דע, שכל צוויי התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים:
בדעות, ובפעולות, ובמדות, ובדבור.
וזה שהוא ציוונו להאמין דעה אחת מן הדעות, כמו מה שציוונו להאמין הייחוד ואהבת האל ויראתו;
או שהזהירנו מהאמין דעה אחת מהדעות, כמו מה שהזהירנו מהאמין האדנות לזולתו.
וכן ציוונו בפעולה מן הפעולות, כמו מה שציוונו להקריב הקורבנות ובנית המקדש.
והזהירנו מפעולה מן הפעולות, כמו שהזהירנו מהקריב לזולת האל ית' ומהשתחוות לנעבד זולתו.
וכן ציוונו להתנהג במידה מהמידות, כמו מה שציוונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד, והוא אומרו "ואהבת לרעך כמוך".
והזהירנו במידה מן המידות, כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנקימה והנטירה ודרישת הדם, וזולת זה מהמידות הרעות, כמו שאבאר.
וציוונו לומר מאמר מן המאמרים, כמו מה שציוונו לשבחו ולהתפלל אליו ולהתוודות על העונות ועל הפשעים, והדומה לזה ממה שיתבאר.
והזהירנו מדיבור אחד מן הדיבורים, כמו מה שהזהירנו מהישבע לשקר והרכילות ולשון הרע והקללה וזולת זה.

חזרה על ציווי היא לחיזוק ולא להוספת מצווה

וכשהגיעו אלו העניינים, הנה ראוי שיימנו העניינים המצווה בהם או המוזהר מהם, אם יהיו פעולה או דיבור או אמונה או מידה. ולא נביט לריבוי הציוויים שבאו בעניין ההוא, אם היה מדובר ב"עשה", או לריבוי האזהרות שבאו ממנו אם היה "לא תעשה", כי כולם הם לחיזוק בלבד. כי פעמים ישוב בעניין אחד בעצמו אזהרה אחר אזהרה לחיזוק. וכן יבוא צווי אחר צווי לחיזוק. אלא אם תמצא לשון לחכמים בחילוק העניינים, ויבארו לך המפרשים שכל "לאו" מהם או כל "עשה" כולל עניין זולת העניין שיכלול הלאו האחר או העשה - כי אז ראוי למנותו בלא ספק. כי אז לא נשאר היותו לחיזוק אלא לתוספת עניין, ואע"פ שהנגלה מהכתוב מורה שהוא עניין אחד. שאנחנו לא נצטרך לומר שזה הכתוב נכפל לחיזוק, ואינו לתוספת עניין, עד שנבטל מאמר המפרשים המקבלים אותו. אמנם כשנמצא הקבלה אומרת שהציווי הזה או האזהרה נושא עניין כך, וזה הציווי הנכפל או האזהרה נושא עניין אחר, הנה זהו הקודם והנאות שלא יכפול כתוב אלא לעניין, ואז ראוי למנות זה לחוד ולמנות זה לחוד.
אמנם כשלא יהיה שם עניין נוסף, דע באמת שלא נכפל אלא לחיזוק, וכדי שיודע גם כן שזה העוון גדול מאוד, אחר שבאה בו אזהרה אחר אזהרה, או נכפל להשלים דין המצווה או שילמד ממנו דין מהדינים במצווה אחרת. כמו שיבאר התלמוד ויאמר מופנה להקיש לדון ממנו גזרה שווה.

הנה מצאנום עליהם השלום רמזו על זה העניין בגמרא פסחים בפרק ב', וזה שהם כיוונו לאחד הלאוין שיראה שנכפלו, כי האזהרה הגיע מזולתו, ובקשו לקיימו בעניין נוסף. ונאמר בו על צד הקושיא

"אמר ליה רבינא לרב אשי,
ואימא לעבור עליו בשני לאוין?"

כלומר, זה שתרצה שתקיים זה הלאו שהוא בעניין זולת העניין שהגיע מן הלאו האחד, לאיזה דבר תטרח לזה, שמא נכפל בעניין ההוא עצמו כדי שיהיה עושה העניין ההוא חייב בשני לאוין?
והייתה התשובה:

"אמר ליה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן,
ולא מוקמינן בלאוי יתירא".

הנה התבאר לך כי כל לאו שלא בא לתוספת עניין יקרא "יתר", כלומר שהוא נכפל, ואפילו אמרו שהוא "לעבור עליו בשני לאוין", הנה הוא עם כל זה לאו יתר, כמו שיתבאר מזה המאמר, ואין ראוי למנותו כי הוא נכפל.

הנה כבר התבאר כי לא בריבוי הלאוין או העשה ירבו המצוות.

דוגמה: מצוות השבת

כבר נודע שהציווי בשבת לנוח נכפל בתורה שתים עשרה פעמים. האם יחשוב אחד ממוני המצוות כי מצוות עשה המנוחה בשבת היא שתים עשרה מצוות? וכן באה האזהרה מאכילת דם שבע פעמים. היחשוב גם כן משכיל ויאמר כי איסור הדם שבע מצוות?
זה מה שלא יטעה בו אחד! כלומר, בשביתת שבת שהיא מצוות אחת מכלל מצוות עשה, ובאזהרה מאכילת דם שהיא מצווה אחת ממצוות לא תעשה.

הניסוח "עבר על כמה לאווין" אינו מכפיל את הלאוין

ודע כי אתה ואפילו תמצא לשון החכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עבר על כך וכך לאווין, או מי שיבטל דבר פלוני עבר על כך וכך עשה, לא יתחייב מזה שתמנה הלאווין ההם כולם כל אחד בייחוד, ולא כל עשה בייחוד, כי העניין אחד ואין בו כפל. ואומנם אומרו שהוא עובר כך וכך עשה, או כך וכך לאוין בעבור היכפל הציווי או האזהרה במצווה ההיא, כי הוא עבר על האזהרה במצווה ההיא, כי הוא עבר על אזהרות רבות או צווים רבים.

האלוהים, אם לא תמצאם יאמרו "לוקה שתים" או "לוקה שלוש", שאז יימנה כל אחד בייחוד, כי לא ילקה אחד שתי מלקויות על שם אחד, כמו שהתבאר ממה שהתפרסם בתלמוד במכות וחולין וזולתם. ואולם ילקה שתי מלקויות על שני שמות, רוצה לומר שני עניינים שבאה אזהרה בכל עניין מהם בייחוד. וזהו ההפרש בין אומרם "עובר משום כך ומשום כך", ובין אומרם "לוקה שתים" או "לוקה שלוש".

דוגמאות: ציצית, תפילין ואונאת הגר

והראיה על כל מה שאמרנו אומרם "כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה", בעבור שנכפל בו לשון הציווי חמש פעמים:

אחד: ועשו להם ציצית
שני: ונתנו על ציצית הכנף
שלישי: והיה לכם לציצית
רביעי: גדילים תעשה לך
חמישי: על ארבע כנפות כסותך.

ומצאנו להם לשון מבואר במצוות ציצית שהיא מצווה אחת, כמו שאבאר כשאזכור אותה.

ועל הדרך הזאת בעצמה אמרו "כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה" להיכפל הציווי בהם שמונה פעמים, כלומר בשל ראש ושל יד.
וכן אומרם "כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלושה עשה", להיכפל הציווי בו שלוש פעמים. ולא יסבור אחד ממוני המצוות שברכת כוהנים שלוש מצוות, וציצית חמש מצוות, ותפילין שמנה מצוות.

וכיוון שהדבר כן, הנה אין ראוי גם כן שנימנה אונאת הגר שלוש מצוות, מפני הכפיל האזהרה בה. בעבור אומרם בגמרא בבא מציעא

"המאנה את הגר עובר בשלושה לאוין,
והלוחצו בשלושה לאוין".

אבל הם שתי מצוות בלבד: "לא תונה" "ולא תלחצנו". ונכפלה האזהרה בהן.
וזה מבואר אין ספק בו.

ובביאור אמרו בגמרא מציעא

"מפני מה הזהירנו תורה בשלושים וששה מקומות על הגר?
מפני שסורו רע."

האפשר לאחד שיאמר גם כן שזה שלושים ושש מצוות מכלל תרי"ג מצוות? זה מה שלא יתפשט מאמרו.

מניין המצוות הוא מניין העניינים

הנה כבר התבאר ביאור שלם, שאין ראוי למנות כל לאו שימצא בתורה, ולא כל עשה, בעבור שהוא נכפל. ואמנם ראוי למנות העניינים המצווה בהם או המוזהר מהם. ואי אפשר ידיעת הלאו והעשה הנכפל שהוא בא לתוספת עניין, אלא במורה יורה עליו, והם מקבלי הפירוש עליהם השלום.

ואל יטעך גם כן היות האזהרה נכפלת במילות מתחלפות, כמו אומרו יתעלה "לא תעולל אחריך" אחר אומרו "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו", ואמרו "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", כי אין אלו שני לאוין, אבל היא אזהרה אחת מעניין אחד, והוא שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפירות כשיאספם. והביא בזה שתי דוגמאות: בענבים וזיתים, וקרא הנותר מהענבים 'עוללות' והנותר מהזיתים 'פארות'. ופירוש "לא תפאר" - לא תחתוך מה ששכחת בקצת הפארות, והם הענפים.

לאו שבכללות (א): נושאים שונים

ומה שראוי שיחובר אל זה השורש מה שאני מספרו, והוא כי זה שאמרנו שראוי שימנו העניינים המצווה בהם והמוזהר מהם, הוא בתנאי שיהיה בעניין המוזהר ממנו לאו בייחוד בכל עניין ועניין, או ראיה יאמרו אותה המעתיקים שהוא הבדיל העניין קצתו מקצתו, וחייב האזהרה לכל עניין מהם.

אמנם כשיהיה לאו אחד כולל עניינים רבים, הנה אז ימנה הלאו ההוא לבדו, לא כל עניין ועניין מן העניינים שיכלול אותם הלאו ההוא. וזהו "לאו שבכללות" שאין לוקין עליו כמו שנבאר עתה. וזה, כי אמרו "לא תאכלו על הדם", אמרו בפירושו:

"מניין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה?
ת"ל 'לא תאכלו על הדם'.
דבר אחר: 'לא תאכלו על הדם' - לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק.
רבי דוסא אומר: מנין שאין מברין על הרוגי בית דין?
תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'.
רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום?
תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'.
אמר רבי יוסי בר חנינא אזהרה לבן סורר ומורה מנין?
תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'.

הנה אלו חמישה עניינים כולם מוזהר מהם, והם כולם נכללים תחת זה הלאו. ועוד אמרו:

"מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל?
תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'
- לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם".

ובביאור אמרו בגמרא סנהדרין במנותם אלו העניינים,

"על כולם אין לוקה משום דהוי לאו שבכללות,
וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו".

ובארו גם כן כי לאו שבכללות הוא דאתו תרי תלתא איסורי מחד לאו, ואין ראוי שיימנה כל איסור ואיסור שכלל עליהם זה הלאו מצווה בפני עצמה, אבל ימנה הלאו לבדו שכולל אלו הדברים כולם. וכמו זה הלאו גם כן "לא תאכלו על הדם" אמרו "ולפני עור לא תתן מכשול", כי הוא גם כן כולל עניינים רבים כמו שנבאר. וכן אומרו "לא תשא שמע שוא". הנה הוא גם כן כולל עניינים רבים כמו שנבאר.
וזהו המין האחד ממיני לאו שבכללות.

לאו שבכללות (ב)

המין השני הוא שיבוא לאו אחד יאסור דברים רבים המחוברים ונוספים זה על זה. והוא שיאמר לא תעשה כך וכך.
וזה המין יחלק לשני חלקים:
- כי ממנו מה שבארו בתלמוד שהוא חייב מלקות על כל דבר ודבר מאותן הדברים המחוברים;
- וממנו מה שאמרו שאינו חייב אלא אחת, להיותו לאו שבכללות.

ואותן הלאוין שביארו שהוא חייב על כל אחת ואחת, הם שנמנה כל דבר מהם מצווה בפני עצמה. ומה שביארו שהוא חייב אחת על הכל, נמנה אותו מצווה אחת כפי מה שקבענו בזה השורש, שלא ילקה אחד שתי מלקויות משם אחד בשום פנים.

וכשחייבו בביאור בכל עניין ועניין מאותן העניינים המחוברים שלוקין על כל אחד ואחד, והוא כשעשאם כולם בבת אחת לוקה מלקויות הרבה, ידענו בהכרח שהם שמות הרבה, וימנה כל אחד בייחוד. ואני אזכיר דוגמאות רבות משני חלקי זה המין השני. והנה אפשר שאזכור הלאוין מהן כולם אשר מזה המין עד שיתבאר העניין המכוון תכלית הביאור.

1. "לאו שבכללות" שאין לוקים עליו

אמרו ית' בשה הפסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" שאנחנו נמנה זה הלאו מצווה אחת, ולא נמנה "לא תאכלו נא" מצווה אחת, ו"לא תאכלו מבושל" מצווה אחרת, אחר שלא ייחד לכל עניין לאו בפני עצמו, ולא אמר "אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל" אבל בא בלאו אחד כולל שני עניינים, וחיבר אחד מהם לאחר.

ובפרק שני מפסחים אמרו:

"אמר אביי:
אכל נא לוקה שתים,
מבושל לוקה שתים.
נא ומבושל - לוקה שלוש".

וזה כי הוא סובר שלוקים על לאו שבכללות, וכשאכל נא עבר על שני לאוין, אחד מהן "אל תאכלו ממנו נא" והשני לאו נלקח מכללא, כי הוא אמר 'לא תאכלו אלא צלי', וכבר אכלו בלתי צלי. וכשאכלו נא ומבושל לוקה לפי דעתו שלוש: אחת על שאכלו נא, והשנית על שאכלו מבושל, והשלישית על שאכלו בלתי צלי. ואמרו שם על זה המאמר:

"ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות.
איכא דאמרי: חדא מיהא לקי"

כלומר כשאכל נא ומבושל לוקה אחת.

"ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי,
משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה".

כלומר אומרו יתעלה "לא תחסום שור בדישו", שהוא לאו אחד, יזהיר מדבר אחד. ואולם לאו זה, המזהיר משני דברים, נא ומבושל, אין לוקין עליו. וכבר ידעת שהתבאר בגמרא סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות, ולכן מאמר אביי נדחה.

והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכל נא או מבושל, או נא ומבושל, אחת בלבד לוקה. ולכן נמנה אומרו יתעלה "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" - מצווה אחת. ושם נאמר ג"כ:

אמר אביי אכל זג לוקה ב' חרצן לוקה ב' זג וחרצן לוקה שלוש.
ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות.

רוצה אומרו "מכל אשר יעשה מגפן היין", שיחשוב אביי שלוקין עליו.

וכן אומרו ברביעי ממנחות:

"המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח -
אמר אביי:
לוקה משום שאור
ולוקה משום דבש
ולוקה משום עירוב שאור,
ולוקה משום עירוב דבש".

רוצה לומר שאמרו "כל" כולל שני דברים: שלא יקרב לבדו, ושלא יקרב דבר נערב ממנו בו איזה שיעור שיהיה. וזה כולו על שורש דרכו שידעת אותו, שלוקין על לאו שבכללות. ונאמר שם:

רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות.
איכא דאמרי חדא מיהא לקי,
ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי, משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה.

ואחר שהתבאר שאומרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל" מצווה אחת, וכן אומרו "כי כל שאור וכל דבש" מצווה אחת, כן נמנה גם כן "לא יבא עמוני ומואבי" מצווה אחת.

וכן אומרו "כל אלמנה ויתום לא תענון", וכן אומרו "לא תטה משפט גר יתום", וכן אומרו "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" - נמנה כל לאו מהן מצווה אחת. רוצה לומר כי כל אחד מאלו הלאוין הוא כאומרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל". וכמו "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו" בשווה, אין הבדל ביניהם, וכן אומרו "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" הוא לאו אחד. וכן אומרו "יין ושכר אל תשת" וגו' "ולהבדיל" וגו' "ולהורות", כלומר הזהירו בלאו אחד מהיכנס למקדש, או להורות בתורה והוא שתוי. וזהו החלק האחד מחלקי המין השני ממיני לאו שבכללות.

2. לאו שבכללות שלוקים עליו

והחלק השני הוא כמו זה החלק הקודם בדיוק, אבל בא בפירוש המקובל כי כל דבר ודבר מן הדברים המחוברים לוקין עליו בפני עצמו, וכשיעשה אותם כולם, לוקה על כל אחד ואחד מאותן חמחוברים ואע"פ שעשאם בבת אחת. הנה אלו ראוי שימנה כל אחד ואחד בלאו מיוחד.

מזה אומרו "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" - אמרו בגמרא כריתות:

"אכל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחת ואחת".

והקשו על זה ואמרו:

"וכי לוקין על לאו שבכללות?"

והייתה התשובה:

"קרא יתירא כתיב,
מכדי כתיב 'ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך'
למה ליה למכתב 'לא תוכל לאכול בשעריך'?
וכי תימא ללאו,
אם כן נימא קרא 'לא תאכלום',
למה ליה למהדר למכתבינהו כולהו?
שמע מינה לחלק".

ושם התבאר גם כן, שאומרו ית' "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שחייב על כל אחת ואחת. אמרו:

אכל לחם קלי וכרמל, חייב על כל אחת ואחת.
- וכי לוקין על לאו שבכללות?
קרא יתירא כתיב. לכתוב רחמנא חד, וליתי אידך מיניה.

והתבאר אחר השקלא וטריא, שאומרו "וקלי" לא היה בו צורך, והוא נזכר לחלק: שהוא חייב מלקות על קלי בפני עצמו. ובעבור שאמרו בתלמוד על אופן הדחייה, שמא יתחייב מלקות על קלי בפני עצמו, כי אמנם נזכר לזה, ויהיה חייב על לחם וקלי וכרמל מלקות אחת. השיבו: למאי הלכתא כתביה רחמנא לקלי באמצע? לומר: "לחם כי-קלי וקלי-כי כרמל, ויהא חייב על כל אחד ואחד.

ועל זה ההיקש בעצמו אומר שמאמרו יתעלה "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים", שכל אחד מאלו התשעה דברים המנויים הוא לאו בפני עצמו, ואינם כולם מן החלק הראשון משני חלקי המין השני.
והראיה על זה, אומרו באמצע "מעונן ומנחש". וכבר נתבאר בכל אחד מהם לאו בפני עצמו, והוא אומרו "לא תנחשו ולא תעוננו". וכמו שמנחש ומעונן יצאו לחלק, וזכר אותם באמצע, כן כל מה שלפניהם ואחריהם כמו מעונן ומנחש, כמו שבארו בלחם וקלי וכרמל.

טעות המונה איסורי כהן כמצווה אחת

וכבר טעה זולתנו בזה העניין, אם בעבור שלא השיגה דעתו לאלו העניינים כולם, או שהוא שכח מהם. ומנה אומרו בכוהנים "אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו" - מצווה אחת. וכבר התבאר לנו בגמרא קדושין שהוא חייב על כל אחת ואחת, ואפילו באשה אחת, כמו שנבאר במקומו.

ואנחנו נרחיב לו התנצלות במנותו זונה וחללה מצווה אחת, כי הוא חשב אותו לאו שבכללות, והיה אצלו במחשבתו אומרו "אשה זונה וחללה לא יקחו", כמו אומרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל". ולא ידע כי זה לחלק, וזה אינו לחלק. וכמו שלא הבדיל גם כן בין אומרו "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", ובין אומרו "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". ולא אתפוש אותו בכמו זה.

אולם מנותו גרושה בכלל זונה וחללה, ושם הכל מצווה אחת, הנה אין טענה לו בזה כלל, שהיא - כלומר גרושה - בלאו בפני עצמו מבואר - והוא אומרו"ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

הנה כבר פירשנו זה השורש הגדול, רוצה לומר לאו שבכללות, ובארנו ספקותיו, והודענו מה ממנו לחלק ומה ממנו לאו שבכללות לבד, ואין חייבין עליו אלא אחת. ושזה שהוא לחלק יימנה במצוות הרבה, ומה שאינו לחלק יימנה במצווה אחת.

ושים זה השורש כולו נגד עיניך תמיד, כי הוא מפתח גדול מאוד לאמת מניין המצוות.