"תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות.
תפלת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה.
תפלת הערב אין לה קבע;
ושל מוספין כל היום, (רבי יהודה אומר: עד שבע שעות)".

"וממה שקבלנו, שאמנם בעל התורה יתברך שמו כתבה על דרכים פרטיים וחוקים מיוחדים, וכשנרצה להבין כוונת בעל הדברים ברוך הוא הנה צריך שנהלך בהם על פי החוקים ההם ובדרכים ההם, וזולת זה אף על פי שכבר היה אפשר שיינתן פרוש בדברים שתסבולנה אותו המלות היטב, ואפשר שתורנה עליו ביותר הרווחה, אמנם על כל פנים לא יהיה הפרוש ההוא אמיתי בדברים ההם, כיוון שבעל הדברים כיוון בהם כוונה שונה מזו. ואמנם החוקים האלה והדרכים הם כלל השלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן עם כל פרטיהן".

"ואחז רבי בהלכות את דרכו של רבי מאיר, שהיא דרכו של רבי עקיבה, כיוון שראה שקצרה וקרובה ללמוד⁶, ודבריה מחוברים חיבור יפה - כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין הרבה יותר מכל התנאים, ואין בם שפת יתר, וכל דבר ודבר מעלה טעם⁷, שכן לא אמר בה דבר יתר שאינו צריך ולא חסר בה דבר אלא במקומות מועטים, ובכל מילה גדולות ונפלאות".

"תפלת הערב אין לה קבע; ושל מוספין כל היום".

"מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי, מצלי כוליה ליליא (=שאם רוצה, מתפלל כל הלילה) - ליתני תפלת הערב כל הלילה".

"מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי".

"היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג:

זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו".

"אין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמרא, אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא"

"דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה. ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה. ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי הלכך מורין הוראות טעות".

"דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב (ישעיהו סו) 'שמעו דבר ה' החרדים אל דברו' - אלו תלמידי חכמים, ['אמרו] אחיכם' - אלו בעלי מקרא, 'שונאיכם' - אלו בעלי משנה (ששונאין בעלי תלמוד, לפי שבעלי תלמוד אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם, כדאמרינן במסכת סוטה: התנאים מבלי עולם, שמורים הלכה מתוך משנתם). , 'מנדיכם' - אלו עמי הארץ".

"'אלה תולדות יעקב'¹⁹ - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו".

משנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים".

"תפילת הערב אין לה קבע, לפי שאינה חובה כשחרית ומנחה, ואינה אלא רשות, כלומר קיבלוה והנהיגוה בלבד. ולפיכך לא הקפידו על תחילת זמנה וסופו, ויש לאדם להתפלל אותה עד שתעלה השמש".

"השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר - בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבינין - בונין, הכל כמנהג המדינה".

"הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי מאי? לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא".

"הכל כמנהג המדינה - אם מנהג לבנות בגויל אין חבירו יכול לומר איני חפץ אלא גזית".

"ואם היה מנהג המדינה לעשות מחיצה בגומא וסוף דרך משל, כופין אותו על כך".

"וראיתי אחרי כן לחבר על כל המשנה חבור הכרחי כמו שאבאר בסוף דברי אלה. ומה שהביאני לכך מפני שראיתי התלמוד עושה במשנה מה שלא יוכל שום אדם להשיגו בסברא לעולם, שהוא מביא כללים ואומר לך שמשנה זו נבנתה באופן כך וכך, או שזאת המשנה חסרה בלשונה וצריכה להיות כך, או שזאת המשנה לפלוני וסברתו כך, ועוד שהוא מוסיף בנוסחה ומחסר ממנו ומגלה טעמיה... וכאשר תיארתי לעצמי עניינים אלו, נחלצתי לכתוב החבור שיזמתי. וכוונתי בחבור זה לפרש את המשנה כפי שנתפרשה בתלמוד, ולהביא רק את הפירושים הנכונים ולהשמיט את הפירושים שנדחו בתלמוד".

"ואם חסר איזה פסקה מן המשנה, כמו שהעמידו: 'זה חסר מן המשנה' (=חסורי מחסרא) אתם (האמוראים) מתקנים אותו. וזהו חסרון שיוכל להימנות. ואם יבוא טפש ויוציא שם רע על אותו אומן החותך הלבושים ויאמר: וכי התורה חסרה (שיאמר על המשנה "חסורי מחסרא")? והרי כתוב תורת ה' תמימה, תמימה בכל אברין דגופא שהם רמ"ח ציוויים. זהו שכתוב (שיר השירים ד) 'כלך יפה רעיתי ומום אין בך', תמימה בלבושיה, ואיך יהיה חסר מן המשנה! אתם תאמרו לו תדייק ותמצא חתיכה שתמצא אותה (פסקה) מעורבת בשאר פסקאות ומשניות, שדרך האומן לחתוך את הלבושים לכמה חתיכות ותלמיד שאינו בקי לקשר ההלכה באלו החתיכות (הנמצאות במקום אחר) מתחלפים לו פסקים וקושיות ואינו מוצא תירוץ עליהם, עד שיבוא אומן ויפרק להם כל אלו הספקות שלהם".

"חמשה תמין, וחמשה מועדין. הבהמה אינה מועדת

1) לא ליגח, 2)ולא ליגוף, 3) ולא לשוך, 4) ולא לרבוץ, 5) ולא לבעוט.
1) השן מועדת לאכול את הראוי לה, 2) הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה,
3) ושור המועד, 4) ושור המזיק ברשות הניזק, 5) והאדם.
הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש - הרי אלו מועדין; רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין, והנחש מועד לעולם".

"אלא אמר רבינא, חסורי מחסרא והכי קתני: חמשה תמים הן, ואם הועדו חמשתן מועדין, ושן ורגל מועדין מתחילתן, וזהו שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק - מחלוקת ר' טרפון ורבנן, ויש מועדים אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, והדוב, והברדלס, והנמר, והנחש".

"תניא נמי הכי: חמשה תמים הן, ואם הועדו חמשתן מועדין, ושן ורגל מועדין מתחילתן, וזהו שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק - מחלוקת רבי טרפון ורבנן, ויש מועדין אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, הדוב, והנמר, והברדלס, והנחש".

"ושאמרתם מה ראה רבי חייא לכותבה, ומדוע לא כתב רבי טעמיה?

אילו ביקש רבי לומר כל מה שהיה שנוי התארכו הדברים והוכבדו, אלא רבי עיקרי הדברים תיקן וכגון כללות ולשון קצוב שאפילו דבר אחד נלמדים ממנו טעמים, גדולות ונפלאות ותלי תלים, שבסיוע הקב"ה נאמרה משנתנו. ובא רבי חייא פשט בברייתא פרטים ואופנים לאותם עיקרים וכללים. ורוב הטעמים הפשוטים והמרווחים בברייתא שרשם במשנה".

"אילפא תלא נפשיה באסקריא דספינתא (=תלה עצמו בתורן הספינה), אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא (=אם יש מי שישאל אותי מברייתות של רבי חייא ורבי אושעיא ולא אפשוט לו מן המשנה - אפול ואטבע). אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל. אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".

"תנו רבנן: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות".

"חסורי מחסרא והכי קתני: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות".

"'וליוצא ולבא אין שלום' (זכריה ח, י), אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא - שוב אין לו שלום. ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה"...

"...שאין הוראה נכונה בדבר משנה, שכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונין ותירצום בני התלמוד: הכא במאי עסקינן, חסורי מחסרא, הא מני רבי פלוני היא ואין הלכה כמותו".

"ואם צריכה המשנה לחסר, אנו מחסרים אותה. ואם צריכה סידור, מסדרים אותה. ואם יש בה במשנה שיבוש וברייתא עדיפה ממנה, מבררים את הדבר".

"ואחז רבי בהלכות את דרכו של רבי מאיר, שהיא דרכו של רבי עקיבא, כיוון שראה שקצרה וקרובה ללמוד, ודבריה מחוברים חיבור יפה - כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקים הרבה יותר מכל התנאים, ואין בם שפת יתר, וכל דבר ודבר מעלה טעם, שכן לא אמר בה דבר יתר שאינו צריך ולא חסר בה דבר אלא במקומות מועטים, ובכל מלה גדולות ונפלאות".

"מכדי, מאן סתמיה למתניתין - רבי, מאי שנא בשבת דסתם לן כרבי שמעון, ומאי שנא ביום טוב דסתם לן כרבי יהודה"?

"כתב בהקדמת פאת השלחן בשם הגר"א זצ"ל: והיה יודע כל חסורי מחסרא שבתלמוד משיטותיו דלא חסרא כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש המתניתין ולאו אורחא שחיסר דבר רק דרבי סבירא ליה כחד תנא דאליביה סתמה ולא חסר כלל אליביה וגמרא סבירא ליה כאידך תנא ואליביה קאמרה הגמרא חסורי מחסרא והכי קתני, עכ"ל. והנה האי כללא דכייל בשם הגאון יש ללמוד מבבא קמא ריש פרק הגוזל ומאכיל".

"הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם - פטורין מלשלם, ואם היה דבר שיש בו אחריות - חייבין לשלם".

"אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: רשות יורש כרשות לוקח דמי (כאילו מכר הגזלן לבנו, וקנו היתומים ביאוש ושינוי רשות. לכן הם פטורים מלשלם).
רבא אמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, והכא במאי עסקינן - כשאכלום (לאחר מיתת אביהן ונגזל אין יכול לתובען שהרי לא גזלוהו).

"לא דבר שיש בו אחריות ממש, אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו - חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן" (כלומר, אף בגזלה קיימת אין חיוב לבנים להשיב אלא אם כן מדובר בגזלה מפורסמת, הנראית לרבים כל שעה. במקרה כזה הם חייבים להשיב מפני כבוד אביהם).

"כי שכיבנא, רבי אושעיא נפיק לוותי, דתריצנא מתניתין כוותיה; דתני רבי אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו - פטורין מלשלם; הניח לפניהם, גזילה קיימת - חייבין, אין הגזילה קיימת - פטורין; הניח להם אביהם אחריות נכסים - חייבין לשלם".

ופירש רש"י: "דמתריצנא למתניתין כוותיה... וחסורי מיחסרא ולא מוקי לה... כרבי [דכיון דאשכחן הכי, מתריצנא לה מתניתין כברייתא ולא חיישינן למאי דמתני רבי לרבי שמעון בריה דברייתא קיימא כוותיה"].

"נמצא שאחר חתימת המשנה והברייתא על פי הזקנים נשאר רבי ובניו ורבי חייא ובניו בכלל התחלת האמוראים".

"תמצא דרבי חייא לפעמים חשיב ליה תנא וסתם משנה כוותיה... ולפעמים מביא דבריו בלשון אמורא... הכי נמי אשכחן גבי רבי, שבא בברייתות ומעט במשנה וזימנין מייתי גמרא דבריו בלשון אמורא... לקיים מה שנאמר שכשנסתמו דברי התנאים ומתו הגדולים נשאר רבי ובני דורו רבי חייא ורב וכו' בערך אמוראים".

"איתמר: עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות - רבי ורבי חייא, חד אמר: אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה טהורה; וחד אמר: כל הגת כולה נמי טמאה".

"לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי, שנתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה⁴³, ונחו מצרה, ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות; דברי נזיקין לבדם, ודברי יבמות לבדם, ודברי קדשים לבדם, וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם, כדי לקבוע הלכה כמותם, לפיכך אמרו: 'בגמרא אין לך מדה גדולה מזו', שיתנו לב לטעמי המשנה".

"האי דבר משנה דקאמר מי אמרינן דאפילו טעה בדבר המשנה בתוספתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא, שהם סידרו התוספתא וסתמו בה מה שסתמו, ולא הוי עיקר כל כך כמשנתנו שסתמה רבי, שהיה גדול מהם וכל הישיבה מצויה אצלו על ידי שהוא נשיא, ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בוריים".

"ואם ראה רבי חייא טעמו של רבי מאיר וסתם בברייתא כמותו אין מקבלים ממנו. שכך שאל אותו רבי תנחום, שמשו של רבי אבהו, את רבי אבהו⁴⁶: 'סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא מאי. אמר ליה הלכה כסתם מתניתין. מחלוקת במתניתין וסתם בברייתא מאי. אמר ליה וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו'. משום שרבי חייא תלמידו של רבי היה, ומלמודו של רבי היה אומר, ולא היה לו לרבי חייא אלא מה שהיה לו לרבי".

"והיו צריכים לדברים אחרים שלא היו צריכים להם הראשונים, כגון במקום שראה רבי דבר ולא ראוהו החכמים האחרונים פירשוהו שלא לסמוך עליו, כגון שסתם רבי דברי יחיד שהסתברו לו ולא הסתבר לחכמים אחרונים... אמרו⁵⁰: מתניתין מני? רבי שמעון היא⁵¹...