אנו קרואים למלחמה

וכתתו חרבותם לעטים

הרב יעקב מדן

הסכם השלום מעורר מספר לא קטן של תמיהות מן הבחינה המדינית והצבאית. אינני מכיר אומה ולשון, שהיו נוטלים עליהם סיכון כה גדול לקיומם, ומרימים מאשפתות ארגון מושחת ומזוהם, ועושים אותו לחייל שלום שעיני הכל נשואות אליו לביטחונם ולשלומם. בעיה זו קשורה למוחו ולשכלו של "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

הבעיה הקשורה ללבו של עם סגולתנו חמורה לא פחות. הסכמה למסירתם של יהודים כה רבים לשלטון רשע בהסדר הקבע, נוגדת את כל שידענו עד כה על אי הפקרת פצוע בשדה, על דאגה לשחרור כל שבוי משביו ועל המאמצים להעלות יהודים מארצות מצוקה. הבעיה קיימת לא רק לגבי "קומץ מתנחלים" כהגדרתם, אלא גם לגבי רבבות מתושבי ירושלים, שבעייתם, מבחינה זו חמורה משל תושבי יש"ע, והם יחושו בה ויתעוררו, בעת שהבית הראשון בשכנותם יימכר, בעת מצוקה, לתושב ערבי מן השכונה הסמוכה. כלום טחו עיניהם של תומכי הממשלה מראות? כלום נאטמו אוזניהם משמוע את הכרזותיהם של הערבים על כוונותיהם האמיתיות?


יתכן לתלות את מעשי הממשלה ותומכיה בכוונותיהם של כמה יהודים תמימים, המאמינים באמת ובתמים שהמהלך הנוכחי יביא לשלום ושקט באזורינו, והפריחה הכלכלית תביא להגברת העלייה, והתושבים היהודים ביש"ע יוכלו להמשיך את חייהם בשלווה במקומותיהם. יתכן לצרף לכך את אדישותו וקהות חושיו של ציבור גדול, הסומך על ממשלתו בעיניים עיוורות, והולך אחריה כצאן אחרי הרועה לכל אשר יובל. נוסיף לאלו ציבור מסוים של שומרי מצוות, שבכל מפה ובכל גבול, לעולם תהא בעיניו צורת המדינה כצורתו של מטבע כסף. לכך נוסיף מיעוט ערבי ניכר, והרי לך סדן נרחב, שפטישה של ממשלה, המעונינת בראש ובראשונה לפרוע את שטר השינוי המיוחל שהבטיחה, ולהיכנס להיסטוריה ללא חשבון של מחיר, יכול להכות עליו בלא שהסדן יחוש את כאבו.

ועדיין, דומה, אין בכוחם של רפיון שכל וקהות חושים להעמיד על רגליו מהלך כה דרמטי של ריכוז כל האמצעים הכלכליים, הצבאיים והמדיניים של העם היהודי, כדי לייסד בלבה של ארץ ישראל את המדינה הפלשתינית, שמטרתה למחות את הישות הציונית ולעוקרה מכאן. צירוף מקרי של קבוצות חלשות, יכול לכל היותר להיכנע למהלך היסטורי חזק, אך אין בכוחו ליצור מהלך כזה יש מאין. והרי הקמת הישות הפלשתינית מקברה, רגע לפני התפוררותו של אש"ף, לא נעשתה בלחץ המעצמות, ולא מחשש חמור ספציפי לביטחון המדינה ולקיומה. כל כולה מרצון ומיוזמה שלנו. מהלך כזה לא היה קם בשום פנים בלא כוח רוחני חזק שהניע אותו, כשצבען החיוור של הקבוצות שהוזכרו לעיל, לא היה לו אלא תפאורת רקע עלובה.


שני כוחות רוחניים (שיש קירבה ביניהם) היו, לדעתי, הצילינדרים של המנוע שדרדר את האומה אל סף התהום, אם לא למטה מזה. אלו כוחות המייצגים דעת מיעוט חזק, אליטיסטי, אינטליגנטי ומיליטנטי, שמטרתו ברורה לו, והוא אינו בוחל בשום אמצעים כדי להשיגה. צירופו של זה עם ממשלה רעועה, החייבת להראות הישגים ולנוע מהר כדי להישרד, ועם ציבור אפרורי תמים, עייף ואדיש או בלתי ציוני, נתן למנוע זה את ההגה ואת הגלגלים, ועמם גם את צרור המפתחות. עם רשיון מזויף למחצה, הושב, כמעט נאנס, הנהג שלא עמד בלחץ, מאחורי ההגה, כאשר מפת הדרכים מוחזקת בידי כמה אלמונים במושב האחורי, והעגלה דוהרת.

את הכוח האחד נכנה בשם "הדור השני". דור זה לא נולד עדיין בעת השואה ובעת התקומה. בששת הימים היה ילד, וביום כיפורים נער בלבד. כדור השני להתנחלות בארץ בימי השופטים, גם עליו נאמר "ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל" (שופטי ב, י). ובעקבות זאת "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (תהילים קו, לה). כך היה גם בדור השני לשיבת ציון מגלות בבל, ובמידה רבה גם בדור השני למלכות ישראל.

דור שלא הכיר את מאבק הקיום המבטא ייחוד והבדלה, חותר בדרך הטבע אל המשותף ואל המאחד בינו לבין שכניו. הוא שואף להשתלב ולהתמזג. שאיפה זו אינה פסולה כשהיא באה באופן מבוקר, אך היא חמורה מאין כמותה כשהיא באה ללא גבולות וסייגים. בדור שאחרי יהושע היא התבטאה בעבודה זרה, ובדור השני לשיבת ציון (מבבל) - בנשואי תערובת.

הדור השני לתקומת המדינה מדבר היום בגדול על התמזגות במרחב והיותו חלק מן העולם הגדול. לאחר מספר חודשי טיולים במזרח הרחוק או בדרום אמריקה, כמה שנות לימודים באירופה, וספיגת התרבות האמריקנית; לאחר עירוב שבעים לשון בשפה העברית, בדור שלא ידע את בן- יהודה ומאבקיו, והתעלמות בת עשרות שנים ממסורת ישראל, רוצים חוגגי הסילבסטר, שאינם בוחלים בשמות כמו הלנה וכריסטין, לתרגם תרבות זו למהלך פוליטי רשמי, שיכתיב את צעדיה של המדינה כולה, לטוב ולרע, לחיים ולמוות.

התיאוריה הביטחונית שעליה עומדים מהלכי השלום המסוכנים, מניחה שבעת שלום תהפוך מדינת ישראל לגשר בין שלוש היבשות השכנות, כפי שהייתה כמה פעמים במשך ההיסטוריה. רכבות יובילו מטעמים מדמשק לקהיר, ומשאיות תדהרנה בין תורכיה לסודן. צינורות יזרימו נפט מעירק לים התיכון, ומים מתורכיה למדבריות ערב. ישראל תהפוך להונג קונג של המזרח התיכון, ולפונדק דרכים אחד גדול בין אירופה, אסיה ואפריקה. את בחינת מידת הריאלייה או הפנטזיה בתיאוריות של פרס, אשאיר לחכמים ממני. רק אציין שלשמעון פרס קדם שלמה המלך - הדור השני למלכות ישראל, הדור שלאחר המלחמות הגדולות. הוא שילב את הפיכתה של ממלכת ישראל למרכז סחר ותצרוכת בינלאומי, עם נישואיו לאלף נשים נוכריות, והסוף ידוע. ואם כך לגבי שלמה, עם כל חכמתו ועצמתו, ועם כוונתו שהייתה (לפחות להכרעה ההלכתית) לשם שמיים, לקרב גויים תחת כנפי השכינה, לגבינו - על אחת כמה וכמה. בשעה שנשא שלמה את בת פרעה נוסדה (על פי המדרש) רומי, שהגלתנו מארצנו לאלפיים שנה, וכשבאה יורשתה של בת פרעה (מדונה שליט"א) אל פארק הירקון - נוסדה מדינת פלשתין, פרס היטיב להביע את הזיקה שבין יריחו תחילה לבין פארק הירקון תחילה. בדבריו על עדיפותם המספרית (כביכול!) של באי פארק הירקון, על פני מפגיני שלמות הארץ! הדור שאחרי יהושע שונה מדורנו בנקודה חשובה. בדור ההוא הייתה השחיקה מדורגת ומתמשכת, והקיפה את כלל העם. בדורנו היא נחלת רבים - אך בשום פנים ואופן לא רוב העם. היו לדורנו סיבות רבות לאי- התערבות בגויים: סכסוך הדמים המתמשך עם הערבים , והזיכרון הלאומי הטרי יחסית מן השואה. אלה היו עשויים למנוע תהליך של טמיעה גם בקרב חילונים. אך האליטה המיליטנטית של סופרים, עיתונאים, אומנים ועסקנים פוליטיים, כופה בכוח כיוון זה ומעמידה עליו את גורלנו הלאומי.


כוח שני מיליטנטי ואלים שבעתיים מקודמו, שואב את יסודותיו הרוחניים מתנועת ה"בונד" שגוועה באירופה בשילוב מוזר עם כמה יסודות במשנת ההשכלה והציונות הסוציאליסטית, ועוד כמה זרמים עכורים משני היובלות האחרונים. ניטול לדוגמא כמה ציטוטים מן ה"דרשה" לחיים הזז: "אני רוצה להודיע, ננער בו יודקה ואמר בקול נמוך, שאני מתנגד להיסטוריה היהודית... איני מכבד את ההיסטוריה היהודית!". "דבר אחד ברור. הציונות לא המשך, לא רפואה למכה, שטויות! היא עקירה והריסה. היא ההפך ממה שהיה... אני מאמין שארץ ישראל זה כבר לא יהדות". וכו' וכו'.

כוונתו של יודקה - הזז, היא בעיקר להיסטוריה של הגלות. אך הללו הרחיבו את דבריו ודברי שכמותו, אף אל ההיסטוריה של האבות ושל הנביאים, של החשמונאים ושל לוחמי בר כוכבא. כדי לעקור את אלו מתודעתה של האומה, זקוקים יורשי ה"בונד" אך לעקור מתוכנו את ההרים שבהם נטועה היסטוריה זו . הם אינם משלימים עם כך שהעם הזה מתעורר בבוקר על אדמה שבה דרכו האבות, הנביאים ולוחמי ההיסטוריה הרחוקה. לדידם, העם כולו צריך לקום על נופיה של קיסריה ותרבותה, לצליליו של פסטיבל עכו - פטולומאוס היוונית והמתייוונת, ועל המולתו של נמל התעופה בלוד - השער לעולם הגדול. זוהי הסיבה שהם מבלבלים בין רחל אמנו לרחב הזונה, ובין יוסף הצדיק ל"שייח' יוסוף", והופכים את יריחו למקום שבו גרה רק משת"פית זונה (רחב) - מקום האסור (לדבריו של פרס) במגורים "על פי ההלכה".


השלטון הנוכחי - גם אלו מתוכו שמגמתם פוליטית טהורה - אינו יכול לנקות עצמו משותפות לכוחות הרוחניים המזינים אותו. הוא מודע להם, מנצל אותם לצרכיו, ושותף, על כן באופן מלא לפשע עקירת תוכנה של היהדות על ידם. לפשע זה של עקירת ארץ ישראל, תורה ועם ישראל מתוכנו - שם אחד בלבד - התייוונות. ובמקום שמתיוונים כופים את דרכם על עם עייף, חייבים לקום מתתיהו החשמונאי ובנו יהודה המקבי ולהכריז "מי לה' אלי". חילוקים כאלו או אחרים ישנם בין כל שתי תקופות היסטוריות, ולעולם אין הדמיון מוחלט. אך לא מצאתי חילוקים מהותיים המרופפים את ההקבלה בין השכבה השלטת היום, לבין המתייוונים של אז, שניסו לשלב את העם היהודי במרחבי האימפריה התרבותית ההלניסטית, ולעקור כל שריד מתוכנו הדתי וההיסטורי של העם היהודי. ואם חייבים לקום מחר מתיתיהו ויהודה של ימינו - מן הציבור שלנו הם יקומו. הציבור החרדי, הנתון, מכיוון אחד אמנם, במצוקה דומה, העדיף (אולי מחוסר ברירה) את דרכם של החסידים הקדמונים שברחו למדבריות על מנת להציל את תורתם שלהם. החשמונאים, לעומתם, נטלו אחריות לגורלה של האומה כולה. הם שמו נפשם בכפם ולחמו במתיוונים, ואחר כך באימפריה שהייתה להם לבסיס. ולמלחמה זו אנו קרואים היום.


בדברנו על מלחמה, עלינו לדבר על נשק. האמנם נקום ונהרוג במתייוונים כדרך שעשו החשמונאים? חזקים עלינו דבריו של אחד מענקי הדורות האחרונים בהלכה - החזון איש זי"ע שפסק (יורה דעה, הלכות שחיטה, סימן ב' ס"ק ט"ז) שהיום אין דין "מורידין ואין מעלין". כיוון שנכרתה האמונה מדלת העם, ייראו הדברים בעיניהם כהשחתה ואלימות ח"ו, וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ואף לענייננו - כל אלימות לא תתקבל כפי שהתקבל בימי החשמונאים. היא לא תבודד קבוצות אלו מן העם, אלא תבודד אותנו מן העם, ותביא חלילה לקלקול גדול יותר. ועדיין אין ידינו קשורות, ואיננו פטורים ממלחמה חריפה וקשה באלו הזוממים לשנות שם ישראל ולהופכו על פניו. לא השתנו אלא כלי הנשק. החשמונאים לחמו בחרבות, אך בדורנו כלי הנשק המנצחים במלחמות רבות הם כלי התקשורת. התקשורת מנצחת לעתים יותר מפגזים ומטילים. היא שניצחה במלחמת ויאטנם, והיא שהפילה מלכים מכיסאותיהם והקימה אחרים תחתם. בניסיון ההפיכה האחרון במוסקבה, הייתה רשות השידור יעד אסטרטגי ראשון במעלה. הציבור שלנו ניצח בארץ הזאת במלחמות רבות, אך הפסיד בגדול את המלחמה על התקשורת. לא רצינו ללכלך ידינו בחטטנות ובלשון הרע, ונהגנו כאותם חסידים שלא רצו ללכלך ידיהם בדם, ובוודאי שלא לחלל שבת על כך, הם מתו בתומתם, אך לא הצילו את אומתם. כאשר הגיעה שעתנו, קמנו והתגייסנו. מאוחר יותר שלחנו לצבא את בנינו, ואלה הגיעו ליחידות המובחרות ביותר ואף לקומנדו הימי, אך ליחידה הקרבית הקובעת ביותר - גלי צה"ל - הם לא הלכו.

מלחמה אינה חייבת להיות דבר מלוכלך, אך גם אינה יכולה להיות סטרילית לחלוטין. ואם לא נפשיל שרוולנו, ולא נלמד לעבוד בכלים אלו (וכמו בכל תולדות הציונות - תמיד דור אחד אחרי השמאל החילוני), אנו עלולים להפסיד את המלחמה על העם. והעם, הארץ והתורה במלחמה זו - חד המה.

אני מאמין שיש לנו תשתית כלשהי. כרגיל, אנו עושים מעט מדי ומאוחר מדי. אך אם כל מי מאתנו שאילו חי לפני שני דורות והיה בר הכי היה מתפנה מעיסוקיו ומתגייס לפלמ"ח או לאצ"ל - יתגייס היום למלחמה זו - נצליח. נקים אנטנה על כל גבעה, ונפעיל רדיו וטלוויזיה. נצטרך להכשיר עצמנו גם לעיתונות הניתנת לקריאה חופשית לפשוטי העם, ולא רק ללימוד מעמיק נוסח עיתון "נקודה". על מלחמת החורמה שהכריזה עלינו התקשורת נשיב במלחמה רבתי.

בנוסף למלחמה זו, נתגייס כולנו גם למלחמה פסיבית בתקשורת, לא נוכל עוד לפרנס את מבקשי נפשנו מן העיתונות, בקנייתנו את עיתוניהם ובקוראנו את פרסומותיהם. נקים ארגון צרכני תקשורת, שיקבע מדי פעם לציבור שילך בעקבותיו איזה עיתון נחרים בעקבות מאמריו. רושמי קריקטורות המציירים אותנו בכלובי גן חיות, כפי שהיה לאחרונה, יצטרכו לדעת שהם מסכנים את פרנסתם. ואם ניתן לתבוע מחברות מזון הקפדה על כשרות, נוכל אף אנו לתבוע ייצוג הולם לדעתנו, וגם את הוצאת הפורנוגרפיה למוסף מיוחד, שיימכר בנפרד מן העיתון. הקמת ארגון כזה חשובה עתה, בעת שהערוץ השני עורך ליטושים אחרונים לקראת יציאתו לתחרות נגד הערוץ הראשון.

מלחמה מפנים ומאחור, כדרך שנלחמים בנו, הייתה בזמנו ליואב, לאבישי ולצבאם, כשכותרו ליד שער רבת בני עמון . כמוהם נאמר אף אנו: "חזק ונתחזק בעד עמנו... וה' יעשה את הטוב בעיניו".