ראש השנה



חודש תשרי ושמותיו

שלושה שמות לחודש זה: החודש השביעי, ירח האיתנים, תשרי. התורה קראתו בכל מקום "החודש השביעי", לפי שהוא שביעי למניין החודשים שמתחיל תמיד מניסן.

בכסה ליום חגנו

ראש השנה, והוא אחד בתשרי, נקרא גם יום הכסה, ככתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא). ומורגל בפי הצדיקים להזכיר לעניין זה גם את הפסוק "ליום הכסה יבוא בית" (משלי ז) - רמז לכיסא דין שהקדוש ברוך הוא יושב עליו ביום זה, ורמז לכיסוי עוונות - שהקב"ה מתמלא עלינו רחמים ביום הדין ומכסה על חטאינו.

כל ענייניו של יום זה בכיסוי: "תקעו בחודש שופר בכסה" - איזהו חג שהחודש (הירח) מתכסה בו? הווי אומר זה ראש השנה. כל המועדים במילואו של הירח או קרוב למילואו, וראש השנה בכיסויו של הירח. שישראל נמשלים לירח, והם מאירים בשבתותיהם ובמועדיהם; ובראש השנה הם ממעטים עצמם ומכסים על גדולתם מאימת יום הדין. ואף הקדוש ברוך הוא מכסה על עוונותיהם ובא עמם במחילה וסליחה. גם כל עניין יום הדין, שהוא באחד בתשרי, מכוסה הוא ואינו נזכר בתורה בפירוש, כדי שיהא אדם דואג על חטאיו כל השנה ואינו דוחה את התשובה עד לראש השנה, וכדי שיהא מכוסה מן השטן המקטרג על ישראל ולא ידע מן הדין עד שעת הדין. ומן הטעם הזה אין מברכים על חודש תשרי בשבת שלפניו, כשם שמברכים על שאר החודשים, כדי לערבב את השטן, שלא ידע מתי חל ראש השנה ולא יקטרג על ישראל.

ראש השנה הוא יום טוב, וככל יום טוב אסור לעשות בו מלאכה. ספר החינוך מסביר את משמעותו של החג מנקודות מבט אלה: מדוע יש בראש השנה איסור מלאכה, במה יום זה הוא תחילת השנה, ובמה ראש השנה הוא יום דין.



ספר החינוך שיא: יום הדין


מצוות ראש השנה

שלא לעשות מלאכה ביום ראשון של חודש תשרי, שנאמר: "בחודש השביעי באחד לחודש... כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, כד-כה). וחודש השביעי ייקרא תשרי, כי הוא שביעי לניסן, שהוא ראש השנה לחודשים. וזה היום של אחד בתשרי, אמרו ז"ל שנקרא "ראש השנה" למנות ממנו שנים ושמיטים ויובלות, וכן מונין ממנו לנטיעה ולירקות...

ועוד אמרו שם, על דרך המליצה, לבאר שהשגחתו ברוך הוא על מעשה כל אחד ואחד, ולא על כל המין דרך כלל, שעוברים כל בני האדם לפניו כבני מרון, כלומר אחד אחד ולא בערבוב.

משורשי המצווה

ומשורשי מצוות המועד הזה, שהיה מחסדי האל על ברואיו לפקוד אותם ולראות מעשיהם יום אחד בכל שנה ושנה, כדי שלא יתרבו העוונות, ויהיה מקום לכפרה. והוא 'רב חסד' - מטה כלפי חסד, וכיוון שהם (העוונות) מועטים - מעביר עליהם. ואם אולי יש בהם עוונות שצריכים מירוק - נפרע ממנו מעט מעט. ואם לא יפקדם עד זמן רב - יתרבו כל כך עד שיתחייב העולם כמעט כליה חלילה. נמצא שהיום הנכבד הזה הוא קיומו של עולם, ולכן ראוי לעשות אותו יום טוב ולהיותו במניין מועדי השנה היקרים.

ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי, ראוי לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה. וזהו עניין "זיכרון תרועה" הנזכר בו. כי התרועה קול שבור, לרמוז שישבור כל אחד תוקף יצרו הרע, ויתנחם על מעשיו הרעים. וזהו הטעם שלא קבעו ז"ל לומר הלל במועד הזה, וכמו שאמרו - שאין ראוי לו לאדם לומר שירה והוא עומד בדין...

המצווה העיקרית של ראש השנה היא מצוות שופר. בתורה לא מוזכר השופר אלא נאמר "יום תרועה יהיה לכם". ספר החינוך מסביר מניין אנו למדים כי התרועה היא בשופר, מה משמעות התקיעה ומה היא גורמת לאדם, וכן כיצד למדנו את סדר התקיעות.



ספר החינוך תה: מצוות שופר בראש השנה


המצווה בכללה

נצטווינו לשמוע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, כמו ששנינו במשנה במסכת ראש השנה (א, א): "באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר: 'יום תרועה יהיה לכם'" (במדבר כט, א). ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו, אם בשופר או במצלתיים או בכל שאר כלי ניגון, מפי השמועה למדו ז"ל שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל, שנאמר בו שופר (ויקרא כה, ט).

משורשי המצווה

לפי שהאדם בעל חומר - לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה - יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי העולם, וכמו שאמרו ז"ל במשנה: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" ( ר"ה א, ב). כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט. ואם זכויותיו מרובות - יצא זכאי, ואם עוונותיו מרובים בכדי שראוי לחייבו - מחייבים אותו למוות או לאחת מן הגזרות, כפי מה שהוא חייב. על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם.

וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר, שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקותיו בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם, כפי מה שיראה בעיניו ובאוזניו ישמע - יכין לבבו ויבין בדברים. והיינו שאמר רבי יהודה (פ"ה כו, ע"ב): בראש השנה תוקעים בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו - שיכוף לבו לשמים.

ורבי לוי פסק הלכה כמותו, ומנהגם של ישראל כן.

מדיני המצווה

מה שאמרו ז"ל (ר"ה כז, ע"ב), ששיעור השופר הוא כדי שיאחזנו אדם בידו וייראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. פירוש: כל מה שהוא 'שופר', כלומר שהוא חלול -שלשון 'השופר' כך משמע לעולם: דבר שיש בו חלל, כגון שופר של כבש, שיש לו חלל. וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו - כשר לתקוע בו בר"ה... נמצא לפי פירושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולות לתקוע בהן בר"ה, חוץ מקרני הכבשים והרחלים, וגם התיישים והעזים.


תקיעה בשבת

ומה שאמרו ז"ל (ר"ה כט, ע"ב), שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בו שופר, גזרה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים, ויבוא לידי איסור סקילה. ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודווקא שתוקעים אותו שם בישיבת בית דין. והרב משה בן מימון ז"ל כתב שצריך להיות בית דין שהוסמך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעולה, מאותם שקידשו את החודש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי ז"ל היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני, אם תזכה, תבחר לך הטוב בעיניך.

סדר התקיעות

וכן בעניין המצווה, מה שאמרו ז"ל (ר"ה לג, ע"ב): שחייב אדם לתקוע בר"ה שלוש תקיעות של שלוש-שלוש, כלומר שלוש פעמים תקיעה-תרועה-תקיעה, ונמצא שהן שש תקיעות ושלוש תרועות. ופירוש 'תרועה' כתרגומו: יבבה. ועניין יבבה הוא קול שבור, כלומר קול יללה. נמצא שהתורה ציוותה אותנו לעשות בשופר קול הדומה ליללה.

ומפני שמקומות בעולם חלוקים בעניין היללה, שבמקום אחד מייללים בגניחות גסות, ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכול - גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעים בר"ה על דרך שהיו מייללים איש איש במקומו. ובכך היו יוצאים ידי חובתם במצווה, שהתורה ציוותה בקול יללה. עד שקם רבי אבהו, ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה, זה בכה וזה בכה, שנעשה תורה כשתי תורות, וקיבץ כל המנהגים, והתקין שיהיו תוקעים בכל המקומות בשווה. ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלושה צדדים (=בשלוש צורות): כעין גניחות גסות, דהיינו שברים; וכעין גניחות דקות, דהיינו שאנו קורין תרועה; ועוד בצד אחר גניחות גסות ודקות, כמנהג אחד המקומות שעושים הכול כיללותיהם. ונמצא לפי זה, שאנו צריכים לתקוע שלוש של שלוש פעמים שלוש.

החייב בתקיעת שופר

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנקבות, לפי שהיא מכלל המצוות שהזמן גרמן, שהנשים פטורות. והעובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ר"ה כסדר תקיעות שאמרנו - שלוש של שלוש-שלוש לכל הפחות - ביטל "עשה" זה. ואם שמען בהפסק, ואפילו בכל היום - יצא, וכמו שאמרו ז"ל (ר"ה לב, ב), שאם שמע אדם תשע תקיעות המאריכות בתשע שעות ביום, ואפילו מתשעה בני אדם - יצא. ולמדתי מן החכמים ישמרם אל, שצריך מכל-מקום שלא לשמוע קול פסול באמצע.



דיני ראש השנה - ספר התודעה


ליל ראשון של ראש השנה

בליל ראשון של ראש השנה אחר התפילה מברך איש לחברו "לשנה טובה תיכתב ותיחתם לאלתר לחיים טובים". ולאשה: "תיכתבי ותיחתמי" וכו'. ולמה אין מברכים כן גם ביום ראש השנה אחר התפילה? לפי שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים, ואם יברך אותו בברכה זו גם ביום, וכבר עברה שעת הדין שהיא בשעות הראשונות של היום, יהא זה כאילו מחזיק את חברו שאינו צדיק גמור ועדיין לא נחתם לטובה. ואינו ראוי לעשות כן, אלא כל אחד יחזיק את חברו לצדיק גמור, ואף על פי שלפי ראות העיניים אין הדבר נראה כן. כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, ושמא הרהר זה תשובה בלבו והרי הוא צדיק גמור. ויש קהילות שמברכים ברכה זו גם למחרת.

בהדלקת הנרות מברכת האשה "להדליק נר של יום טוב" (ויש נוהגים לומר: "של יום הזיכרון") ו"שהחיינו" במקום שנהגו. האיש כולל ברכת "שהחיינו" בקידוש היום. וספרדים אינם אומרים "שהחיינו" ביום ב של ראש השנה.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: סימנא מילתא היא. ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה, שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה. וסימנים אלה עושים בשעת סעודה בליל ראשון של ראש השנה, ומנהג ספרד גם בליל שני. טובלים פרוסת חלה של "המוציא" בדבש, ואם אין דבש - טובלים בסוכר, ויש נוהגים לטבול הפרוסה גם במלח וגם בדבש. ולאחר שאכלו ממנה כזית, לוקחים תפוח מתוק וטובלים אותו בדבש ומברכים "בורא פרי העץ" ואוכלים ממנו ואומרים: "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", אבל אין מפסיקים באמירת "יהי רצון" בין ברכת פרי העץ לאכילה.

ואוכלים מיני ירקות ופירות שבשמותיהם יש רמז לטובה, כגון: סלקי, כרתי, רוביא, קרא ותמרי. ובשעת אכילת כל ירק אומר "יהי רצון" מעניין הרמז שיש בו. כשאוכל סילקי אומר: "שיסתלקו שונאינו" (נוסח ספרד: "אויבינו ושונאינו"), וכשאוכל כרתי אומר: "שייכרתו שונאינו", ומכוון בזה גם לאלו הרוחות הרעים, המחבלים והמקטרגים הנבראים מעוונותיו. וכשהוא אוכל רוביא אומר: "שירבו זכויותינו". וכן כשאוכל רימון אומר "שירבו זכויותינו כרימון". כשאוכל תמרים אומר: "ייתמו שונאינו". קרא - "ייקראו לפניך זכויותינו" (נוסח ספרד: "שתקרע רוע גזר דיננו"). ובלבד שהמאכלים גופם יהיו טובים למאכל, לא מרים ולא חמוצים. וכן נוהגים לאכול ראש כבש או ראש דג ואומרים: "יהי רצון מלפניך שנהיה לראש ולא לזנב". וכן מדקדקים לאכול דגים - סימן לברכה. וכל זה הוא סימן להזכיר לאדם שהוא עומד בדין ויתעורר לתשובה. וצריך להיזהר מאוד שלא יכעס ביום זה, כי מלבד גודל האיסור של כעס שהפליגו חכמינו ז"ל בגנותו ובעונשו בכל השנה, בראש השנה ייזהר ביותר מן הכעס ומן ההקפדה, ילביש פניו חדוות ה' וימלא לבו רצון ואהבה כדי שיהיה לו לסימן טוב.

והוסיפו החכמים האחרונים ואמרו: טעם שעושים סימנים אלה בליל ראש השנה, משום שאין מבקשים ביום הדין על ענייני עולם הזה אלא על מלכות שמים בלבד: "ובכן תן פחדך", "ובכן תן כבוד", "ותמלוך" וכו'. אלא שגם כל ענייני העולם הזה רמזים הם למלכות שמים ועשויים לסייע לעבודת ה' יתברך ולקבלת עול מלכותו. לכך מבקשים גם על העניינים של העולם הזה בדרך רמז בלבד, על ידי סימנים אלה.

ראוי לאדם ללמוד בסעודת הלילה ד' פרקי משניות של מסכת ראש השנה.

לשמוע קול שופר

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה? תשע תקיעות. לפי שנאמר 'תרועה' ביובל (ביום הכיפורים של שנת היובל), ובראש השנה - שלוש פעמים (ויקרא כג, שם כה, במדבר כט), וכל תרועה - (תקיעה) פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומפי השמועה למדו שכל תרועות של החודש השביעי אחת הן, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל - תשע תקיעות תוקעים בכל אחד משניהם: תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.

נמצא סדר התקיעות כך הוא: מברך ותוקע תקיעה, ואחריה שלושה שברים ותרועה, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלוש פעמים (הרי תשע תקיעות שהן שתים-עשרה קולות: שש פשוטות, שלושה שברים ושלוש תרועות); ותוקע תקיעה, ואחריה שברים, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלוש פעמים (הרי עוד תשע תקיעות, שש פשוטות ושלוש תרועות של שברים); ותוקע תקיעה ואחריה תרועה, ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלוש פעמים (הרי עוד תשע תקיעות, שש פשוטות ושלוש תרועות של יללה). נמצא מניין כל הקולות שלושים, כדי להסתלק מן הספק.


ברכות על תקיעת השופר

על המצווה הזו של תקיעת שופר מברך שתי ברכות: אחת על גוף המצווה, "ברוך אתה וכו' אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר"; והשניה מפני שאינה תדירה וצריך להמתין זמן מרובה עד שיגיע זמנה ויוכל לקיימה, הרי הוא מודה לה' שהחייהו וקיימו והגיעו לזמן זה. הראשונה נקראת "ברכת המצווה" והשנייה - "ברכת הזמן" או "ברכת שהחיינו". ולעולם ברכת המצווה קודמת לברכת "שהחיינו", ושתיהן קודמות לעשיית המצווה. מברך תחילה ואחר כך הוא עושה. אסור להפסיק אפילו בדיבור אחד משעת הברכות ועד סוף סדר התקיעות. ואם סח, אף על פי שעבר - אינו חוזר ומברך.

תפילות הימים הנוראים

התפילות שישראל מתפללים לפני המקום בימים הנוראים מצוינות בין תפילות כל שאר המועדים בנוסח שלהן, ומה שמוסיפים עליהן תחילה וסוף, ואפילו במניין ברכותיהן.

ברית כרותה לתפילת הימים הנוראים שאינה חוזרת ריקם. וכך אמרו במדרש: "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפלתם" (תהלים קב) - כלפי הדורות אמרו, שאין להם לא נביא ולא כהן מורה צדק ולא מקדש שיכפר עליהם, אלא תפילה אחת נשארה להם, שהם מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, אל תבזה אותה מהם!

יש נוהגים לכרוע בתפילות ימים נוראים, והנוהגים כן זוקפים עצמן בתחילת הברכות ובסופן כדי שלא להוסיף על תקנת חכמים, שלא תקנו לכרוע אלא בתחילת "ברכות אבות" ו"הודאה" ובסיומן.

כל השנה כולה, בימות החול מתפללים שמונה עשרה ברכות (ועליהן נוספה עוד אחת - "ולמלשינים") ובשבת ובמועדים מתפללים רק שבע ברכות: שלוש הראשונות ושלוש האחרונות - כבימות החול, והרביעית שבאמצע היא ברכה על קדושת היום, וגומר בה בשבת - "מקדש השבת", ובמועדים - "מקדש ישראל והזמנים".

המיוחד בתפילות ראש השנה

תפילת רגל זו כתפילת רגל זו, אלא שמזכיר בכל רגל מעניין היום ב"ותתן לנו ה' אלקינו את יום"... וב"יעלה ויבוא" - "חג המצות הזה", או "חג השבועות הזה" וכו'. וכן בתפילת המוסף, שמזכיר בברכה הרביעית את קרבן היום, כל רגל ורגל קרבנו השייך לו ואין שם שינוי נוסף. אבל בראש השנה השינויים רבים:

א. בשתי הברכות הראשונות ובשתי הברכות האחרונות, מוסיף בהן "זכרנו לחיים", "מי כמוך", "וכתוב לחיים" ו"בספר חיים"; וכך הוא אומר כל עשרת ימי תשובה עד שגומר תפילת נעילה ביום הכיפורים; אלא שבתפילה זו האחרונה מזכיר לשון 'חתימה' בכל מקום שנזכר בהוספות אלה לשון 'כתיבה'. ותוספות אלו, בימי הגאונים תקנום.

ב. חותם את הברכה השלישית ב"המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש" כפי שחותם כל השנה. וכך הוא חותם גם בכל תפילות עשרת ימי תשובה.

ג. מאריך בברכה השלישית של "אתה קדוש" ומוסיף בה תפילות שיש בהן בקשות ותחנונים על גילוי מלכות שמים על פני כל הארץ, גילוי כבוד עם סגולה ועובדי ה', שמחת צדיקים וששון ירושלים, ושתעבור ממשלת זדון מן הארץ וייגלה אורו של משיח וכו'. וכשם שהוא מאריך בברכה זו בראש השנה, כך הוא מאריך בה ביום הכיפורים, אבל בשאר הימים מעשרת ימי תשובה אינו מאריך.

ד. בחתימתה של הברכה הרביעית, שאומרה על קדושת היום, כל מקום שמזכיר שם בשלוש הרגלים תפילה על שלום ישראל וקדושת ישראל וכו', הרי הוא מזכיר בראש השנה תפילה על מלכות שמים שתתפשט על פני כל הארץ, על ישראל ועל כל עמי התבל (וביום הכיפורים מתפלל על מחילת העוון וטהרת הלב), וגומר: "ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון" .

ה. מוסיף פיוטים לפני התפילה, כמנהג רוב קהילות ספרד והרבה קהילות אשכנז, ובחזרת הש"ץ - גם בתוך התפילה. והוספת הפיוטים - כדי להאריך בתפילה ובישיבה בבית הכנסת ביום הקדוש. ומוסיף תפילת "אבינו מלכנו" אחרי התפילה, חוץ משבת. ובקהילות הספרדים אומרים "אבינו מלכנו" גם בשבת. וכן מוסיפים ברוב הקהילות "שיר המעלות, ממעמקים" (תהלים קל), לפני "ברכו" שבשחרית.

ו. מסלסל בנעימה שהיא מיוחדת לתפילות הימים הנוראים בלבד ומאריך בה, מה שאינו עושה כן בשום רגל אחר. בקהילות אשכנז נוהגים שהש"ץ היורד לפני התיבה בשחרית ומתחיל ב"המלך יושב", פותח בניגון חשאי ומגביה קולו והולך במתון כדי שיישמע במורא ובאימה.

וכתוב בספר החיים (שחיבר אחי המהר"ל מפראג): בשעה שש"ץ יורד לפני התיבה וצועק "המלך", מיד כל המקטרגים מסתלקים. משל לליסטים שתפס נפש אחת והוליכה דרך עיר המלך. כיוון שבאו לשוק צעק הנתפס בקול רם: "המלך!" מיד שמט הליסטים ידו וברח. כך אנו מסורים כל השנה ביד היצר הרע, עד שאנו באים כאחד לבית אלקינו וצועקים לתשועת המלך, מיד השטן מסתלק.

כל ההוספות והשינויים האלה, מקצתם נמסרו לנו מפי אנשי כנסת הגדולה שתיקנו נוסח קבוע לכל תפילות השנה, ומקצתם מפיהם של חכמי הדורות שידעו היאך לרצות את קונם ביום הדין, והיאך למלא לבב העומדים בתפילה מורא שמים ופחד הדר גאון ה' היושב בדין.

ז. ועיקר השינוי שבתפילות יום הדין הוא בתפילת מוסף של ראש השנה, שמוסיפין שם ברכות ואומרים סדר מלכויות, זיכרונות ושופרות.


מלכויות זיכרונות שופרות

בתפילות המוספין של כל השנה קבעו אנשי כנסת הגדולה שבע ברכות, ובתפילות המוספין של ראש השנה קבעו תשע ברכות. שלוש הראשונות ושלוש האחרונות כבכל השנה (מלבד נוסח "ובכן יתקדש" וכו', שהוא נוסח קבוע לברכת "אתה קדוש", ושאר ההוספות שנזכרו לעיל, שהן מנהג רוב המקומות), ושלוש ברכות האמצעיות - הן שנקראות "מלכויות, זיכרונות ושופרות".

את סדר מלכויות הוא כולל עם הברכה הרביעית שאומרה על קדושת היום ואינו קובעו ברכה לעצמה, לפי שעיקר קדושת היום - המלכתו של הקב"ה על כל מעשיו. אבל סדר זיכרונות וסדר שופרות, קובע להם ברכות לעצמם. נמצא שכל הברכות שבתפילת מוסף של ראש השנה - תשע.

תשע ברכות אלה הן כנגד תשע האזכרות (הזכירה שם יו"ד-ה"א-ו"ו-ה"א תשע פעמים) שאמרה חנה בתפילתה ("עלץ לבי בה'" - שמואל א ב). כל אזכרה שאמרה חנה בנבואתה על פקידתה אשר נפקדה בראש השנה ("דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה", ברכות כט), כנגדה אנו מייחדים ברכה לה' ביום זה ואומרים תשע פעמים: "ברוך אתה ה'" וכו'. ואף עניין היום רמוז בתפילתה: "ה' ידין אפסי ארץ" . אימתי? בראש השנה.

בסדר מלכויות אנחנו מודים לקב"ה שהוא ברא את הכול ומלכותו על הכול, ומקבלים עלינו את מלכותו לעולם ועד - "כי אתה אלקים אמת, ודברך אמת וקיים לעד, ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ" וגו'.

בסדר זיכרונות אנו מודים ומכריזים על אמונתנו, אשר הוא הבורא והוא הפוקד את כל יצוריו תמיד וזוכר כל מעשי בני אדם מראשית ועד אחרית, ומשלם להם כפועלם - "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כיסא כבודך, ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ברוך אתה ה' זוכר הברית".

בסדר שופרות אנו חוזרים ומקבלים עלינו עול תורה, כאילו עכשיו היא ניתנה בקולות וברקים וקול שופר חזק מאוד, ומצפים לישועה האחרונה - שנזכה לשמוע קול שופר של משיח ושיעלו תקיעותינו לרצון ויהיו לזיכרון לפניו - "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך, ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל (היום) ברחמים".

שלושה סדרים אלה, כנגד שלוש עתים בתולדות ישראל: ימי מלכות בראשונה, זיכרון העבר בגלות, ושופרות של מלכות שמים לעתיד.

שלושה סדרים אלה של מלכויות זיכרונות ושופרות, כולם על מטבע אחד נתקנו: כל סדר וסדר מתחיל בתפילה נאה מעניין הסדר, ואומר עשרה פסוקים שיש בהם מאותו העניין: פסוקים של מלכות ה' בסדר מלכויות, פסוקים של פקידה וזכירה בסדר זיכרונות, ופסוקים של תרועה גדולה ובשורת ישועה בסדר שופרות. ובסוף משלים כל סדר בבקשה מאותו העניין ובחתימת ברכה.

עשרת הפסוקים שאומר בכל סדר, גם הם על אופן אחד נקבעו, שאומר בכולם שלושה פסוקים מן התורה, שלושה פסוקים מן הכתובים (וכולם מספר תהלים), שלושה פסוקים מספרי נביאים, ובפסוק האחרון - העשירי - הוא חוזר אל התורה ומסיים בו את הסדר.

יום שני של ראש השנה

כל דיניו של יום שני של ראש השנה, כל מצוותיו וסדר תפילותיו, הכול כיום הראשון, חוץ מן הקריאה וההפטרה.

ובקידוש ליל שני נוהגים להניח על השולחן פרי חדש, או ללבוש בגד חדש, שצריך לברך עליו "שהחיינו". ובשעה שמברך ברכת "שהחיינו" בקידוש, מתכוון לצאת ידי חובת ברכה זו הן על קדושת היום והן על הפרי או על הבגד החדש, לפי שברכת "שהחיינו" שאומר בקידוש, קצת ספק יש בה אם חייב לברכה בליל שני. וכן האשה, בשעה שמברכת "שהחיינו" בהדלקת הנר בליל שני מתכוונת לצאת ידי ברכה זו גם על פרי חדש או על בגד חדש. ואולם אם לא הכינו פרי חדש ולא בגד חדש, גם כן מברכים "שהחיינו" בקידוש של ליל שני, שכך היא דעת רוב הפוסקים.

אף בתקיעת שופר של יום שני מברכים "שהחיינו" (וטוב שהמברך יכין לו בגד חדש). ומנהג הספרדים שלא לברך "שהחיינו" בתקיעת שופר של יום שני אלא כשחל יום ראשון של ראש השנה בשבת.



עשרת ימי תשובה - ספר התודעה


צום גדליה

בג' בתשרי, שהוא מוצאי ראש השנה - צום גדליה, והוא הנקרא בנביאים (זכריה ח) "צום השביעי", על שם החודש, תשרי, שהוא שביעי לחודשים. חל ראש השנה בחמישי ושישי - נדחה הצום ליום ראשון אחר השבת, לפי שאין תענית ציבור בשבת אלא יום הכיפורים בלבד.

ומתענים בו מעלות השחר עד צאת הכוכבים. בשחרית ובמנחה הש"ץ אומר "עננו" בין ברכת "גואל ישראל" ל"רפאנו", וחותם בברכה; והציבור כוללים אותו במנחה בתוך ברכת "שומע תפילה", כמנהג האשכנזים; והספרדים נוהגים לומר "עננו" אף בשחרית. ויש קהילות שאומרות אותו אף בתפילת ערבית בלילה שלפניו. וקורין בתורה שחרית ומנחה ב"ויחל משה", ומפטירין במנחה "דרשו ה' בהמצאו". ובקהילות ספרד אין אומרים הפטרה בתענית ציבור, פרט לתשעה באב.

צום זה תקנו חכמים על הריגת גדליהו בן אחיקם, שהרגו ישמעאל בן נתניה בעצת מלך עמון. כשנהרג גדליה כבתה גחלת ישראל האחרונה ששרדה אחר החורבן הראשון, ושארית יהודה גלתה מארץ ישראל, ונהרגו אלפים רבים מישראל.

בין כסה לעשור

שבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים בשם "ימי תשובה" או "עשרת ימי תשובה" אף על פי שאינם אלא שבעה, לפי שהם רובם של עשרת הימים שנקבעו לתשובה, שהם: שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים ושבעה ימים שביניהם. ולפי שימי ראש השנה ויום הכיפורים נקראים בשמם המיוחד להם, נשאר השם "עשרת ימי תשובה" קבוע לימים שבינתיים. ימים אלה ידועים גם בשם "בין כסה לעשור", בין ראש השנה הנקרא "כסה", כמו שנאמר: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא), לבין יום הכיפורים הנקרא "עשור", כמו שנאמר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום כיפורים הוא" (ויקרא כג).

תפילה בעשרת ימי תשובה

סדרן של התפילות בעשרת ימי תשובה הוא כמו בכל השנה, אלא שבתפילת העמידה מוסיפים "זכרנו לחיים" ו"מי כמוך" בשתי ברכות ראשונות, ו"וכתוב" ו"בספר" בשתי ברכות אחרונות. ואם שכח ולא אמרם, וכבר הזכיר שם ה' בסיום הברכה - אינו חוזר. וכן הדין אם שכח לומר "זכרנו" וכו', אפילו בתפילות של ראש השנה ויום כיפורים, שאינו צריך לחזור.

ואומר "המלך הקדוש" בברכת "אתה קדוש". ואם שכח ולא אמר - חוזר לראש התפילה. ובברכת "השיבה שופטינו" מסיים "המלך המשפט" במקום "מלך אוהב צדקה ומשפט". שכח וסיים "מלך אוהב" וכו' - אינו חוזר, כיוון שהזכיר מלכות בברכה. ויש נוהגים לחזור אף בזה. בשחרית ובמנחה אחר חזרת הש"ץ אומרים "אבינו מלכנו" בכל יום, חוץ משבת ומנחה בערב שבת. ויש מן הספרדים שאומרים "אבינו מלכנו" אפילו בשבת.

וכן אומרים את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (תהלים כז) פעמיים בכל יום, בשחרית ובערבית, ויש שאומרים אותו במנחה ולא בערבית. ואומרים אותו עד שמיני עצרת, שהוא גמר כל הדינים. והספרדים נוהגים לומר מזמור זה בשחרית בכל ימות השנה, פרט לשבת.

בכל עשרת ימי תשובה, מערבית של ליל ראשון של ראש השנה עד תפילת נעילה שביום הכיפורים, מנהג בני אשכנז לומר בקדיש "לעילא ולעילא" (או "לעילא לעילא") במקום "לעילא" שאומרים כל השנה, מפני שהקדוש ברוך הוא מתעלה אז ביותר מבריותיו שעומדים לפניו בדין. ומפני שמוסיפים תיבה אחת - מחסרים תיבה אחרת, ואומרים "מכל ברכתא" במקום "מן כל ברכתא" שאומרים בכל השנה, שמספר תיבות הקדיש מדוקדק.

בסיום התפילה, וכן בקדיש, יש נוהגים על פי הקבלה לומר "עושה השלום במרומיו" במקום "עושה שלום" שאומרים בכל השנה.

שבת שובה

שבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים נקראת "שבת שובה", מפני שמפטירין בה "שובה ישראל" (הושע יד). וקורין לה גם "שבת תשובה", מפני שהיא בתוך ימי התשובה.

סדר התפילה בשבת זו כבשאר שבתות השנה, אלא שבתפילת העמידה מוסיפים את שמוסיפים בשאר ימי התשובה. ואין אומרים "אבינו מלכנו", ברוב המקומות. אמנם כבר פשט המנהג בקהילות עדות המזרח אשר בירושלים לומר "אבינו מלכנו" בשבת, אך מדלגים בו על ענייני חטא ועוון וכדומה. ובתפילת "מגן אבות" שאומרים בליל שבת, אומרים "המלך הקדוש" כבתפילת לחש. ובתפילת שחרית אומרים "אב הרחמים", ובמנחה - "צדקתך צדק".

ומנהג הוא בכל תפוצות ישראל שרב העיר דורש בשבת זו לפני העם בענייני מוסר ותשובה כדי להודיע לעם עונשן של עברות ויתנו לב לשוב בתשובה. אמרו חכמים, בשעה שחכם יושב ודורש, הקדוש ברוך הוא מוחל לעוונותיהם של ישראל.