כדאי שיהיה ברור, את קלטת הרצח לא קנו ולא שידרו לכבוד ההיסטוריה היהודית ולתפארת מדינת ישראל, אלא כדי למכור יותר מיץ. החברות שפרסמו את סחורותיהן בהילולת השידור החוזר של קטע היריות, הן אלו ששילמו יותר ממיליון שקל על רצח ראש הממשלה.

לא המשוררים ולא הפילוסופים שלנו כותבים תסריטים לקולנוע ויוצרים את הספרות והאמנות, לא ההיסטוריונים כותבים את תכניות הטלוויזיה אלא הסוחרים המפרסמים, ואדירי הממון בעלי הזיכיונות, הכבלים הערוצים שולטים על התרבות וההיסטוריה.

בארצות הברית משתמשים במכשירי מדידה אלקטרוניים כדי לבדוק אלו תוכניות אוהבים הצופים לראות, מחברים את הצופה למכשירי מדידה שרושמים את חום הגוף, לחץ הדם, הדופק ומצב ההזעה בעת הצפייה. האודימטר כולל גם עיפרון לייזר, שקורא את הקודים במצרכים שהצופה קונה ולומד את הקשר בין מה שראית למה שקנית. כגון: צופי "אנטונלה" שותים יותר מיץ תפוזים לעומת צופי "שושלת" שצורכים יותר סודה.

נשים בגיל 18 - 49 נחשבות למטרה ראשית של המפרסמים שבעד חצי דקה פרסומת משלמים לרשת השידור 500 - 100 אלף דולר. טבעי הדבר שכל הרשתות ממהרות לתפור תוכניות וסדרות לנשים בגילים האלה. קשישות לא נחשבות. גברים אינם באים בחשבון. כי הם מחליטים לכל היותר בקניית קורנפלקס לארוחת בוקר וקצת ממתקים.

מתוך כל אלף רעיונות לסרטים מתקבל אחד בלבד, ומתוך עשרה פיילוטים שבעה נזרקים לפח. וכך בסינון שאינו מניח מקום לטעות, מגיעים לתחתית שבתחתית. "המלך ליר" "הזקן והים" "הנסיך הקטן" ואפילו "החטא ועונשו" לא היו נכתבים בעולם של טלוויזיה כזאת, שהיא עולם של "פרנהייט 451" ושרפת ספרים.

כך הופכות חדשות לדרמות של אש ודם ואם אין, מייצרים אותן. השדרנים הופכים לגלדיאטורים, ה"טוק שואו" לזירת קרקס רומי, העולם כולו הופך לווידאו קליפ, ברלוסקוני לראש ממשלה, צ'יצ'ולינה לחברת פרלמנט והפוליטיקה לרייטינג. למעשה אי אפשר להפריד בין טלוויזיה לפוליטיקה.

הפוליטיקה מקבלת את פרצופה של הטלוויזיה, אלה שתי תאומות סיאמיות שמיתדרדרות יחד ומורידות אותנו איתן לקהל היעד של המפרסמים, שהפכו לנביאי החברה החדשים, לפילוסופים, לאידיאולוגים ולהיסטוריונים שלנו, הם מוכרים לנו את חברי הכנסת וראשי הממשלה. מנהיגים מחליפים מהיום למחר את האידיאולוגיה שלהם, נבחרים בורחים עם קולך למחנה ההפוך ולעולם לא תדע אם בחרת בימין או בשמאל. לפעמי קורה לי שאני מחפש את התחנה הישראלית ולא מוצא אותה, כי בכל התחנות מקרינים את אנטונלה ואת אחיותיה.

מהו דיוקנו של הישראלי בטלוויזיה? איזו ארץ ישראל מציצה מתוכה? ירוחם כמו מאה שערים, נעלמה ממפת הארץ. אופקים נראית רק כשהיא בוערת. ילדי קרית שמונה קמים לתחייה רק עם הקטיושות של החיזבאלה. ישראל הדתית, ארץ ישראל היפה וחזונה נעדרים. איפה נהלל? שייח איבריך? קבוצה כינרת? עמק יזרעאל? האבסורד הוא שאפילו תל-אביב נמחקת. בסדרת טלוויזיה ישראלית המצולמת בתל אביב העיר אינה מזוהה. שום אות עברית, שלט עברי, הכל נמחק, כששאלתי את הבמאי למה, הוא ענה לי בנימוקים שיווקיים. הטלוויזיה אמורה להיות כמו טלפון, מכשיר תקשורת דו-סיטרי, שמאפשר לשני הצדדים לשדר ולקלוט, אך למעשה היא מתירה רק לצד אחד לשדר.

החברה מחולקת למעשה לשניים: אלה שמותר להם לדבר, ואלה שמותר להם רק לשתוק. אם פעם יכולת לצאת לכיכר הכפר ולקלל את המלך, היום אינך יכול. כי מי שאינו מופיע על המרקע אינו קיים, וממילא אינו יכול לקלל. אם פעם יכולת להתמרד ולהאמין, בניגוד למקובל, שהעולם עגול וכדור הארץ הוא המסתובב סביב השמש, גם אם תשלם בזה שיעלו אותך על המוקד, היום זה מן הנמנע. כי הטלוויזיה השוטפת את ראשך מלמדת אותך לאהוב אותה. אינך יכול אפילו לעלות על המוקד.

מישהו אמר שהטלוויזיה הופכת את העולם לכפר קטן, אבל זה כפר שמחסל את המוזיקה של כל הכפרים האחרים, את הצבעים, את הריחות, הטעמים המנהגים, המסורת התרבויות, הלבוש התכשיטים, התסרוקות, והפתגמים ומשליט בהם רק את שלו.

הטלוויזיה כמו שהיא היום אינה אלא ראי עקום ומכוער של החברה שלנו. היא מצמצמת, מכווצת, מקטינה, מבטלת ומבזה אותנו, וכשהיא גומרת, היא מכבה אותנו. היא מייצרת קהל של אנאלפביתים והופכת את הצופה לאידיוט. למרבה האבסורד היא חזקה כל כך, עד שהיא הופכת גם את העובדה לשקר. הקולנוע והטלוויזיה הם מכשירי ביטוי מופלאים, שעוד לא נחקרו וכבר נשדדו. בינתיים, כמו בסרט "רשת שידור", הטלוויזיה היא בסך הכל דרקון מבעית שמעלים לו כל יום קורבן אדם כדי לרשום יותר רייטינג ולמכור יותר מיץ.