נדפס ללא מראה המקומות

בעור מעשרות - מצות הוצאת המעשרות שנשארו בסוף שלש שנים, על ידי נתינתם לבעליהם או על ידי איבודם מן העולם.
חייב אדם לבער מרשותו אחת לשלש שנים כל התרומות והמעשרות, שנאמר:

מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו וגו'.

בא ולימד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמיטה, שיבערם מן הבית בשלישית. ואף על פי שהביעור הוא מצווה בפני עצמה, ואינה תלויה בוידוי, ויש שפטורים מן הוידוי וחייבים בביעור, מכל מקום לא מנוה מוני המצוות כמצות עשה מיוחדת, וכללוה במצות וידוי.
המעשרות שחייבים לבערם הם אלו שנאמרו בפרשת וידוי מעשר: בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה.
ואמרו: בערתי הקדש, זה מעשר שני ונטע רבעי; מן הבית, זו חלה; נתתיו ללוי, זה מעשר לוי, היינו מעשר ראשון; וגם נתתיו, זו תרומה ותרומת מעשר; לגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה. וכן אמרו: "הקודש" - הקודש העליון במשמע, והם בכורים הכתובים למעלה באותה פרשה.

בתרומה שאמרו חייבת בביעור, יש מן הראשונים סוברים שהדבר שנוי במחלוקת, שכן יש תנאים שפוטרים את התרומה מן הביעור. שכך שנינו: יש במעשר ובכורים מה שאין בתרומה, שהמעשר והבכורים חייבים בביעור. ויש סוברים שאינה חייבת בביעור מן התורה, אבל מדבריהם חייבת.
ויש סוברים שלדברי הכל חייבת בביעור מן התורה, אלא שאין ביעורה שווה לביעור מעשר שני ובכורים, שביעורם הוא מן העולם וביעור תרומה בנתינתה לכהן.
ולפיכך הוא שאמרו שיש במעשר ובכורים שאין בתרומה.
מצות הביעור נוהגת בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית.
אופני הביעור אינם שווים בכל המעשרות: בתרומה ותרומת מעשר שנשארו בידו כשהגיע זמן הביעור, חייב להוציאם מרשותו וליתנם לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, ומעשר עני נותנו לעניים. נשארו בידו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי, או מעות פדיונם, הרי זה חייב לבערם מן העולם, ומשליכם לים או שורפם.
מי שהיו לו פירות בזמן הזה, והגיע זמן הביעור, בית שמאי אומרים צריך לחללם על הכסף, ויבער את הכסף, שנאמר: "וצרת הכסף בידך", בלבד בידך, ש"הכסף" מיותר, שכבר נאמר קודם: "ונתתה בכסף".
אלא להורות שלפעמים הכסף בלבד יהיה בידך, והיינו כשאין בית המקדש קיים, שאינו יכול להעלות את הפירות או דמיהם לירושלים, ומשמעותו שחובה היא אז לחללו ובית הלל אומרים אחד שהוא כסף ואחד שהוא פירות טעונים גניזה. ואם כן מה מועיל החילול? ולכן צריך שיבער הפירות עצמם דווקא, ואינו יכול לחללם.
ויש מהראשונים שנראה מדבריו שגם לבית הלל יכול לחלל אם ירצה, אלא שאינו זקוק לכך.
מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו, והגיע זמן הביעור, צריך לקרות להם שם, היינו שיזכה אותם לבעלים ויקרא שם הבעלים עליהם.
ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, והגיעה שעת הביעור, אמר להם רבן גמליאל לזקנים עישור - היינו מעשר ראשון - שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע, שר' יהושע היה לוי, ומקומו מושכר לו. ועישור אחר - היינו מעשר עני - שאני עתיד למוד, נתון לו לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, שהוא היה גבאי צדקה, ומקומו מושכר לו. אמר ר' יהושע עישור - היינו תרומת מעשר - שאני עתיד למוד, נתון לאלעזר בן עזריה, שהיה כהן, ומקומו מושכר לו. ונתקבלו שכר זה מזה.

אין אצלו כהן או לוי שיזכה להם, יזכה להם על ידי אחר. ואם אינו יכול לזכות גם על ידי אחר, והפירות הם טבל, ואי אפשר לו לקיים מצות ביעור, יקיים על כל פנים מצוות הפרשת מעשרות, על ידי שיקרא שם המעשרות עליהם, ויקבע להם מקום בצפונו או בדרומו של הפרי. יש סוברים שכשמזכה לבעלים אינו צריך לקבוע את מקום המתנות בצפונו או בדרומו. שלעניין איסור טבל בלבד הוא שאמרו שצריך לקבוע מקום, אבל לעניין ביעור דיו בקריאת שם בלבד.
ויש סוברים שגם לביעור צריך לקבוע את המקום, אלא שהדבר תלוי במחלוקת אם יש ברירה אם אין ברירה. שאם יש ברירה, אנו אומרים אחר כך הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש, ואין צריך עכשיו לקבוע מקום. ואם אין ברירה צריך לקבוע מקום.
ואף רבן גמליאל, יש מפרשים שקרא שם למתנות וקבע להן מקום בצפונו או בדרומו, אלא שבמשנה לא נתפרשו הדברים.
היו לו פירות מעשר שני, והם רחוקים ממנו, יכול לחללם על מעות, ולבער את המעות.
ערב יום טוב הראשון - ויש גורסים: האחרון - של פסח, בשנה הרביעית לשמיטה ובשנה השביעית, הוא זמן הביעור, שנאמר: מקצה שלש שנים וגו'.
יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב לבער, תלמוד לומר: מקצה שלש שנים.
יכול כיוון שהגיע ראש שנה שלישית אתה חייב לבער, תלמוד לומר: מקצה, אין מקצה אלא בסוף, בסוף שנה אתה מבער, ואי אתה מבער בראש השנה.
אם בסוף שנה, יכול בראשה של רביעית ושל שביעית, תלמוד לומר: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, כשתכלה לעשר את כל הפירות. אם כשתכלה לעשר את כל הפירות, יכול אף בחנוכה של שנה רביעית? - נאמר כאן: מקצה, ונאמר להלן: מקץ שבע שנים במועד, מה מקץ שנאמר להן במועד, אף כאן במועד.
אם מקץ שנאמר להלן בחג הסוכות, אף כאן בחג הסוכות? - תלמוד לומר: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות, בפסח של רביעית, שלא יחול פסח של שנה רביעית ושביעית אלא אחר שנגמר כל מה שצמח בשנה השלישית והשישית ממה שהוא חייב לעשר.
בשנה הרביעית הוא הביעור מפני מעשר עני שבשנה שלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבשישית. יכול אף שנה שביעית תהא חייבת בביעור, תלמוד לומר: בשנה השלישית, שנה שחייבת במעשר, יצאה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר.
אף על פי שקבעה תורה זמן אחר שבו חייב אדם להוציא מעשרותיו מרשותו, והוא קודם שיעברו שלש רגלים, כדי שלא יעבור על "בל תאחר", מכל מקום הוסיפה התורה זמן של ביעור במקום שאין שם "בל תאחר", כגון לפני שהפריש המעשרות, שאין חיוב "בל תאחר" אלא לאחר הפרשה, וחובת הביעור היא גם לפני הפרשה, כל שהגיעו הפירות לעונת המעשרות.

ויש סוברים להפך, ש"בל תאחר" אינו אלא לפני הפרשה, וחובת הביעור היא גם לאחר הפרשה. וכן אם נתמרח בכרי בין רגל לזמן הביעור, ועדיין לא הגיע הזמן של שלש רגלים ל"בל תאחר", שכל זמן שלא נתמרח אין בו משום "בל תאחר", נמצא מתחייב בביעור לפני שהגיע הזמן של "בל תאחר".
ויש סוברים שכל שהודיע ללוי שיש בידו המעשר, אינו עובר ב"בל תאחר", אבל כשהגיע זמן הביעור חייב לבער.
ויש סוברים שאינו עובר על "בל תאחר" אלא לאחר שכבר הגיע זמן הביעור ועברו אחר כך שלש רגלים.
ויש מפרשים שהתורה באה להוסיף איסור על לאו של "בל תאחר", שיעבור גם על חובת הביעור, וגם על "בל תאחר".
יש מהאחרונים שנסתפקו אם יכול לבער גם אחר שעבר זמן הביעור, או שכיון שעבר הזמן ביטל המצווה ושוב אינו חייב לבער אחר כך.

אף על פי שחייב לבער בערב יום טוב הראשון של פסח, מותר לו לשייר כדי אכילתו ביום טוב עד שעת הוידוי, שהוא במנחה ביו"ט אחרון של פסח, ולפיכך אינו מתודה עד יו"ט האחרון כדי שיהא לו מה לאכול ברגל, ואינו מתודה עד המנחה, לפי שעדיין הוא מצווה לאכול עד המנחה. ולסוברים שזמן הביעור הוא בערב יו"ט האחרון של פסח, היה משייר כדי מזון שלש סעודות עד המנחה.
ויש סוברים שלדעה זו באמת אינו משייר כלל לאכילת יו"ט, אלא כיון שמצד הדין היה מותר לו לשייר עד זמן המנחה, שעד שלא יצא המועד יכול לקיים מצות ביעור, שהרי כתוב מקצה שלש שנים וגו' במועד, ועדיין הוא מועד, אלא שחששו שמא ישייר ולא יאכלנו, ולבער ביו"ט אי אפשר, תיקנו שיבער הכל בערב יו"ט. אבל כיון שראוי היה לאכול, לכך לא התקינו הוידוי עד המנחה.