המדרש ותרגומו

כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב
שדריה אבוה לקמיה דאביי
כי אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה
א"ל: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא
שמע אביי דקא הוה אתי
הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפי' ביממא הוו מיתזקי
אמר להו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא
אפשר דמתרחיש ניסא
על, בת בההוא בי רבנן
אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה
כל כריעה דכרע נתר חד רישיה
אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין

תרגום לעברית:
כמו שרב יעקב בנו של רב אחא בר יעקב
שלחו אביו לפני אביי.
כאשר בא ראהו שלא היו מחודדות שמועותיו.
א"ל: אני עדיף ממך, שב אתה שאלך אני
שמע אביי שהוא [רב אחא] בא
היה מזיק אחד בבית החכמים של אביי, שכאשר היו נכנסים אליו בזוגות אפילו ביום היו ניזוקין.
אמר להם שלא ייתן לו אדם אכסניה
אפשר שיתרחש נס
נכנס, לן באותו בית מדרש של החכמים,
נדמה לו כתנין של שבעה ראשים.
כל כריעה שכרע - נפל ראש אחד.
אמר להם [רב אחא] למחר: אם לא היה מתרחש נס, הייתם מסכנים אותי.

הבעיות בהבנת המדרש

קריאת המדרש מעוררת מיד מספר שאלות, כגון: מהו אותו מזיק? מהו מסמל? מדוע אביי אמר שלא יתן אדם אכסניא לרב אחא בר יעקב? מה משמעות הכריעות שכרע? מה כוונת דברי רב אחא בר יעקב באומרו: "אם לא היה מתרחש נס הייתם מסכנים אותי"?

על מנת לפענח את המדרש ננסה להתמקד תחילה במשמעותו של המזיק: תנין.

מהו התנין

בימי קדם סימל התנין חיה שיש בה "בכדי להסיח את לב האדם מעם בוראו" ¹. בתרבות המצרית, התנין, בהיותו מן החיות המפחידות ביותר על היאור, סימל את אחד האלים. בהתאם לכך הוא סימל את חטא הגאווה, כפי שמופיע ביחזקאל כ"ט:

"הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדול, הָרבֵץ בְּתוךְ יְארָיו:
אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְארִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".

במקומות אחדים, ישנה זהות בין התנין לבין הנחש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפירושו של רש"י על שמות ז' ט':

"וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעה יְהִי לְתַנִּין: רש"י: לתנין - נחש

בסיפור חטא אדם הראשון משמש הנחש כמי שמורד באלוקים ואומר בשחצנות: "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו ..." (בראשית ג' 1). במדרשים רבים הנחש הוא סמל הגאווה, השחצנות והביטחון ב"אני".
התנין= הנחש באים במדרשנו בכדי לבטא גאווה.

גאוותו של מי?

רב אחא, אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי, אומר לבנו, שיתחלף עימו- הוא ילך ללמוד, ובנו יפרנס אותו.

הוא אומר: "אני עדיף ממך, שב אתה שאלך אני". משפט זה לא נכתב בצורה פשו,טה אלא בצורה המבליטה ומדגישה את הבעיה המרכזית: גאוותו של רב אחא. במשפט קצר זה מופיעה המילה "אני" פעמיים, פעם בתחילתו ופעם בסופו. יתרה מכך, האב אומר לבנו "אני עדיף ממך". בכל משפחה סבירה לעולם האב יתמוך ויעזור לבנו. לא רק ש"אין אדם מתקנא בבנו", אלא שהאב הוא הראשון לסנגר על בנו, וינסה למצוא כל דרך אפשרית להשכלת בנו.
בסיפור זה רב אחא נוהג בניגוד מוחלט למידת האבהות המצופה, ופוסק לבנו ש"ישב" - ישאר בבית, כדי שהאב יוכל ללכת ללמוד.

המדרש נסב סביב גאוותו של האב אל מול בנו.

פתרון המדרש

נקרא את המדרש מתחילתו ונבארו:

כמו שרב יעקב בנו של רב אחא בר יעקב
שלחו אביו לפני אביי

כבר בפתיחה מראה לנו המדרש, ששני האנשים שהיו קשורים זה לזה בקשרי אב ובן, שניהם רבנים. הדמות המרכזית בסיפור היא רב אחא, ובכל זאת פותח המדרש ברב יעקב בנו. אולי כדי להדגיש שהיה רב ואולי היה אף חשוב מאביו- בניגוד למה שמשתמע בהמשך.

רב אחא בר יעקב שלח את בנו ללמוד תורה. בנו, רב יעקב בר-אחא, מוזכר במדרש בלשון סביל: "שלחו אביו". אביו שלחו, והוא לא בחר לאן ללכת. כבר בפתיחה בחר המדרש להציג את אביו כמי שהחליט בשביל בנו לאיזה מקום ילך ללמוד תורה.

כאשר בא [הבן מן הישיבה], ראהו [אביו] שלא היו מחודדות שמועותיו.

רב אחא, האב, "ראה" שבנו לא למד היטב. האב לא בחן את בנו, ולא שמע ממנו את שמועותיו. הוא בסך הכל "ראה". - ביטוי להסתכלות שאינה מעמיקה מספיק בשביל לבחון תלמיד.
זאת ועוד: "מחודדות שמועותיו" הוא ביטוי לדרגת לימוד גבוהה במיוחד. ממשפט זה אין אנו יכולים להסיק שהבן היה תלמיד גרוע. ניתן רק להסיק שהאב לא הסתפק בדרגה פחותה מזו.

שמע אביי שהוא בא.
היה מזיק אחד בבית החכמים של אביי, שכאשר היו נכנסים אליו בזוגות, אפילו ביום היו ניזוקין.
אמר להם [אביי לתלמידיו]: שלא ייתן לו אדם אכסניה
אפשר שיתרחש נס

אביי שומע שרב אחא, האב, בא לישיבה. מדוע הוא אוסר על אנשיו לארח את רב אחא? אם כדי לגרום לו להרוג את המזיק - אפשר למצוא זמן אחר בו היו מכניסים את רב אחא לבדו אל תוך בית המדרש.

אביי מבין מיד שיש כאן בעיה. אב שמבטל את לימוד בנו רק בגלל ששמועותיו אינן מחודדות, ואומר לו ביהירות להישאר בביתו על מנת שהאב ילך ללמוד - זו אינה דרך הראויה למשפחה ולאב לנהוג. לכן אומר אביי לחכמים שבבית מדרשו: אל תתנו לו אכסניה.
אדם כזה שמנהל כך את ביתו - אינו ראוי שנכניסנו לביתנו.

מעניין שסיפור זה העוסק ביחסים שבין אב לבן מתרכז דווקא דרך בית מדרשו של אביי, חכם שהיה ידוע ביתמותו². מי שלא ראה כלל את אביו ואת אימו, הוא זה שינסה ללמד את רב אחא כיצד יש להתייחס לבן.
אביי גם היה ידוע באהבתו את הבריות³, ובעידוד תלמידי חכמים צעירים בלימודם: כשהיה מי מהם מסיים מסכת, היה עושה יו"ט לחכמים. ⁴ לאור זאת ניתן לשער כי גישתו הביקורתית של רב אחא לבנו הציקה לאביי.

משמעות המזיק

מה משמעות המזיק שהיה בבית המדרש של אביי?
- אביי היה ראש ישיבת פומבדיתא. אדם הלומד בישיבה מפורסמת כזו, סיכוי שיתגאה ליבו על כך ("למדתי בישיבת המפורסמת ..."). הנזק שגורמת הגאווה כל כך גדול, עד שאפילו שניים יכולים להינזק ממנה.
אביי ניסה לתקן מצב זה.
המשפט "אפשר שיתרחש נס" אינו ברור. הוא דו משמעי, ואולי בכוונה: המזיק שבבית המדרש יעלם, או שיקרה נס ורב אחא ירד מגאוותו.

פתרון הסיפור

"נכנס, לן באותו בית מדרש של החכמים.
נדמה לו כתנין של שבעה ראשים.
כל כריעה שכרע - נפל ראש אחד.
אמר להם [רב אחא] למחר: אם לא היה מתרחש נס, הייתם מסכנים אותי".

רב אחא נכנס לבית מדרשם של החכמים ולן שם. משפט זה מהווה את תחילת נקודת המפנה של רב אחא. הלינה בבית המדרש אולי יש בה מן התיקון של גאוותו. כעת התמונה משתנית. המזיק נראה לו כתנין בעל שבעה ראשים. תנין מסמל גאווה ושחץ. במדרשים רבים המזיק הוא ביטוי ליצרו הרע של האדם עצמו, ביטוי לגאוותו.

רב אחא הבין את טעותו והוא מנסה להכניע את עצמו מחדש. הוא כורע שבע פעמים. כל כריעה הוא מבטל יותר את גאוותו. וכך, לאחר שבע פעמים הוא חוזר מחדש למידת הענווה.

מידה זו היא שמאפשרת לו לומר את המשפט המבטא ענוותנות גדולה מאוד:
אם לא היה מתרחש נס, הייתם מסכנים אותי:
איני אדם גדול כמו שחשבתם, איני בעל נסים, איני מסוגל להתמודד עם מזיקים. זה בסך הכל היה נס. אם הוא לא היה קורה, הייתם מסכנים אותי. - רב אחא חזר למידת הענווה. לא עוד רב אחא החושב שהוא עדיף על בנו, אלא רב אחא המבין שהוא ככל האדם, ומה שקרה לו היה בסך הכל נס.

הקשר לסוגיית הגמרא

המדרש הוא יחידה בפני עצמה, ועל כן ניתוחו צריך להיעשות ללא קשר לסוגיית הגמרא. אם זאת, הצמדתו לסוגיית הגמרא שבקידושין העוסקת בשאלה מי קודם למי בלימוד תורה יכולה להעיד על תפיסת הסוגיה את הנושא.

הסוגיה כולה עוסקת בצדדים שונים של שאלת כיבוד הורים וחובת לימוד תורה- "מצוות האב על הבן ומצוות הבן על האב".
המדרש מובא לאחר הסוגייה הבאה⁵:

"ללמדו תורה" מניין לנו [שהאב חייב]?
שכתוב: (דברים י"א)" ולמדתם אותם את בניכם.
והיכן שלא לימדו אביו - מחויב הוא ללמד את עצמו,
שכתוב:" ולמדתם"
...
ת"ר: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו.
ר' יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו - בנו קודמו.
כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב...

בשאלה על מי חלה חובת לימוד התורה, אומרת הגמרא ע"פ מקורות תנאיים, שזוהי חובת האב. השאלה העולה כאן היא מי קודם כאשר רק אחד יכול ללמוד.

על כך אומרים חכמים⁶ שהאב קודם. ר' יהודה, לעומתם טוען, שאם הבן תלמיד מעולה, הבן קודם⁷.
אחרי מחלוקת זו מובא המדרש- כי הא דרב יעקב...

לפי ניתוחנו מבקר המדרש את דרכו של רב אחא. בחיבור המדרש לגמרא יש רמז הבא לומר כי אמנם יש הלכה, ורב אחא נהג ע"פ ההלכה. אולם זוהי הלכה העוסקת בנושא רגיש ומסוכן:

דרכו של עולם היא שאדם עושה הכל למען חינוך בנו. מאידך, יהיה זה אבסורד שהבן ילמד על חשבון האב שמצווה בעצמו. על כן נקבעה ההלכה שהאב קודם, אלא אם כן הבן מוכשר ביותר. אולם ברור שמצב זה יכולה לעורר בעיות.
בית בו האב ילך ללמוד ויזניח את בנו, אע"פ שזו ההלכה, משקף מצב לא פשוט. גם כשעליך לפעול כמו ההלכה, דע כיצד לעשות זאת. זוהי אמירתו של המדרש. המדרש לא יצא כנגד ההלכה שעל פיה נהג רב אחא, אלא כנגד הדרך בה הוא יישם אותה, כנגד גאוותו.
גם כשאתה הולך על פי ההלכה - דע איך לעשות זאת ולא להיכשל כמו רב אחא.

ביחס לרב אחא, עלינו גם לשים לב שהמדרש מציג את חטאו, אולם בסופו של דבר גם מצביע על גדולתו של מי שהבין בטעותו וחזר בו. "אם לא היה מתרחש נס הייתם מסכנים אותי" - תיקון ותשובה.

הערות:

1. עיין במאמרו של ד"ר ישראל רוזנסון, "התנינים הגדולים ובעיית האוולוציה להבנת סגנונו המיוחד של פרק א' בבראשית" מגדים ה', עמ' 58-68. אולי לאור זאת, בחרה התורה לציין בבריאת העולם כי ה' ברא גם את התנינים הגדולים (בראשית א', כ"א)
2. שעיברתו אמו- מת אביו. וכשילדתו- מתה אימו (קידושין, ל"א)
3. ברכות י"ז
4. (שבת קי"ח)
5. ללמדו תורה מנלן? דכתיב: (דברים י"א) ולמדתם אותם את בניכם והיכא דלא אגמריה אבוה - מיחייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב: ולמדתם... ת"ר: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו - בנו קודמו
6. נראה שזה בניגוד לפשט של "ולמדתם" השם את הדגש על הבנים
7. ההלכה נפסקה כדעת ר' יהודה (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"א, ה"ד. שו"ע רמ"ה, ב')

---