו פנים כאילו יש בהם יראת שמיים, והצליחו לרמות את הנהלת "מעלה".
היהדות על כל תורתה לדורותיה נדרשת כאן בחוצפה נדירה לוותר על כל עקרונותיה, ולכופף ראשה בפני העקרונות המדומים המוליכים לכיוון הפרימיטיבי, בפני הפטפטת הריקה מכל ממד ערכי של האמנות העכשווית.
מספר צעירים, שכפי הנראה לא התקבלו, או אולי גם לא העיזו להגיש מועמדות בבתי ספר אחרים לאמנות, אומרים לנו בטון של אימה הרת עולם, בטון של איום מתנשא, כי האמנות בלי חופש מוחלט היא מסורסת, ועליה עומד המסרס הגדול, הלא היא היהדות. ואמנות הקולנוע בגלגולה הגרוטסקי בידי התלמידים של בית הספר לאמנות "מעלה" אינה מנסה לסרס את היהדות בתביעותיה האנטי תרבותיות? כי זאת יש לדעת. תרבות אינה מתרחשת דווקא בבתי הקפה, על מגרשי הספורט, בבתי הקסינו, בפאבים ובטרטיראות. תרבות איננה רק מה שנכתב ונוצר על-ידי המורדים בני הטיפש-עשרים, והיא איננה רק מה שמדווח עליו ב -"תרבות מעריב". צעירינו התבלבלו איכשהו בין תרבות לבידור, וגם כבידור בחרו להם את הזול ואת הנלוז ביותר.

התרבות מצויה בכל מקום

כמיטב הבנתי מצויה התרבות גם בבתי הספר הממוסדים ביותר, והיא מצויה ואף נוצרת ומתפתחת גם בישיבות (ואפילו החרדיות), היא מצויה ומתהווה בבתי המדרש (אלה הפורחים על-אף שביאליק הקדים לבכות את חורבנם). התרבות מצויה אף באוניברסיטאות וגם בקתוליות ובפרוטסטנטיות, ולא עלינו ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם באוניברסיטת בר-אילן או בישיבה יוניברסיטי בניו יורק. התרבות נמצאת גם בביתה של כל משפחה המדליקה נרות חנוכה, מקיימת סדר של פסח ומספרת בשבחו של החופש שבה זכו אבותינו, ואשר בה זכינו אף אנו בצאתם ממצרים. תרבות מתממשת גם אצל כל תינוק הלומד לדקלם את קריאת שמע ולומד להודות בברכה על כל הנאה למקור כל ההנאות. תרבות היא טקס הנישואין, טקס הקבורה וגם טקס ברית המילה שיש בכוחו לגשר מעל אלפי שנים ולקשור את הפרט אל הקבוצה, ולפתור מראש בעיות זהות אפשריות. תרבות היא גם כיבוד אב ואם, וכיבוד מורים, וגם ריסון ועידון היצר המשתולל של המרד. גדולי המורדים מעולם לא התחילו במרד עד שלא היה להם מן המוכן סדר עולם חדש.

כינון סדר עולם חדש זה, שהיה בו מן הריסון, מן הארגון ומן העידון, הוא עיקר פעולתם של המורדים האמיתיים, והמרד שלהם אינו אלא תופעת לוואי מצערת. אפילו כשנאלצו למרוד ברשע ידעו יפה, שהניהיליזם גרוע יותר גם מן הרשע המאורגן.

מרד סתם, בלא ריסון, אינו אלא הרס והשחתה

מרד סתם, בלא ריסון, ארגון ועידון בצידו, אינו אלא הרס והשחתה באמצעות היצרים המטומטמים. מדוע אסור להפנות את המרד נגד הנמוך, נגד הרדוד, נגד השטחי, נגד הבנאלי, ונגד התביעות האגואיסטיות הריקות מערכים רוחניים נעלים? מדוע אסור למרוד בכל הנמוך הזה ולשאוף אל על, אל הלב ואל הראש הנמצאים למעלה ולא אל תחושות הבטן המצויות מתחת לחגורה? ההבדל הגדול בין האמנות החילונית לזו האחרת השונה (לאו דווקא דתית), אתה יכל למצוא בכיוון הדברים. בשעה שהאמנות החילונית מנסה למרוד בכלל, ומעניקה את כל אהבתה לפרט, ואף תובעת חופש בלתי מוגבל בשבילו, יכולה האמנות האחרת להתרכז בכלל, בגבוה, בנעלה, וכן בריסונו ובעידונו של הפרט. אין לך שאיפה נעלה יותר מזו המנסה להעלות את הפרט לרמה גבוהה יותר ורוחנית יותר. אתה יכל להראות מאבק נפשי של אדם המנסה לגבור על נטיותיו האכזריות ומנסה להתרכך ולהתעדן, עד שהוא נופל ונשחק, ואף נשרף בלהט ניסיונותיו. אם אתה רוצה, אתה רשאי לקרא לזה בשם ניסיון להדמות לאביו שבשמים, בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום", אך אפשר גם שיתברר, שלאדם הקשור אל החומר הארצי, קשה ביותר להגיע גבוה כל כך עד שזה גובל בבלתי אפשרי. כל המאבק הקשה הזה הוא לאו דווקא מאבק דתי, אלא מאבק תרבותי עמוק, אמיתי וקשה ביותר, ובמקרה הוא גם מתיישב עם העולם הדתי, שאף הוא יש לו שיח ושיג עם התרבות הגבוה.

שאיפה בעלת עצמה אדירה בכיוון זה אתה מוצא בשירתו של אורי צבי גרינברג. בספרו על השואה בשם "רחובות הנהר" מצוי שיר פרוגרמתי בשם : "שיר העוגבר". בשירו זה נותן גרינברג ביטוי לתפיסה שדווקא בימים של אימה ושל פחד, דווקא בימים של השפלה כאשר "..ריח מים לביב / ונהר הטבטונים נצנץ ככספית בסמוך", דווקא אז חייב האדם מישראל לקבל על עצמו את הצו של "לך בגדולות, הסר פה מגג תבן נמוך". וגרינברג מוסיף וממשיך את שירו:

הבט אל היער ולמעלה ממנו - העוף;
ולמעלה ממנו - עגול הנגוהות; וממעל
לנגה - הכוסף עולה, רק הכוסף עולה;
רק הכוסף יכל ומגיע לשם אין בלתו.
העוגב הקדמון של מקדש אלוקיך בהר,
הוא הכלי לניגון זה הכוסף. היה עוגבר!
אתה ועוגב המקדש - כגבור ושלטו.

והרי לפניך מגמה נפשית של תרבות השואפת לעלות מעלה מעלה, ומתנגדת בכל תוקף לכל ירידה למטה. זו תרבות הגורסת את הקרבת נועם הנוחות של הפרט, עד כדי נכונות להקרבה עצמית מלאה למען האידיאל הרוחני הגדול. אין זו התרבות האנוכית הדורשת להקריב את מאות אלפיו של הכלל למען נוחותו וחופשתו הבלתי מוגבלת של הפרט, האגואיסט הנקלה. האדם רץ כאן קדימה בכיוון הכוסף הכללי של מקדש אלוקיך בהר. האדם היוצר מסרב כאן לרדת מטה, ומטרתו אינה ללחום למען ההנאות ולמען סיפוק התאוות, וכדי להתנער מכל מחויבות ומכל אחריות חברתית ציבורית. כאן המטרה היא היעוד הלאומי הדתי. "היה עוגבר"! עליך מוטל התפקיד להכריז על העלייה אל הקודש כייעודו של האדם. גם כאן במקדש שעל ההר מצויה התרבות ולא רק בפאבים ובדיסקוטקים. מצער הדבר, אך נראה שב-"מעלה" גם לא הרבו ללמוד תרבות מלאה ורב-ממדית כזאת, ומשמע שלא למדו תרבות של אמת מהי. מי קבע שהמעולה הוא תמיד המורד, ולא מי שיודע לקבל מרות, לרסן יצריו ולקבל את ייעודו כמעין הנובע מלבו.

המאבק בית המוסר ליצר

למדתי משך שנים רבות ובתחומים רבים שהאדם הפרימיטיבי היה מהלך במערומיו. עם התפתחות התרבות הוא התחיל להתלבש. מאז נטוש מאבק על עניין זה בין המוסר ליצר, כשהיצר משתדל בכל מאודו להחזיר את האדם למצבו הפרימיטיבי, אל העירום, ולא רק אל העירום. היום נטוש המאבק על הזכות להצגות חיות מכל המינים. כל מה שהצנעה יפה לו חייב לפתע להיעשות בריש גלי, קבל עם ועדה, שהרי "הציבור חייב לדעת" (המלה דעת באה כאן במשמעות של לדעת אישה, ודווקא כפשוטה תרתי משמע, ולא כסימבול של עמוס עוז). המעניין בכל העניין הזה הוא, שהאמנות האמיתית כלל אינה זקוקה לדבר הזה.
אנשים מבוגרים המלמדים והלומדים אמנות חייבים לדעת שיש שני סוגים של ריאליזם. ישנו הריאליזם שהוא דמוי מציאות, וישנו הריאליזם המיצג, ומבחינה אומנותית אין ספק שהריאליזם המיצג, זה שאיננו חיקוי פשטני, אלא ביטוי סימבולי של הממשות, מציג לפנינו אמיתות רבגוניות ועמוקות הרבה יותר מבן-זוגו, שהוא הריאליזם דמוי המציאות.
את האמת האומנותית החשובה הזאת לא למדו המורים של "מעלה", ואם רבי לא שנה, חייא מנין? ומה הפלא. הרי את האמת הזאת גם אדמיאל קוסמן לא למד מעולם. ואולי למדו ואף לימדו, אלא שהתלמידים לא הפנימו. כל לימוד, שהוא בלא כל מטרה, רק למען התעודה, אך לא לשם שמיים, ולא על מנת ללמד, ולא על מנת לעשות, ובקיצור כל לימוד שהוא מרוקן מכל אידיאל, הוא לימוד שאינו מופנם, הוא עקר ואינו נותן פירות.

בשנות החמישים הציגו בתיאטרון הקאמרי, אם אני זוכר נכון, את "עכברים ואנשים" של סטיינבק. יוסי ידין שיחק אז את התפקיד הראשי, והיה עליו למשוך כלב ממקום אחד למקום אחר על הבמה. והנה בהצגות הראשונות התברר שהכלב מסרב לשתף פעולה. בלית ברירה וויתר התיאטרון על הריאליזם דמוי המציאות, ובהופעה שאני ראיתי לא היה כל כלב. יוסי ידין עמד על הבמה ומשך בחוט שבקצהו לא היה שום כלב, ואף-על-פי-כן הכל הלך למישרין. רבים מאוד מן הצופים ממש ראו את כלב, והתעורר ביניהם ויכוח נוקב, אם היה שם כלב או לא היה. ובכן זה כוחו של הריאליזם המיצג.

התיאטרון והקולנוע הם האמנות הכי פחות אמיתית

הכל יודעים היום, חוץ מאנשי התיאטרון והקולנוע בישראל, שהתיאטרון והקולנוע הם האמנות הכי פחות אמיתית. הכל שם לא אמיתי, והכל שם שקר. הזמן הוא לעולם אינו הזמן האמיתי, ולא עוד אלא השקר הזה של הזמן משתנה מיום ליום. המקום אף הוא שקר גמור, כי התרחשויות מן העולם כולו, או ממקומות רחוקים למדי מתרכזים לשטח הצר של הבמה. והנה הדמויות אף הן שקר. כל שחקן מגלם אדם אחר שבשום אופן איננו הוא. אפילו שחקן המגלם את עצמו, הוא מיצג איזו דמות תיאטרלית, ולא את עצמו. בדומה לזה אף העלילה מעוצבת, וכך גם הלבוש מעוצב על פי דמיונו הפנטסטי של התפאורן. ובכן בתיאטרון הכל שקר והכל מזויף, ורק העירום חייב להיות אותנטי. לשם מה? לפעמים לשם הקופה, ולפעמים לשם הרושם, כדי להיכנס לכרוניקה של התפתחות התיאטרון.

בקולנוע, המלאכותיות, התחכום והויתור על האמת האותנטית- המוחשית רב עוד יותר. כל מי שביקר באולפני אוניברסל, או באולפנים אחרים יודע שהכל שקר. הרים אינם הרים, הים איננו ים, דם אינו דם ומכונית מתרסקת לא תמיד היא מתרסקת באמת, לא זו בלבד שהשחקן אינו זהה עם הדמות שהוא מיצג, אלא לפעמים אין הוא זהה אף לא עם עצמו. במקרים שיש בהם אפילו הסיכון הקל ביותר, מוחלף השחקן תמורת סכום של מה בכך בכפיל המסכן את עצמו במקומו. דומה לי שמן הראוי היה לחייב כתנאי קבלה את התלמידים מזה, ואת מוריהם מזה לבקר באחד האולפנים הגדולים של הוליווד.
בכל אופן מי שסובר היום, כי כדי להראות אלימות במשפחה חייבים להראות מכה שיש בה מגע ממשי בין גוף לגוף, אין לו מושג קולנוע מהו. אמור מעתה, כי מי שתובע עירום בקולנוע כדי להמחיש את הארוטי אינו יודע מה הוא שח.
וכבר אמר מישהו בתוך המאמר ב"מקור ראשון", שעגנון, ועוד רבים כמוהו ידעו לתת תחושה של אוירה ארוטית בלי להזדקק לכלי הזול והפרימיטיבי של ההתערטלות הממשית. ככלל אפשר לומר, שהמוחשיות הממשית היא כלי העיצוב של הנמושות והפרימיטיבים שבין האומנים. אצל האמן הגדול והאמיתי, שיר או סיפור שלם בלי אף פיגורת לשון, הוא כולו מטאפורה למשהו אחר שיש לתת לו ביטוי. מי שאינו יודע את הסוד הזה, ומי שאינו יודע לבצע אותו לא זו בלבד שאינו אמן גדול, אלא יש לפקפק אם הוא אמן בכלל.

לתאטרון יש שליחות

ועתה יש להוסיף מספר מילים על תכונה מהותית אחת של כל תיאטרון ובעקבותיו גם של גדולי היצירות הראשונות של הקולנוע. התיאטרון נולד בחיק הדת ובחיק הפוליס, והוא נולד עם תפקידים מוגדרים למדי. התיאטרון חייב להציג לפנינו את אופיו של אדם, חולשותיו וגם עצמתו בעמידתו מול האדם זולתו, ומול הטבע שסביבו מצד אחד, ומצד אחר ההכרה בעצמת גורלו והכרת חולשתו בעמדו מול האלים קובעי גורלו. זעקתו של פרומוטיאוס, של אדיפוס וזעקתה של מידיאה ועוד של רבים אחרים עודן מהדהדות באוזנינו מעבר לאלפיים חמש מאות שנה, ממש עד ימינו אלה. והמקהלה נוטלת לעצמה את הזכות ללמד את האדם מוסר השכל. היא מכוונת את מעשיו ואפילו את תפישת עולמו, כשהמגמה הכללית היא הציות לאלים.

קו של שליחות חברתית שולט בתיאטרון עד ימינו אלה.
אלא שהיום התיאטרון ניתן בידיהם הלא נאמנות של מקצוענים, המקבלים לחוגם רק את מי שמקבל את מרותם. שם אי אפשר למרוד בממסד, וגם אין עם מי להתווכח, כי פשוט לא תמצא עבודה ועד מהרה אתה בחוץ, מורחק ומנודה.
אדיר זיק הוא דוגמה לאחד מרבים, והוא דווקא מצליח לצוף על פני הגלים. ואולם יש רבים וטובים שאינם מצליחים, ואינם עומדים בניסיון. חלקם נפלטים באכזריות, וחלקם נכנעים לאילוצים, ומצטרפים למקהלה המלמדת אותנו בינה. כך נוצרים באווירה "חופשית" למהדרין יצירות כמו "קידוש", "גטו" ו"רצח" ודומיהם. כל המחזות הללו מגמתם לחנך את ההמונים "הנבערים" וללמדם איך לחשוב "מחשבה נכונה" על הנושאים המנסרים בעולמנו. בזמן ש -"מעלה" דרש מתלמידיו לכל היותר להימנע ממעשים מסוימים, ולנהוג בשב ואל תעשה, נדרשים בני חבורת ה - "חופש" להיענות לדרישות החברתיות בקום ועשה. זה כמובן לגיטימי. הפשע הוא רק בזה, שכל מי ששונה, מיד הוא נפסל, נסגרים בפניו כל הברזים עד שהוא מת מצימאון. אולי חמור עוד יותר, שבזעקות אלימות מאלצים אותי כאזרח המדינה, לתמוך באמצעות בא כוחי שר החינוך בכל הפקות ההסתה המכוונות נגדי.

הקולנוע רוצה לשטוף את מוחנו

המצב דומה ביחס לסרטי הקולנוע. כל צוות ההפקה רוצה להגיד לנו משהוא, והמדיה משמשת להם כלי לשטוף את מוחנו ולשנות את עמדותינו. קבוצה של עשרים שלושים שחקנים מנצלים את מעמדם כדי להשתלט על עולמם הרוחני של רבבות מבאי הקולנוע. והנה, כאשר באה קבוצה גדולה של צרכני קולנוע ומקימים לעצמם בית ספר מיוחד וייחודי, משתלטים עליו נציגי התרבות הקלוקלת והנמוכה, ומרוקנים אותה מתכנה הייחודי. הם ניסו לעשות אותו תרגיל לאוניברסיטת בר-אילן, וכשלא הצליחו הצלחה מלאה בגין שיטת המינויים האקדמיים הנוקשים, הם הכריזו עליה כקן של רוצחים.

הנהלת מעלה הייתה תמימה ביותר כאשר חשבה שאפשר להקים בית ספר דתי, תוך השענות על השכבה הפחות מצפונית והיותר זדונית מבין כל אנשי ה"אינטליגנציה" החילונית. אילו עיינו ראשי ההנהלה בספרו של ז"פ סרטר "מהי ספרות", בספרו של ליונל תרילינג על "הדמיון הליברלי", או בספריו של ברוך קורצוויל המנוח, ובנוסף לכך או לחילופין אילו הבינו דבר וחצי דבר בכוחה הסוגסטיבי של הלשון הפיגורטיבית ובכוחה המהפנט של הלשון המיתית, היו מבינים ללא ספק שאין ספרות או אמנות או תיאטרון או קולנוע בלי מגמתיות חד צדדית, ואולי אז לא היו נופלים קרבן לדעותיהם של המורים ששכרו כדי ללמד את תלמידיהם. ההנהלה כמובן לא הבינה בכל זה דבר, ומה לנו כי נלין על תמימותם של התלמידים. אין לי אם כן טענות כלפי התלמידים על שנפלו בפח שטמנו להם מוריהם, אבל יש לי טענות כבדות נגדם על שהם מעמידים עצמם אחר לימוד של שנה שנתיים כמומחים בתחום שבו אין הם אלא מתחילים מיעוטי דעת.

לכן חייב אני להדגיש שוב שהתלמידים בדברם על חופש היצירה והאמנות פשוט אינם יודעים על מה הם מדברים. חופש של יצירה ושל אמנות הוא מין יצור שאינו קיים בשום מקום ובשום מציאות, ופעמים כשהוא נראה כאילו הוא חופשי מכל מגבלה, באמת הוא משועבד לחופשתו שלו עצמו. הוא עבד לשאיפה לשחרר את האגו מכל המגבלות המוטלות עליו. הוא משועבד לצורך לשחרר את האגו ולתת חופש לאגואיזם. פעמים ששעבוד זה הוא הקשה מכל השעבודים, ובשמו נעשות העוולות הגדולות ביותר בתחומי האמנות. כך הדבר במיוחד כאשר מאחורי החופש המוחלט הזה מסתתרת קבוצת לחץ מוגדרת מאוד, הכופה עליך את חופשתך גם כאשר אתה אינך חפץ בה כלל.

ולכן כאשר תחושות הבטן הופכות למאפיין ראשי של החופש הנידון, נעשה הדבר פרובלמטי ביותר. תחושות בטן במשמעותן המקובלת הן רגשות מאוד ראשוניים עד שאפשר לראותן כפרימיטיביות. למעשה אין הן, אלא ארטיקולציות חסרות עידון אסתטי ועל כן חשודות הן שמא אין הן אמנות כלל.

ועדיין המלך עירום