דור דור ודורשיו - סדר דורות חכמי התלמוד
עמירם דומוביץ
|
מילות מפתח: דורות התנאים, סדר הדורות |
ויקרא רבה פרשה כו, ז ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו. |
|
התורה שבכתב והתורה שבעל פה, עברו מדור לדור על ידי חכמי התורה שקמו לישראל, מימות משה רבנו ועד ימינו. לפניך סקירה קצרה של גדולי חכמי התורה לפי סדר התקופות. תקופת המקרא |
אבות פ"א, מ"א
משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי הכנסת הגדולה. |
|
משה: משה קיבל את התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה בסיני מאת ה', שנאמר (ויקרא כו, מו): "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". ודרשו חז"ל בתורת כוהנים: "החוקים" אלו המדרשות (מדרשי הלכה), "המשפטים" אלו הדינים, "והתורות" מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל", אחת בכתב ואחת בעל פה: "בהר סיני ביד משה" מלמד שניתנה כל התורה - הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה - על ידי משה מסיני. יהושע: יהושע קיבל את התורה ממשה, שנאמר (שמות לג, יא): "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל." וכתוב (דברים לד, ט): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל." זקנים: אחרי מות יהושע קיבלו הזקנים את ההנהגה לידם, והמקרא מעיד שהם הנהיגו את העם בדרך התורה, שנאמר (יהושע כד, לא): "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע." פרק זמן זה כולל בעיקר את תקופת השופטים, מעתניאל בן קנז ועד עלי הכוהן, שכן גם השופטים הם בכלל הזקנים. נביאים: ראשיתה של תקופה זו היא בימיו של שמואל הנביא, והיא נמשכה כ-600 שנה, עד ימיהם של חגי זכריה ומלאכי, שהיו אחרוני הנביאים וחיו בראשית ימי בית שני. הנביאים שימשו המנהיגים הרוחניים של העם ושל והממסד, והם הדריכו ולימדו את ישראל ללכת בדרכי התורה. אנשי הכנסת הגדולה: ראשיתה של תקופה זו בסוף תקופת התנ"ך, והיא נמשכה כ-200 שנה. פרק זמן זה מכונה על ידי חז"ל גם כתקופת ה"סופרים", המפורסם שבהם היה "עזרא הסופר" (נחמיה ח, א). תקנות רבות מיוחסות לעזרא ולאנשי הכנסת הגדולה, בענייני תפילה וברכות, חתימת התנ"ך ועוד. מאחרוני אנשי הכנסת הגדולה היו שמעון הצדיק ותלמידו אנטיגונוס איש סוכו (אבות פ"א, משניות ב ו-ג). זוגות תנאים מדרש: בספרות זו ההלכה או האגדה שלובה ושזורה בפסוק מהתורה, והיא נלמדת מתוך עיון בפסוק או על ידי שימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. הספרים העיקריים של ספרות זו הם מדרשי ההלכה: המכילתא (לשמות), הספרא (לויקרא) והספרי (לבמדבר דברים). משנה: בספרות זו ההלכה או האגדה עומדות בפני עצמן, ללא שילוב וקשר עם הפסוק בתורה. המשניות הרבות סודרו על ידי החכמים, בקבצים שונים ועל פי נושאים. הקבצים נקראו על שם מסדריהם כגון "משנת רבי חייא", "משנת רב אושעיה" ועוד. קובץ ה"משנה" נערך על ידי רבי יהודה הנשיא (בשנת 200 לספירה). בקובץ זה רבי אימץ חלק מן המשניות הקדומות, ובעיקר את משנת ר' מאיר, שר' עקיבא הניח את יסודותיה. רבי ערך את המשניות מחדש, וסידר אותן לפי נושאים בשישה סדרים. המשניות ומדרשי ההלכה שלא הוכנסו למשנת רבי נקראות "ברייתות" (פירוש: משניות חיצוניות"; בר=חוץ). חלקן נשתמרו בתוך סוגיות תלמודיות הפזורות לאורך הש"ס, וחלקן נשתמרו בקבצים אחרים: ב"תוספתא" ובספרי מדרש ההלכה השונים. משנת רבי התקבלה על ידי כל חכמי א"י ובבל כספר המחייב את כל ישראל, ומעתה ואילך נמנעו מלחלוק על דברי המשנה, ועסקו בעיקר בפרשנות המשנה. בתקופת התנאים הייתה א"י חלק מן האימפריה הרומית אשר בראשה עמדו הקיסרים. בתקופה זו אירעו שני מאורעות מכריעים בתולדות ישראל: חורבן בית שני (70) ודיכוי מרד בר-כוכבא (135). חורבן בית המקדש בימיו של אספסינוס קיסר הביא למשבר עמוק בעם. בתקופה זו עמד בראש ההנהגה היהודית רבן יוחנן בן זכאי והוא הקים את היהדות על רגליה. הוא הניח את היסודות של הישיבה ביבנה, והפך את מוסד הישיבה למוסד הלימוד המרכזי בעולמה של היהדות. יבנה הפכה לישיבה משגשגת ופורחת, אך שגשוג זה נקטע על ידי מרד בר כוכבא, אשר בין מנהיגיו עמד ר"ע. מרד זה היה מלווה בגזרות דת חמורות, המוכרות בשם "גזרות הדריאנוס" (קיסר רומא). לאחר דיכוי המרד עבר המרכז הרוחני לגליל, לישיבות אושא, טבריה, ציפורי ובית שערים. שוב הגיעה תקופה של שגשוג ופריחה, ושיאה היה בחיבור המשנה (200) בימיו של רבי יהודה הנשיא. במשנה נזכרים כ-150 תנאים. נהוג לחלק את התנאים ל-6 דורות (ראה לוח כרונולוגי המובא בהמשך). בתקופה זו עמדו בראש ההנהגה המדינית והרוחנית הנשיאים שהיו מצאצאי הלל הזקן (מאחרון ה"זוגות"). נשיאים אלו נחשבו לתלמידי חכמים, כשאר התנאים. אמוראים גדול אמוראי א"י היה רבי יוחנן, והוא פעל בדור השני. הוא זה שהניח את היסודות לעריכת התלמוד הירושלמי. על רב אשי ועל רבינא הראשון, בני הדורות האחרונים של אמוראי בבל, נאמר בתלמוד הבבלי שהם "סוף הוראה", ועל כן יש שייחסו להם את עריכת התלמוד הבבלי. אולם גם דבריהם של חכמי הדורות שלאחריהם הוכנסו לתוך התלמוד, והם אלו שסיימו את מלאכת העריכה. בא"י פעלו האמוראים במרכזים שונים בתקופות השונות, ביניהם ציפורי, טבריה וקיסריה. בבבל המרכזים העיקריים היו הישיבות בסורא, בנהרדעא ובפומבדיתא. תורתם של אמוראי א"י הגיעה לחכמי בבל, וכן להפך, בעזרתם של החכמים שנסעו מבבל לא"י ומא"י לבבל. חכמים אלו נקראו "נחותאי". עיקר פועלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים: משנה וברייתות. המשנה נחשבה ספר הלכה מוסמך, ואף נמנעו מלחלוק עליה. האמוראים פירשו את המשניות, תירצו סתירות בין מקורות תנאיים, דרשו מתוך המשניות עקרונות והלכות חדשים, התקינו תקנות, קבעו מנהגים, וקבעו כללי פסיקה. תמצית של הדיונים בעניינים אלו רוכזו בתלמוד. תחום נוסף שבו עסקו האמוראים בהרחבה הוא האגדה. בין האמוראים היו חכמים רבים שנתפרסמו בגלל עיסוקם באגדה ואף נקראו "רבנן דאגדתא". האגדה האמוראית נשתמרה, מלבד בתלמוד, גם בספרי אגדה כמו מדרש רבה, תנחומא, פסיקתא ועוד. האמוראים היו המנהיגים הרוחניים של העם. לצד פעילותם הרוחנית עסקו, רובם הגדול אף במלאכה (בנפחות, בסנדלרות וכד') או ברוכלות. הם שימשו גם כדיינים אשר פעלו מכוח האוטונומיה שניתנה ליהודים על ידי השלטון הנוכרי. א"י בתקופת האמוראים הייתה בתחילה תחת שלטון רומי שבראשו עמדו הקיסרים. בשנת 395 לספירה התפצלה האימפריה הרומית לרומא במערב ולביזנט במזרח. משנה זו נשלטה א"י על ידי הקיסרים הביזנטים. השלטון הביזנטי בא"י נמשך עד לכיבוש המוסלמי במחצית הראשונה של המאה ה-7. המצב הכלכלי בא"י היה קשה; הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית (325), והשלטון הרומי והביזנטי לא היה נוח ליהודים. כתוצאה מכך עזבו רבים את הארץ. ההנהגה המדינית והרוחנית הייתה בידי הנשיא, אך במשך הזמן הלך כוחו ופחת, עד שבסופו של דבר התבטל מוסד זה לחלוטין, בשנת 425. לאחר תקופת האמוראים איבדה א"י את כוחה כמרכז רוחני עולמי. בבל נשלטה בתקופה האמוראית על ידי פרסים מבית ססאן (651-222). ברוב התקופה הססאנית נהנו היהודים מאוטונומיה רחבה ונוחה, שכללה מערכת שיפוט והנהגה פנימית על פי חוקי היהודים ועל ידי מנהיגים המקובלים על העם. ההנהגה המדינית הייתה בידי ה"ריש גלותא" - ראש הגולה - שהיה מצאצאי בית דוד. ראשי הגולה הכירו לרוב בסמכותם של האמוראים, היו מביניהם כאלה שלמדו אצל גדולי האמוראים ואף תלמידי חכמים. השלטון הנוכרי והמצב הכלכלי בבבל היו נוחים יותר ליהודים בבבל מאשר ליהודי א"י ולכן לקראת סוף תקופת האמוראים הפכה בבל למרכז התורני לרוב יהודי העולם. ההבדל בין מצב היישוב בארץ ישראל למצב היישוב בבבל משתקף גם בהבדל בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי. התלמוד הבבלי נערך עריכה מדוקדקת, בתנאים טובים, ואילו התלמוד הירושלמי עריכתו חטופה ובגלל זה סדרו לקוי. סבוראים על פועלם של הסבוראים כותב רב שרירא גאון באיגרתו: "אף שהוראה לא הייתה (שהרי 'רבינא ורב אשי סוף הוראה'), היו פירושים וסברות קרובים להוראה, ונקראו רבותינו אלו רבנן סבוראי, וכל מה שהיה תלוי ועומד, פירשוהו" (תרגום). אכן לא יצירה וחידוש אפיינו את פעולתם של הסבוראים, אלא ביאור והשלמה לדברי האמוראים. רב שרירא גאון מציין שכמה מפירושיהם, הכרעותיהם ודברי המו"מ שלהן אף נכנסו לגוף התלמוד, כדוגמת קידושין ב, ע"א - ג, ע"ב. הראשונים והחוקרים ציינו קטעים נוספים שיש לראות בהם את מעשי ידיהם של הסבוראים. תחום נוסף שייחסו החוקרים לסבוראים הוא השלמות שונות בעריכת התלמוד וסידורו, כגון כללי פסיקה והוספת מונחים תלמודיים כ"הלכתא", "מסתברא", "פשיטא" ועוד. בידינו נשארו רק מעט משמותיהם של הסבוראים, מאחר שדבריהם הובאו בגמרא לרוב ללא ציון שם. גאונים הגאונים ראו בתלמוד הבבלי מקור לכל ענייני היהדות ופעלו להפיצו בכל תפוצות ישראל. בתקופתם הייתה בבל המרכז הרוחני של כל יהודי העולם והישיבות בבבל היו לבית הדין העליון ליהדות כולה. מכל קצות תבל נשלחו אליהם שאלות בענייני הלכה, אגדה ומוסר. כך נוצרה ספרות רחבה של שאלות ותשובות (שו"ת) שחלקן נשתמרו עד לימינו (ב"מ לוין אסף וריכז את תשובות הגאונים ב-י"ג הכרכים של "אוצר הגאונים"). הגאונים פירשו את התלמוד, הסיקו מסקנות הלכתיות, ואף חיברו קבצים של הלכות המבוססים על התלמוד הבבלי כדוגמת "הלכות פסוקות" לרב יהודאי גאון ו"הלכות גדולות" המיוחס לר' שמעון קירא. מתקופה זו הגיעו לידינו מונוגרפיות המסכמות נושאים הלכתיים שונים וסידורים כדוגמת סידורו של רב עמרם גאון וסידורו של רב סעדיה גאון. הגאונים גם תיקנו תקנות רבות לפי צורכי השעה והמקום. במאה ה-8 קמה כת הקראים בבבל, והגאונים ניהלו מאבק חריף נגד כת זו. גדול המתווכחים עמם היה רב רס"ג. במשך רוב תקופת הגאונים חיו היהודים בבבל באוטונומיה, שקיבלו מידי החליפים המוסלמים. שלטון בית אומיה, שמרכזו היה בדמשק, הסתיים בשנת 750 לספירה, ובראש האומה המוסלמית הגדולה עמדו החליפים מבית עבאס, אשר העבירו את מרכז השלטון לבירה החדשה בבגדאד (762). הפיכת בגדאד למרכז המוסלמי השפיעה לטובה על חיי היהודים בבבל וסייעה לכך שבבל תיהפך למרכז הרוחני העולמי ליהודים. בבגדאד נפתחו מוסדות פיננסיים יהודיים, שעסקו במסחר בקנה מידה בין-לאומי. כוח המשיכה של בגדאד היה כה רב, עד שבסוף המאה ה-9, עברו אליה הישיבות של סורא ופומבדיתא. הקהילה היהודית הייתה מאורגנת היטב. ההנהגה המדינית הופקדה בידי "ראש הגולה", שקיבל את סמכותו מן החליף. ההנהגה הדתית-הרוחנית הייתה בידיהם של הגאונים. הגאונים נתמנו על ידי "ראשי הגולה" וחכמי הישיבה. לעתים היו "ראשי גולה" שהשתמשו לרעה בסמכותם, ומינו לגאונות אנשים שהיו נוחים לקבל את מרותם ולאו דווקא את החכמים המופלגים שבדור. לרוב היה שיתוף פעולה בין שתי ההנהגות והן מינו יחד דיינים ורבנים לקהילות השונות. בבל כולה נחלקה לאזורי השפעה ("מחוזות") של שתי הישיבות העיקריות, סורא ופומבדיתא. כל אזור תמך בישיבתו בכסף ונהנה משירותיה. שקיעתה של הגאונות נבעה בעיקר מהופעתם של גדולי-תורה ברחבי התפוצות, דבר שהביא להתהוותם של מרכזים חדשים לתלמוד תורה. מרכזי התורה החדשים גרמו להפסקת התלות של הקהילות השונות בגולה, בישיבות בבבל. מעתה ואילך שוב לא היה מרכז רוחני אחד לכל עם ישראל. ראשונים תקופה זו, בניגוד לתקופות שקדמו לה, מתאפיינת בכך ששוב אין מרכז רוחני אחד (או שניים כבתקופת האמוראים) לכל ישראל, אלא יש ריבוי של מרכזי תורה, בעלי עצמאות דתית ותורנית. במרכזים אלו נוצרו שיטות לימוד ופסיקה שונות ממרכז למרכז. הספרות של תקופה זו מגוונת: נכתבו חיבורים במוסר, בפילוסופיה ובפרשנות המקרא והתלמוד, אולם היצירות המרכזיות של תקופה זו הם הספרים שריכזו את כל ההלכות תחת ספר אחד, כמו "משנה תורה" של הרמב"ם, "ארבע טורים" של רבי יעקב וספרו של רבי יוסף קארו ה"שולחן ערוך", עם הגהותיו של הרב משה איסרלש (הרמ"א). ספר זה, שנתחבר לקראת סוף תקופת הראשונים, התקבל כספר ההלכתי המחייב את כל ישראל. אחרונים הספרות של תקופה זו נחלקת לשלושה סוגים עיקריים: |
|
1. פרשנות לתלמוד:
2. שאלות ותשובות: 3. "נושאי כלים": |
בתחום זה עסקו האחרונים בעיקר בפירוש לתלמוד, תוך כדי עיון וחקירה בפירושיהם של הראשונים.
בתשובותיהם חיפשו האחרונים ביסוס לפסקיהם בדברי הראשונים. זהו כינוי לפירושים ולהערות שכתבו האחרונים על ספרי ההלכה הגדולים שנתחברו על ידי הראשונים כמו "ספר הלכות" של הרי"ף, "משנה תורה" של הרמב"ם, ה"שולחן ערוך" וכד'. |
