בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון,
נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו:
ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם.
וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי.
תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי,
שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך.
(קהלת רבא, ט')

האדם מוגבל בשליטתו בעולם

התורה אינה מרשה לאדם לשלוט בטבע שליטה מלאה. הדבר מתאים לגישה הכללית שאנו מוצאים במצוות התורה: האדם אינו כל יכול. האדם אינו חופשי לעשות כרצונו. מעל לאדם יש כוח עליון הקובע מה עליו לעשות, כיצד עליו להתנהג.

מאליו מובן, כי גישה זאת תגביל את שליטתו של האדם בטבע. לפעמים ההגבלה מובנת, והיא משותפת לכל בני האדם. לפעמים ההגבלה מיוחדת ליהדות. פעמים רבות אין אפשרות להבין את הסיבה להגבלות, וכל מה שאפשר להבין הוא, כי ההגבלה היא חלק משיטה שלמה.
לדוגמה: הכול מסכימים שאסור לקלקל דברים שלא לצורך. הכול מסכימים שהאיסור לצער בעלי חיים הוא איסור הגיוני. הכול מבינים את האיסור לאכול בעל חיים לפני שהוא מת. כמעט בכל ארץ יש ארגונים שמטרתם למנוע אכזריות וצער מן החיות. אבל, האם מותר להרוג בעל חיים כדי לאכול את בשרו? כאן אין תשובה אחת. רוב בני אדם אוכלים בשר. יש אנשים שאינם אוכלים בשר, מפני שהם חושבים שאין לאדם רשות להרוג חיות כדי לאכול אותן. ביהדות יש הבחנה אחרת: מותר לאכול בשר, אבל לא את כל המינים. וגם במינים שמותר לאכול, אין אוכלים את כל החלקים שלהם. אין לנו הסבר הגיוני, מדוע לפי חוקי התורה בשר סוס אסור באכילה, ואילו בשר פרה מותר.

בפרק זה נתאר את הדינים המראים שהאדם אינו יכול לעשות בטבע כל מה שהוא רוצה.

הגבלות בגלל שינוי סדר הטבע

קבוצה אחת של הגבלות באה למנוע התערבות רבה מדיי של האדם בסדרי הטבע. הגבלה זו מזכירה, שלא האדם ברא את הטבע, ועל כן אין לו רשות לעשות בו שינויים עקרוניים. האדם הוא חלק מהטבע, אבל לא אדון הטבע.

אסור לאדם לקלקל דברים שלא לצורך. שם האיסור הוא "בל תשחית". אסור לבני אדם להשחית, לקלקל, כל דבר שיש לו שימוש. בתורה בא דין זה בקשר לדיני מלחמה: אסור להשמיד עצים בזמן מלחמה. אבל חז"ל הבינו אותו כאיסור לגבי כל השחתת רכוש.

דין אחר אוסר לשנות את סדרי המינים של בעלי חיים. הכוונה באיסור זה היא שלא להרכיב (=לחבר) שני מינים כדי ליצור מין חדש. דין אחר אוסר לסרס בעלי חיים, לגרום לכך שהם לא יוכלו להוליד. דין זה הוא משותף לאדם ולבעלי חיים. לכל יצור יש זכות להוליד יצורים כמוהו, ואין לאדם רשות למנוע זאת.

הגבלות בגלל היחס לבעלי חיים

הגבלות רבות קיימות ביחס לבעלי חיים. העיקרון הוא שאסור לגרום צער לבעלי חיים. גם בעלי החיים מרגישים כאב וצער. הם אוהבים את ילדיהם, וצריך להתחשב בזה כאשר עובדים עם בעלי חיים.

למשל: אם אדם רואה חמור שיש עליו משא כבד, והוא נופל בדרך, האדם צריך לעזור להוריד את המשא מן החמור, כדי שהוא לא יסבול. אם אדם רואה קן של ציפורים, ובקן יש אימא ואפרוחים, או אימא וביצים, אסור לו לקחת את האם יחד עם האפרוחים או עם הביצים. צריך קודם לגרש את האם. והסיבה: כדי שהאם תוכל להטיל ביצים אחרות ולגדל אפרוחים אחרים.

בארצות רבות יש ספורט של ציד בעלי חיים. אנשים יוצאים ליערות, וצדים בעלי חיים. הציידים אינם מעונינים בבשר של החיות שהם תופסים, ולפעמים הם בכלל אינם אוספים אותן לאחר שהם צדים אותן. העיקר הוא לקלוע ולהרוג. ביהדות הדבר נחשב למעשה לא יפה. הציידים נהנים מזה שהחיות סובלות, והם אינם משתמשים בחיות, ולכן הדבר איננו רצוי.

הגבלות בשימוש ברכוש

הגבלות רבות מוטלות על האדם בשימוש שהוא עושה ברכושו. הגבלות כאלה יש בכל חברה. בכל מקום כל אדם צריך לעשות בשביל הציבור. הכסף והרכוש של האדם הם שלו, ובכל זאת לא כל דבר מותר לו לעשות בכסף. חלק מן הכסף הוא חייב לתת לאחרים.

השיטה העיקרית בקבוצת דינים אלה ביהדות הייתה, שנותנים את הכסף ואת הרכוש ישירות למי שזקוק להם, בלי מתווך שיחליט מי יקבל וכמה. במשך הזמן השתנו התנאים, והחברה הפכה להיות מורכבת יותר. מסיבה זו התחילו ארגונים לטפל בעזרה ההדדית.

חובה על כל אדם לתת צדקה. הכמות שיש לתת היא 10% מן ההכנסות, אך חכמינו דנו בשאלות כמו מאיזה חלק של ההכנסות יש לתת צדקה, ואילו שימושים בכסף אפשר להגדיר כצדקה. העיקרון הוא, שאדם אינו רשאי להנות מכל כספו, ועליו לתת חלקים ממנו לנצרכים.
חלקים רחבים מן המצוות מתייחסים למערכת החקלאית, ולכן גם מספר גדול של מצוות העוזרות לעניים מוטלות על החקלאים: פעמיים בשבע שנים נותנים כ-9% מן התוצרת לעניים. שנה אחת מתוך כל שבע שנים כל התוצרת מיועדת לכל אדם הצריך אוכל. בכל שנה צריך להשאיר את הפירות הצומחים בקצה השדה לעניים, שיאספו אותם. גם פירות בודדים הנשארים על העץ שייכים לעניים. יש מצוות נוספות בעניין, אבל לא נפרט כאן את כולן.


מתוך ההגבלות המוטלות על האדם בסדרי האכילה דיני הכשרות תופסים את המקום המרכזי. בפרק זה נתאר את דיני הכשרות.

ההנחה שעל פיה מופעלים דיני הכשרות קובעת, כי יש משמעות מטפיסית למאכל שאדם מכניס לפיו. היו שטענו, ש"חשוב מה האדם מוציא מפיו; לא חשוב מה האדם מכניס לפיו". עמדת היהדות היא, כי יש משמעות למה שאדם מכניס לפיו, ולכן יש לקבוע סדרים בכל הקשור באכילה.

עובדה היא, כי כל התרבויות יצרו דרכי אכילה ומנהגי סעודה. שמירת נימוסי שולחן מניחה, כי יש משמעות לא רק לטעם של המאכל אלא גם לדרך שבה אוכלים אותו. ההלכה היהודית קבעה נימוסי שולחן מגוונים, ויחד עמם דינים המגדירים מה מותר לאכול ומה אסור.
אין הסבר הגיוני לדיני הכשרות. ניסו לתת לדינים אלה הסברים שונים, אך אין בהסברים אלה תשובות מספיקות. קל יותר להבין, שדיני הכשרות הם חלק מדינים רבים אחרים, והמשותף לכל הדינים האלה הוא רעיון אחד: ללמד את היהודי כי לא הכול מותר, כי השליטה העצמית היא ההתחלה לכל החיים היהודיים.

יש דיני כשרות בצומח ובחי, אבל יש הבדל ביניהם: הצומח מותר, בדרך כלל, ואם הוא אסור, הרי האיסור הוא לזמן מה, או מפני שעשו בצמח פעולה אסורה. בעולם החי המינים האסורים רבים יותר, וההגבלות רבות מאוד.

כשרות בצומח

כל הצמחים כשרים לאכילה. אין צמח שהוא אסור באכילה מפני שהוא שייך לסוג צמחים אסור.

יש מצב שבו מאכל מן הצומח אסור: פירות העץ אסורים באכילה בשלוש השנים הראשונות לחיי העץ. בשנים אלה אין העץ נותן פירות רבים. לפירות העץ בשלוש השנים הראשונות קוראים "ערלה".

ויש מצב שבו אסור לאכול מאכל מן הצומח בגלל מצב עיבודו. למשל: אסור לאכול חמץ בפסח. החמץ עשוי מחיטים, ואם הם עובדו באופן שנעשה מהם לחם חמץ, הם אסורים בפסח.

מאכלים מן החי

עיקר ההגבלות באכילה מתייחסות לעולם החי. בניגוד לעולם הצומח, שבו כל המינים מותרים באכילה, בעולם החי המצב הפוך: רוב המינים אסורים באכילה. בעלי החיים מתחלקים, לפי התורה, לשלושה סוגים ראשיים:

(א) בעלי חיים החיים על הארץ
(ב) בעלי חיים מעופפים
(ג) בעלי חיים החיים בים.
כל אחד מאלה מתחלק לשניים: לקטנים ולגדולים. בעלי החיים הקטנים כמעט תמיד אסורים. חלוקה זו היא לפי הצורה החיצונית של בעלי החיים, והיא כמובן שונה מהחלוקה שאנו רגילים אליה בלימוד ביולוגיה.

בעלי החיים שבמים

מבין בעלי החיים שבמים ההבחנה בין המותר ובין האסור היא פשוטה: כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת מותר באכילה. בעלי החיים הקטנים שבמים, המכונים בתורה "שרץ המים", אסורים באכילה.

הדגים המותרים באכילה יכולים להיאכל בלא כל פעולה נוספת המתירה אותם לאכילה. דג שהוא בקבוצת הדגים הטהורים הוא כמו מין ממיני הצמחים: הוא מותר באכילה ללא כל הגבלה.

העופות

מבין העופות אסורים באכילה העופות הקטנים, הקרויים "שרץ העוף" (הזבובים, למשל, שייכים לקבוצה זו). רק סוג אחד של שרץ עוף מותר באכילה: ארבה (=חגבים). אך רק התימנים יודעים לזהות את מיני הארבה המותרים, ואוכלים אותם.

העופות המותרים באכילה אין להם סימן המאפשר להכיר שהם מותרים. בתורה יש רשימה של העופות הטמאים, וכל עוף שאינו כלול ברשימה זו הוא טהור. מובן שרשימה זו מעוררת מיד בעיות של זיהוי העופות הטהורים. ואמנם במשך הזמן נקבע כי העופות הטהורים הם אלה שיש מסורת מסודרת לגביהם שהם נאכלים. שמירת המסורת לגבי עופות טהורים הייתה הדרך היחידה לקבוע אילו עופות מותרים באכילה.

בעלי החיים שביבשה

מבין בעלי החיים שביבשה הקטנים הם "שרצים", והם אסורים באכילה. בעלי חיים גדולים מותרים באכילה אם יש בהם שתי תכונות: אם הם מפריסים פרסה ומעלים גירה. קבוצה זו כוללת פרות וכבשים ועזים, וכן את הצבי ואת האיל, שהם חיות בר.

הכנת העוף והבקר לאכילה

כדי להתיר עופות ובקר לאכילה יש צורך בכמה פעולות:

א. בעלי החיים מותרים באכילה רק אם הם נשחטו בדרך שנקבעה בהלכה. בעלי חיים שמתו מעצמם, או שהומתו בלא שחיטה, אסורים באכילה.
ב. לאחר השחיטה יש לבדוק את בעלי החיים ולברר אם אין בהם מחלות או מומים ההופכים אותם ל"טרפה". אם יש כאלה, הם אסורים באכילה.
ג. אם התברר כי בעלי חיים אלה אינם "טרפה", יש להוציא מהם חלקים מסוימים האסורים באכילה. לא כל החלקים של בעלי החיים מותרים. כמו כן צריך להוציא את הדם, על ידי פיזור מלח על הבשר.

לאחר כל זאת הבשר מותר לאכילה. אך יש לגביו הגבלה אחת נוספת: אסור לאכול אותו יחד עם חלב או עם מוצרי מלב.

סיכום

כפי שכבר נאמר, אין אנו יכולים לתת הסבר הגיוני לדיני הכשרות. יש הרואים בכך נטייה להגבלת אכילת בעלי חיים בכלל, יש הרואים בדיני הכשרות חוקים שאין אפשרות לגלות את סיבותיהם, ויש המנסים לתת לחוקים אלה הסברים מתחום הרפואה, המטפיסיקה והפסיכולוגיה.

נושא הכשרות מורכב וקשה, ויש בו הרבה מאוד פרטים שיש לדעת אותם. זוהי הסיבה שתחומים שונים מדיני הכשרות נמסרים למומחים: אנשים מיוחדים שוחטים את בעלי החיים. אחרים בודקים את בעלי החיים, אם אין בהם מום ההופך אותם ל"טרפה". רבנים מתמחים בנושאים הקשורים בספקות, כמו, למשל, אם התערבו סוגים שונים של בשר, או אם התערבו בשר וחלב יחד, או שיש להחליט אם הבהמה "טרפה" או לא וכדומה.
תחום דיני הכשרות הוא תחום רחב ועמוק, וספרות רחבה נכתבה להסברת דיני הכשרות לפרטיהם.