 |
|
"שנים אוחזין... זה ישבע... וזה ישבע"
|
מבוא ככלל, שבועות המשנה נחלקות לשניים. יש הנשבעים ונוטלים. כך שונה המשנה במסכת שבועות (מד, ב): |
"ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, וחנוני על פנקסו.
|
|
השכיר כיצד? אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר: נתתי, והלה אומר: לא נטלתי - הוא נשבע ונוטל...
נגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, הוא אומר: כליי נטלת, והוא אומר: לא נטלתי - הוא נשבע ונוטל... נחבל כיצד? היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, ואמר לו: חבלת בי, והוא אומר: לא חבלתי - הרי זה נשבע ונוטל; באשר לנשבעים ונוטלים ההיגיון שבהטלת השבועה ברור. בעצם העלאת הטענה אין הם חשודים בחוסר יושר. לכן אם אכן הם משוכנעים שיש ממש בתביעתם, ישבעו ויטלו. ואם לא ישבעו - לא יטלו. סוג שני של נשבעים הם הנשבעים ונפטרים. שני הסברים מציעים האמוראים לשבועת משנתנו. לדעת רבי יוחנן זוהי תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא. לדעת אביי חוששים שמא תקף את טליתו של חבירו מפני שספק מלוה ישנה יש לו עליו. לדברי שניהם זוהי שבועת הנשבעים ונפטרים, כלומר על ידי השבועה הם מורשים להחזיק את מה שבידם. אין הם מקבלים דבר שלא היו מוחזקים בו. שאלה שעולה בעקבות שני ההסברים, ולמעשה היא יכולה להישאל בכל שבועות הנשבעים ונפטרים: מה התועלת בשבועה זו; אם אנו חוששים שאדם זה גזל ממון שאינו שלו הרי לא ירתע גם מלהשבע לשקר? גם בשאלה זו עוסקת הסוגיה. שמועה |
אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא.
|
|
סוגיה שאלה תשובה הוכחות התם אשתמוטי קא משתמיט ליה, כדרבה. תדע, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות, בפיקדון - פסול לעדות. אלא הא דתני רמי בר חמא: ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! התם נמי אשתמוטי קא משתמיט, סבר: משכחנא לגנב ותפיסנא ליה. אי נמי: משכחנא ליה באגם ומייתינא ליה. אי הכי, הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות? נימא: אשתמוטי קא משתמיט, סבר: עד דבחשנא ומשכחנא ליה. כי אמרינן הכופר בפקדון פסול לעדות - כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע. אי נמי: דהוה נקיט ליה בידיה. אלא הא דאמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! התם נמי מורה ואמר: דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר על לאו דלא תחמד1! לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו. |
מסכת בבא מציעא דף ו עמוד א ואלא הא דאמר רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! ותו, הא דתני רבי חייא: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! ותו, הא דאמר רב ששת: שלש שבועות משביעין אותו, שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי. נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! |
|
אלא: לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. שמועה אי הכי, נשקול בלא שבועה! אלא: חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. סוגיה שאלה תשובה סיכום שלוש ראיות מביאה לכך הסוגיה. הראיה האחת היא משבועת היסת של כופר הכול. אנו משביעים את הכופר בכול, ואין אנו חוששים שאם שיקר בכדי לגזול את ממון המלוה יהיה מוכן גם להשבע לשקר. הראיה השנייה קשורה לשבועה הנמנית על הנשבעים ונוטלים דווקא. כך שונה משנת שבועות (מה, א): |
"והחנוני על פנקסו כיצד?... אומר לו: תן לבני סאתים חטין, תן לפועלי סלע מעות, הוא אומר: נתתי, והן אומרים: לא נטלנו - הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין".
|
|
אף שכבר בשלב הטענות ברור שאחד מן הצדדים משקר ומעונין ליטול את ממונו של בעל הבית שלא כדין, אנו משביעים אותם, ומניחים שהצד המשקר ירתע משבועת שקר. ההוכחה השלישית היא משבועת השומרים, שבכלל מרכיביה היא שבועה שהפקדון אינו ברשות השומר, ואין אנו חוששים שאם עלה בדעת השומר לגזול את הפיקדון לא ירתע גם משבועת שקר. ההצעה השנייה להסביר את שבועת המשנה היא הצעתו של אביי. לדעת אביי, אילו היינו חוששים שכל אחד מן האוחזים בטלית תפס אותה שלא כדין, כדברי רבי יוחנן, לא היינו מטילים עליו שבועה, שכן החשוד על הממון חשוד אף על השבועה. לכן לדעתו אין אנו חוששים שתפס שלא כדין, אלא שתפס מתוך מחשבה שהוא עושה כדין - שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו - ועל אותו ספק תפס. כאשר נדרוש ממנו להשבע על כך שמה שהוא תפוס שלו, בו יפרוש מן השבועה, מפני שהוא יודע שאם תפס ממון שלא כדין הוא עדיין יכול להשיבו, אך אם ישבע לשקר, את הנעשה אין להשיב. הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פרק ט הלכה ז) הכריע כהסברו של רבי יוחנן וכתב: |
"ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה".
|
|
ומכאן שלדעתו אף החשוד על הממון פורש מן השבועה. לעומת זאת הרי"ף והרא"ש קבלו את טעמו של אביי, שדווקא כאשר יש לתלות שתפס על הספק משביעים אותו, אך כאשר לא ניתן לתלות את התפיסה בכך, החשוד על הממון חשוד על השבועה. כך פסק גם המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צב סעיף ג): |
"וכל מי שחשוד ליקח ממון חבירו, חשוד על השבועה, ודוקא שיש עדים שלקח ממון חבירו, אבל בלא עדים אינו חשוד, דשמא (ספק) מלוה ישנה יש לו עליו שבשביל כך תפס אותו".
|
|
ובהתאם לכך לא הזכיר בדין משנתנו את דברי רבי יוחנן ששבועה זו תקנת חכמים היא (חושן משפט סימן קלח סעיף א). |
"זה אומר... וזה אומר"
|
מבוא השאלה השנייה: אם נניח שכאשר תוקף האחד בפנינו הוא זוכה, ונטל ההוכחה מוטל על השני, מכוח הכלל: המוציא מחברו עליו הראיה, מה הדין כאשר אינו תוקף אלא מקדיש. האם גם כאן ההקדש חל, או שמאחר שלא תקף אין ההקדש חל? בעיא היכי דמי? אי דשתיק - אודויי אודי ליה, ואי דקא צווח - מאי הוה ליה למעבד? לא צריכא, דשתיק מעיקרא והדר צווח, מאי? חלקי הסותר תשובה דחיה הכא במאי עסקינן - כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו, ואמרינן להו: זילו פלוגו. ונפקו, והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו. האי אמר: אודויי אודי לי, והאי אמר: בדמי אגרתי ניהליה. - דאמרינן ליה: עד השתא חשדת ליה בגזלן, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי? ואיבעית אימא - כדקתני, דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו, ואידך מסרך בה סרוכי. ואפילו לסומכוס, דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה - מודה סומכוס דסרכא לאו כלום היא. בעיא חלקי הסותר תשובות |
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי, האי אמר: דידי הוא, והאי אמר: דידי הוא. קם חד מינייהו אקדשה. פרשי מינה רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן. ואמר ליה רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה. כי אתא לסורא, אמר ליה רב המנונא: מתניתין היא: ספק בכורות, אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה, בין טהורים בין טמאים - המוציא מחבירו עליו הראיה. ותני עלה: אסורים בגיזה ובעבודה. והא הכא, דאמר: תקפו כהן - אין מוציאין אותו מידו, דקתני: המוציא מחבירו עליו הראיה, וכי לא תקפו - אסורין בגיזה ובעבודה. |
|
דחיה סיוע דחית הסיוע חזרה מן הדחיה |
מסכת בבא מציעא דף ז עמוד א אלא מאי אית לך למימר - עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, הכא נמי - עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. |
|
פירוש אילימא ספק בכורות, "יהיה קדש" (ויקרא כז) אמר רחמנא, ולא שכבר קדוש. אלא: ספק פדיון פטר חמור, וכדרב נחמן. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמור בתוך ביתו - מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן, והן שלו. מאי הוי עלה דמסותא? תא שמע, דאמר רבי חייא בר אבין: הוה עובדא בי רב חסדא, ורב חסדא בי רב הונא, ופשטה מהא דאמר רב נחמן: כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין, הקדישו - אינו קדוש. הא יכול להוציאו בדיינין - הקדישו קדוש, אף על גב דלא אפקיה? והאמר רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולין להקדישו, זה - לפי שאינה שלו, וזה - לפי שאינה ברשותו. מי סברת במסותא מטלטלין עסקינן? במסותא מקרקעי עסקינן, דכי יכול להוציאה בדיינין - ברשותיה קיימא. סיכום |
"באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו ושתק השני אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו כיון ששתק בתחלה הרי זה כמודה לו".
|
|
יש הסבורים שהביטוי "אם תמצא לומר" אינו פושט את הבעיא (רא"ש בבא מציעא פרק י סימן ב ועוד). לדעתם השאלה נותרה בספק. אף על פי כן אין מוציאים מן התוקף שכן כלל הוא: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ומאחר שייתכן שהייתה כאן הודאה לא ניתן להוציא מיד המוחזק. כך פסק הרא"ש. השאלה השנייה מוכרעת על פי הצד השני בחלקי הסותר שבה - "כתיב 'ואיש כי יקדיש את ביתו קדש' (ויקרא כז) וגו' מה ביתו ברשותו - אף כל ברשותו, לאפוקי האי דלא ברשותו". ההכרעה היא על פי דברי רבי יוחנן - "גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולין להקדישו, זה - לפי שאינה שלו, וזה - לפי שאינה ברשותו". מאחר שהחצי שביד חברו אינו ברשותו, אין ההקדש חל עליו. גם לשאלת "ההיא מסותא" ישנה תשובה - דברי רב נחמן: "כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין, הקדישו - אינו קדוש", אולם למסקנת הגמרא אין מדד זה של האפשרות להוציא בדיינים אמור במטלטלין, אלא רק בקרקע. אותה מסותא הייתה מקרקעין, ולכן הכלל של רב נחמן תקף לגביה. במקרקעין אין הבחנה בין "בעלות" לבין "רשות". מי שהקרקע בבעלותו היא גם ברשותו. לעומת זאת במטלטלין, אפשר שהדבר יהיה בבעלותו של אדם, אך לא ברשותו. כך הוא המצב במטלטלין שנגזלו. לעניין הקדש טלית, אפילו אם עומדת ביד המקדיש האפשרות להביא אחר כך עדים ולהוציא בדיינים, ההקדש אינו חל, מאחר שאין הטלית ברשותו. כך פוסק הרמב"ם (הלכות ערכין וחרמין פרק ו הלכה כב-כג): |
"אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא.
במה דברים אמורים במטלטלין, אבל קרקע שגזלה אחר וכפר בה אם יכול להוציאה בדיינין הרי זה יכול להקדישה ואף על פי שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה". |
|
כך פוסק גם המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שנד סעיף ו): |
"גנב או גזל ולא נתייאשו הבעלים, אינם יכולים להקדיש לא הגנב והגזלן (ה) ולא הבעלים, אפילו אם יש להם עדי גניבה וגזילה שיכולים להוציאו בדיינים. במה דברים אמורים, במטלטלים; אבל בקרקע, אם יש לבעלים עדים שיכולים להוציא בדיינים, יכולים הבעלים להקדישו".
|
"אוחזין"
|
מבוא ברייתא |
תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: שנים אדוקים בטלית - זה נוטל עד מקום שידו מגעת, וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקין בשוה.
|
|
פירוש סוגיה אמר רב פפא: דתפיסי בכרכשתא. סוגיה ומאי שנא מדרב חסדא? דאמר רב חסדא: גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו - אינה מגורשת, ואם לאו - מגורשת! התם - כריתות בעינן, וליכא. הכא - נתינה בעינן, והא איכא. סיכום המשנה שפוסקת יחלוקו על הטלית כולה מסכימה אף היא לעיקרון זה, אלא שהיא עוסקת במצב שבו הטלית כולה מצויה בין שניהם, מבלי שהם אדוקים אפילו בחלקה. כך פוסק הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ט-י): |
"היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו3 שכל מה שנטל כדין נטל.
היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית וזה בחוטין שבשפה האחרת חולקין כלה בשוה אחר שנשבעין". |
|
האם דברי רב משרשיא קשורים לדברי רב פפא שאמר: "דתפיסי בכרכשתא"? לדעת הרמב"ם לא. דברי רב משרשיא עניינם לקניין סודר, וזוהי סוגיה לעצמה, הנלמדת אף היא מן העיקרון העולה מן הברייתא. עריכת דברי הגמרא הם על פי שיטה זו. הרא"ש מסביר באופן שונה. לדעתו, דברי רב משרשיא הם המשך לדברי רב פפא. לפי דברי רב משרשיא, החלק שכל אחד אדוק בו הוא מחוץ לדיון מפני שאנו רואים אותו כאילו הוא כבר חתוך מן הבגד ונתון בידי האוחז אותו, אך זאת בתנאי שכאשר יחתך יקרא בשם בגד. השיעור המינימלי של בגד הוא שלוש אצבעות. הדברים אמורים הן לגבי שעור אחיזת הסודר בקניין סודר, והן לגבי דין הברייתא - זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת. דין המשנה - יחלוקו בכולה - נאמר כאשר השניים אוחזים בשפת הבגד, בפחות משלוש על שלוש אצבעות. כך פוסק גם המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קלח סעיף ג): |
"במה דברים אמורים, כשאוחזין בשפת הטלית, שאין ביד שום אחד ממנה שלש (אצבעות) על שלש, אז חולקין אותה, אבל אם כל אחד קצתה בידו, וזה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת, והשאר חולקים בשוה ונשבעים על הדרך שנתבאר. ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל".
|
טלית מוזהבת
|
מבוא שמועה סוגיה לא צריכא, דקאי דהבא בי מצעי. הא נמי פשיטא! לא צריכא, דמיקרב לגבי דחד. מהו דתימא, דאמר ליה: פלוג הכי. קא משמע לן, דאמר ליה: מאי חזית דפלגת הכי? פלוג הכי. סיכום הטור והשולחן ערוך (חושן משפט סימן קלח סעיף ג) מנסחים הלכה זו כפשוטה: |
"...אפילו שהטלית מוזהבת והזהב לצד אחד מהם, ואינו יכול לומר: חלוק אותה לרחבה שיבא הזהב לחלקי, אלא חולקים אותה לארכה כדי שיבא לשניהם בשוה".
|
|
כלומר משמעות האחיזה היא רק בנוגע לעצם הבעלות על חצי הטלית, אך בנוגע לשאלה באיזה מקום נמצא חלקו של כל אחד אין משמעות לאחיזה. העובדה שהאחיזה היא בצד מסוים בטלית אינה מעלה ואינה מורידה. בכל מקרה חולקים את כל מרכיבי הטלית בשווה. רק במצב שבו כל אחד אדוק בחלק מסוים, נאמר דין הברייתא שהובאה לעיל - זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת. הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה י) לאור הסוגיה הבאה, רואה בדברי רבא עיקרון מופשט יותר: |
"היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית וזה בחוטין שבשפת האחרת חולקין כולה בשוה אחר שנשבעין, וכל חלוקה האמורה כאן בדמים לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה".
|
|
חידושו של רבא הוא בנקודה זו: דין חלוקה האמור במשנה אין פירושו חלוקה פיסית של הטלית, אלא חלוקת שוויה של הטלית. כאשר הטלית עשויה כולה צמר אזי החלוקה הפיסית היא גם חלוקת השווי, אולם כאשר חלקה מוזהב יש לחלוק אותה בהתאם לשווייה. |
שנים אדוקין בשטר
|
מבוא מעצם טיבו של שטר כעדות בכתב ניתן לחשוש שמא אין הוא מהווה ראיה. זאת מכמה סיבות אפשריות: שמא השטר מזויף, חשש שניתן להפריכו באמצעות קיום השטר בבית דין -הדיינים המכירים את חתימות העדים שבשטר כותבים בתחתית השטר ששטר זה בא לפניהם וחתימות העדים שבו אינן מזויפות, וחותמים את שמותיהם בתחתית השטר. שמא כתב ללוות ולא לוה לבסוף, שמא אכן הייתה הלוואה, אך הלווה כבר פרע את החוב שהשטר עוסק בו. סוגייתנו עוסקת אפוא ביחסי הגומלין בין דין שניים אוחזין בטלית, לבין דינו של שטר שאינו נמצא אצל בעליו - המלווה, או שיחד עם המלווה אוחז בו גם הלווה. ברייתא רבי שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו. נפל ליד דיין - לא יוציאו עולמית. רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו. סוגיה וגבי ליה מלוה כוליה? ולית ליה מתניתין שנים אוחזין כו'? אמר רבא אמר רב נחמן: במקוים - דברי הכל יחלוקו, כי פליגי - בשאינו מקוים. רבי סבר: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואי מקיים ליה - פליג, ואי לא מקיים ליה - לא פליג. מאי טעמא - חספא בעלמא הוא, מאן קא משוי ליה להאי שטרא - לוה, הא קאמר דפריע. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואף על גב דלא מקיים ליה - יחלוקו. סוגיה |
מסכת בבא מציעא דף ז עמוד ב
מאי שנא ליד דיין? אמר רבא, הכי קאמר: ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין, והיכי דמי - דכתב ביה הנפק, לא יוציאו עולמית. ולא מיבעיא לא כתב ביה הנפק, דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה. אלא אפילו כתב ביה הנפק, דמקוים - לא יחזיר, דחיישינן לפירעון. ורבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו, ולא חיישינן לפירעון. |
|
קושיה רבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה - יחזיר לאשה, נתארמלה או נתגרשה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה! פרוקים אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן! שטר כתובה כולה רבי יוסי, וחסורי מחסרא והכי קתני: אין הבעל מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה, במה דברים אמורים - שנתארמלה או שנתגרשה, אבל עודה תחת בעלה - יחזיר לאשה, שרבי יוסי אומר: עודה תחת בעלה יחזיר לאשה, נתארמלה או שנתגרשה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה. רב פפא אמר: לעולם לא תיפוך, רבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי - אפילו נתארמלה או נתגרשה נמי לא חיישינן לפירעון, לדידכו - אודו לי מיהת בעודה תחת בעלה דיחזיר לאשה, דלאו בת פירעון היא, ואמרו ליה רבנן: אימור צררי אתפסה. רבינא אמר: לעולם איפוך קמייתא. וטעמא דרבנן הכא - משום דחיישינן לשתי כתובות. ורבי יוסי לשתי כתובות לא חייש. שמועה ורבי יוחנן אמר: לעולם חולקין, סוגיה לא צריכא, דקאי תורף בי מצעי. אי הכי, מאי למימרא? לא צריכא, דמקרב לגבי דחד. מהו דתימא, אמר ליה: פלוג הכי, קא משמע לן, דאמר ליה: מאי חזית דפלגת הכי? פלוג הכי. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: לרבי אלעזר, דאמר זה נוטל טופס וזה נוטל תורף, למה ליה? וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך? אמר ליה: לדמי. 4דאמר הכי: שטרא דאית ביה זמן כמה שוי, ודלית ביה זמן כמה שוי? בשטרא דאית ביה זמן - גבי ממשעבדי, ואידך לא גבי ממשעבדי, יהיב ליה היאך דביני ביני. ויחלוקו נמי דאמרן - לדמי. דאי לא תימא הכי, שנים אוחזין בטלית הכי נמי דפלגי? הא אפסדוה! הא לא קשיא, |
מסכת בבא מציעא דף ח עמוד א דחזיא לקטנים. והא דאמר רבא: אם היתה טלית מוזהבת חולקין, הכי נמי דפלגי לה? הא אפסדוה! הא לא קשיא, דחזיא לבני מלכים. והא דתנן: היו שנים רוכבין על גבי בהמה וכו', הכי נמי דפלגי לה? הא אפסדוה! בשלמא טהורה - חזיא לבשר, אלא טמאה - הא אפסדוה! אלא - לדמי, הכא נמי - לדמי. |
|
סיכום שניים אדוקים בשטר, אדם שמצא שטר שיש בו הנפק. שנים אדוקים בשטר מחלוקת רבי ורשב"ג ופסיקת ההלכה ישנה מחלוקת תנאים בשאלה האם כאשר הלווה מודה שהשטר נכתב כראוי עדיין מוטל על המלווה לקיימו, כדי להוכיח שאינו מזויף. דעת רבי היא כי מודה בשטר שכתבו השטר צריך עדיין קיום, וכל עוד לא קוים מעמדו אינו כשל שטר, אלא חרס בעלמא. דעת רשב"ג היא כי מודה בשטר שכתבו אין צורך שוב לקיימו, ומעמדו הוא כשטר כשר. לדעת רשב"ג אין אפוא הבדל בין שטר מקוים לשטר שאינו מקוים. בשני המקרים השטר בחזקת כשר ומאחר ששניים אוחזים בו - יחלוקו. לדעת רבי דווקא כאשר השטר מקוים הדין יחלוקו. כאשר השטר אינו מקוים, וכשרותו מבוססת על הודאת הלווה, "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", ומאחר שיחד עם הודאתו טוען הלווה פרעתי, אין המלווה גובה את חובו. הרמב"ם והמחבר פסקו כדעת רבי בהתאם לכלל: הלכה כרבי מחברו (כתובות נא, א, ועוד). טופס ותורף מחלוקת אמוראים היא, בין רבי יוחנן לבין רבי אלעזר, מה הדין כאשר האחד אדוק בתורף השטר, שבו שם המלווה והלווה והזמן, והשני אדוק בטופס השטר - הנוסח הקבוע בשטרות. לדעת רבי אלעזר כאשר אחד אדוק בתורף ואחד בטופס - זה נוטל תורף וזה טופס, כלומר האוחז בתורף כאילו אוחז בשטר שיש בו זמן, והאוחז בטופס כאילו אוחז בשטר שאין בו זמן, ובהתאם לכך חולקים. לדעת רבי יוחנן - לעולם חולקים. מגרסת הגמרא המופיעה בפנינו עולה כי רבי יוחנן אמר שחולקים דווקא כאשר האוחז בתורף אינו אדוק בו ממש, אלא שהתורף קרוב למקום אחיזתו. כאשר הוא אדוק בתורף ממש, מסכים רבי יוחנן לדעת רבי אלעזר, שזה נוטל תופס וזה נוטל תורף. כך פסק המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סה סעיף טו) בשם יש אומרים: |
"שנים שהן אוחזין בשטר, המלווה אומר: שלי הוא והוצאתיו להיפרע בו ממך, והלוה אומר: פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו, זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וישלם הלוה מחצה (שוויו של חוב שבשטר). ואם אינו יכול לקיימו, ישבע הלוה היסת שפרעו, וילך לו.
ויש אומרים שאם הוא מקוים ואוחזין בו שניהם בשוה בטופס או בתורף, או ששניהם אוחזים בגליון, ואפילו כל התורף קרוב לאחד יותר מלחבירו, זה ישבע שאין לו בו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו בו פחות מחציו, ויפרע לו חציו... ואם אחד אוחז בתורף ואחד בטופס, האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף על הטופס, והשאר יחלקו בשוה בשבועה". |
|
הדעה הראשונה שהביא המחבר היא דברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק יד הלכה יד). הרמב"ם התעלם אפוא מן הדיון בדברי רבי יוחנן. כך גם הרי"ף. גרסתם הייתה ככל הנראה כך: |
"אמר רבי אלעזר: מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף, אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף - זה נוטל טופס וזה נוטל תורף.
ורבי יוחנן אמר: לעולם חולקין, ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד בתורף". |
|
מצינו גרסה זו אצל רב נטרונאי גאון (תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד, שער ב, סימן מג). אחר שמצא שטר שנפל ליד דיין לא יוציאו עולמית מסקנת הסוגיה היא כי כך יש לפרש את הפסקה בברייתא: "נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית" - שטר שנפל ליד דיין וקיים אותו, ומצא את השטר אדם בשוק, לא ימסור אותו למלווה, שמא הוא פרוע. השאלה אם לחשוש לפירעון השטר שנויה אפוא במחלוקת תנאים בברייתא. האומר: "נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית", סבור שחוששים לפירעון. מיהו בעל ההלכה הזו? על פי הפירוק הראשון (סתמא דגמרא) והשלישי (רבינא) זוהי דעת רבי יוסי, ולדעתו יש לחוש לפירעון, ואילו דעת חכמים היא שאין לחוש. לפירוקו של רב פפא דעת חכמים היא שיש לחוש לפירעון, ורבי יוסי הוא הסבור שאין לחוש לכך. מסוגיה זו כשלעצמה קשה היה להכריע שיש לחוש לפירעון, אך מן המשנה המופיעה להלן (יב, ב), עולה כי התנאים החולקים בה מסכימים כי לכל הפחות יש לחוש לפירעון כאשר הלווה טוען שפרע. כך אכן פוסקים הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יח הלכה א), והמחבר (חושן משפט סימן סה סעיף ו): |
"המוצא שטר חוב... אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות אם היה החייב מודה יחזיר ואם לאו לא יחזיר שמא פרעו".
|
|
חשש הקנוניה בין הלווה למלווה נידון להלן,(יב, ב, ואילך). כאן נידון רק חשש הפירעון. |
הערות: 1. שמות כ, יד. 2. כוונת התשובה היא שאותה בעיא עצמה כבר נשאלה לגבי דין המרחץ, והתשובה שהתקבלה שם עשויה להתאים גם לבעיא "הקדישה בלא תקפה". 3. יש הסבורים כי כל אחד נשבע גם על מה שהוא אדוק בו את עיקר השבועה, מכוח תקנת חכמים שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו (תוספות, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א) 4. הריטב"א מעיר כי זהו פרוש רב יהודאי גאון את הביטוי "לדמי". |
