פרק רביעי של משנה גיטין עוסק בתקנות שתקנו חכמים מפני תקון העולם. בסוף המשנה השישית שם, נמנית גם תקנתו של הלל: 'הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם' בהתייחס לדברי משנה אלו פורש לפנינו התלמוד הבבלי (גיטין ל"ו ע"א ל"ז ע"ב) ²סוגיא שלמה העוסקת בהלכות ובשאלות הקשורות בשמיטת כספים ופרוזבול. חלקו של חומר הגלם המשמש את הדיון הבבלי לקוח ממשניות שביעית פרק עשירי אשר הדיון עליהם מצוי בתלמוד הירושלמי.³ מהשוואת הדיונים, תוכנם, נוסחם, ומבנם נראה שהיתה השפעת גומלין בין השנים כאשר ניכרת השפעתו הגדולה של הבבלי על הירושלמי המכסה על היסודות הארצישראליים, שפיתחו להם כיוון מחשבה ודיון שונים.
במאמר זה אשווה בין שתי סוגיות בנושא, ומתוך כך אנסה לשחזר מעט את כיוונו ושלבי התפתחותו של כל תלמוד ותלמוד ביחסו לנושא.

א. מי איכא מידי דמידאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא )בבלי גיטין ל"ו ע"א/ב) - והלל מתקין על דבר תורה (ירושלמי שביעית פ"י ה"ג, ל"ט ע"ג(

הבעיה המרכזית המתווה את פיתוח הסוגיא הבבלית היא זו המוצגת לנו מיד בפתיחה, לאחר שמצוטטות לנו משניות ג-ד מפ"י של מסכת שביעית:

תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך עם לבבך דבר בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול (מ"ג)
וזהו גופו של פרוסבול ... (מ"ד)

על כך שואלים בגמרא שם:

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא? (גיטין לו ע"א)

שאלת סמכות החכמים היא זו המטרידה את הסוגיא הבבלית, והתשובה ניתנת ע"י אביי דור רביעי לאמוראי בבל:⁴

אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט (דב' טו ב), בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים (גיטין שם)

מכך שרבא אינו מביע דעה אחרת בנידון הסיקו התוס' שיש תמימות דעים בינו לבין אביי בשאלה זו.⁵ כלומר, מקובל היה על חכמי בבל⁶ ששמיטה בימי עזרא ולאחריה⁷ היא דרבנן.⁸
כאשר מעיינים בתלמוד הירו' על משנה ג' המצוטטת לעיל ממסכת שביעית, אשר החכמים המשתתפים בה אף הם נמנים עם דור רביעי לאמוראי א"י ⁹אנו רואים מספר דברים:
א. גם שם ראו את עמדת בבל המעמידה את איסור שביעית על דרבנן.
ב. עמדת המקורות הארצישראליים לא קיבלה גישה זו, אולם משום השתלטותה של הדעה הבבלית לא מרחיב הירו' את הדיון בעמדה הארץ ישראלית. דברים אלו באים לידי ביטוי בבעיות הנוסח של הירו' ובסתירות בתוכנו.

אמ' רב חונה קשייתא קומי ר' יעקב בר אחא
)תמן דאמרינן מעשרות מדבריהן(
כמאן דאמ' מעשרות מדבר תורה
והלל מתקין על דבר תורה?

אמ' ר' יוסי וכי משעה שגלו יש' לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ, והשמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה

חזר ר' יוסי ואמר: וזה דבר השמיטה שמוט - בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה- השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ [דבר תורה, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהן - השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ] מדבריהן.

תמן אמרין אפילו כמאן דאמ' מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן. דתני 'וזה דבר השמיטה שמוט- ר' או' שני שמיטין [הללו] שמיטה ויובל בשעה שיובל נוהג - שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובילות -שמיטה נוהגת מדבריהן. (ירו' שביעית פ"י מ"ג, ל"ט ע"ג, עמ' 310 מהד' פליקס)

בכת"י לידן לירושלמי נמחק המאמר שבו פותח ר' חונה: 'תמן דאמרינן'-¹¹ אולי משום שנשמע קטוע,¹² אולי משום הלשון 'תמן דאמרינן' והיה צריך להיות 'תמן אמרין' (כמו בהמשך הסוגיא), ואולי משום שלא הבינו מה שייכות יש לתלמוד בבל בפתיחה לסוגייתנו. ואכן, אנו רואים בהמשך סוגיית הירו' שאת הפתרון לבעיה שמעלה רב חונה מספקת בבל: 'תמן אמרין אפילו כמאן דאמ' מעשרות דבר תורה'. ויותר מכך, סגנון הקושיה עצמה: 'והלל מתקין על דבר תורה' מריח כולו מריח בעיותיה של בבל בענין סמכות החכמים: 'ומי איכא דמדאורייתא ...'. לכן אין לדעתי, למחוק את הפתיחה של רב חונה מגרסת הירו', אלא רב חונה שעלה מבבל¹³ מביא מתלמודה של בבל. וכך יש להבין את דבריו: שם, דהיינו בבבל, שאמרנו מעשרות מדרבנן אין קשי כיצד התקין הלל פרוזבול, אולם כמאן דאמר, דהיינו חכמי ארץ ישראל, שמצוות התלויות בארץ דאורייתא, מי איכא מידי ...?
היו כאלה שרצו לומר שרב חונה לא מתכוון, כדברינו, לבבל, אלא לירו' עצמו במקום אחר במסכת שביעית.¹⁴ בפרק ו' בירושלמי שביעית (ה"א, ל"א ע"ב, עמ' 20) ישנה מחלוקת בין ר' יוסי בר חנינה לבין ר' אלעזר בן פדת בענין תוקף חיוב מצוות התלויות בארץ בזמן עזרא, האם דאורייתא או דרבנן.¹⁵ ואומנם על אף שנראה שדיון זה אף הוא היה ברקע של הסוגיא שלנו בפרק י', ובעיקר עומד אחר נסיון התשובה של ר' יוסי, הרי שגם בסוגיא בפרק ו', מי שנוקט בשיטה שהחיוב הוא דרבנן, זהו ר' אלעזר בן פדת שעלה לארץ מבבל, ואף למד בישיבותיהם של רב ושמואל. ומן ההקשר בסוגיא בפרק ו' (אליה נתייחס להלן) נראה שדעת ר' יוסי בר חנינה היא דעת הסוגיא שלנו כאן בפרק י'. כלומר, בכל מקרה אם נפרש: 'תמן' כמוסב על בבל, או על סוגיא אחרת בירו' שביעית, הרי שבשניהם יוצא לנו שהמקור לדעה זו הוא תלמודה של בבל שהועבר לארץ ישראל ע"י החכמים שעלו ממנה.
כאמור, בניסיונו של ר' יוסי בסוגייתנו (פרק י') לענות על הקושיה כיצד מתקין הלל על דברי תורה, אנו שומעים הדים מן הסוגיא בירו' שביעית פרק ו' (שם, עמ' 19). הסוגיא מביאה מדרש הלכה לפסוק: 'אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ' (דברים י"ב א').¹⁶ המדרש מנסה לדייק האם משגלו נפטרו מכל המצוות, או רק מן המצוות התלויות בארץ, ומגיע למסקנה שחייב במצוות כגון: 'תפילין' 'ותלמוד תורה'.¹⁷ אחר כך שואל המדרש: האם משגלו בטלו המצוות התלויות בארץ לעולם, ומסיק: 'הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו'. לכאורה ברורה כאן מסקנת מדרש ההלכה, שבימי עזרא נתחייבו מן התורה כפי שנתחייבו בימי יהושע.¹⁸ לכן נראה שכל הקושיה ממה נתחייבו באה כדי להכניס את דעתו של ר' אלעזר בהמשך. דברי ר' יוסי בר חנניה סובבים סביב הציר של מדרש ההלכה המתרכז בהיקש: 'מה הם נתחייבו אף הם', כאשר ההיקש כבר מספק את התשובה לתוקף של 'נתחייבו', שהרי ברור שבימי יהושע נתחייבו מן התורה. רק בפתיחה כאשר רוצים לקשר את דברי ר' יוסי בר חנניה לשאלה המלאכותית ממה נתחייבו, אומרים בפירוש ש'נתחייבו' הכונה מן התורה. ואומנם ר' אלעזר לא מתייחס כלל אל ההיקש, אלא כל דרשותיו מתייחסות לפסוקים (א', ל"ז) מנחמיה (פ"י). הוא אף אינו משתמש במושג להתחייב אלא במובנו של חיוב דאורייתא.¹⁹ אדרבה בדרשתו האחרונה המתייחסת ל'דברים' (ל' ה') הוא אינו מקיש מביאה ראשונה על זו שלעתיד לבוא, אלא שלעתיד לבוא תהיה עדיפה על הראשונה, ואולי מסכים שלענין חיוב יהיה זה מן התורה כמו בראשונה.²⁰
על רקע זה ננסה לנתח את דברי ר' יוסי בסוגיא שלנו בפרק י'.
המפרשים²¹ הבינו את דבריו כקושיה על דברי רב חונה, שאף אלה הסוברים ששמיטה דרבנן (ולפי דברינו נאמר חכמי בבל) מודים ששמיטת כספים דאורייתא משום שהיא מצוות הגוף, וכתפילין ולימוד תורה, וכמובן כאן מהדהדת סוגיית הירו' משביעית פ"ו. גישה זו לכאורה מחוזקת מהמשך הסוגיא המביא דעת חכמי בבל, הסוברים שמצוות התלויות בארץ דרבנן הן. דעה זו בנויה בדיוק על פי המבנה ההגיוני של תשובת ר' יוסי:

תמן אמרין אפילו כמאן דאמ' מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן (שביעית פ"י ה"ג)

וההוכחה לדבריהם היא הוכחת אביי (גיטין לו ע"א) מן הברייתא בשם רבי, אלא שכאן היא באה בשינוי:

דתני' וזה דבר השמיטה שמוט ר' או' שני שמיטין [הללו] שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן

היו שניסו לטעון שהנוסח הזה הוא הנוסח המקורי שהיה לפני אביי, ואילו הנוסח שמצוי לפנינו במסכת גיטין 'הודבק' שם מאוחר יותר. מאחר ולא מצאו את הברייתא הזו בשם רבי שמו אחרת משמו, הדומה לה.²²
לדעתי, ברייתא זו שבירו' לא היתה ולא נבראה, אלא דברי רבי אשר הנוסח הגרעיני שלהם הובא בגיטין ומקבילותיה,²³ ומשתקף גם מנוסח דברי ר' יוסי בירו', עוותו לצורך נטיעתו של הפירוש הבבלי לברייתא (המתבטא גם בתוספת לברייתא המובאת בבבלי גיטין: 'ותקינו רבנן') בתעודה הארץ ישראלית. זאת משום המגמה המוצהרת של מביאי הברייתא: 'אפילו כמאן דאמ' מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן'. מאמץ זה של 'לשיטתכם' יצר ברייתא אבסורדית הנוגדת מקורות ארץ ישראליים מפורשים.
לכאורה, אילו הלכנו בעקבות המפרשים, הרי שגם תשובתו הראשונה של ר' יוסי אף היא פועלת על פי הגיון 'לשיטתכם' ואף היא מגיעה לתוצאות שאינן מתקבלות על הדעת, כאילו חכמי בבל מודים בשמיטת כספים שהיא דרבנן. ואולם אם מעיינים בדברי ר' יוסי רואים שהוא אינו מתייחס בצורה ישירה לשיטת בבל, או מאן דאמר מצוות התלויות בארץ דרבנן, אלא הוא ספוג כל כולו בסוגיית הירו' וחילוקיה. דרך הסוגיא הירושלמית ניתן אולי למצוא כיצד התייחס ר' יוסי אף לרבנן דתמן.²⁴ וכך הוא אומר: אף לשיטת האומרים מעשרות מדבר תורה, הרי הם מודים שזה רק בארץ ישראל, ומשגלו לבבל הם פטורים מן התורה.²⁵ ואולם, משמיטת כספים לא נפטרים בגלות, מכאן שאין היא שייכת למצוות התלויות בארץ, אלא כתפילין ותלמוד תורה מצוות הגוף היא,²⁶ וחייבים בה מדאורייתא בין בארץ בין בחוצה לארץ.
בקצרה, החילוק של ארץ ישראל וחוצה לארץ קשור ביסודו רק במצוות התלויות בארץ, ואילו לגבי הללו שחובת הגוף הן אין חילוק זה קיים. לכאורה, המקור לדברי ר' יוסי: 'השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה' היא הברייתא בתוספתא קידושין המובאת בשם ר' אלעזר בר' שמעון:

ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' כל מצוה שנתחייבו בה ישראל עד שלא באו לארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ושלא נתחייבו בה אלא משבאו לארץ אין נוהגת אלא בארץ, חוץ מהשמטת כלים [מלוה] ... שאעפ"י שלא נתחייבו בהן אלא משבאו לארץ נוהגות בארץ ובחוצה לארץ. (תוספתא קידושין, פ"א י"ב, עמ' 280)

ואולם מיד חוזר בו ר' יוסי מדבריו בעניין השמט כספים, משום ההיקש הידוע של רבי, חברו ובר פלוגתו של ר"א בר"ש,²⁷ המקיש שמיטת כספים לשמיטת קרקע: בשעה שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ולהפך. אלא שבניגוד לסוגיית גיטין בבבלי אין ר' יוסי מבין את דברי רבי: ב'שעה' או בלשון הבבלי 'בזמן שאתה משמט', כמוסב על זמן היסטורי אלא על מקום, ולכן ר' יוסי נסתר מדברי רבי. שהרי מדברי רבי יוצא שבמקום שאתה משמט קרקע, דהיינו בארץ ישראל, אתה משמט כספים, דהיינן בארץ ישראל, והרי ר"א בר"ש אומר שזוהי מצוה שחייבים בה אף בחוצה לארץ, ובודאי כשר"א בר"ש אמר 'חייבים' התכווין לדבר תורה. משום הדילמה הזו מציע ר' יוסי את פירושו בדברי רבי.²⁸
הסוגיא בבבלי קידושין שימרה את הקשר שבין אימרותיהם של שני תנאים אלו (רבי ור"א בר"ש), קשר החושף לנו את משמעותה של ברייתת רבי בכיוון שונה מזו שנתפתח בסוגיית גיטין, וכמתאים לדברי ר' יוסי בירו':

ר' אלעזר ברבי שמעון אומר כל מצוה ...²⁹ השמטת כספים חובת הגוף היא לא נצרכא אלא לכדתניא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט ...אימא במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובמקום שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים ת"ל כי קרא שמיטה לה' מכל מקום (קידושין ל"ח ע"א/ב)

לכאורה אנו רואים כאן בפירוש שדברי ר"א בר"ש ודברי רבי נוגדים זה את זה. אף דברי רבי נתפרשו ע"י ר"א בר"ש אליבא דסוגיא כמוסבים על מקום: ארץ ישראל לעומת חו"ל, ולא על זמן היסטורי או תקיפות החיוב של המצווה אם דאורייתא או דרבנן. רש"י שם פירש: 'בזמן שאין אתה משמט קרקע- כגון במדבר ולאחר שגלו', הסבר המחזיר אותנו לדברי ר' יוסי הראשונים: 'וכי משעה שגלו ... לא נפטרו מן המצוות התלויות בארץ'. לפי ההיקש של רבי ניתן להבין שבגלות אולי נפטרים משמיטת כספים, ואין היא נחשבת מצות הגוף הנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. על כן מציע ר' יוסי את פתרונו לדברי רבי:

חזר ר' יוסי ואמר: וזה דבר השמיטה שמוט - בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ [דבר תורה], ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהן - השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ [מדבריהן].

ר' יוסי גם לאחר שחזר בו אינו מתייחס לאילו הסוברים שמצוות התלויות בארץ נוהגות מדבריהם בארץ ישראל. כבדבריו הראשונים הוא מתייחס למצב שבו מצוות התלויות בארץ נוהגות מדבריהם משעה שגלו ובחוצה לארץ. כלומר, הוא מתייחס לאילו הסוברים מעשרות דבר תורה, שאף הם סוברים שמשגלו הן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם. וכך הוא אומר: שמיטת כספים היא מצוות הגוף³⁰ ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אולם כיון שהיא הוקשה למצוה התלויה בארץ, מבחינת תוקפה היא מושפעת ממנה. כלומר, בשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה, ואיפה זה? הוי אומר בארץ ישראל עד שגלו או לאחר שחזרו מן הגלות, על אף שבחוצה לארץ פטור מן התורה בכל המצוות התלויות בארץ (לגבי שביעית פטור לגמרי בארצות הרחוקות מא"י), משמיטת כספים לא פטור, כיון שחובת הגוף היא ואין חילוק בין ארץ לחוצה לארץ. ובשעה שגלו, שאז מצוות התלויות בארץ נוהגות מדבריהם בחוצה לארץ (ואולם אפשר שיחידים החיים בארץ חייבים דאורייתא), מכל מקום השמט כספים אין בו את החילוק של ארץ ישראל וחוצה לארץ ככל מצות הגוף. לכן, על אף שככלל במצב זה מצוה התלויה בארץ, בגלות מחוייבים בה דרבנן, ובארץ ישראל מחוייבים בה דאורייתא, השמט כספים הן בגלות והן בארץ ישראל מחוייבים בה דרבנן.
אם לחזור שוב לנוסח הגרעיני של ברייתת רבי נאמר: בזמן שאתה משמט קרקע- דהיינו בארץ ישראל שאז אתה משמט דאורייתא- אתה משמט כספים גם בחוצה לארץ מדאורייתא. וכאשר אי אתה משמט קרקע מן התורה- דהיינו בחוצה לארץ כשגלו ישראל לשם וחוייבו דרבנן (או לענין שביעית בארצות הרחוקות לא חוייבו כלל), ואולם בארץ ישראל חוייבו דאורייתא- אי אתה משמט כספים מן התורה; כל זאת על אף שיכולת לומר שזו מצות הגוף ולכן חייבים בה מדאורייתא גם בגלות, ולכל הפחות בארץ ישראל חייבים מדאוריתא כמו שאר מצוות התלויות בארץ-בארץ ישראל. אך כאמור, משום שאין חילוק במצוות הגוף כבמצוה התלויה בארץ אין משמטים דאורייתא.
עתה נפנה לראות כיצד נוצרה הברייתא המובאת בשם חכמי בבל בירו', אולם במקביל יש לעיין בנוסח הברייתא כפי שמובא בגיטין:

נוסח הבבלי:
אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא
דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט, בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים
ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית (גיטין לו ע"א\ב)

נוסח הבבלי שבירו':
אפילו כמאן דאמ' מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהן
דתני 'וזה דבר השמיטה שמוט - ר' או' שני שמיטין [הללו] שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג - שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובילות - שמיטה נוהגת מדבריהן.

אם נתבונן היטב, נראה שגרסת בבל המובאת בירו' שילבה בתוך גוף הנוסח שלה את התוספת והפירוש של הבבלי.

בשעה שהיובל נוהג (בזמן שאתה משמט קרקע)
שמיטה נוהגת דבר תורה (אתה משמט כספים [מדאורייתא])³¹
פסקו היובילות (בזמן שאי אתה משמט קרקע( שמיטה נוהגת מדבריהן (ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית(

ויותר מכך, היא שילבה בתוך נוסחתה את הפירוש של אביי למושג 'זמן' בדברי רבי. כלומר כאשר מתבוננים בנוסח הגרעיני של הברייתא בגיטין, לא ברור מדוע רואה אביי בברייתא הוכחה לכך ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן היא.³² ואומנם, לא נטען שזו הוכחה לכך שבאמת הברייתא המקורית היא זו המובאת בירו',³³ כיון שלדעתנו הברייתא בירו' נבנתה על תוספות ופירושי הבבלי, אלא נאמר שהיא פֵרשה את המושג 'זמן' ('בזמן שאתה משמט') לא כר' יוסי בירו', וכמוסב על מקום: א"י לעומת חוץ לארץ, אלא כמוסב על תקופה היסטורית וכדברי ר"ח מו"ק ב' ע"ב: 'בזמן שאתה משמט קרקע וכו' והאידנא דאין שמיטה בקרקע שא"י בידי עובדי כוכבים היא'. והמיוחס לרש"י מו"ק שם, ד"ה: 'בזמן שאי אתה משמט קרקע וכו' מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע ואיזה זה בזמן הזה'. ובאמת בברייתא בירו' נשתנה הנוסח הקבוע של 'בשעה שאתה משמט' ו'בשעה שאי אתה משמט' ל'בשעה שהיובל נוהג' ל'פסקו היובלות' כאשר, כמובן, מדובר לגבי אותו מקום. כלומר כשפסקו היובלות נגמר העידן שמשמט.
ואומנם מגמת הברייתא בירו' להפנים ולשלב בגוף הנוסח של דברי רבי את התוספות ופירושי הבבלי במטרה להוכיח, כבבבלי, ששמיטת כספים דרבנן, אינה מצריכה את ההסבה שנעשתה בברייתא מן ההיקש שבין שמיטת קרקע ושמיטת כספים, להיקש שבין יובל ושמיטת כספים. הלא כל המקורות הארצישראליים זועקים כנגד היקש זה והדומה לו. ראשית, מדברי ר' יוסי המובאים לפני ברייתא זו, ברור שנוסח זה לא היה לפניו אלא הנוסח הגרעיני של הבבלי. שנית, הברייתא בתורת כהנים הדורשת את הפסוק: 'וזה דבר השמיטה שמוט' (דברים טו ב), מסלקת בפירוש את היובל כצד בהיקש עם שמיטת כספים:³⁴

בשנת היובל הזאת- זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים
והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמיט כספים מוציא עבדים שביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים תלמוד לומר בשנת היובל הזאת, זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים קל וחומר ליובל שישמיט כספים ומה אם השביעית שאינו מוציאה עבדים משמטת כספים יובל שהוא מוציא עבדים אינו דין שישמיט כספים תלמוד לומר וזה דבר השמיטה שמוט שביעית משמטת כספים אין יובל משמט כספים והיובל מוציא עבדים ואין שביעית מוציא עבדים (ספרא בהר, פ"ב, ק"ז ע"ב במהד' ויס)

כפי שאנו רואים דעה זו בספרא סתמית היא ואין חולק עליה. נוסף לכך, בפרק א' (ק"ו ע"ב), שם מובאת מחלוקת ר' יהודה וחכמים לגבי השאלה האם יובל מתקיים ללא שמיטה, אין חולק ששמיטה נוהגת גם ללא יובל³⁵ ורק מחלוקת יש בהפך הדבר. לכן נראה שגרסת חכמי בבל בדברי רבי המובאים בירו' הקושרת בין שמיטת כספים ליובל דווקא בפסוק מ'דברים' היא בעייתית, כיון שהיא נוגדת את הלך המחשבה הבבלי והירושלמי.
לפי דעתי, נוסח זה של הברייתא נוצר בעקבות שילוב המשתמע מדברי ר' יוסי והעמדה הבבלית. הרי מדברי ר' יוסי, כפי שתיארנו אותם, משמע ששמיטת כספים לאחר שגלו (כשכולם בחוץ לארץ)- היא דרבנן אפילו בארץ ישראל (ושלא כשאר המצוות התלויות בארץ שהיא מוקשת אליהן, זאת כיון ששמיטת כספים מצות הגוף היא). מכאן נעשתה הקפיצה הפרשנית ששמיטת כספים תלויה ביובל, שאז כל יושביה עליה, ולכן כל זמן שאין כל יושביה עליה היא דרבנן. על רקע זה יש להבין את תהליך יצירתה של הברייתא, המשלבת בגופה את מאמצי התרצן 'לשתול' את הפירוש הבבלי באופן שיתיישב עם הלך המחשבה הירו'.
כאמור, יש הבדל מהותי בין שני כיווני החשיבה.
הכיוון הארץ ישראלי רואה את חיוב או אי חיוב במצוות התלויות בארץ כתלוי במקום: א"י או חוצה לארץ. בחשיבה הארץ ישראלית היחס למצוות שמיטת כספים מורכב מצד אחד, ממודעות לאופייה הבסיסי של מצווה זו שאינו קשור למקום (מצוות הגוף), ומצד שני מהיקשה של שמיטת כספים למצוות הקשורות במקום - שמיטת קרקע.
הכיוון הבבלי- ראה את המצוות התלויות בארץ כקשורות בזמן היסטורי, אשר הוא זה המשנה את תוקף החיוב שלהם, ומצות שמיטת כספים, אף היא קשורה משום ההיקש שלה במצוות אלו באותו זמן היסטורי (זאת מבלי להתייחס לדילמה הנוצרת בעקבות היותה מצוות הגוף). משום הבדל יסודי זה אין כל אפשרות קישור בין דעות שני התלמודים, אלא אם כן הקריטריון לחיוב שמיטת כספים יהיה קריטריון המשלב בין זמן ומקום. ואכן נראה שפירוש אנליטי ('אפילו מאן דאמר ... מודה') שנעשה בתוך דברי ר' יוסי וקישר בין זמן ומקום, הוא זה שאִפשר יצירת בריאה משולבת זו של הבבלי בירושלמי. כמובן, הפירוש הזה שנעשה בדברי ר' יוסי אינו הכרחי. שבירת הגלות כדי שיחויבו מן התורה בשמיטת כספים אינו בהכרח 'כל יושביה עליה', ובודאי אינו מצדיק את התוצאה האבסורדית כאילו שמיטת כספים תלויה ביובל.³⁶
מהשוואת הסוגיות נראה שאומנם בארץ ישראל ראו ששמיטת כספים בזמן עזרא הייתה דאורייתא, ואילו בבבל סברו שהיא דרבנן. אולם, משום כוח השפעתה של האחרונה אשר נתן אותותיו בתעודה הארץ ישראלית, נמנע הדיון בדעה זו של ארץ ישראל ביחס לשאלת הפתיחה כיצד התקין הלל על דבר תורה. ואולי שאלה זו של סמכות החכמים מיובאת אף היא מבבל, ובארץ ישראל לא ראו את הפרוזבול כעקירת דבר תורה אלא כמימושו המוחלט.³⁷ רמז לכך שרד בדברי רבא בבבלי: 'הפקר בית דין היה הפקר',³⁸ אשר לפי דברי רש"י שם מוסבים אף לגבי שאלתנו.

ב. השביעית משמטת את המלוה בין בשטר בין שלא בשטר )גיטין ל"ז ע"א, ירו' פ"י ה"א, ל"ט ע"ב)

גם בסוגיא המושווית הבאה נראה כיצד שאלת סמכות החכמים שהטרידה את התלמוד הבבלי גורמת לעיוות חומרי הגלם המשמשים בה, והפעם, לא ברייתות כי אם מימרות אמוראים.
נתחיל עם דיון הירו' במשנה הנידונה, ונראה כיצד אותם יסודות משנים את צורתם ותוכנם בסוגיא הבבלית.

משנה: השביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ...
גמרא: ניחא שלא בשטר, בשטר? ויעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט
אמ' ר' יוחנן תיפתר בשטר שאין בו אחריות נכסים וכר' מאיר.
אתא עובדא קומי ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים והורי משמט
אמ' מפני שאנו למידין מן ההלכה אנו עושין אותו?
אמ' ר' ירמיה בשאין לו קרקע הא אם יש לו קרקע אינו משמט
אמר' ר' יוסי אפילו יש לו קרקע משמט
אתיא דר' יוסי כרב דאמ' ר' בא בשם רב
ייחד לו קרקע אינו משמט
לא אמרו אלא ייחד לו הא אם לא ייחד לו אינו משמט (ירו' פ"י ה"א, לט ע"ב, עמ' 289-90)

הירו' תמה מדוע שטר שיש בו אחריות נכסים משמט. הרי כפי שהמלוה על המשכון נכסיו כגבויים דמי משעת לקיחת המשכון, כך גם המלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים, כאילו גבה את הנכסים מרגע ששעבד אותם עם מסירת השטר. לכן הפורע שטר או משכון בשביעית אינו נוגש, שכן הנגישה נעשתה בזמן מותר.³⁹ על כך עונה ר' יוחנן שלכולי עלמא שטר שיש בו אחריות נכסים כגבויים דמי ואינם משמטים, אלא שאין לפרש את דברי המשנה: 'בשטר' - שיש בו אחריות נכסים, 'ושלא בשטר' שאין בו אחריות נכסים, אלא יש לפרשם כפי שמובאים דבריו בבבלי גיטין: 'בשטר' - שאין בו אחריות נכסים 'ושלא בשטר'- במלוה על פה. ואולם ידוע לנו שלהלכה אין מציאות של שטר שאין בו אחריות נכסים, ואם נמצא שטר כזה אומרים אנו שזו טעות סופר, 'דלא יהיב איניש זוזי בכדי' (ב"מ י"ד ע"א),⁴⁰ ולכן נאמר שמשנתינו היא ר"מ החולק על חכמים (משנה: ב"מ פ"א מ"ו) וסובר שיש מציאות של שטר ממין זה, ואין אנו אומרים טעות סופר.⁴¹
לפי הירו' אין מחלוקת בשטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט משום ששטר שיש בו אחריות נכסים כגבוי דמי, אלא המחלוקת היא על שטר שאין בו אחריות נכסים. האם אומרים אנו כרבנן שזו טעות סופר ולכן שטר זה כשטר שיש בו אחריות נכסים דמי, ולכן משמט. או, כר"מ אין אומרים 'טעות סופר' ולכן גם אין אומרים על שטר זה שכשטר שיש בו אחריות נכסים דמי, ולכן גם אינו משמט.
ר' יוחנן נשאל על שטר שאין בו אחריות נכסים. לפי מה שכתבנו לא היה צריך לשמט שהרי כשטר שיש בו אחריות נכסים דמי וכרבנן, אבל ר' יוחנן הורה לשמט, בטענה: 'מפני שאנו למדין מין ההלכה אנו עושין אותו'. המפרשים הבינו דברים אלו על פי גרסת הבבלי למעשה זה, ופירוש רש"י שם: 'מפני שאנו מדמין נעשה מעשה' - 'נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו' 'נעשה מעשה - להוציא ממונו בידים' (רש"י גיטין לז ע"א). ולכן הגיהו מפרשי הירו' את הגרסא גם לפי הבבלי שהמדובר בשטר שיש בו אחריות נכסים.⁴²
ואולם לפי פירושנו לא קשה. חכמים דברו בשטר שלא משועבד כשטר משועבד, ולכן המסקנה ההגיונית גם לגבי שביעית ששטר כזה אינו משמט. ואולם ר' יוחנן לא היה בטוח שמסקנת ההלכה לגבי כל שטר שיש בו אחריות נכסים תואמת גם לגבי ענין שביעית. הרי כאן אנו אומרים שני 'דמי', אחד- שטר שלא כתוב בו אחריות נכסים ככתוב דמי, שנים- הנכסים כגבויים דמי. מזה חשש ר' יוחנן, אולי עד כאן לא אמרו חכמים, כלומר בשביל שאנו מדמין ('דמי') במקום אחד בענייני ממונות הרגילין נעשה אותו גם בענין שביעית? או אפילו לנוסח הבבלי: בשביל שאנו מדמין פעם אחת ואומרים: 'ככתוב דמי', נעשה מעשה לדמות עוד פעם? החשש של ר' יוחנן שמא עד כאן לא אמרו חכמים, הוא משום טבע הלכות שמיטת חובות אשר הסכנה של 'לא יגוש' אורבת להן.⁴³ לכן בשטר שיש בו אחריות נכסים אנו אומרים שהנגישה היתה בתודעת הלווה כאשר לקח את השטר מידי המלווה, שהלה כבר נגש אותו בכך ששעבד את נכסיו שהרי כגבויים דמי. אבל אם אחריות נכסים לא היתה כתובה בשטר, על אף שאנו אומרים פעם אחת כ'כתוב דמי' - שהלווה מחשיב זאת ככתוב, בכל זאת האם נסיק מכך שהלווה גם 'כנגוש דמי'? האם יש לחשוש שמא הנגישה לא נכנסה לתודעת הלווה⁴⁴ בזמן המותר כיון ששעבוד הנכסים רק 'ככתוב דמי'? כלומר, פעמים 'דמי' לא אמרינן, כי אז יש חשש שהנגישה בזמן המותר לא תיכנס לתודעתו, ונמצא מלוה נוגש בשביעית.
מסיפור זה למדנו שאין מחלוקת ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, ומשום כך אין מחלוקת ששטר העומד להגבות כגבוי דמי, אלא מחלוקת היא בשטר שאין בו אחריות נכסים.
אומנם הירושלמי בהמשך הסוגיא מנסה להעמיד את לשון המשנה כפשוטה, בשטר שיש בו אחריות נכסים, והבעיה כיצד משמט שטר מסוג זה נפתרת בסדרת אוקימתות:
המשנה דברה בשטר שכתוב בו אחריות נכסים, אולם למעשה ללוה לא היו נכסים ולא קרקע. ההסבר לדבר מבחינת הלכות שמיטת כספים הוא, שכאשר המלוה בא לתבוע ואפילו באותו זמן היו נכסים ללוה, הרי אי אפשר לומר שהם כגבויים דמי, כיון שבשעת ההלואה והנגישה המותרת, הנכסים לא היו.
אפילו אם היתה ללוווה קרקע אך הוא לא ציין שטח מסוים כמשועבד הרי שלא משמט. ואף דין זה ברור מבחינת הלכות שמיטת כספים, כיון שכדי שהקרקע הנגבית בשביעית תחשב כגבויה הרי היא צריכה להיות מוגדרת בשעת השעבוד, ומצויה בתודעתו של הלווה שאכן קרקע זו משועבדת למלוה. אם לא חשב הלווה על קרקע מסוימת הרי בבוא המלוה לתבוע מתבצעת פעולת נגישה.
על אף האוקימתות הללו, ברור שלכולי עלמא, על פי הירו', נכס משועבד הרי הוא כגבוי, ולכן אין בתביעתו בשביעית מן האיסור של 'לא יגוש'.
לעומת הירושלמי בבואנו לדון בסוגיית הבבלי, אנו רואים גישה שונה לחלוטין של חכמי בבל, ובעקבותיה אף דעת חכמי ארץ ישראל המובאת בה שונה היא.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר- שטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים כל שכן מלוה על פה
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה על פה אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט (גיטן לז ע"א)
תניא כותיה דר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ... תניא אידך סיים לו שדה אחת בהלוואתו - אינו משמט

כפי שרואים עמדת רב בבבלי שונה מזו המצויה בירושלמי. באחרון נאמר שלדעת רב 'ייחד לו קרקע' משמט, ומסיקים שם: 'הא אם לא ייחד לו - אינו משמט'. כלומר, המסקנה המתבקשת היא ששטר שיש בו אחריות נכסים, וציין לו שדה אחת או כל נכס אחר, משמט לדעת רב. ואילו בבבלי, לדעת רב, כל שטר שיש בו אחריות נכסים משמט. יותר מכך, הברייתא: 'סיים לו שדה אחת בהלואתו' מובאת כסיוע לדברי ר' יוחנן וריש לקיש, מכלל שאינה מסכימה עם דעת רב.⁴⁵ אולם הברייתא הזו זהה בתוכנה לדברי רב בירו' בענין 'יחד לו קרקע'.⁴⁶
לא רק דעת רב נשתבשה בבבלי, אלא שאף דעת ר' יוחנן נשתבשה, אומנם לא בציטטה של דעתו אלא במעשה בשטר שבא לפניו, אשר הובא אף בירו'.
הבה נתבונן בנוסח המעשה:

קריביה דר' אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים
אתא לקמי דר' אסי אמר ליה משמט או אינו משמט
א"ל אינו משמט
שבקיה ואתא לקמיה דר' יוחנן א"ל משמט או אינו משמט
א"ל משמט
והא מר הוא דאמר אינו משמט
א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה
א"ל והא תני כוותיה דמר
א"ל דלמא ההיא בית שמאי דאמרי שטר העומד להגבות כגבוי דמי (גיטין לז ע"א)

בניגוד לירו' השטר שהובא לפני ר' יוחנן הוא שטר שיש בו אחריות נכסים, ולא, כאמור, שטר שאין בו אחריות נכסים, ומתשובתו של ר' יוחנן: 'וכי מפני שאנו מדמין הלכה נעשה מעשה', משמע (עפ"י פירוש רש"י) שר' יוחנן לא שמע אף פעם מרבותיו ששטר שיש בו אחריות נכסים משמט (דבר המוסכם מכל וכל בירו') אלא שסברת עצמו היא ששטר זה משמט. לשון התשובה: 'וכי מפני שאנו מדמין נענשה מעשה' לכאורה משמעה הגבלת סמכות החכמים להפקיע ממון על סמך סברות מבלי שיש להם מסורת ויסודות מוצקים.
דבר זה מתמיה ביותר, כיצד התהפכה דעתו של ר' יוחנן מן הקצה אל הקצה? ולא נתקררה דעתם של מביאי דבריו עד שדעת הברייתא האומרת בפירוש את מה שמוסכם בירו' כדעת הכל ומובאת לסייע לר' יוחנן, נתהפכה בידיהם כברייתא החשודה בזיהויה עם דעת בית שמאי:

תניא כותיה דר' יוחנן וריש לריש שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט ... א"ל דלמא ההיא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי (גיטין שם)

כבר תמהו התוס'⁴⁷ אם הכלל: 'שטר העומד להגבות כגבוי דמי' יש לקבלו כפשוטו לגבי כל מקרה. אם כן, הרי שזיהויו עם בית שמאי אומר שבית הלל דוחים לחלוטין כלל זה. ואומנם, הם מגיעים למסקנה מתוך ניתוח המקור הראשוני של מחלוקת זו המצוי בסוטה (כ"ה ע"א), שמחלוקת הבתים היא במקרה מסוים מאד. כאשר יש ספק על הנכסים המשועבדים בשטר, וכגון הסוטות שמתו בעליהן, אם הן זכאיות לכתובה משום חשד, במקרה זה אין לדעת בית הלל לראות את הנכסים שבה כגבויים. בשאר מקרים בהם יש הודאת בעל החוב בנכסים המשועבדים, גם בית הלל מקבלים את העיקרון ש'שטר העומד להגבות כגבוי דמי'.⁴⁸ התוס' מוכיחים זאת מבבא מציעא:

יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה? סבר רבי חנינא למימר ארעא בחזקת יתמי קיימא ועל בעל חוב להביא ראיה אמר להו ההוא סבא
הכי אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומין להביא ראיה. אמר אביי ... הכי נמי האי שטרא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה. (ב"מ ק"י ע"א/ב)

מקור זה שמביאים התוס' משמש את בעל 'אמונת יוסף'⁴⁹ להקשות על ר' יוחנן שבגיטין. הרי כאן בפירוש רואים לא רק שבית הלל סברו ששטר שעומד להגבות כגבוי דמי, אלא בעל דעה זו הוא ר' יוחנן, אשר בגיטין ייחס דעה זו בפשטות לבית שמאי.⁵⁰
מן האמור לעיל, ברור שר' יוחנן שבגיטין קשה על ר' יוחנן שבב"מ, משום שהגרסא שהביאה את דעתו בגיטין משובשת לחלוטין. ⁵¹שיבושה נובע מן המגמה הכללית של הסוגיא, הקושרת את עניני שמיטת כספים והלכותיה (כולל הפרוזבול) בשאלת הסמכות להפקיע ממון. וכמו שאמרתו המפורסמת של שמואל: 'הא פרוסבולא עולבנא דדייני הוא אי איישר חייל אבטליני', הובנה כפירוש רש"י: 'לקמן מפרש לשון חוצפא שנוטלין ממון שלא כדין בחזקה', כך הובנו כל ההלכות בענין שמיטת כספים כחוששות מענין זה.⁵²
לדעתי, יש לאמץ את קריאתו של ש' צייטלין⁵³ הרואה את דברי שמואל ללא קשר לסמכות החכמים להפקיע ממון⁵⁴ אלא כמוסבים על כך שפרוזבול כשאר דיני ממונות⁵⁵ יכול להיות נדון גם בבית דין של שנים, הנקרא בפיו של שמואל בית דין חצוף.⁵⁶ משום כך⁵⁷ אמר: 'אי איישר חייל אבטליני', וכך כנראה, גם עשה, כפי שמשתמע מדבריו: 'דאמר שמואל אין כותבין פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא' (גיטין לו ע"ב). ונראה שלדעת שמואל לא רק שלא כותבים פרוסבול בבית דין חצוף אלא כותבין אותו דווקא בבית דין חשוב.⁵⁸ לעומתו רב נחמן טען שאילו יכול היה כותב פרוסבול אפילו באחד:⁵⁹ 'אקיימנה' - בעצמי.⁶⁰ ואכן ידוע שעשה זאת, אם כי לא לגבי פרוסבול, אלא לגבי שאר דיני ממונות.⁶¹
נראה שכיוָן שהסוגיא הבבלית נרתמה לנושא סמכות החכמים, חומרי הגלם שעברו תחת ידה שונו בהתאם למגמה זו. וכך היה לגבי שיטת ר' יוחנן, במקום שחששו יתפרש לענין שביעית בחומר האיסור של 'לא יגוש' והסכנות הצפויות ממנו, לכן לא הורה לשמט שטר שאין בו אחריות נכסים, שמא אם נדמה פעמיים לא יכנס בדמיון הלווה ונמצא מלוה נוגש- נסוב חששו בבבלי על סמכות החכמים להפקיע ממון וכל הלכות שביעית סובבות סביב חשש זה.
במלים אחרות, בבבלי הוסבו הדיונים על שמיטת כספים מאיסורא לממונא, ואף תוכן האיסור של שביעית התייחס לא לעצם הלאו של 'לא יגוש', אלא לשאלה כללית של סמכות החכמים לעקור דבר מן התורה ע"י הפקעת ממון שלא כדין.

הערות:

1. מחקר זה נעשה במקור כהכנה למחקר רחב יותר בנושא הפרוזבול שלבינתיים הקדים ונתפרסם, ראה ד' חשן: פרוזבול בין פיקציה משפטית לדרמה הלכתית, אקדמות, טו, תשס"ה, עמ' 165-192.
2. התייחסנו למהד' מ"ש פלדבלום, דקדוקי סופרים מסכת גיטין, הוצ' "חורב" ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק, תשכ"ו.
3. השתמשו במהד' הביקורתית של י' פליקס לירו' שביעית, הוצ' ראובן מס, ירושלים, תשמ"ז, ח"ב.
4. ראה ד' הנשקה, כיצד מועיל הפרוזבול? לתולדות ביאורה של תקנת הלל, שנתון המשפט העברי, כב, תשס"ג, עמ' 72-77, ששיער שהדיון בגיטין בשאלת סמכות החכמים לעקור דבר מן התורה אינו אמוראי אלא מדברי 'בעלי הסוגיא'. לדעתו, דברי אביי הועברו מן הסוגיא במו"ק (ב' ע"ב), ובמקורם שם הם אינם מתייחסים לפרוזבול אלא רק לשיטת רבי ששביעית אחר חורבן בית שני היא דרבנן. מבלי להיכנס לנבכי השערה זו, מודה אף הנשקה ששאלת סמכות החכמים (כיצד תיקנו שמיטה במקום שבטלה זו מן התורה) העסיקה את האמוראים הבבליים (אביי ורבא) בדיונם בהלכות שביעית גם בסוגיא התלמודית המקורית (לדעתו) למשנת פרוזבול.
5. ראה תוס' גיטין, ל"ו ע"א, ד"ה: 'מי', ואומנם שלא כשיטת רש"י (שם ע"ב, ד"ה: 'רבא אמר') הסובר שרבא אינו מסכים עם אביי, אלא שהפרוזבול נתקן על אף שהשמיטה דאורייתא, התוס' מאששים את דעתם ביחס לרבא: 'דקשיא ליה דלא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא ...'.
6. אינני מצמצמת זאת רק לדור רביעי של אמוראים, כי כפי שנראה בהמשך נראה שזו גם גישתו של ר' אלעזר בן פדת.
7. ראה הנשקה שם, עמ' 72 ושם הערה 3, שפירש את דברי אביי "בזמן הזה" לאחר החורבן. ולא נראה, כפי שמשתמע להלן מסוגיית הירו' שרבנן דתמן סברו שמצוות התלויות בארץ בזמן עזרא חיובם מדרבנן.
8. אומנם מדברי ר"ת בתוס' שם ד"ה: 'בזמן' משתמע שלא אביי (אליבא דרבי) ולא רבא סוברים ששמיטה נהגה בבית שני דרבנן, וכל תקנת הלל אינה לדורו אלא לדורות הבאים שלאחר החורבן.
9. ראה ח' אלבק, מבוא התלמודים, המחשיב את ר' יעקב בר אחא עם דור השלישי רביעי (עמ' 676, 249) וכן ר' חונה (כנראה השלישי), שחי בדור רביעי וחמישי (עמ' 387) ור' יוסי הוא ר' יוסי בר זבידא (עמ' 675).
10. ראה הנשקה שם, עמ' עמ' 77 -85 הסובר כי שאלת סמכות חכמים עלתה אצל האמוראים הארץ הישראלים בסוגיא שלנו שסוברים לדעתו כי שמיטה (כספים) דרבנן, בניגוד לגישת הירו' בסוף הלכה ב (שהוא מחברה עם תחילת הלכה ג' ורק רואה בה סוגיא נפרדת) ששם שאלת סמכות החכמים לא עלתה כי לדעתו סברו שפרוזבול דאוריתא מכוח המוסר שטרותיו, וכך לדעתו סברו גם האמוראים הבבליים בסוגיא בגיטין. לדידנו ההפך הוא הנכון,שאלת סמכות החכמים (מכל צד שהוא בין לעקור בין להתקין על דין תורה) מקורה ב'רבנן דתמן' שסברו ששמיטת כספים דרבנן והיא הועברה למקורות הארץ ישראליים והעיבה על הדיון בדעת הירו' (בין בסוגייתנו בין בסוגייא בסוף הלכה ב') שסברה ששמיטת כספים דאוריתא היא, וראה להלן.
11. פליקס הביא מאמר זה בגוף הטקסט בסוגרים (כדלעיל) משום המחיקה בכת"י לידן וכן ליתא בכת"י רומי, ובדפוס וננציה, ועיין בשינויי הנוסחאות של פליקס שם.
12. ראה גרסת רש"ס במהדורת ר' יוסף הלוי למסכת שביעית, מכ"י הר"ש סיריליאו עם הוספות, ירושלמי שביעית, ירושלים, תשל"ג: 'ניחא כמאן דאמר מעשרות מדבריהם', ופליקס הערה 6, שהביא מאמר זה בגוף טקסט הירושלמי על אף שנמחק בכת"י לידן וחסר בשאר גרסאות, כיון שסבר שנוסח זה משתקף מגרסת רש"ס, וכנראה מעין נוסח זה בירושלמי היה לפניו.
13. ראה אלבק שם, עמ' 387, ואף היווה עורק להעברת תלמודה ('רבנן דתמן') ובעיקר העביר את דברי רב יוסף (ראה אלבק שם, ועמ' 292).
14. כך עולה מגרסת הרש"ס, שכנראה באה בעקבות הגהתו, ראה פליקס שם.
15. יש לציין שבירו' אין הלשון 'דרבנן' ואף לא 'דבריהם' אלא: 'מאליהן קבלו עליהן', הרדב"ז מביא את דעת הגר"א ב'שנות אליהו' הסובר שאף לר"א 'נתחייבו מאליהן' הכונה לדאורייתא. 'וז"ל דר"א ס"ל דיהושע נצטווה לקדש כל מה שבתחומין ועזרא לא נצטווה אלא קידש כמה שרצה וכדאמרינן הרבה כרכים קדשו עולי מצרים ולא קדשו עולי בבל ולהכי קרי ליה מאליהן אבל מה שרצה לקדש וקידש הוי מדאורייתא ... ולשיטתו ז"ל בזמן בית שני הוי מדאורייתא לכו"ע במקום שקדשו עולי גולה וכיבשום'. ואולם יש הסוברים, כרש"ס, שלשון זו מורה על דרבנן, ועיין פליקס שם, עמ' 21.
16. מדרש ההלכה מצוי גם בספרי דברים, נ"ט, עמ' 125 במהד' פינקלשטין.
17. הספרי שם אינו מביא דוגמאות ספציפיות, אלא הגדרה כוללנית מצות הגוף שאינה תלויה בארץ, ואומנם הרש"ס ו'פני משה' מיישמים הגדרה זו בפרושם את סוגיית הירו' שלפנינו.
18. וכך משתמע מדברי הרמב"ם בהלכ' שמיטה ויובל פי"ב הט"ו. ואומנם קשה מפסק זה של הרמב"ם על פסק אחר בהלכ' תרומות פ"א הל' כ"ו (בענין, ראה רמב"ם במהד' מוסד הרב קוק להלכה זו, הערה קמ"ד), ממנו משמע שביאה ראשונה ושלישית נתחייבו מן התורה אך ביאה שניה בימי עזרא רק מדרבנן. ואילו בהלכות שמיטה ויובל הט"ז מקיש ביאה שניה לראשונה ושלישית לשתי ביאות אלו שיתחייבו במה שנתחייבו בהם. וראה מהר"י קורקוס (מובא במהד' מוסד הרב קוק, לרמב"ם שמיטה שם, הערה ק"א) שפירש כאן שבאמת מצד הקדושה בזמן עזרא היה עליהם להתחייב מן התורה במעשרות אולם כיון שלא היו כל יושביה עליה נתחייבו רק מדרבנן, ואולם עדין קשה מצד ההיקש, ונדמה שזה תואם את דברי מחברי הברייתא המקישה יובל לשמיטת כספים (להלן עמ' 7). על בעיות אלו ואחרות בפסק הרמב"ם ראה ד' הנשקה, לגילגוליה של שיטת הרמב"ם על שביעית בזמן הזה, אסופות ח, תשנ"ד, עמ' קסט-קפד.
19. ועיין לעיל הערה 15 .
20. ואולי על סמך זה מקיש הרמב"ם (הלכ' תרומות א' כ"ו) מביאה ראשונה לשלישית העתידה לבוא.
21. ראה למשל רש"ס, ופני משה.
22. שכן הברייתא במקורה אינה זוקקת תוספת פירוש כבבבלי גיטין: 'ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית'. על ההשערה כי במקור הכוונה בבבלי היתה לברייתא בירו' ראה ד' הלבני מקורות ומסורות, סדר נשים, הוצ' דביר, תל אביב, תשכ"ט, עמ' תקמ"א, כל זה בעקבות רש"י המעלה את האפשרות שהתלמוד כאן מתייחס לברייתא בירושלמי, וראה את פתרונם הדחוק של התוס' (ד"ה 'בזמן') המאחד בין הברייתא המובאת כאן לברייתא בירו'.
23. קידושין ל"ח ע"א/ב, מו"ק ב' ע"ב.
24. אחרת קשה להבין את החילוק שמביא ר"י בין ארץ ישראל לגלות, חילוק מפותח מאד בסוגיית הירו' וכמעט שלא מפותח בבבלי. ועוד, אם ר' יוסי אכן התייחס לבבלי כיצד אמר ששמיטת כספים דאורייתא, הרי במפורש שנינו שם (גיטין שם) שהיא רבנן? כמו כן, השימוש בדרשת רבי בבבלי שונה ממה שנעשה בו ע"י ר' יוסי עצמו.
25. הלשון 'גלו לבבל' אפשר שהיא רמז עבה ליהדות בבל, שבשמה מביא רב חונה את ההלכה שמעשרות בארץ דרבנן, אולם כידוע חכמי בבל היו מקפידים על הפרשת תרומות ומעשרות מדרבנן (ירו' חלה פ"ד ה"י, ס' ע"א) והלשון: 'לא נפטרו מן המצוות התלויות בארץ' משמעה שהיו מחוייבים בהרבה מהן מדרבנן (ראה ערך 'חוץ לארץ', אנציקלופדיה תלמודית, עמ' של"ב-שמ"א).
26. אומנם נכון הוא, כדברי נ' עמינוח, עריכת מסכת קידושין, תל אביב, תשל"ז, עמ'135 שסוגית הירושלמי בניגוד לבבלית (קידושין ל"ח ע"ב) לא טובעת את המושג: 'מצות הגוף', ואעפ"כ השתמשו במושג זה כיון שזו לשון קצרה למושג הירושלמי: מצוה שאינה תלויה בארץ.
27. על היחסים בין השנים ראה א' היימאן, תתו"א, ערך: ר' אלעזר בר' שמעון בר יוחאי, עמ' 211-3.
28. ויש לשים לב, שבדברי ר' יוסי לא מצוין שאלו דברי רבי, זאת לפירושי משום שהוא אינו מצטט אותם אלא מציג לנו את הפירוש שלו בהם.
29. הברייתא בשם ר"א בר"ש מובאת בבבלי בשינוי מה מן התוספתא אך עיקרה החשוב לעינינו זהה.
30. ראה תוס' קידושין ל"ח ע"ב, ד"ה 'השמטת', וכן פירוש 'קב נקי' למסכת שביעית, הוצ' פלדהיים, ירושלים, תשל"ט, עמ' רכ"ב.
31. 'מדאוריתא' כמובן לא מצוי בנוסח הגרעיני של הברייתא אשר בניגוד לירו' (הן בדברי ר' יוסי, והן בדברי חכמי בבל) מצוטט במדויק, אולם הבנה זו משתמעת מן ההקבלה לתוספת המובאת בסוף הברייתא בבבלי גיטין: 'ותקינו' וכו'.
32. וראה גם הלבני שם, עמ' תקמב.
33. שם, וכן ראה פליקס עמ'312 הערה 19, וכן ראהב' רטנר, אהבת ציון וירושלים למסכת שביעית, מ"צ, ירושלים תשכ"ז, עמ' 103-4, שמביא שם את המקורות שתומכים בהשערה זו.
34. וראה תוס' (גיטין שם, ד"ה 'בזמן') שעל בסיס הברייתא הזו בתורת כהנים יצרו פירוש מסובך ודחוק למושגים: 'שמיטת קרקע' ו'שמיטת כספים'.
35. וכאן נסתר הפירוש של התוס' בקידושין, ל"ח ע"ב, שרצו לומר ששמיטת כספים הוקשה ליובל וכש"כ שמיטת קרקע שנלמדה מיובל, ורש"י (גיטין, שם, ד"ה: 'בשביעית בזמן הזה') שראה את רבנן בברייתא הזו כחולקים על רבי, קשה.
36. ואומנם להלכה הצליחה ברייתא זו לחתור לה דרך, והיא נפסקה, בשו"ע, חושן משפט, ס"ז א'.
37. ראה גם הנשקה שם עמ' 83 לגבי הסוגיא בסוף הלכה ב', אך לא לגבי סוגייתנו.
38. ועל כך בהרחבה ראה חשן, פרוזבול, עמ' 190.
39. ניתוח המשניות הללו ויחסם לאיסור 'לא יגוש' ראה, חשן, פרוזבול, עמ' 179-184.
40. ראה דברי שמואל בב"מ שם, ורש"י שם, ד"ה: 'אחריות טעות סופר הוא', מביא אותם כהסבר לשיטת רבנן ששטר שלא כתוב בו נכסים משועבדים טעות סופר היא.
41. ראה דברי שמואל ב"מ שם, שסובר אין אומרים טעות סופר בשטר מכר של קרקע אם לא כתוב בו נכסים משועבדים, 'דעביד איניש דזבין ארעא ליומא'. פעמים לאדם משתלם לקנות קרקע משועבדת, אפילו ליום אחד, שמא בזמן המועט שהיא אצלו מרוויח הרבה מן הפירות.
42. כך הוא בכל נוסחאות הירו' ראה פליקס עמ' 290 הערה 11, וראה שם שמביא את מגיהי גרסת הירו' העיטור, רש"ס, והר' אליהו פולדא רבו של הגר"א, ובעיקבותיו הגר"א בנוסחאות מסוימות (ראה רדב"ז ירושלמי שמצא כגרסתנו, פליקס הערה 12) שתיקנו על פי הבבלי: 'שטר שיש בו אחריות נכסים', וראה את דעתו של פליקס שתמכה בהגהות אלו משום שאינו מתיישב עם המשך דברי ר' יוחנן: 'מפני שאנו למידין מן ההלכה נעשה כן'. ולפי פירושנו אין קושי בדבר (ראה להלן).
43. ראה חשן, פרוזבול, עמ' 174 ואילך, על הנגישה כעיקרה של שמיטת כספים ולא השבת חוב עצמו.
44. שם עמ' 178, על תפקודה של תודעת הלווה בתהליך הנגישה, ועד היכן כוחה (ראה שם עמ' 180 הערה 74את המושג 'נוגש בעצמו').
45. ראה רמב"ן בחידושיו לגיטין שם, שפסק שגם ב'סיים לו שדה' משמט, 'דהא קסבר האי תנא (הוא מדבר כלפי שמואל אשר דעתו בבבלי מזוהה עם זו של רב) בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט'.
46. ונראה לי שהרמב"ם שפסק להלכה את הברייתא של 'סיים לו שדה' (הלכות שמיטה ויובל, פ"ט ה"ו) פסק כשיטת רב בירו' בשילוב הגרסא המוטעית של דברי ר' יוחנן בבבלי. ולא כתירוץ כמה מן הראשונים (ראה כ"מ שם, שהביא כמה מהם) מכיוון שהברייתא לא נדחתה בפירוש בתלמוד. ויש לזכור שבבבלי היא מובאת כשיטת ר' יוחנן כנגד שיטת רב.
47. תוס' סוטה כ"ה ע"א, ד"ה: 'בית הלל'.
48. ואילו המרדכי פסק להלכה, יבמות נ"ב: 'דקימא לן שטר העומד להיגבות כגבוי דמי [כב"ש]', ע"ש.
49. הוא ר' יוסף הלוי ומובא במהדורתו למסכת שביעית עם רש"ס, ד"ה: 'אמר'.
50. ועיין שם בתירוצו הדחוק.
51. ואומנם ניראה ששריד לדבריו המקוריים של ר' יוחנן בבבלי נותר בכת"י וטיקן, מס' 140, הגורס את הסייפא של ברייתת 'סיים לו שדה' ובמקום: 'אפילו כתב כל נכסיי אחראין לך וערבאין לך' נאמר שם: 'אפילו לא כתב לו אחריות נכסין'. כתב יד זה כפי שמעיד עליו פלדבלום במהדורתו לגיטין שם, עמ' 11, 'עתיק מאד' מן המאה החמש עשרה.
52. ראה י' גילת, להשתלשלותה של תקנת פרוזבול, ספר ברוך קורצווייל, הוצ' שוקן ואוניברסיטת בר אילן, תשל"ה, עמ' 101.
53. ראה S. Zeitlin, Prosbol, J.Q.R., 1946-7, 361
54. ראה גם הנשקה שם עמ' 84-5 שאף הוא טוען שהסבר הגמרא לדברי שמואל אינם אימננטיים לדבריו, אולם לדידנו גם החלק שמייחס הנשקה לדיון האמוראי המקורי בענין הפרוזבול (ולא כחלק ממגמת ה'סתמא') אף הוא אינו מנוכה משאלת סמכות החכמים להפקיע ממון (אומנם בכיוון ההפוך: כאשר התורה אינה משמטת ובאו חכמים ותקנו שתשמט זכר לשביעית 'ונמצא הלוה גזלן על פיהם' ועל כך ענו האמוראים: שב ואל תעשה הוא' ו'הפקר בית דין היה הפקר').
55. וראה ירו' שם ה"ב: 'ולמדין מדת הדין מפרוזבול'.
56. סנהד' ה' ע"ב.
57. לא מדבריו של צייטלין.
58. כך משתמע מן הסוגיא בגיטין שם, לגבי השאלה אם בית דין חשוב שבכל דור חלוקות הדעות בראשונים,
59. ולגבי ב"ד של שנים שנחשב בעיניו בית דין מעולה ראה גיטין לב ע"ב, וצייטלין שם.
60. גיטין שם, וראה צייטלין שם.
61. ראה סנה' ה ע"א.

---