דע, כי אומרם "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני" מורה שהמספר הוא מספר המצוות הנוהגות לדורות. כי מצוות שאין נוהגות לדורות, אין קשר להן בסיני, אם נאמרו בסיני או לא. ואמנם כוונו באומרם "בסיני" - לפי שעיקר התורה שניתנה היה בסיני, והוא אומרו ית' "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך". ובביאור אמרו:

מאי קראה "תורה צוה לנו משה מורשה"?
- רוצה לומר מניין "ת-ו-ר-ה" והוא תרי"א.
ו"אנכי" ו"לא יהיה" - מפי הגבורה שמעום".

ובהם נשלמו תרי"ג מצוות.

ירצו בזה הסימן, שהדבר שצווה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו, הוא מספר "ת-ו-ר-ה", וקראה "מורשה קהלת יעקב". ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם ייקרא ירושה מה שיתמיד לדורות, כמו שאמר "כימי השמים על הארץ".

ומאומרם גם כן, כי כל אבר ואבר כאילו הוא יצווה האדם בעשיית מצווה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה - ראייה על היות זה המספר לא יחסר לעולם. ואילו היה מכלל המניין מצוות שאין נוהגות לדורות, הנה יחסר זה הכלל בזמן שיכלה בו חיוב המצווה ההיא, ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל.

טעות מי שמנה מצוות זמניות

וכבר טעה גם כן זולתנו בשורש הזה, ומנה - כשהיה נתון בדוחק - "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" ומנה "ולא יעבור עוד" בלווים, ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות, כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו רמז לגונב את הקסוה (=כלי מקדש) "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" - הרי די באומרם "רמז", ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחויבי מיתה בידי שמים כמו שהתבאר בתוספתא ובסנהדרין.

ואני תמה זה שמנה אלו הלאוין, למה לא מנה אומרו במן "איש אל יותר ממנו עד בקר" ואמרו יתברך "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה". וכן האזהרה שבאה בבני עמון "אל תצורם ואל תתגר בם". וכן ימנה גם כן בכלל מצוות עשה אמרו "עשה לך שרף ושים אותו על נס", ואמרו "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן", כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח. וכן ימנה "היו נכונים לשלושת ימים", וכן "גם הצאן והבקר אל ירעו" ו"אל יהרסו לעלות", ורבים כמו אלה.

ולא יסתפק בעל שכל, כי אלו כולם מצוות נאמרו לו למשה צווי ואזהרה, אך היו כולם לפי שעה, ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא יימנו.

בעבור השורש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות בהר גריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטווינו לבנותו בבואנו בארץ כנען, כי אלו כולם מצוות לפי שעה. ולא הציווי שציוונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי במדבר לבד, והוא אומרו "והביאום לה'". אמרו בספרא: "והביאום - זו מצוות עשה", אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אומרו "בכל אות נפשך תאכל בשר".

ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין, היה מה שצווה בו משה מיום שהתנבא עד יום מותו, חוץ מהמצוות הנוהגות לדורות, יותר משלוש מאות מצוות כשנמנה כל צווי שבא במצרים, וכל מה שבא במילואים וזולתם. כולם כתובים בתורה: מהם עשה ומהם לא תעשה. ואחר שהוא נמנע למנותם כולם, יתחייב בהכרח שלא תימנה גם אחת מהן. ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר.

וזה מה שכוננו לבארו בשורש הזה.