הציונות הדתית, על גווניה השונים, יכולה להיות מודל ליהדות שהיא חלק אינטגרלי מן התרבות הישראלית. היות שאין היא מתיימרת לשנות את אורח החיים של החברה כולה, ביכולתה לעודד את החברה הישראלית בהתמודדות עם הדגם שתיצור, בלא תחושת האיום המלווה כל מפגש של חילוניים עם הדת. על-מנת להצליח במשימה זו, נדרשת הציונות הדתית להיערך במספר דרכים. עליה להעז ולבחון בחינה רצינית ועמוקה שאלות יסוד של החברה הדתית במפגשה עם העולם המודרני. עליה להשתחרר מן החשש שבקרבה לתרבות החילונית, ולהיות נכונה להיפגש עם הציבור החילוני על בסיס מסר יהודי ראשוני משותף, בשאלות שאינן נוגעות לאורח חיים הלכתי. היא חייבת להמשיך ולפתח ברצינות את הגישה היוצאת מהנחת יסוד שהיהדות איננה דתיות הנעולה במשעול הצר שבין המקווה והאיטליז, אלא תורת חיים ותרבות לאומית המתייחסת למכלול חיי האדם והחברה, וערה למציאות ההיסטורית המתפתחת.

אחד התחומים החשובים דרכם ניתן לממש מגמות אלה הוא תחום האמנות. עיסוק באמנות יש בו אמירה עקרונית שאין סתירה בין החיים לבין הדת. תחיית היצירה היהודית, בספרות ובשירה, בציור ובפיסול, נתפסה על-ידי אחדים מהוגי הציונות הדתית כסימן מובהק לתחייה הלאומית כולה, ולמפגש בריא בין עולם התורה לבין החיים הטבעיים של היחיד ושל העם כולו.

בעולמו של האדם הדתי קיימים שני צירים עיקריים של מתח, העשויים להוות קרקע פורייה להתפתחות יצירה מקורית ומעניינת. ציר אחד - המתח שבין מסגרת הלכתית מגבילה לבין חופש הביטוי, אותו דורשת האמנות; ציר שני - המתח בין מערכת אמונות ודעות מסורתית לבין חיים בחברה חופשית, פלורליסטית ורבגונית. לדוגמא נציין את השאלה עתיקת היומין: כיצד ניתן לתת ביטוי מוחשי למושאי האמונה כשמנגד עומד הציווי של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שהוא יסוד המסמל את איסור ההגשמה המוחשית שבדתות מונותאיסטיות.

יש מפחדים מן התקשורת

לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי ביותר בתהליכים שתוארו לעיל. התקשורת הכתובה והאלקטרונית , השמעית והחזותית, מהווה מכשיר רב עוצמה להאצת תהליכים תרבותיים וחברתיים בעולם המודרני, שבכוחם ליצור הזדמנויות של מפגש. שאלה משנית אך מעניינת היא, האם התהליך של ריבוי הערוצים ברדיו ובטלוויזיה משפיע על אחד הכיוונים, האם האפשרות לקיים ערוץ מיוחד עבור הציבור הדתי עלולה לגרום לניכור ולניתוק-יתר, או נכון יותר לסבור, כי העובדה שאין מאבק על שעות שידור בערוץ ממלכתי יחיד מאפשרת יותר חופש, יותר הידברות ויותר אפשרויות לביטוי כיוונים אחרים.

איך תשתלב אפשרות כזו בנטייה הגוברת בארץ ובעולם לערוצי נושאים, לתכניות מיוחדות לקהלי יעד שונים, ולניסיון לענות על צרכיו ורצונותיו של (כמעט) כל צופה באופן אישי? איך משפיעים השינויים בהרגלי הצריכה התרבותית בכלל, כפי שהם משתקפים במחקר האחרון בתחום זה, על תחומי היצירה והצריכה של קולנוע וטלוויזיה בישראל? קשה לנבא עתה מה תהיינה התשובות לשאלות אלה. ניתן רק להניח, שיהיה להן קשר ישיר לנושאים בהם אנו דנים ברשימה זו.

מלבד תפקידם כמבטאים וכזרזים של תהליכים חברתיים, משמשים כיום כלי התקשורת, ובעיקר הטלוויזיה, זירה מרכזית של השתקפות יצירה תרבותית ואמנותית, ולפעמים אף של התרחשותה, ומשום כך הם מציבים אתגר ראשון במעלה בפני החברה הדתית.

ניתן לאבחן שלוש גישות עיקריות ביחסו של הציבור הדתי לטלוויזיה ולקולנוע: האחת - החרמה טוטאלית. איסור מוחלט על הכנסת המכשיר למוסדות החינוך ולבית הפרטי. השנייה - "הצלת יקר מזולל". המכשיר פסול, בעייתי, עוקר את יסודות החינוך הדתי, אך היות שמדובר במציאות קיימת שאי - אפשר להתעלם ממנה, מנסים למשוך אותו לבית המדרש על - ידי תכניות מתאימות לנפש הדתית, אם במסגרת המחלקה למורשת ישראל ואם בסרטים שקיבלו "הכשר", ואידך זיל וחנך לצפייה ביקורתית.

הגישה השלישית, והיא המעניינת אותנו, היא גישה חיובית מלכתחילה. היא רואה במכשיר הטלוויזיה כלי יצירה בעל ערך וייחודיות משלו, בו ראוי לשהתמש וממנו יש להפיק תועלת, הן ביצירה והן בצריכה. ברור שגם הגישה המחייבת איננה מוכנה ואיננה מסוגלת להשתלב בעולם התקשורת בכלל, וביצירה הקולנועית והטלוויזיונית בפרט, בלא ביקורת ובלא להציע סגנון וגישה ההולמים את עמדותיה הבסיסיות.

ננסה לסקור את הבעיות העומדות ביסוד האמביוולנטיות שביחסה של החברה המסורתית למדיה. יש להניח שהבעיות הללו נובעות מערכי היסוד דלהלן:

א. היחיד ויחד

החברה הישראלית איננה אוסף של יחידים, אלא מהות לאומית מיוחדת. זוהי אחת מהנחות היסוד של החינוך הדתי. מעמדו של היחיד מבוסס גם על השייכות לכלל. ומכאן החשיבות ליסודות הלאומיים, וכן הדגש שהחינוך הדתי מציב סביב המוטיבים הקהילתיים של החגים, בתי הכנסת וכדומה. מגמה זו מתנגשת עם האוניברסליות שיוצרת התקשורת, בחינת "הכפר הגלובלי". יחד עם זאת היא סולדת מן הניכור והאינדיבידואליזם המתהווים על הכורסה הניצבת בחשיכה נוכח המרקע. הקהילתיות, תחושת היחד, הבאה לידי ביטוי באימרה "או חברותא או מיתותא", מתפוררת עם פריחתו של המדיום, המנוגד לחוויה הבראשיתית הזו. גם ריבוי הערוצים מעמעם את הדגש הלאומי והחוויה הלאומית, כתוצאה מכך שאין חוויות משותפות לציבור כולו.

ב. הרב והתלמיד

החינוך המסורתי מבוסס על התורה שבכתב ועל התורה שבעל-פה - מפגש אנושי בלתי אמצעי בין הרב לבין התלמיד, בין אב לבנו, בין הלומד ל"חברותא" שלו. מעבר למעשה הלימוד עצמו, הופכות דרכי הלמידה לגורמים בעלי חשיבות בעולמו של הלומד: הספר - קדוש, הרב- מקור הסמכות ודמות להזדהות.

הטלוויזיה מציעה עולם אחר. הסרטים מהווים תחליף לקריאה, אולם המרקע אינו יכול להוות תחליף לספר המקודש. המורה והרב מפנים את מקומם למגישים ושחקנים, שאינם מזוהים עם המסר אותו הם מעבירים. במקום מערכת היררכית ברורה, הבנויה על כיבוד אב ואם וסמכות תלמידי חכמים, מוצעות דמויות סמליות ובדויות, המתחלפות מדי עונת שידור - ממיקי מאוס ועד צבי הנינג'ה, מצ'ארלי צאפלין ועד גיבורי אופרות סבון. חשוב לזכור, שגם ריבוי המידע הזורם אל הצופים הצעירים מצמצם את הסמכות הטבעית של ההורה והמחנך, שבמערכת הקלאסית היו מקור הידע העיקרי.

ג. אתיקה ואסתטיקה

חינוך לאמונה שם דגש על ראייה לטווח ארוך, על הפנמה של ערכים, על דחיית סיפוקים מיידים וכיבוש היצר, ועל שיפוט בין טוב לרע. יש לכך ביטוי בהתנהגות החיצונית של האדם הדתי - בהקפדה על כשרות המזון, הלבוש ומראה העיניים, בחובה לשמור פיו ולשונו, ביחסים שבין המינים ועוד. בהתבוננות מן הצד, מערכת המצוות והאמונה נראות כגורמים מגבילים ומסרסים אולם בהתבוננות מעמיקה, ההוויה האמונית היא תפיסת עולם מרחיבה ומעשירה. היא איננה מסתפקת באקטואליה שטחית, אלא מבקשת את המשמעות של ההתרחשויות בהקשרים רחבים - רוחניים, היסטוריים; היא בוחנת תמיד את המציאות נוכח האידיאה, ומחפשת את המופשט בתוך הקונקרטי.

לעומת זאת, מונעת הטלוויזיה, ואף הקולנוע במידה מרובה, על - ידי דרישות שונות לגמרי. הצורך לרתק ולספק קהל צופים רחב ככל האפשר, מאלץ להבריק, לחדש, להציג את המוזר ואת היפה לעין. הסיפוק המיידי, הבהילות, השטחיות, הם אמנם מן המאפיינים הבולטים של מחלקת החדשות, אך הם הולכים וכובשים גם את התחומים האחרים.

החינוך להפנמה, להתבוננות רוחנית, מתקשה לסבול את הוולגריות, הצעקנות, הפרסומת הקולנית והצבעונית, שהם כיום חלק בלתי נפרד מעולם התקשורת, ובמידה רבה גם מעולם האומנות. מושג ה"צניעות" במחשבה הדתית איננו עניין רק לענווה ושפלות רוח, או לאורך השרוול ומקום המכפלת של החצאית, אלא הוא מבטא רתיעה מחשיפה לגווניה השונים - בין אם מדובר בחשיפת חדרי הלב בפרסום שירה ובין אם מדובר בהיחשפות בפני הציבור באמצעות המצלמה.

החינוך הדתי מקדיש מאמץ מיוחד לשפוט ערכי של טוב ורע. הוא נרתע מפני מדיום המנסה להימנע משפוט כלשהו, ומתיימר לבטא אובייקטיביות, ואולי גם ספקנות.

ד. צפייה מול עשייה

חינוך דתי הוא חינוך למצוות. הוא דורש עשייה ומעורבות בכל הרמות: בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, בין אדם לקהילתו. בעולם הטלוויזיה והקולנוע יש חבורה מצומצמת יחסית של עושים, וקהל גדול, אילם ופסיבי של צופים. ישיבה ממושכת מול האקרן איננה יכולה להתקבל כניצול זמן בעל ערך וכפעילות קונסטרוקטיבית. החינוך הדתי יכול לעודד פעילות ספורטיבית, אך יתקשה לראות בעין יפה את ההתמכרות לצפייה במשדרי ספורט אל תוך הלילה.

אתגרים

הגישה הרואה בחיוב את העיסוק בתחום האמנות בכלל, ובקולנוע וטלוויזיה בפרט, פועלת מתוך מודעות לסתירות ולמתחים שהוזכרו לעיל. המתחים יוצרים לבטים, לבטים גורמים לערנות, אם לא יופיע רפיון רוח, יש לקוות שערנות זו תניב יצירה רעננה ומקורית.

כשנבחן את הזרמים ביהדות אשר הגיבו בחיוב לתופעות תרבותיות, נמצא שתי מגמות שהנחו את הגישה החיובית. המגמה האחת, פותחת בהנחה שניתן למצוא תועלת וחיוב בכל התפתחות תרבותית בעולם. תנועת " תורה עם דרך ארץ" הפנימה את רעיון ההשכלה; תנועת "תורה ועבודה" חיפשה את החיוב שבמהפכה הסוציאליסטית, והתנועה הדתית-לאומית השכילה לראות את הברכה שבציונות. מתוך נאמנות להנחת היסוד הזאת יש לגשת גם לבחינת היחסים בין תורה לבין תקשורת. יש להניח כי חיפוש הטוב והמועיל ודחיית הצדדים השליליים הם תחילתה של התגובה המורכבת יותר למהפכת המדיה בעולם.

המגמה השנייה, איננה פותחת מבחוץ, אלא מבפנים. היא מוצאת בערכי התרבות הכללית תשובה לצרכים הקיימים מכבר בתוך העולם הדתי, הם מציעים תשובות רוחניות לבעיות המנסרות בחלל עולמה של היהדות, גם זו האורטודוכסית. מנקודת השקפה זו ראו מנהיגי יהדות גרמניה בהשכלה ערך יהודי מקורי, שנשתכח, שלא כדין, בתקופה מסוימת אצל יהודי אשכנז. ראשוני "הפועל המזרחי" חיו בתחושה של "חדש ימינו כקדם" בהשבת עבודת האדמה ובניית הקהילה השיתופית, ומנהיגי הציונות הדתית ראו את הופעת הציונות כהמשך רצוף לתקוות כל הדורות כולם ותפילותיהם. על פי שתי מגמות אלה יש לבחון גם את ההיבטים החיוביים שבמפגש בין עולם היהדות לעולם התרבות והאמנות המודרני, וביטוים הייחודי בטלוויזיה ובקולנוע.

אסתפק כאן בדוגמא אחת. האמנות על ביטוייה השונים, עשויה להיות אמצעי מצוין להשגת הא'-הות בעולם. ביכולתה להעביר באופן בלתי אמצעי, את הראייה הפנימית של המציאות, שעולם הטלוויזיה והקולנוע מהווה לה פלטפורמה משמעותית.

התיאולוגיה היהודית מבוססת מאז ימי רס"ג והרמב"ם על טיעונים פילוסופיים. בדורות האחרונים נתקלת הדרך הפילוסופית בקשיים מרובים. העת החדשה מתאפיינת בערעור מעמדה של הפילוסופיה ככלי להוכחת מציאות הא'. אולם מעבר לכך, כבר עמדו על כך שדת פילוסופית שכלתנית איננה הולמת את טבעו החי והחיוני של הקשר בין האדם והעם בישראל לא'-היו. היחס האינטימי בין א'-הים לאדם, המתואר במקרא , בספרות המדרש והאגדה של חז"ל, בקבלה ובחסידות, הולם יותר את אופיו של איש-בית הכנסת, מאשר הניתוח הקר והשכלתני של הרמב"ם ב"מורה נבוכים".

החינוך לאמונה נזקק כיום יותר ויותר להעצים את החוויה האכסיסטנציאלית. יש המסתפקים בליבוי רגשות אולם ההגות המעמיקה פונה אל רבדים פנימיים יותר בנפש האדם, היא מבקשת את התפיסה הדתית על חווית א'-הים בלתי אמצעית ולא על התבוננות שכלתנית. העולם המדעי מבוסס על שכלתנות, ניתוח אנליטי, וראייה פרטנית; לעומת זאת, עולם האמנות מטפח דווקא אותם כיוונים רצויים גם לחינוך האמוני; החוויה, הראיה המכלילה, התפיסה המופשטת.

הרב קוק דיבר בזמנו על החייאת לימוד האגדה כתנאי להתקדמות המחשבה הדתית המודרנית, הוא חזה את תחייתן של השירה, הספרות ואמנויות אחרות. הקולנוע והטלוויזיה הם עולם האגדה של ימינו, הם מאפשרים לאדם לחרוג מן הריאלי אל הפנטסטי, מן האירוע ההיסטורי והקונקרטי אל החוויה שמעבר לו. נמצאת אומר, שבתנאים מסויימים, לא זו בלבד שהכלים הללו יכולים להיות כשרים לבוא בקהל, אלא שהם כלים מבוקשים ורצויים לפיתוח מגמות חשובות בהוויה הדתית של זמננו.

הליכה בדרך זו, של חיוב ואהדה, בצד קליטה מבוקרת וזהירה, עשויה לסייע ביצירת כלים ורעיונות חדשים. אפשר שאלה יהוו בסיס להידברות שאיננה מבוססת על פולמוס ועימות בין הדתיים לחילוניים. יש צורך לצמצם את הדיכוטומיה שבין עולם התרבות הכללי לבין עולם התורה. זאת, על ידי ראיית היהדות כמערכת שלמה ומקיפה, שאינה חוששת לבדוק באומץ שאלות יסוד.

ייתכן שדווקא החשיפה לעולם התקשורת והאמנות, עם כל המורכבות והבעייתיות שיש בגישה מסורתית כלפיו, תאפשר גיבוש דפוסי חשיבה חדשים ותביא ליצירת תרבות יהודית משותפת.

הערות:

1. אורות התחיה לו, אורות התחיה כט, מוסד הרב קוק 1975.
2. ראה בענין זה פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, ירושלים תשנ"א, עמ' 276-274.
3. דפוסי היצע וצריכה של תרבות בישראל, מוגש למשרד החינוך והתרבות, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, ממצאים ראשונים של מחקר משווה מתוך תרבות הפנאי בישראל, תמורות בספודי הפעילות התרבותית 1970-1990, אליהו כץ, הדסה האז', מיכאל גוביץ ואחרים.
4. ראה הרב צוקרמן "על האמנות במשנתו של מרן הרב קוק" בקובץ יובל אורות, בעריכת ד"ר ב' איש שלום ופרופ' ש' רוזנברג, ירושלים תשמ"ח, עמ' 157-153. יהודה גלמן, האסתטיקה, במשנתו של הרב קוק, עמ' 159-168.
5. ראה דברי הרב קוק, משפט כהן, הוצאת מוסד הרב קוק, 1975, סעיף קכ"ד. וראה ליקוטי מאמרים תנ"א. מרכז להפצת מיינות חסידים, פרק לב.
6. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', מסכת שבת דף לא'.
7. ראה פרופ' אלי שבייד, הרצאות מתוך סמינר של המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו (נדפס באנגלית ב"עמנואל") חוברת 20-19, 1985-1986.
8. המחבר מודה ליהודה ברנדס ויצחק רקנטי שסייעו בכתיבת המאמר.

---