דע, כי זה העניין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני", איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המניין?

אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים, ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה בכלל מצוות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום, וניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחישוב תקופות ושמונה עשר ימים לגמור בהן את ההלל.
ותמה על מי שישמע לשונם "נאמרו לו למשה בסיני", וימנה קריאת ההלל ששיבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך - שצווה בה משה! וימנה נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני, וכן מקרא מגילה. אמנם [שנניח] שנאמר למשה בסיני, שיצוונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך, נתחייב להדליק נר חנוכה - הנה איני רואה שאחד ידמה זה, או שיעלה במחשבתו.

"לא תסור" אינו הופך דרבנן לדאורייתא

ומה שיראה לי שהביאם אל זה, היותנו מברכים על אלה הדברים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה", ו"להדליק נר חנוכה", ו"לגמור את ההלל". ושאלת התלמוד "היכן צוונו?", ואמרו מ"לא תסור". ואם מטעם זה מנו אותם, הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן. כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו, וכל מה שהזהירו ממנו, כבר צווה משה רבנו עליו השלום בסיני שיצוונו לקיימו, והוא אומרו "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה". והזהירנו יתברך מעבור בדבר מכל מה שתיקנו אותו או גזרו, ואמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצוות, מפני שהוא נכנס תחת אומרו יתברך "לא תסור", מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם? וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה, היה להם למנות נטילת ידים ומצוות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים" ו"על מצוות עירוב", כמו שנברך על מקרא מגילה ונר חנוכה, והכל מדרבנן.

ובביאור אמרו: "מים ראשונים מצווה. - מאי מצווה? אמר אביי: מצווה לשמוע דברי חכמים". כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה, "היכן ציוונו - מלא תסור". וכבר התבאר שכל מה שתיקנו הנביאים עליהם השלום שעמדו אחר משה רבנו, הוא גם כן מדרבנן.
ובביאור אמרו: "בשעה שתיקן שלמה ערובין וידים, יצתה בת קול ואמרה 'חכם בני ושמח לבי'". ובארו במקומות אחרים, שערובין יקרא "דרבנן", וידים "מדברי סופרים".

הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם ביארתי לך זה, כדי שלא תחשוב שמקרא מגילה, בעבור שהוא תיקון נביאים, יקרא דאורייתא, שערובין דרבנן אע"פ שהוא תיקון שלמה בן דוד ובית דינו.

הטעות במניית מצוות דרבנן

וזהו שנעלם מזולתנו, ומנה הלבשת ערומים, בעבור שמצא בישעיה "כי תראה ערום וכסיתו", ולא ידע שזה נכנס תחת אומרו יתברך "די מחסורו אשר יחסר לו". כי עניין זה הציווי הוא בלי ספק שנאכיל הרעב, ונכסה הערום, וניתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות, ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להינשא, ונרכיב מי שדרכו לרכוב, כמו שהוא מפורסם בלשון התלמוד שזה כולו נכנס תחת אומרו "די מחסורו". והיה לשון התלמוד אצל אלו מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת, ולולא זה לא מנו מקרא מגילה והדומה לו, עם המצוות שנאמרו למשה בסיני. ולשון גמרא שבועות:

"אין לי אלא מצוות שנצטוו על הר סיני, מצוות שעתידין להתחדש, כגון מקרא מגילה מנין? תלמוד לומר קיימו וקבלו - קיימו מה שקבלו".

והוא שיאמינו בכל מצווה שיתקנו הנביאים והחכמים אחר כן.

והתימה, מפני מה מנו מצוות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו, ולא מנו גם כן מצוות לא תעשה שהם מדרבנן? וכמו שמנו במצוות עשה נר חנוכה ומקרא מגילה ומאה ברכות והלל, היה להם למנות גם כן בכלל מצוות לא תעשה אחת ועשרים שניות [לעריות] באחת ועשרים מצוות לא תעשה. כי כמו שכל ערווה וערווה לא תעשה דאורייתא, כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן, כמו שבארו ואמרו שניות מדברי סופרים. וכבר התבאר בתלמוד שמאמר המשנה "איסור מצווה" - רוצה בו השניות. ואמרו "מאי מצווה - מצווה לשמוע דברי חכמים". וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה, שהיא מדברי סופרים.

כללו של דבר:
אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן, יהיה זה עולה לאלפים רבים. וזה דבר מבואר. והכלל כי כל מה שהוא מדרבנן, לא ימנה בכלל תרי"ג מצוות, כי הכלל הזה הוא כולו כתוב בתורה, אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר.

ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן, ועוזבים קצתם בבחירה מהם, הוא עניין אי אפשר לקבלו בשום פנים, יאמרו מי שיאמרו.

הנה בארנו עניין זה השורש ומופתיו, עד שלא נשאר בו ספק כלל לשום אדם.