ביעור חמץ
תחילתו של זמן ביעור החמץ - שלושים יום קודם הפסח. סוף זמן הביעור - לחמץ שלא ביער בזמנו - אין לו שיעור אלא כל זמן שרואהו מבערו; ואולם עיקר זמן הביעור, זה שקבעוהו חכמים לכל אדם כדי שתיעשה המצווה מן המובחר - אור לארבעה עשר בניסן. היינו, חצי שעה לפני צאת הכוכבים של הלילה שאחר יום שלושה עשר הרי הוא אסור בשום מלאכה ובשום עסק, ואינו רשאי אפילו לעסוק בתורה בהגיע זמן הבדיקה, עד שיבדוק את חמצו שבביתו כדי לבערו.
בדיקה וביטול
מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: 'ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', ומפי השמועה למדו ש'ראשון' זה הוא יום ארבעה עשר (ונקרא ראשון לשבעת ימי הפסח, כלומר קודם להם). ראיה לדבר זה, מה שכתוב בתורה: 'לא תשחט על חמץ דם זבחי', כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים; ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
ומדברי סופרים - לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקים ומשביתים החמץ בלילה מתחילת ליל ארבעה עשר, לאור הנר; מפני שבלילה כל העם מצויים בבתים ואור הנר יפה לבדיקה. ואין קובעים מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל ללמוד בעת זו, שמא יימשך ויימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה.
הרי שאמרנו, שהאדם המבטל בלבו את החמץ שברשותו וחושב עליו כעפר, שהוא הפקר, כבר קיים מצוות 'תשביתו', ושוב אינו עובר עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", אפילו אם החמץ עדיין ברשותו, לפי שלא אסרה תורה להיראות ולהימצא אלא בחמץ שבבעלותו. וכמו שדרשו חכמים: 'לא ייראה לך - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'. אם כן למה הצריכו לבדוק אחרי החמץ ולחפש אחריו בחורים ובסדקים?
שני טעמים לדבר: האחד - לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם, שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי; ולפי שאין דעת כל בני אדם שווה, ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו. והשני - לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכוח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח, לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו.
ואף על פי שחייבו חכמים לבדוק אחרי החמץ ולהוציאו לגמרי מביתו ומרשותו, לא פטרוהו חכמים מן הביטול, וחייב גם לבטל אחרי הבדיקה - שמא לא בדק יפה ונשארה בביתו גלוסקא (עוגה, כיכר) יפה של חמץ ויוכל להיכשל בה בפסח. או שמא ישאיר חתיכת חמץ לאיזה צורך ואחר כך ישכח ולא יבערנו, וחוששים שמא ימצאה בשבת של פסח ולא יוכל לשורפה, ואפילו ימצאה בחול המועד - שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורה, ונמצא עובר בשהייה זו על "בל ייראה" ו"בל יימצא".
זמני הבדיקה
כבר נאמר, שתקנת חכמים היא שקבעו את הבדיקה באור לארבעה עשר, לפי שבערב הכול מצויים בבתיהם, ולפי שצריך לבדוק בחורים ובסדקים אם יש לחוש שהכניסו שם חמץ, ואי אפשר לבדוק בחורים ובסדקים לאור היום אלא לאור הנר. וכיוון שצריך לנר - קבעו בדיקה בלילה, שאין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום כי אם בלילה. לפיכך איחרו את שעת הבדיקה עד זמן הבהקת הנר, שהוא צאת הכוכבים, ולא אמרו כאן 'זריזין מקדימין למצוות', ויבדוק משעת שקיעת החמה.
מכל מקום, צריך להזדרז ולבדוק תיכף עם צאת הכוכבים, שיש עדיין קצת מאור היום, ולא לדחות את הבדיקה לאחר זמן.
נר הבדיקה
אין בודקים לאור אבוקה אלא לאורו של נר קטן יחיד. לפי שאבוקה אינו יכול להכניסה לחורים ולסדקים, וגם הוא מתיירא שלא ישרוף בו הבית ויהא טרוד ביראה זו ולא יבדוק יפה. בדק לאור האבוקה - יחזור ויבדוק לאור הנר בלי ברכה.
ברכת הבדיקה
קודם שיתחיל לבדוק מברך, כדרך שהוא מברך על כל המצוות. ויש שמדקדקים ליטול ידים קודם הברכה. שכח והתחיל לבדוק בלי ברכה - יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו.
ומה הוא מברך? "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ".
ואף על פי שבשעה זו עדיין אינו מבער את כל חמצו שברשותו, שהרי משאיר הוא עדיין לאכילתו למחר בבוקר, וגם את זה שהוא מוצא בבדיקה הוא מצניע לשורפו למחרת, מכל מקום נחשבת בדיקה זו כתחילת הביעור, שכן מיד לאחר הבדיקה הוא מבטל ומפקיר את כל החמץ הבלתי-ידוע לו שנשאר ברשותו - הרי ביטול זה נקרא ביעור ולפיכך הוא מברך 'על ביעור חמץ'. וברכה זו פוטרת גם את הביעור שלמחרת, כשהוא שורף את החמץ וחוזר ומבטל את כל החמץ שנשאר אצלו.
סדר הבדיקה
קודם הבדיקה מכבדים ומנקים היטב את כל המקומות הטעונים בדיקה. ואף על פי שיודע שכבר אין שם חמץ, חייב לבדוק.
היכן הוא בודק? בכל מקום שיש לחשוש שהכניסו לשם חמץ, אפילו באותם החדרים שאינו משתמש בהם בחמץ, לפי שאפשר שהכניס שם חמץ באקראי. לפיכך, כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה, שפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו.
בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, ושמש בית הכנסת או בית המדרש בודק ומברך על הבדיקה אבל אינו צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאינו יכול לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלו.
ייזהר כל אדם לבדוק ולנער את הכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסים לתוכם חמץ. אך בדיקה זו ראוי לעשותה ביום ארבעה עשר בשעת הביעור ולא בליל י"ד, שמא יחזור וייתן חמץ לכיסים אחרי הבדיקה בלילה. ויש אומרים שבודק את כיסי בגדיו בשעת הבדיקה, ובגדים שמשתמש בהם אחרי כן חוזר ובודקם גם למחר בשעת הביעור.
הבדיקה עצמה היא המצווה, ולא מציאת חמץ. ולכן, אם בדק ולא מצא שום חמץ - קיים מצוות בדיקה. אף על פי כן כבר נהגו שמניחים פתיתי חמץ במקומות מסוימים, והבודק אוספם. ויש להיזהר שהפתיתים יהיו חמץ קשה שאינו מתפורר, ושיושם במקומות שמורים - מפני תינוקות שאינם יודעים להיזהר או שמא יגררוהו שרצים. וישימו את הפתיתים במספר כדי שידע הבודק אם אסף את כולם. ולפי דעת האר"י ז"ל, יש לשים עשרה פתיתים.
המנהג, שלוקחים לבדיקה נוצות או סכין, שיכול להכניסן לחורים ולסדקים ולנקות שם היטב.
סדר הבדיקה - מקורות
* קודם הבדיקה מכבדים... - מרדכי פ"ק דפסחים תקלה בשם הירושלמי; תרומת הדשן קלג; רמ"א תלג, יא ומשנ"ב שם. * היכן הוא בודק - טושו"ע תלג, ג-ה ואחרונים - מובאים במשנ"ב שם (והכול לפי המקום והזמן - מחז"ב). * רפת ולול - טושו"ע שם ו, מג"א ושו"ע הגר"ז ומשנ"ב שם. * בתי כנסת ובתי מדרש - ירושלמי פסחים א; טושו"ע שם י פר"ח והגר"ז שם. * חמץ שנפלה עליו מפולת - משנה וגמרא פסחים לא, ע"ב, טושו"ע תלג, ח. * תחת המיטות - כל בו. מובא באחרונים תלג, ו. * ייחד מקום לחמץ הנמכר א"צ לבדוק שם - ע' משנ"ב סוף סימן תלו (וכתב שהמוכר בי"ג עדיף טפי). * כיסים - רמ"א סוף תלג, חק יעקב והגר"ז ומשנ"ב שם. * הנחת פתיתים - ארחות חיים ועוד; רמ"א תלב, ב; הגר"א והגר"ז באה"ט ומשנ"ב שם. * מנהג הארי ז"ל - פע"ח כא, ה; של"ה (וע' מור וקציעה). * נוצות וסכין - מג"א תלג סקי"א ועוד; בא"ח א, צו.
אחרי הבדיקה
אחרי הבדיקה מיד יבטל כל החמץ הבלתי-ידוע לו שנשאר ברשותו. וכה יאמר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל ולהווי הפקר כעפרא דארעא". ומי שאינו יודע פירוש המילים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין, כגון בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ולא ביערתיו ולא ידעתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ". ויש נוהגים לומר נוסח הביטול שלוש פעמים.
את החמץ שהוא מצא בבדיקה, וכן החמץ שהשאיר למאכלו עד למחר בבוקר, יצניע במקום שמור שלא ימצאוהו התינוקות שבבית ולא שרץ או בעל חיים אחר שמא נמצא בבית, ושורפו למחרת בבוקר עד סוף שעה חמישית של היום.
שעה חמשית זו שאמרנו, אינה זו שנקראת שעה חמישית לפי השעון המקובל בידינו היום, אלא מחשבים את היום שתים-עשרה שעות (אפילו יש בו יותר), והשעה היא החלק השנים-עשר מאורך היום. לכן אפשר שהשעה תהיה קצרה משישים דקות, אם יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה קצר משתים-עשרה שעות שלמות. ואין יודע לכוון את סוף זמן שרפת החמץ אלא מי שיודע שעת תחילת היום ושעת סופו. לפיכך, ראוי תמיד לעיין בלוח של אותה השנה שצוין בו הזמן האחרון לשרפת החמץ, כדי שלא יבוא לידי איסור.
אף על פי שביטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שרפת החמץ, היינו בסוף שעה חמישית של היום, לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי-ידוע לו ולא על זה שהשאיר למאכלו. ולפי שיש לחשוש פן ואולי התגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ונפל במקום המוצנע ויתגלה בפסח, ויעבור עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", לכך תיקנו שיחזור ויבטלו.
בביטול השני הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה' (שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו), לפי שעכשיו הוא מבטל כל החמץ שיש לו.
שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, כדי לקיים מצוות שרפה בחמץ שלו.
מכירת חמץ
מי שיש לו חמץ הרבה וחס עליו מלבערו מפני ההפסד המרובה, מותר לו למכור את חמצו לנוכרי. וכותב עמו שטר מכירה, ומשאיר את החמץ בביתו ואינו עובר על החמץ הזה ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", כיוון שהחמץ אינו שלו אלא של הנוכרי. אבל חייב לייחד לחמץ הזה מקום ומשכירו לנוכרי, שיהא גם המקום של הנוכרי עד אשר יוציא את חמצו מביתו לאחר הפסח. ואותו מקום צריך שיהא צנוע ומגודר, כדי שלא יבוא הוא או אחד מאנשי ביתו לגשת לשם בפסח ולהוציא משם דבר של חמץ מתוך הרגל ושכחה. וצריך לתת לנוכרי אפשרות להגיע לחמץ, כגון מסירת מפתח של החדר וכדומה.
עושים מכירת חמץ לנוכרי גם על ידי שליח. לפיכך נוהגים בדורותינו שכל אחד מוכר את חמצו על ידי בית דין, וכל מי שיש לו חמץ למכור בא לבית דין או לרב, ומקנה לו את חמצו עם מקומו, על מנת שבית דין או הרב ימכור את הכול לנוכרי בתנאים שיהיו נראים לעיניו. והכול שריר וקיים מדין מיקח וממכר.
אין צריך למכור אלא חמץ שהוא בעין, אבל חמץ המובלע בכלים - אין צריך, אלא רוחצם היטב ונותנם במקום מוצנע, ודיו בכך.
החמץ ואיסוריו
איזהו חמץ? הלש קמח מחמשת מיני הדגן במים והשהה את הבצק קודם אפייתו כדי שיעור חימוץ, הרי זה חמץ מן התורה. ואלה הם חמישה מיני הדגן שחמצם אסור: חיטה, כוסמת, שעורה, שיבולת שועל, ושיפון (שניים הראשונים הם מיני חיטה, ושלושה האחרונים הם מיני שעורה).
וזמן שהיית הבצק כדי חימוצו, שיערו חכמים - שמונה-עשרה דקות בבצק רגיל הנילוש בלישה רגילה. ואם עברו שמונה-עשרה דקות משעת נתינת המים בקמח ולא עשה בו כלום, הרי הבצק נעשה חמץ ודאי. וזמן הלישה והעריכה ושאר עשיותיו בבצק אינו ממניין שמונה-עשרה הדקות. ואולם לאחר שהבצק התחמם על ידי העסק מקפידים שלא להשאירו אפילו זמן מועט, ואפילו כשלא התחמם נזהרים לכתחילה שלא להשהות הבצק ללא עיסוק בו.
מצה שמורה ומצה פשוטה
כל מצה הנאכלת בפסח צריכה שתהא משומרת מן החימוץ ומכל דבר שאפשר שיביא לידי חימוץ. מצה שאינה משומרת מן החימוץ אסורה באכילה כל ימי הפסח. ועוד יש מצווה של שימור במצות - שתהא עשייתן לשם מצת מצווה, כמו שכתוב "ושמרתם את המצות". וכדעת הרבה מן הפוסקים, אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח אלא במצה שמורה בלבד.
וכיצד שומרים מצה זו הנאכלת בפסח? שומרים על החיטים משעה שמוליכים אותן לטחון, שלא יבואו עליהן מים או שאר רטיבות ושיהיו נקיות ושלמות ולא מבוקעות ומצומחות; שומרים על הריחיים ועל שאר הכלים שמשתמשים בהם בשעת טחינה, אריזה והובלה לבית האפייה, שיהיו נקיים ויבשים; שומרים על הקמח שלא יאפו ממנו ביום טחינתו, שאז עדיין הקמח חם ונוח להחמיץ בשעת הלישה; ושומרים בשעת הלישה שלא ילושו הבצק כנגד האש של התנור ולא כנגד החלון החשוף לאור השמש, בשביל שלא יתחמם הבצק ויבוא מהר לידי חימוץ; ושומרים שמירה יתרה את המים שלשים בהם הקמח למצות (ראה להלן 'מים שלנו'); וכן שומרים על כל מערכת הכלים והמכונות שמשתמשים בהם משעת ניפוי הקמח ועד סוף אפיית המצות, שהכול יהא חלק, נקי ומצוחצח כל שעה, ולא יהא פירור של בצק מתגלגל מעיסה קודמת לעיסה הבאה אחריה; וכיוצא באלה שימורים ודרכי זריזות הרבה עד לתנור ובתוך התנור, והכול לשם מצת מצווה.
ומה בין מצה זו שקוראים לה מצה פשוטה, למצה שקוראים לה 'שמורה'? שמצה פשוטה נשמרת למצוותה, כאמור למעלה, משעת טחינה ואילך, ואילו מצה שמורה קוראים לזו שהחיטה שלה נשמרת עוד מקודם לכן, משעת קצירתה מן השדה.
מים שלנו
אין לשים את המצות, בין מצה פשוטה ובין מצה שמורה, אלא במים שלנו, כלומר מים שעבר עליהם הלילה לאחר שאיבתם מן הנהר או מן המעיין, ועמדו לפחות שתים עשרה שעות בכלי תלוש מן הנהר, המעיין או הבור. שכן המים בשעת שאיבתם מן הנהר, המעיין או הבור, אפשר שתהא בהם קצת חמימות ותביא לידי חימוץ.
קטניות
המנהג בכל ארצות אשכנז להחמיר בכל מיני קטניות, שאין אוכלים אותם בפסח כלל. והטעם - לפי שיש במינים אלה שנטחנים ועושים מיני מאפה מן הקמח שלהם, והרואה שאוכלים אותם בפסח יחשוב שחמץ הם ויבוא על ידי כך לזלזל באיסורי חמץ; טעם נוסף - שפעמים מעורבים גרעיני דגנים בגרעיני הקטניות ואינם ניכרים ביניהם. לכך גזרו איסור אכילה על כל המינים האלה בפסח, ונתקבל האיסור בכל קהילות אשכנז ואין מקילים בו אלא בשעת דחק גדול, או לחולה, ועל פי הוראת חכם.
ובקהילות ספרד לא נתקבל מנהג זה של איסור קטניות ואורז לפסח, אבל נוהגים בהם כמה גדרים של זהירות שלא יתחלפו במינים אחרים ושיהיו נקיים ומבוררים קודם הפסח מכל תערובת של מין אסור. וגרעיני חמניות שהומלחו כדרך רגילותם - אסורים, משום שרגילים לתת קמח תוך המלח.
כל מי שהחזיקו אבותיו באיסור, אסור לו להקל.
קטניות - מקורות
* מנהג איסור קטניות - סמ"ק - מובא בהג"מ פ"ה; מרדכי פ' כל שעה; רמ"א תנג, א ובפוסקים שם. * ובקהילות ספרד - עפ"י טור ב"י ושו"ע שם; ור' חזון עובדיה ח, ב, הל' מצרכי מזון הכשרים לפסח, ב - ו. * גרעיני חמניות - ר' חזו"ע הגש"פ הל' מצרכי מזון הכשרים לפסח, ט. * כל מי שהחזיקו אבותיו באיסור - עפ"י פסחים נ ע"ב 'כבר קבלו אבותיכם'...; טושו"ע יו"ד ריד ובפוסקים שם (ור' שו"ת מהר"ם שיק או"ח רמט; חזו"ע הל' מצרכי מזון - ב; שבט הלוי ח"ו נט וח"ז יג).
כל הסדר בקצרה
א. קידוש וברכותיו - כוס ראשונה - ראש לכול.
ב. נטילת ידיים לכרפס, טיבולו ואכילתו בברכתו, אף על פי שעיקר עניינו קשור עם אכילת המרור, וכן חציית המצה - הכול כדי להתמיה את התינוקות. מקדימים אותם מיד לאחר הקידוש כדי לעשותם הקדמה ל'והגדת לבנך' (וכל דיני נטילת ידיים לכרפס כדיני הנטילה לסעודה, אלא שאין מברכים על נטילה זו).
ג. מצוות ההגדה - עם הלל המצרי ועם ברכת הגאולה בסיומו - היא הראש והראשונה במצוות הלילה. אין מאחרים אותה יותר, והיא קודמת אפילו למצוות אכילת מצה, אף על פי שגם היא מן התורה. אלא שבמצוות ההגדה התורה מחייבת את הגדולים לשתף עמהם גם את הקטנים, מה שאין כן אכילת מצה - שלא חייבה תורה את הקטנים בשום צד (אלא משום חינוך מדרבנן). ועוד, שהרי ההגדה נאמרת על המצה והמרור ה'מונחים לפניך' - על מה ולמה אנו באים לאכול מצה ומרור - לפיכך היא קודמת להם.
ד. כוס שנייה שבאה עתה במהודר - אחר ההגדה וסדר ראשון של הלל וברכת הגאולה.
ה. נטילת ידיים לפני אכילת מצה, כדין האוכל פת, שצריך נטילת ידיים עם ברכה, ואוכל מצת מצווה, ומברך עליה שתי ברכות: 'המוציא' ו'על אכילת מצה'.
ו. אכילת מרור, שהיא מעיקרי דיני הלילה, באה מיד אחר אכילת מצה, ומברך עליו 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור' ואינו מברך 'בורא פרי האדמה' - כדלהלן.
ז. כורך מצה ומרור - שכבר אכלן כמצוותן זו לחוד וזה לחוד, ואוכלם עתה יחד כדי לעשות זכר למצה ומרור כפי שהיו נאכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, (כרוכים עם בשר הפסח, לדעת הלל הזקן). ומן הדין היה לעשות כריכה זו בסוף הסעודה, כדרך שהיה בא בשר הפסח לאחר הסעודה, אלא הואיל והתחלנו במצוות מצה ומרור, ראוי שנסמוך מיד גם את הזכר שיש בהם.
ח. ביצה במי מלח, שאין לה עיקר בהלכה אלא מנהג שנהגו רבים - זכר לחגיגה שהיו מקריבים בערב פסח כדי שיאכל הפסח על השובע - בדין שתבוא בסוף סדר זה ותהא ראשונה במאכלי הסעודה אחרי מצה ומרור של מצווה.
ובקהילות ספרד, יש שנוהגים לאכול הביצה באמצע אמירת ההגדה, ובשתי פעמים. ואחרים, ובעיקר הבכורות שהתענו בערב פסח, נוהגים לאוכלה מיד אחר הקידוש. ויש שאינם נוהגים בה כל עיקר.
ט. סעודת החג, כדי להקדים כל אכילותיו ושתיותיו לפני האפיקומן.
י. אפיקומן, שעניינו ודינו לבוא בסוף כל הסעודה כדי שיישאר טעם מצה בפה.
יא. ברכת המזון שלאחר הסעודה, כדת.
יב. כוס שלישית, שהידורה מברכות המזון שלפניה.
יג. גמרו של ההלל והלל הגדול עם ברכת השיר ('נשמת כל חי' וברכה בסופה) שבסיומם, שחילקוהו מלכתחילה כדי לסיים את הסדר בהילול וכדי לתת הידור לכוס הרביעית והאחרונה מארבע הכוסות, שהיא כנגד "ולקחתי אתכם לי לעם" - הרביעית שבארבע לשונות הגאולה.
יד. כוס רביעית, האחרונה.
טו. ברכה אחרונה על היין, פיוטים, שיר השירים - עד שתחטפנו שינה.
כל הסדר בקצרה - מקורות
* טעמים להקדמת ההגדה - ע' שו"ע הגר"ז תפג, ב ובהגר"א שם. וע' סדר היום לע' בסדר הערוך. * כורך - פסחים קטז; מרדכי שם. * ביצה במי מלח - ע' הגהת רמ"א תעו; סידור יעב"ץ ועוד.
