(יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו:
(יג) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי:
(יד) לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני:
(טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש:

(כח) "מקצה שלש שנים" - יכול בחג? תלמוד לומר (דברים כו יב) - "כי תכלה לעשר". אי "כי תכלה לעשר" - יכול בחנוכה? תלמוד לומר "קץ".
נאמר כאן "קץ" ונאמר להלן "קץ". מה קץ האמור להלן רגל, אף קץ האמור כאן רגל. או מה קץ האמור להלן חג הסוכות, אף קץ האמור כאן חג הסוכות?
תלמוד לומר "כי תכלה לעשר" - רגל שהמעשרות כלים בו. הוי אומר, זה פסח. מיכן אמרו, ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבששית.

יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר,
תלמוד לומר (דברים כו יב) "שנת המעשר", שנה שחייבת במעשר.
יצתה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר.
יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה?
תלמוד לומר "שנת המעשר" - מעשר אחד נוהג בה, ואין שני מעשרות נוהגים בה.

אין לי אלא מעשר עני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות?
תלמוד לומר "מעשר תבואתך" - ריבה.
(יב) "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית" - כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר (דברים יד, כח) "מקצה שלש שנים תוציא" וגו'. נאמר כאן "מקץ", ונאמר להלן (שם לא י) "מקץ שבע שנים", לענין הקהל. מה להלן רגל אף כאן רגל.
אי מה להלן חג הסוכות, אף כאן חג הסוכות?!
תלמוד לומר "כי תכלה לעשר" מעשרות של שנה השלישית, רגל שהמעשרות כלין בו, וזהו פסח, שהרבה אילנות יש שנלקטין אחר הסוכות.
נמצאו מעשרות של שלישית כלין בפסח של רביעית, וכל מי ששהה מעשרותיו הצריכו הכתוב לבערו מן הבית:

"שנת המעשר" - שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה. ששנה ראשונה של שמיטה נוהג בה מעשר ראשון, כמו שנאמר (במדבר יח כו) "כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר", ומעשר שני, שנאמר (דברים יד כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך", הרי שני מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד. ואיזה, זה מעשר ראשון. ותחת מעשר שני תן מעשר עני, שנאמר כאן "ונתת ללוי" את אשר לו, הרי מעשר ראשון. "לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני:

ואכלו בשעריך ושבעו" - תן להם כדי שובען.
מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן פחות מחצי קב חטים וכו':

(יג) "ואמרת לפני ה' אלהיך" - התודה שנתת מעשרותיך:
"בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי,
ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו:
"וגם נתתיו ללוי"- זה מעשר ראשון. וגם לרבות תרומה ובכורים:
"ולגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני:
"ככל מצותך" - נתתים כסדרן, ולא הקדמתי תרומה לבכורים,
ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון. שהתרומה קרויה ראשית, שהיא ראשונה משנעשה דגן,
וכתיב (שמות כב כח) "מלאתך ודמעך לא תאחר", לא תשנה את הסדר:
"לא עברתי ממצותיך" - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ומן החדש על הישן:
"ולא שכחתי" - מלברך על הפרשת מעשרות:

(יד) "לא אכלתי באני ממנו" - מכאן שאסור לאונן:
"ולא בערתי ממנו בטמא" - בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא. והיכן הוזהר על כך (לעיל יב יז) "לא תוכל לאכול בשעריך", זו אכילת טומאה. כמו שנאמר בפסולי המקודשים (לעיל טו כב) "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" וגו', אבל זה לא תוכל לאכול דרך אכילת שעריך האמור במקום אחר:
"ולא נתתי ממנו למת" - לעשות לו ארון ותכריכין:
"שמעתי בקול ה' אלהי" - הביאותיו לבית הבחירה:
"עשיתי ככל אשר צויתני" - שמחתי ושימחתי בו:

(טו) "השקיפה ממעון קדשך" - עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו, ג) "אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם":
"אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו" - לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש:
(יד) "לא אכלתי באני ממנו" - אע"פ שהוידוי בכל המעשרות כמדרש "וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה" - (ספרי יג, מעשר שני פ"ג ה"י), אבל "לא אכלתי באוני ממנו" יחזור על הקדש לבדו שהוא מעשר שני ונטע רבעי, והם שאסורין באונן ובטומאה:

"ולא נתתי ממנו למת" - לעשות לו ארון ותכריכין, לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד כה כו) שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה, ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה, בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה'. והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני פ"ג ה"י), מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר "ואכלת שם לפני ה' אלהיך", וסיכה כשתייה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר "ולא נתתי ממנו למת", כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף. עשה מלת "למת" בכאן, כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם, ואלו דברי הבאי. ואחרים מפרשים, שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה, וכל שכן לחי בטלית וחלוק:

ובספרי (תבוא יד), "ולא נתתי ממנו למת", לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר. אמר לו רבי עקיבא, אם למת אסור אף לחי אסור, ומה ת"ל "לא נתתי ממנו", שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור.
פירוש: רבי עקיבא דורש "ולא נתתי ממנו", שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה, כענין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א) אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו, ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן. ויהיה "למת" על דעתו מחובר למעלה, לא אכלתי ממנו באוני למת, שאין אנינות אלא למת:

וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר "לא נתתי ממנו למת" מה אנן קיימין, אם להביא ארון ותכריכין, דבר שאסור לחי, לחי אסור כל שכן למת, איזה דבר שמותר לחי ואסור למת, זו סיכה. גם זה לא ידעתי מהו, שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה, וכבר התודה עליו "לא בערתי ממנו בטמא":

ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד א), אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי, מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו, שנאמר "ולא נתתי ממנו למת", למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים, הוי אומר זו סיכה.
ושם הקשו, ואימא ליקח לו ארון ותכריכין, ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה "ואכלת שם לפני ה' אלהיך", ופירקו "ממנו" - מגופו. נשאר עכשיו, כי הוידוי ב"לא נתתי ממנו למת" מחובר עם "לא בערתי ממנו בטמא", יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו:
אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב) שנינו כדברי רבי אליעזר, "לא נתתי ממנו למת", לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, לא נתתיו לאוננים אחרים. ומשמעות זה, שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו, שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אע"פ שאפילו לחי אסור:

(טו) "אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו" - לתת לנו, וקיימת: ארץ זבת חלב ודבש - לשון רש"י. ואם כן שיעור הכתוב, "ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש" - "כאשר נשבעת לאבותינו".
ור"א אמר, כי טעמו להיותה כן תמיד, כלומר "וברך את האדמה אשר נתת לנו" להיותה ארץ זבת חלב ודבש. ואין צורך בכל זה, כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה. אומר אדם לחברו 'נשבעת לי שדה שלך' 'אמרת לי מנה'. וכן "כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש" (לעיל ו ג), וכבר פירשנו (שם). וכן "ויתן לו בית, ולחם אמר לו וארץ נתן לו" (מ"א יא יח):

ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות "ארץ זבת חלב ודבש", כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש, הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש. או "לאבותינו" יוצאי מצרים, שנאמר להם (שמות ג ח) "אל ארץ זבת חלב ודבש", כענין "וירעו לנו מצרים ולאבותינו" (במדבר כ טו):