פרשת בעור מעשרות ווידוי מעשרות

יהודה איזנברג



א. פרשיות התורה

(א) פרשת ראה, דברים יד
כח. מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא
והנחת בשעריך.
כט. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך,
ואכלו ושבעו,למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה
(ב) פרשת כי תבוא, דברים כו
יב. כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר,
ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו.
יג . ואמרת לפני ה' אלוהיך: בערתי הקודש מן הבית,
וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצוותיך אשר צויתני. לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי.
יד . לא אכלתי באני ממנו, ולא בערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו למת.שמעתי בקול ה' אלוהי, עשיתי ככל אשר צויתני.
טו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו - ארץ זבת חלב ודבש.
ב. זמן הביעור

(ג) מסכת ראש השנה דף יב עמוד א'
אמר רבי יהושע בן לוי:
"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר" (דברים כו, יב)
שנה שאין בה אלא מעשר אחד. (רש"י: נוהג בה מעשר אחד משני המעשרות שנהגו בשתי השנים שלפניה). הא כיצד? מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל.
- או אינו אלא אף מעשר ראשון נמי יבטל?
- תלמוד לומר:
"ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם, כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם" (במדבר יח)
הקישו הכתוב [את מעשר ראשון] לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק - אף מעשר ראשון אין לו הפסק.

1. באילו שנים נוהגים המעשרות להלן: תרומה, מעשר ראשון, תרומה מעשר, מעשר שני ומעשר עני?

(ד) רבי יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה"
"שנת המעשר" - יראה שהספרי והגמרא פרשו "מעשר אחד", מפני שהכתוב אמר "שנת המעשר" בלשון יחיד.
ואיני מבין, שהרי מכל מקום נוהגת בו שני מעשרות, ויהיה נקרא "שנת המעשרות" בלשון רבים?
ולולא דבריהם הייתי מפרש "שנת" לשון "השתנות", כמו "ואני ה' לא שניתי" (מלאכי ג).
ונקראה השנה השלישית בשם "שנת המעשר", להשתנות המעשרות בו: תחת מעשר שני נוהג מעשר עני.

2. יישב את שאלתו בדרך אחרת!

3. סכם את ההסברים לכך שמעשר שני אינו נוהג בשלישית ובשישית!

(ה) ירושלמי מעשר שני ה, ג (והשלמות מספרי)
"מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא" (דברים יד כח).
- יכול מראש השנה של שלישית?
- תלמוד לומר "מקצה" (קץ=סוף).
- יכול בראש השנה של רביעית?
- תלמוד לומר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית" (דברים כו, יב).
- יכול אפילו בחנוכה?
- הרי אני דין: נמצא כאן "מקצה", ונאמר להלן "קץ": "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות" (דברים לא). מה "קץ" האמור להן רגל, אף "קץ" האמור כאן - רגל.

- אי מה "קץ" האמור להלן חג הסוכות, אף כאן חג הסוכות?
- תלמוד לומר "כי תכלה לעשר" - רגלו שכלו בו מעשרות, הוי אומר: זה פסח.
מכאן אמרו: ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית; ובשביעית מפני מעשר עני שבשישית.

4. עיין ברש"י לדברים כו, יב והוכח כי בפסח כלים המעשרות.

5. מה למדים מהמילה "מקצה"; מה מהמילה "קץ" ומה מ"תכלה"?

(ו) הכתב והקבלה, דברים כו, יב
"בשנה השלישית" - המובן בלשון הזה, שהאדם עומד בתוך השנה השלישית ומפריש המעשר של שנה שניה; ובאמת הפסוק עוסק בעומד בתוך השנה הרביעית ומפריש המעשר של שנה שלישית. (ראה ברש"י). והיה ראוי לומר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה הרביעית?!"

לכן כתב רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) שחסר שי"ן, וכאלו אמר "שבשנה השלישית". ופירושו: תבואתך שבשנה השלישית, דהיינו של שנה שלישית.

ולא ניחא דעתי להוסיף אותיות בתורה. אבל שימוש הבי"ת מצאנוה גם להוראת תכלית הדבר וסופו. כמו "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים" - מיתתו היה בכלות הימים הרבים.
וגם כאן - "בשנה השלישית" - אחר כלות השנה השלישית.

6. מנין שהביעור הוא בפסח של רביעית ולא בפסח שלישית?

(ז) אברבנאל, באור לדברים כו
הזמן הראוי לוידוי מעשר היה מיד אחר ההגדה בהבאת הבכורים, בעמדו שם לפני ה'.

הזמן בו מביאים בכורים, לפי רמב"ם הלכות בכורים ב,ו, הוא מעצרת (שבועות) ועד חנוכה. לפי זה שונה הזמן שקבע אברבנאל מהזמן שנקבע להלכה בחודשיים. אברבנאל קבע זמן זה לפי סמיכות הפרשיות של הבאת בכורים ווידוי מעשר, ובניגוד להלכה.

דין בעור מעשרות שנקבע לו זמן בפסח של רביעית ושביעית הוא בנוסף לדין קבוע של "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו" (דברים כג, יב). דין "בל תאחר" הוא איסור לאחר את הנדרים יותר משלשה רגלים משעת הנדר. תרומות ומעשרות גם הם בכלל דין "בל תאחר".

בשאלה מתי עובר אדם על "בל תאחר", ומה היחס שבין מצוות "בל תאחר" למצוות בעור - כמה הסברים:
תוספות במסכת ראש השנה דף ד אומרים, כי חובת ביעור קיימת גם לפני הפרשת המעשרות,
ואילו "בל תאחר" יש רק אם הפריש מעשרות ועוד לא נתנם.
יש האומרים כי אדם עובר על "בל תאחר" רק שלש רגלים לאחר עונת הביעור.
ויש המבארים ששני האיסורים מקבילים, וכי אדם עובר גם על מצות הביעור וגם על "בל תאחר".


ג. כיצד היה הביעור

(ח) משנה מעשר שני ה, ו
כיצד היה הביעור?
נותנים תרומה ותרומת מעשר לבעלים (=כהן); ומעשר ראשון לבעליו (=הלוי) ומעשר עני לבעליו. ומעשר שני והביכורים מתבערים בכל מקום.
רבי שמעון אומר: הביכורים ניתנים לכהנים כתרומה.

ד. כמה מקבל העני?

(ט) ספרי (מובא ברא"ש ובר"ן לנדרים פד, ואינו לפנינו)
כתוב "ונתת ללוי" (דברים כו, יב) וכתוב "והנחת בשעריך" (דברים יד, כח). הא כיצד?
בימות החמה, שמונח בגורן, קרינן ביה (קוראים בו) "והנחת בשעריך", ואין בו טובת הנאה.
בימות הגשמים צריך להביא לבית, שלא יפסד בשדה, קרינן ביה "ונתת ללוי", ויש בו טובת הנאה.

הסבר: טובת הנאה - הבעלים יכולים להעדיף לוי אחד על משנהו, ובגלל זאת יכיר הלוי טובה
לבעלים שגרם לו הנאה.


(י) משנה פאה ה, ה (ספרי כי תבוא)
"ואכלו בשעריך ושבעו" - תן להם כדי שבעם.
מכאן אמרו: (פאה ח, ה) אין פותחים לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים. דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: חצי קב.

7. דברי המשנה עוסקים בימות החמה או בימות הגשמים?

(יא) רמב"ם, מתנות עניים ו, ז. יב
בעל השדה שעברו עליו עניים, והיה לו שם מעשר עני, נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר, כדי שבעו. שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו".

כדי שבעו כמה? אם מן החטים נותן - לא יפחות מחצי קב... ואם נתן לו משאר הפירות - לא יפחות מכדי שימכרם, ויקח בדמיהן מזן שתי סעודות.

במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שבעו? בשדה.
אבל אם היה המעשר בבית - מחלקו לעניים אפילו כזית כזית. שאינו מצווה ליתן כדי שבעו אלא בשדה, שהרי אינו מוצא שם ליקח, שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו".

שים לב כי רמב"ם משלב את דברי המשנה ודברי הספרי, מקורות ט-י, ופוסק לפי שניהם.


8. סכם את דברי הספרי, המשנה והרמב"ם:

  מקום הנתינה כמות נתינה נותן לעני, או שהעני לוקח לבד
קיץ      
חורף      

(יב) רבי יהודה רוזנס, "משנה למלך" לרמב"ם הנ"ל.
"ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו יב).
מעולם הייתי תמה: שהרי בפרשת כי תבוא, שכתוב "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" - מדובר במעשר עני המתחלק בבית, (לפי ספרי מקור יד). ואילו מהסיום "ואכלו... ושבעו" - משמע שגם במעשר עני המתחלק בבית צריך לתת להם כדי שביעה. ורבנו (רמב"ם) הביא פסוק זה "ואכלו בשעריך ושבעו" - ללמוד הימנו שצריך ליתן להם כדי שביעה; ואחר כך כתב שמעשר עני המתחלק בבית אין צריך ליתן כדי שביעה.
והדבר תמוה, שהרי הפסוק במעשר עני המתחלק בבית מדבר, שכתוב "ונתת"!

ועל כן צריכים אנו לומר שסכין חריפה חותכת את הפסוק, שראשיתו - "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" - מדבר במעשר עני המתחלק בבית: וסופו - "ואכלו בשעריך ושבעו" - מדבר במעשר עני המתחלק בגורן.

ביישוב הקושי שהעלה בעל "משנה למלך" כותב בעל פאת השולחן בשם הגאון מוילנא, כי להלכה גם בבית וגם בשדה יש לתת לעני כדי שבעו. ודברי המשנה והספרי, מקור טו, האומרים "אין פוחתים לעני בגורן" - אין כוונתם למעט את העני בבית, שעה שהוא מקבל בחורף את חלקו. כך מסיק הגאון מוילנא מן הגמרא, בניגוד לפסק ההלכה של הרמב"ם, המבחין בין כמות הנתינה בבית לכמות בשדה.


ה. הוידוי

(יג) דברים כו, יג-טו
בערתי הקודש מן הבית,
וגם נת תיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה,
ככל מצוותיך אשר צויתני.
לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי.

לא אכלתי באני ממנו,
ולא בערתי ממנו בטמא,
ולא נתתי ממנו למת.

שמעתי בקול ה' אלוהי,
עשיתי ככל אשר צויתני.

השקיפה ממעון קדשך מן השמים,
וברך את עמך את ישראל,
ואת האדמה אשר נתת לנו,
כאשר נשבעת לאבותינו -
ארץ זבת חלב ודבש.
ו. מצוות וידוי

(יד) ספר החינוך
משורשי המצווה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים. שאילו מצד יתר התנועות - גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו. ועל כן יש הרבה אדם שיראים מלפסול דיבורם שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה.

ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחיית משרתי הא-ל - היה מחסדיו עלינו, כדי שלא נחטא בהן, להזהירנו עליהם להפריש אותם, ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל. וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שיקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם.

וכל כך כדי שנזהר מאוד בעניין.

9. מדוע יתכן כי אדם יוכל לחטוא במעשה, אך לא יסכים לרמות בפיו ולומר כי לא חטא?

(טו) אברבנאל, בביאורו לדברים כו
מעשר שני, להיותו נאכל לבעלים, היו שם שמחים בו, ובהליכה אותו לבית המקדש ישמחו ויגילו, כי יתפרסמו נדבותם ומתנותיהם. אבל במעשר עני, ירע בעיני האדם שיתן את עניו ויגיע כפיו לזרים, ולא יאכל בטובה. וגם: לפי שהיה נותן כוחו לעניים בשערים, ולא היה מוליכו לירושלים, להודות לה' ולהתפרסם בנדבותיו ובמתנותיו. - הנה בעבור זה ראה לצוות שבשנת מעשר עני, שהיא השנה השלישית אחרי השמיטה, ואחרי כלותו לעשר את כל מעשר תבואתו, ואחרי תתו אותו ללוי לגר ליתום ולאלמנה לאוכלו כמו שבא שמה במצווה, יתוודה שנתן לעני,
ולא אכל הוא ממנו.

והיה תועלת עצומה בוידוי הזה, שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים את המצווה, כדי שיוכל להתוודות עליה בדברי אמת: "בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו", ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיוון שעתה, בעת הוידוי בירושלים ובית השם יתברך - תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו ויהללוהו בשערים, וכאילו הקריבוהו לפני ה'.

10. מה בין מעשר שני למעשר עני, ומהן הסיבות שאדם חשוד על אי מתן מעשר עני יותר מאשר על מעשר שני?

11. אילו מעשרות כולל הוידוי לפני אברבנאל, ואילו לפי ההלכה? עיין מקורות ח, יז.

12. מה טעם וידוי מעשר לפי אברבנאל, ומה טעמו לפי החינוך?

ספקות בפרשת הוידוי

(טז) אברבנאל בביאורו לדברים כו
הספקות בוידוי מעשר הם:
1. מה הוצרך לספר בו כל המעשים אשר עשה ואשר לא עשה, כי כאשר יעשה האדם מצווה כהוגן, מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?
2. ואם היה צורך בוידוי הזה, למה לא צווה עליו בפרשת ראה? - כשצווה על המעשה, שמה יצווה על הוידוי, כמו שכאן, במצוות הביכורים, צווה על ההגדה שיעשה המגיד בהבאתם. לא שיצווה שם (בפרשת ראה) על הביעור, וכאן (בפרשת כי תבוא) על הוידוי.
3. למה לא אמר לעניין הוידוי "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" כדרכו ביתר המצוות אשר יעשו בבית הבחירה?
4. ולמה צווה עתה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, בהיות שכבר צווה עליו במקום המצווה (בפרשת ראה) בביאור?

ז. כיצד היה הוידוי

(יז) משנה מעשר שני ה, י (ספרי תבוא)
כיצד היה הוידוי?
"בערתי הקודש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי;
"נתתיו ללוי" - זה מעשר לוי (ברטנורא: מעשר ראשון);
"וגם נתתיו" - זו תרומה ותרומת מעשר;
"לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה, אף על פי שאינן מעכבין את הוידוי.
"מן הבית" - זו חלה.

(יח) רמב"ם, מעשר שני יא, יב
"וגם נתתיו" - מכלל שקדמתו מתנה אחרת, והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר.

13. אילו מעשרות מפורשות בכתוב, ואילו נלמדות מדיוקים?

14. על אילו מעשרות מתוודים לפי הסברו של אברבנאל, מקור טו?

ח. הוידוי ופירושו

ביאור מפורט לוידוי המעשר נמצא במשנה מעשר שני, פרק ה, משניות י-יג, כאן יובאו רק פרטים המוסיפים על המבואר במשנה.

(יט) רבי יוסף בכור שור
"בערתי הקודש" - מעשר שני קרוי קודש, דכתיב בו "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' (ויקרא כז ל); שצריך לאכול לפני ה' בירושלים. וכרם רבעי נמי קרוי קודש, שכתוב "קודש הלולים" (ויקרא יט כד).

(כ) רבי יוסף בכור שור
"לא אכלתי באוני ממנו" - מן המעשר, שהרי צווה הקב"ה לאוכלו בשמחה, שכתוב (דברים יב)
"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו ושמחת..."

(כא) אברבנאל
"לא אכלתי באוני ממנו" - עם היותו מעשר עני, והיה לי עניות הרבה, לא מצאתי התר לעצמי לאכול ממנו לומר "גם אני עני".
"לא בערתי ממנו בטמא" - לא הפרישו מהפחות ומהטמא, אלא מהמשובח בתבואה.

(כב) ספרי דברים ראה ז
לא נתתי ממנו למת
"לא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת. דברי רבי אליעזר.
אמר לו רבי עקיבא: אם לחי אסור, כל שכן למת. אלא מה תלמוד לומר "למת" - שלא נתתי
אפילו בדבר טהור.

רמב"ן:
פירוש: רבי עקיבא דורש "ולא נתתי ממנו" - שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה. כעניין ששנינו "אין מוכרים אותו ואין מחליפים אותו... ויהיה "למת" - על דעתו (של רבי עקיבא) מחובר למעלה "לא אכלתי ממנו באוני למת".

(כג) רמב"ם, הלכות מעשר שני ג, י
מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלקיך". וסיכה כשתייה.
ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר "לא נתתי ממנו למת" - כלומר: לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף.

(כד) רמב"ן לדברים כו, יד
רבי משה עשה מלת "למת" בכאן כינוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם. ואלו דברי הבאי.

(כה) רבי יוסף קארו, "כסף משנה" לרמב"ם הנ"ל
משנה בסוף מעשר שני: "ולא נתתי ממנו למת - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים". ומשמע לרבינו (הרמב"ם) שבדרך "אפילו" נשנתה המשנה. (דהיינו: לא לקחתי ממנו אפילו ארון ותכריכים). משום שאפשר לדחות ולומר שדווקא אמר "למת", אבל בשביל חי בדומה למת, דהיינו ליקח בגדים בשביל חי - מותר. לכך כתב רבנו שאין לומר כן, שגם זה בכלל "למת", כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות "חי", דהיינו אכילה ושתייה.

רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" מגן על רמב"ם מהשגת רמב"ן. וכך הוא מפרש: רמב"ם לא התכוון לפרש כי "מת" = "דבר שאינו מקיים את הגוף" כפי שטען נגדו רמב"ן, אלא אמר כי "למת" פירושו "אפילו לצורכי מת", ובכלל זה כל דבר שאין החי מתקיים ממנו.
ואמנם בהלכות מעשר שני יא, טו כותב רמב"ם: "ולא נתתי ממנו למת - שלא לקח ממנו ארון ותכריכים" - כפי הפירוש שבמשנה.


(כו) רבי אברהם בן עזרא, דברים כו יד
"למת" - לצורכי מת. ויש אומרים לעבודה זרה. והטעם באלה הדברים ("לא אכלתי" "לא בערתי" "לא נתתי") כי אסור הוא שיוציא מהדגן לשום דבר, עד תת המעשר שהוא קודש. כי אם יתן מהמותר (מהשארית) - הוא בדרך בזיון. ואף כי אם נתן בטמא.

(כז) אברבנאל
"לא נתתי ממנו למת" - מנהג הרמאים בימים ההם, כדי שלא יתנו המעשר כולו לעניים, היו אומרים שכבר נתנוהו לעניים שכבר מתו, כדי שלא יוודע הדבר.

15. פרושים שונים ומגוונים לביטוי "למת". סכם את הפרושים של הספרי, רמב"ם כפי שהבינו רמב"ן; רמב"ם כפי שהבינו רבי יוסף קארו; אבן עזרא ואברבנאל.

(כח) ירושלמי מעשר שני ה, ה
ר' הונא בר אחא בשם רבי אלכסנדרא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה. שכל "השקפה" שבתורה ארורה, וזה "השקיפה ממעון קדשך" - בלשון ברכה.

16. היכן מצויה במקרא "השקפה" לקללה?

(כט) רבי יוסף בכור שור
"השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך... כאשר נשבעת" - כאשר קיימתי מצוותיך - קיים מה שהבטחתני עליהם לברך את עמך ישראל. כמו שכתוב "והיה עקב תשמעון... ואהבך וברכך והרבך" (דברים ז).

(ל) אברבנאל בביאורו לדברים כו
ועתה ראה פירוש הכתובים: "כי תכלה לעשר כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי..." - ואין הכוונה כאן לצוותו שיתנו ללוי לגר ליתום ולאלמנה, כי זה כבר צווה עליו במקומו.

אבל פירושו: אחרי שתכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, ולתת המעשר עני ההוא לגר ליתום ולאלמנה שיאכלו בשעריך כמו שצווה עליו שמה - הנה אז אנכי מצווך שבהיותך עומד לפני ה' אלוהיך בהגדת הבכורים, שהוזכרה לפני פרשת וידוי מעשר, התוודה גם כן על המעשר -עני הזה, ותאמר לפניו יתברך באותו המקום המקודש, לפני מזבח ה' אלקיך: "בערתי הקודש מן הבית" - רוצה לומר: ה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ, גלוי וידוע לפניך שלא הבאתי בגזל ועושק המעשר עני, עם היות שצווית שלא אוכל אני ממני, ולא אביאנו, הנה לא רעה עיני בו
מתתו לעניים, כי אני בערתי הקודש - שהוא המעשר עני ההוא - מביתי, וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה.

17. עיין בדברי אברבנאל במקורות ז, טו, כא, כז, ל, ויישב את שאלותיו במקור טז.

18. סכם את כל הפרטים שבהם שינה אברבנאל בפרושו מן ההלכה שבידינו.

ט. ביעור ווידוי בזמן הזה

(ל"א) רמב"ם, הלכות מעשר שני יא, ד
אין מתוודים אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי המעשר. ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות.

(ל"ב) ראב"ד, בהשגה לרמב"ם
אמר אברהם: זה שיבוש, שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין "לפני ה'" אלא בבית.

(לג) רדב"ז, בתשובה לדברי הראב"ד
ואני תמה על השגה זו, שהרי רבנו ביאר בסמוך כוונתו, וכתב "ומצוותו במקדש שנאמר לפני ה', ואם התוודה בכל מקום - יצא". כלומר: אפילו שלא בפני הבית. וכיון שאם התוודה בכל מקום - יצא - אם כן חייב להתוודות בכל מקום, אפילו שלא בפני הבית. הלכך מה שכתב "לפני ה'" - אינו אלא למצווה מן המובחר. אבל לעולם חייב להתוודות בכל מקום, כיוון שאתה מודה שחייב לבער בכל מקום. שהרי הוידוי - על הביעור הוא בא. ועלו דברי רבנו כהוגן, אין בהם נפתל ועיקש.

(לד) רבי יוסף קארו, "כסף משנה" לרמב"ם
ואפשר לומר, שטעם רבנו, שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית, למה ימנע מלהתוודות? ואי משום "לפני ה'" - אינו מוכרח, שבכל מקום הוא לפני ה'.

19. מלא את הטבלה וציין את פסקו של כל אחד מהפוסקים ביחס לוידוי ולבעור בזמן הזה.

  רמב"ם ראב"ד רדב"ז ר' יוסף קארו
בעור        
וידוי        


20. פרש את הביטוי "לפני ה'" לפי רמב"ם ראב"ד ור"י קארו.

רבי יוסף קארו, נאמן לדבריו כאן, פסק בשלחן ערוך יורה דעה, סימן שלא סעיפים קמ-קמו, כרמב"ם, ופרש ואמר כי "בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות". אלא שהגבלה חמורה לוידוי: אדם עומד לפני ה' ואומר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי" - ואין אנו יכולים לומר זאת בודאות. (טעמים נוספים ראה מקור לה). משום כך אנו מבערים היום, ולא מתוודים.

הערת הרב שלמה מן ההר זצ"ל:
רמב"ם וראב"ד חולקים אם ניתן לומר "לפני ה'" על בית המקדש בחורבנו. דעת הרמב"ם כי אדם מתוודה גם בזמן הזה, ואילו דעת ראב"ד שאין בזמן הזה לפני ה'".
מחלוקת זו קשורה במחלוקת אחרת שבין רמב"ם וראב"ד: הם חלוקים אם קדושת ירושלים והמקדש בטלה עם בטול קדושת הארץ, או שהמקדש וירושלים נשארו בקדושתם, למרות שקדושת ארץ ישראל בטלה עם גלות בבל.
בהלכות בית הבחירה, פרק ו' דן רמב"ם בקדושת בית המקדש וקדושת ירושלים, וכתב כי "במה נתקדשה (ירושלים בימי עזרא)? - בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתם וקידשם לעתיד לבוא. לפיכך מקריבים הקורבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלים קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה... שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".
לדברים אלה מעיר ראב"ד ואומר "סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו... למי שאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, לא חלק בין מקדש ירושלים לשאר ארץ ישראל... כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם (לבית המקדש) אין בו כרת".
לפי זה מחלוקתם של רמב"ם וראב"ד היא מחלוקת אחת: רמב"ם הסבור כי יש קדושה גם עכשיו בבית המקדש ובירושלים, פוסק כי יכול אדם להתוודות גם כשהבית חרב. ראב"ד הפוסק כי אין קדושה גם במקדש ובירושלים, לאחר חורבן הבית - פוסק כי אין אדם יכול להתוודות כיום, שהרי כתוב "לפני ה'", ואילו קדושת ירושלים והמקדש בטלה.


(לה) אנציקלופדיה תלמודית, מתוך הערך "וידוי מעשר"
וידוי אם נוהג בזמן הזה - נחלקו ראשונים: יש סוברים בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב להתוודות. לפי שהוידוי על הביעור הוא בא, וכל זמן שחייב בביעור חייב בוידוי... ובזמן הבית מצוותו במקדש, שנאמר "לפני ה'" אלא למצווה מן המובחר.

ויש חולקים וסוברים שאין הוידוי אלא בזמן הבית ובבית המקדש, שנאמר "לפני ה'", ואין לפני ה' אלא בבית.

להלכה כתבו אחרונים שאין הוידוי נוהג בזמן הזה (חזון איש, חיי אדם). מפני שלדברי הכל הוידוי בזמן הזה מדרבנן, ולכן יש לסמוך על הראשונים הסוברים שאינו נוהג בזמן הזה.
ועוד: שאף לסוברים שנוהג שלא בזמן הבית, אין להתוודות בימינו, מפני שמפרישים בטומאה, שהרי כולנו טמאי מתים.
ועוד: שאין אנו נותנים תרומה וחלה לכהן.
ועוד: שאין אנו בטוחים שלא עברנו בכל השנים על אחד מהדברים המעכבים את הוידוי, והרוב אינם מן המדקדקים ואינם ראויים להתוודות.
ויש מי שכתב שאף בימינו נוהג הוידוי.

21. מצא, על פי עיון במקורות לא-לד מי הם בעלי הדעות השונות שהוזכרו כאן.

22. מהם הטעמים השונים של הפוסקים שאין וידוי כיום, למרות שיש ביעור?



חזרה לתוכן "בעור מעשרות"