"תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם".

"ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".

"כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו. שנאמר³: 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה'. 'תורה' - זו תורה שבכתב. 'והמצוה' - זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר⁴: 'לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו' וגו'. והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר⁵: 'את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות' וגו'. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים...

רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל".

"הלכות ממרים יש בכללן תשע מצוות: שלש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן:

א. לעשות על פי התורה שיאמרו בית דין הגדול. ב. שלא לסור מדבריהם. ג. שלא להוסיף על התורה לא במצוות שבכתב ולא בפירושן שלמדנו מפי השמועה"...

"המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שיישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה - חייב".

"מדקתני סיפא חייב - שמע מינה רבי יהודה היא (הסבור שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה). רישא (=המכבה בשביל החולה שיישן) במאי עסיקנא? אי בחולה שיש בו סכנה - מותר מיבעי ליה! ואי בחולה שאין בו סכנה - חייב חטאת מיבעי ליה (כרבי יהודה)!

לעולם בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני מותר, ואיידי דבעי למתני סיפא חייב - תנא נמי רישא פטור.

והדתני רבי אושעיא אם בשביל החולה שיישן - לא יכבה, ואם כבה - פטור אבל אסור - ההיא בחולה שאין בו סכנה, ורבי שמעון היא".

"סוגיא דשמעתא:

אם חולה שיש בו סכנה הוא, מותר לכבות לכתחלה ואפילו לרבי יהודה

ואם חולה שאין בו סכנה הוא, לר' שמעון לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור, ולרבי יהודה חייב חטאת".

"רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה, מרגלית, ובהמה אין להם אונאה. תניא, רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה אין לה אונאה, לפי שאין קץ לדמיה. בהמה ומרגלית אין להם אונאה - מפני שאדם רוצה לזווגן. אמרו לו: והלא הכל אדם רוצה לזווגן!

ורבי יהודה: הני חשיבי ליה, והני לא חשיבי ליה.

ועד כמה? - אמר אמימר: עד כדי דמיהם".

"איכא מאן דאמר מדחזינן סוגיא דשמעתא לפרושי טעמיה דר' יהודה שמעינן מינה דהלכתא כוותיה"...

(סח) "אמר הכוזרי: אכן מוצא אני דברים כאלה בחלקים מסוימים של מאמריהם וזה סותר מה שאתה מספר על כללי דבריהם. כך הם מפרשים אחדים מפסוקי התורה בדרכים שההיקש ההגיוני מרחיקם ונפשנו מעידה ולבנו אומר לנו כי אין כוונת הפסוקים ההם למה שהזכירו החכמים פעם בדינים ופעם בדרשות וכן הגדות ומעשיות שהם מספרים מרחיק אותן השכל.

(סט) אמר החבר: השמת לב כמה מן הדיוק והדקות יש בפרושם למשנה ולברייתא וכמה יודעים הם להעמיק חקר ולברר אמיתת דברים בלי יתר וחסר במלים על אחת כמה וכמה בתוכן.

(ע) אמר הכוזרי: ראיתי כי הם הגיעו בזה למעלה מכל מה שהושג בחכמת הניצוח אכן ההוכחות שלהם אין עליהן פרכה.

(עא) אמר החבר: הייתכן להניח כי אדם המדייק דיוק כזה לא יבין בפסוק מה שאנחנו יודעים בו.

(עב) אמר הכוזרי: דבר זה מן הנמנעות הוא. אפשר לבאר את הקושי רק באחת משתי הדרכים: אם שאין אנחנו יודעים דרכי פירושם לתורה, או שמפרשי ההלכה לא היו מפרשי התורה. אך הדרך השניה לא תתכן. פירושם לפסוק יראה לנו רק לעתים רחוקות פרוש הגיוני המתאים להוראה הפשוטה של המלים. לעומת זאת לא מצאנו להם פרוש בדברי הלכה שאינו בתכלית ההתאמה להגיון.

(עג) אמר החבר: טוב מזה כי נאמר כך, מה נפשך:

או שהיו להם בדרך פרוש התורה סודות שבאו להם בקבלה בדבר השימוש בשלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן סודות הנעלמים מאתנו,

או שהשתמשו בפסוקים על הדרך הנקראת אצלם אסמכתא שאינה כי אם סימן לדבר שהיה ידוע להם בקבלה,

...ואולי היו אתם עוד אופנים שנעלמו מאתנו. אנו אין לנו כי אם לסמך על קבלתם הואיל והובררו לנו חכמתם וחסידותם והשתדלותם הרבה בברור האמת והיותם המון רב אשר לא תיתכן אצלם עורמה מוסכמת, אין לנו אפוא לחשוד בדבריהם. אמנם יש לנו לחשוד בהבנתנו. וכן אנו נוהגים בכל דברי התורה שאינם מובנים לנו; את קוצר ההשגה בהם אנו מיחסים אך ורק לעצמנו ... ולא אכחד ממך מלך כוזר כי יש בתלמוד מאמרים שאיני יכול לבארם לך באור מספיק ואף לא אוכל להראותך באיזה קשר הם עומדים עם העניין שהם דנים בו מאמרים אלה הוכנסו אל התלמוד על ידי התלמידים אשר השתדלו לשמור על הכלל שהיה בידם: אפילו שיחת חכמים צריכה תלמוד. ומאד היו נזהרים לא לומר דבר שלא שמעו מרבותם והשתדלו לומר כל מה ששמעו מפי רבותם. ומה ששמעו מרבותם זהירים היו לאומרו בלשונם ממש אפילו לא הבינו משמעו, ואז היו אומרים כך שמענו וקבלנו. ויתכן כי לרב היו בזה כוונות שנעלמו מתלמידיו וכך הגיע מאמר זה אלינו והננו מזלזלים בו מפני שאיננו יודעים כוונתו, אולם כל זה רק בדברים שאינם נוגעים לאסור והתר אל נשים אפוא לב למאמרים אלה וחיבורנו לא יגרע מערכו אם נסתפק באופנים שהזכרנו".

"אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן, תנא: מנין לברכת חתנים בעשרה? שנאמר: (רות ד) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה. ורבי אבהו אמר: מהכא: (תהלים סח) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל... ורבי אבהו, בהאי קרא דרב נחמן מאי דריש ביה? ההוא מיבעי ליה למידרש: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית... ואידך (רב נחמן, מדוע לא דרש הלכה זאת)? אי סלקא דעתך למידרש, לא סגיא דלאו עשרה (וכי לא היה די לבועז בפחות מעשרה ללמד הלכה זו)? אין, לפרסומי מילתא, וכדאמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה: פוק ואייתי לי בי עשרה, ואימא לך באנפייהו: המזכה לעובר - קנה. והלכתא: המזכה לעובר - לא קנה".

"שלח להו רבי אמי: מיני אמי בר נתן תורה יוצאה לכל ישראל: עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים - מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים, מפני שהוא כמציל מידם".

"שמן (של גויים שאסור בשתייה) - רב אמר: דניאל גזר עליו, ושמואל אמר: ... זליפתן של כלים אסורין אוסרתן.

אמר ליה שמואל לרב: בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אסורין אוסרתן, היינו דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא ואמר, דריש רבי שמלאי בנציבין: שמן - ר' יהודה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו, קסבר: נותן טעם לפגם מותר; אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו, דניאל גזר ואתא רבי יהודה הנשיא ומבטל ליה? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו - אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין...

אמר רב: אם הם לא דרשו, אנן לא דרשינן? והכתיב: (דניאל א) וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו, בשתי משתאות הכתוב מדבר, אחד משתה יין ואחד משתה שמן, רב סבר: על לבו שם ולכל ישראל הורה, ושמואל סבר: על לבו שם ולכל ישראל לא הורה".

"אמר רבי יעקב בר אידי, הורה רבי יוחנן בציידן: אסור לבעול בתחלה בשבת. ומי איכא הוראה לאיסור? אין, והתנן: הורוה בית הלל, שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות".

"נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזרתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם".

"דאמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו: כל ישראל בני מלכים הן".

"אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן".

"אמר רבי יוחנן: רבן גמליאל ובית שמאי ורבי שמעון ובן עזאי ורבי נחמיה, כולהו סבירא להו: מאמר קונה קנין גמור".

"אמר רבי יצחק בר (יוסי) [יוסף] אמר רבי יוחנן: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ורבי שמעון, ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו: יש אם למקרא".

"אמר רב אסי אמר רב, ואמרי לה אמר רבה בן איסי אמר רב: רבי מאיר ורבי יוסי ורבי יהושע ורבי אלעזר ורבי אליעזר, כולהו סבירא להו דאין שני עושה שלישי בחולין"³⁴.