בתורה כתוב ( דברים ט"ו, ז-ח): "כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו¹ די מחסורו אשר יחסר לו", דרשו חז"ל (כתובות דף סז:) "די מחסורו...אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו". התורה מחייבת אותנו לפרנס את העניים ולספק להם את צרכיהם הבסיסיים. בזמנינו שהעניים מרובים והיחיד אינו יכול לקיים את המצווה, החובה מוטלת על הציבור (רמ"א יור"ד סי' ר"נ סעי' א').

התורה מחייבת אותנו לדאוג לצרכי העניים, אך יש גם חשיבות לאופן קיום המצוה. נתינת צדקה מתוך נדיבות הלב עדיפה על פני נתינה מתוך כפייה, ותורמת למידותיו של האדם. מאידך יש חשש שאם נסתמך רק על נדיבות הלב, הכסף שיגבה לא יספיק. ע"י כפייה ניתן לדאוג טוב יותר לצרכי העניים. דילמה זו בא לידי ביטוי על פי דברי הראי"ה (ניצני ארץ ד עמ' 31-34): "תכלית הצדקה היא בשניים: האחד הוא להיות להועיל לעני...השני הוא שהנותן יוציא מהכוח אל הפועל מידת הטוב לעשות טוב וחסד ובזה הוא משלים נפשו. והנה לגבי הקב"ה ודאי עיקר תכלית הצדקה להשלים נפש הנותן...". באופן דומה כותב המהר"ל (פירוש עה"ת גור אריה פרשת חוקת): "...כי מה שחייבה התורה בצדקה ומעשר שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר כדי שיהיה נפש האדם טוב ולא יהיה נפש רע..."

הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ח', מכון ירושלים, סי' קכו), מובא גם בב"י (יור"ד סוף סי' ר"נ) מתייחס בדיוק לדילמה זו כשנשאל "אם יכולים ב"ד לחייב את הציבור לעשות צדקה לפי המס או לפי נדבה כאשר ידבנו לבו" ובתשובתו כותב "אין כל המקומות שווים אלא יש מקומות שנהגו לפי הנדבה ויש מקומות שנהגו לפי המס...ועדיין היא מחלוקת והנותן לפי הברכה ראוי יותר לברכה."

בימינו השאלה היא, על מי מוטלת האחריות לדאוג לצרכי הסעד של המדינה, על הרשויות או על הפרט. אם האחריות מוטלת על הרשויות הם ייאלצו לגלגל ולכפות את צרכי הסעד על הפרט. ככל שהאחריות של הרשויות לצרכי הסעד קטנים יקטן חובתם לכפות את צרכי הסעד על הפרט.

לדעת רבינו תם (בבלי, ב"ב ח: תוס' ד"ה אכפיה) אין כופין על הצדקה, דעתו מבוססת על כלל המובא בגמרא (בבלי, חולין דף ק"י:, , ירושלמי ב"ב י"ח., ראה גם בבלי כתובות דף פו.) שמצוות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה ( פרוט השכר מופיע ליד הצווי ) אין בית דין של מטה מוזהרים עליהם, מצוות צדקה נכלל בקטגוריה זו, דכתיב "נתון תתן לו...כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך"( דברים ט"ו,י ). ר"י מבעלי התוספות (בבלי, ב"ב דף ח: תוס' ד"ה אכפייה) חולק וסובר שכופין על הצדקה מכיוון שבמצוות צדקה כלול גם מצוות לא תעשה שכתוב "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ" ועל מצוות לא תעשה בית דין מחוייבין לכפות. לדעת ריצב"א (בבלי, ב"ב דף ח: תוס' ד"ה אכפייה) כוונת הגמרא היא שבמצוות עשה שמתן שכרן בצידן בית דין אינם נענשים על אי אכיפה, וכן משמע מהגמרא (בבלי, חולין דף ק"י:) לגבי אחד שלא כיבד את אביו וכעונש קשרו אותו, אמרו למענישים עזבו אותו אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעבור על מצוות עשה אחרים, דאם אמר לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. אבל מצוות כיבוד אב ואם נכלל בגדר מצוות עשה שמתן שכרן כתובה בצידן ולכן אין כופים עליו. לדעת המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) כוונת הריצב"א היא שרשאים אך אינם מוזהרים לאכוף, מאידך לדעת המאירי (בבלי, כתובות מט:) הכוונה היא שבית דין אינם נענשים על אי אכיפה אך הם מוזהרין על כך. הריטב"א (בבלי, כתובות מט:) סובר שאע"פ שבאופן כללי במצוות עשה שמתן שכרה בצידה לא כופין דוגמת מצוות כיבוד אב ואם . במצוות צדקה כופין מפני שיש בו חסרון לעניים, ניראה שהוא סובר כדעת הריצב"א ובגלל הצער שיש לעניים ממחסור, בית דין משתמשים ברשות שניתן בידם וכופין וכאין זה סובר המהר"ל (חידושי אגדות, ב"ב ח:). לדעת קצות החושן (קצוה"ח סימן ר"צ ס"ק ג') מצוות צדקה נחשב כחוב, חוב זה משועבד לעני ולכן כופין על הצדקה על אף שמדובר במצוות עשה שמתן שכרה בצידה².

בפועל ברוב הקהילות וברוב התקופות לא נהגו לכפות. בדרך כלל העשירים שימשו כפרנסי הקהילות והם התנגדו לכפייה, דווקא שיכבות הביניים היו בעד (ערוה"ש יור"ד סי' ר"נ סעי' יב). מאידך, פעמים רבות הפוסקים שמצאנו כותבים שצריך לכפות על הצדקה, לא שימשו כרבני הקהילות, לכן לא היה בידם הסמכות הנדרשת לכך. בתקופה שלאחר האמנציפציה אבד לקהילה הכוח לכוף, כפי שמובא בערוך השלחן (יור"ד סי' רמ"ח סעי' י"ג) "...ויראה לענ"ד דכיוון דקיימא לן דכופין על הצדקה, ועכשיו בזמן הזה ידוע שאין לנו כח לכוף".

הגמרא בכתובות דנה בשאלת מחוייבות האב לדאוג לצרכי ילדיו הגדולים ( גיל 6 עד 13 ) , הגמרא מביאה דוגמאות לכך שביישו את מי שלא דאגו לצרכי ילדיו, דהיינו כפיה בדברים בלבד, הגמרא מוסיפה שנוהגים כך רק למי שאינו אמיד, אבל מי שאמיד ³כופין אותו, הגמרא מוסיפה ומספרת שרבא כפה את רב נתן לתת 400 זוז לצדקה. סיפור זה מובא גם בגמרא בבבא בתרא.

המחלוקת האם בי"ד כופים על הצדקה נסוב סביב הפרשנות של גמרא זו. לדעת רש"י ורוב המפרשים: אם האב אינו אמיד כופין אותו בדברים בלבד, אבל אם הוא אמיד כופין אותו ממש, בנוסף החיוב איננו רק ביחס לאב ובן אלא בית דין צריכים לכפות כל אדם אמיד לתת צדקה כפי הראוי לו, עפ"י הדוגמא שרבא כפה את רב נתן.

רבינו תם (בבלי, כתובות מט: תוס' ד"ה אכפייה) חולק על רש"י והמפרשים האחרים וסובר כי גם באב אמיד כוונת הגמרא היא שכופים בדברים בלבד.

הר"ן (בבלי, כתובות דף יח. ברי"ף) מקשה על ר"ת, הגמרא בהתייחסה לאדם שאינו אמיד אומרת שכופין אותו רק בדברים. לכן כאשר הגמרא מחלקת ואומרת שאם הוא אמיד כופין אותו הכוונה היא לכפייה שאינה דומה לכפייה של אדם שאינו אמיד, הכוונה היא לכפייה ממש ולא כפייה בדברים. לדעת הר"ן והמפרשים האחרים אם האב אמיד כופין אותו לזון את בניו באופן ממשי ולא רק בדברים.

המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) מתרץ את רבינו תם ומסביר: רבינו תם מסכים שכופין אב אמיד לזון את בנו בכפייה ממש, המחלוקת נסוב ביחס לאפשרות לחייב אדם לתת צדקה לעני סתם שאינו בנו. לדעת רבינו תם, רבא כפה את רב נתן בדברים בלבד. לעומתו, רוב המפרשים סוברים שרבא כפה את רב נתן בכפייה ממש בדיוק כמו שכופין אב אמיד לזון את בנו. המהרשד"ם מוכיח שכך צריך להבין את דעת רבינו תם מכיוון שהוא דן בשאלת הכפייה בקטע הגמרא שבו רבא כפה את רב נתן ולא בקטע שמדבר על כפיית האב לזון את בנו, שם הוא מודה שמדובר בכפייה ממש.

לגירסת הרי"ף, הרא"ש ואחרים, לאחר שהגמרא אומרת שאם הוא אמיד כופין אותו, צריך להוסיף את המילים "לא יהא אלא אחר", דהיינו, הדין שכופין אינו לבניו בלבד אלא גם לצדקה אחרת, לגירסה זו אין כאן מקום לפרשנות, כופין על הצדקה.

התוספות בכתובות ובבא בתרא ( לפי דעת ר"ת ) מביאים הסבר נוסף לכפייה שרבא כפה על רב נתן לתת צדקה. ר"ת בתוספות בבא בתרא מסביר שאולי הכוונה היא לכפייה ממש, ומדובר במקרה מיוחד בו קיבלו על עצמם מראש שהגבאי רשאי לכפות אותם. התוספות על הגמרא בכתובות מסבירים באופן דומה שאולי מדובר בכפייה ממש והסיבה שכופין אותו הוא מכיוון שבני העיר התנו ביניהם לתת צדקה, לכן רשאים לכפות ( בהמשך נבחין בהבדל בין שני התירוצים ).

תירוץ זה לא יכול להתקבל ביחס לכפיית אב לזון את בנו, מכאן ראיה נוספת להסבר דעת ר"ת עפ"י המהרשד"ם.

בגמרא בבא בתרא (בבלי, ב"ב ח:) כתוב, גבאי צדקה ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת (דהיינו לוקחים משכון שאפשר לפדותו רק כנגד נתינת צדקה ). לכאורה יש מכאן ראיה שכופין על הצדקה. לפי ההסברים הנוספים שהבאנו לעיל בתוספות אין מכאן קושיה. הסוברים שאין כפייה בצדקה יסבירו שהגמרא מדברת על מקרה מיוחד שקיבלו על עצמם לתת צדקה.

מהפסוק (דברים כג, כד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה אשר דברת בפיך". דורשת הגמרא בראש השנה: אדם שעובר על נדר, עובר על מצוות עשה ,מצוות לא תעשה וכופין אותו לקיים את נדרו. משמע מהדרשה שכופין אדם לקיים את נדריו כולל נדרי צדקה. הרב האי גאון והמאירי מסבירים את הסוגיה כך שמהדרשה לומדים שכופין רק את מי שנדר להביא קרבנות. אם אדם עובר על נדר אחר הוא עובר על איסור "בל תאחר" אך אי אפשר לכפות אותו לקיים את נדרו, לדעתם אע"פ שהגמרא דורשת מהמלה האחרונה בפסוק "בפיך – זו צדקה" אין כופין אותו לקיים את נדרו לתת צדקה, כי המלה "ועשית" ממנו למדין שכופין, הולכת רק על קרבנות ולא על צדקה. לעומתם לדעת רוב הפוסקים כופין אותו לתת את הצדקה שנדר. לדעת הריטב"א (בבלי, כתובות מט:) לומדים מכאן שכופין על הצדקה. הדרשה על הפסוק מדברת על מי שנדר, אך הפסוק בא ללמדנו באופן כללי שכופין על הצדקה.

לדעת רוב רובם של הפוסקים וביניהם הריף, רש"י (בבלי, כתובות מט:), ר"י (ב"ב ח: ד"ה אכפיה), הרמב"ם (רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"ז הל' י'), הרמב"ן (חידושי הרמב"ן ב"ב ח:), הרא"ש (כתובות מט:), הסמ"ג, הר"ן (בבלי, כתובות יח: ברי"ף), הטור, שו"ע (יור"ד סי' רמ"ח סעיף א') והרמ"א (רמ"א, חו"מ סי' קס"ג,א) מי שאינו נותן צדקה כראוי, כופין אותו ליתן ואף יורדין לנכסיו בפניו, אבל שלא בפניו לא יורדין לנכסיו. לדעת הב"ח כוונת הרמב"ם והשולחן ערוך הכותבים ש"כופין בפניו" הוא שכופין "אפילו בפניו" דהיינו כופין בפניו וכל-שכן שלא בפניו, נראה שלדעתו יורדים לנכסיו גם לא בפניו⁴.

המהרשד"ם בתשובתו כותב שאין שום פוסק בעולם שיאמר שיורדים לנכסיו שלא בפניו. לדעת הרשב"א (חידושי הרשב"א, כתובות דף מ"ט:, שו"ת הרשב"א חלק ג' סי' רצ"ב) כופין אותו אך לא יורדים לנכסיו.

מאידך לדעת ר"ת, רבינו יוסף טוב עלם ( מרדכי ב"ב סי' תצ ) וכן נראה לדעת רב האי גאון (מובא בר"ן כתובות יח.) ובעל המאור(מובא בשו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו), אין כופין על הצדקה. לדעת הריצב"א עפ"י המהרשד"ם הרשות ביד בית דין להחליט אם לאכוף אם לאו.

לדעת המהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יור"ד סי' קס"ו) למרות שעל פי רוב הדעות כופין בצדקה, וככלל הולכים אחר הרוב, בשאלה זו לא ניתן לקבוע את ההלכה על פי רוב, כי אין הולכים בממון אחר הרוב. לכן כשיש "מחלוקת של רבים" לא מפקיעים מבעל החזקה. המהרשד"ם מביא את המהרי"ק הכותב שכאשר יש מחלוקת בשאלה כספית מי שמחזיק בכסף יכול לנקוט בדעה הסוברת כמוהו ולא ניתן להפקיע ממנו את חובו. אבל במקרה שכל חכמי ישראל חולקים על היחיד, אם תפס מפקיעין ממנו בכח. אומר המהרשד"ם, נראה מדברי המהרי"ק שבמקרה שלא תפס אלא הכסף היה בחזקתו מההתחלה, אפילו דעת יחיד חשובה כרבינו תם, מספיקה כדי לא להפקיע מבעל החזקה בדיני ממונות. בשאלה שלפנינו בנוסף לרבינו תם יש דעות נוספות הסוברים שאין כופין בצדקה. לכן אומר המהרשד"ם, מי שינקוט ב"שב ואל תעשה" ויסמוך על הדעות שאין כופין בצדקה טוב עשה, כי גדול כח "שב ואל תעשה". לגבי לרדת לנכסיו של מי שאינו נותן, כותב המהרשד"ם "אין ספק שמי שיעשה מעשה וירד לנכסיו אפילו בפניו שלא טוב עשה".

המהר"ם מרוטנברג ( שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד' סי' תתקי"ח ) סובר שבמקום שנהגו לתת כל אדם בפני עצמו אין כופין צדקה, אך עיר חדשה או במקום שנהגו לתת במשותף לקופת צדקה אינו יכול להיבדל מהם, כשותף שאינו חולק שלא לדעת חבירו ( ב"ב קט"ז:, קה. ) ההוכחה לכך הוא מהגמרא בבא בתרא (דף ח.) הכותבת שאדם שגר תקופה בעיר חייב לתת לקופת הצדקה של העיר כפי שחייב בשאר המיסים. ומהתוספתא (תוספתא, ב"מ פרק י"א הל' י"ב) האומרת ש"כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית כנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים", מוסיף המהר"ם מרוטנבורג ובעקבותיו הרמ"א (שו"ע חו"מ קס"ג,א) הוא הדין שכופין להכניס אורחים ולגבות צדקה.

גם הב"ח בתשובותיו (ב"ח, סי' ל"ז) כותב שנראה שכופין דווקא בצדקה שכל בני העיר שותפין בה, כגון קופה ותמחוי.

הר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יור"ד חלק א' סימן קמ"ט) הולך בעקבות המהר"ם וכותב שצדקה הוא חלק מצורכי העיר, לכן כופין עליו כפי שכופין על צורכי העיר האחרים (17), אולם לדעתו אין להביא ראיה מהתוספתא (הנימוק השני בשם המהר"ם מרוטנברג) בניית בית כנסת וכתיבת ספר תורה הן מצוות עשה שמתן שכרן אינה כתובה בצידן, לכן כופין אליהם, אבל צדקה שמתן שכרה כתוב בצידה עפ"י דעת ר"ת אין כופין.

עפ"י דעת ר"ת בבא בתרא ( הובא לעיל בסוף סעיף 2 בפירוט הדעות בתוספות ) אין כופין את בני העיר לתת צדקה אלא כאשר היחיד קיבל על עצמו בפירוש, לפי זה נצטרך לדחוק ולומר שהחובה לתת צדקה כחלק מצרכי העיר היא חובה שלא כופים אותה על היחיד. לדעה זו גם לצורכי העיר לא ניתן לכפות על הצדקה. לעומת זאת עפ"י התוספות בכתובות, אם בני העיר התנו ביניהם לתת צדקה, גם אם הוא עצמו לא גר בעיר בזמן שהתנו ביניהם, כופין אותו לתת צדקה. לפי דעה זו ניתן לכפות על הצדקה כחלק מצורכי העיר.

הגמרא אומרת (כתובות מח.) אדם שנשתטה ( יצא מדעתו ) ולא מסוגל לדאוג לצרכיו, בית דין יורדים לנכסיו ומפרנסים את אשתו וילדיו ומספקים להם "דבר אחר" ( יבואר להלן ), לעומת זאת, אדם שירד למדינת הים ( נסע למקום מרוחק ) ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדים לנכסיו ומפרנסים את אשתו ולא את ילדיו ( מעל גיל 6 ) ולא מספקים לאשתו "דבר אחר".

מה ההבדל בין המקרים ? מסבירה הגמרא:

ביוצא למדינת הים הוא "יוצא לדעת", אילו רצה לפרנס את ילדיו היה מגלה דעתו קודם הליכתו. לעומת זאת אצל שוטה הוא "יוצא שלא לדעת", לכן אנו מניחים שכמו רוב העולם גם הוא מעוניין שבניו יתפרנסו מנכסיו.

הגמרא מביאה מחלוקת מהו "דבר אחר" לדעת רב חסדא הכוונה לבושם, לדעת רב יוסף הכוונה לצדקה. לפי הדעה שלא נותנים בושם בוודאי לא נותנים צדקה, אבל לדעה שלא נותנים צדקה, בושם נותנים, שאינו רוצה שאשתו תתנוול. הנתינה לאשתו הנה טובתו האישי לעומת צדקה שהיא טובת הציבור.

מדין שוטה, שיורדין לנכסיו לצורך צדקה, סובר הרמב"ם (הל' נחלות פי"א הל' י"א): אדם שנשתטה לוקחים ממנו צדקה לפי הראוי לו. הכסף משנה ( מחבר השו"ע ) מנמק את דעת הרמב"ם בכך שככלל אנשים רוצים לקיים מצוות מכספם וגם כספו של אדם משועבד לעשות צדקה. אילו נכסיו של השוטה לא היו משועבדים לצדקה, השוטה היה פטור מקיום מצוות צדקה מכיוון "ששוטה פטור מן המצוות"⁵.

מהסברו של הכסף משנה, מסיק קצות החושן (קצוה"ח סימן ר"צ ס"ק ג') שלדעת הרמב"ם צדקה הינה בגדר חוב כספי המשועבד לעניים ( "יש שיעבוד נכסים בצדקה" ) בדיוק כמו הלוואה וכמו פדיון בכור לכהן ( זכותו של החייב בפדיון או בצדקה עומדת להחליט לאיזה כהן או עני לתת ). הסיבה שיורדים לנכסיו לגביית צדקה רק בפניו היא בגלל שאם האדם לא נמצא בפנינו, יתכן ונתן צדקה במקום אחר ללא ידעתנו(ריטב"א, כתובות מח. , קצוה"ח סימן ר"צ ס"ק ג').

קצות החושן מביא ראיה נוספת מהבית יוסף ( מחבר השו"ע ) שיש שיעבוד נכסים בצדקה. לדעת הב"י אדם שנודר לצדקה ומת היורשים מחוייבים לקיים את נדרו, החובה על היורשים לקיים את נדרו של המת הוא רק אם נאמר שיש שיעבוד נכסים בצדקה. גם הנתיבות משפט ⁶והמחנה אפרים בהלכות צדקה ובהלכות זכייה ומתנה (מחנה אפרים, הלכות צדקה סי' א', הלכות זכייה ומתנה סי' ח') סובר שלדעת הרמב"ם יש שיעבוד נכסים בצדקה . גם לדעת הרדב"ז (רמב"ם, הלכות מתנות עניים פ"ז הל' י') צדקה הנה בגדר חוב לעניים ויש שיעבוד נכסים בצדקה.

קצות החושן מביא גם אפשרות אחרת בדעת הרמב"ם: נתינת צדקה הינה בגדר מצווה בלבד. הכח לרדת לנכסיו בפניו הוא מצד כפייה במצוות. לכאורה קשה, למדנו שמכים אדם לקיים מצוות עד שיאמר רוצה אני. איפה מצאנו שגם יורדים לנכסיו ? נתרץ, עפ"י דעת הריטב"א (ריטב"א, קידושין יג: , מובא במחנה אפרים הל' ריבית סי' א), הר"ן (בבלי, כתובות דף נ. ברי"ף, ראה גם מחנה אפרים הל' ריבית סי' א) והרמב"ן(רמב"ן, ב"ב קע"ה:) ⁷הסוברים כי כמו שכופים ומכים אותו כדי שיקיים מצוות כך גם יורדים לנכסיו, בבחינת "עד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו". הסיבה שיורדים לנכסיו רק בפניו, הוא מכיוון שלא בפניו דיני כפייה אינם חלים. הסיבה שלדעת הרמב"ם לוקחים צדקה מהשוטה הוא לפי הכלל שראינו בכסף משנה ומובא גם ברש"י ובר"ן, בני אדם רוצים שיקיימו מצוות בממונם. סוברים כי זו היא דעת הרמב"ם, המחנה אפרים בהלכות ריבית (מחנה אפרים, הלכות ריבית סי' א') ור' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים, ב"ב סימן ה')⁸. ^{9 10}

הרב יעקב אריאל ( צהר גליון י"ט, אלול תשס"ד ) מקשה על שני ההסברים שהבאנו בטעם כפיית צדקה על שוטה, לדעתו החיוב של שוטה בצדקה הוא מעין מס המוטל על כולם ( כמו הדעה שהבאנו לעיל שהכפיה הוא מצד "צרכי העיר" ).

הבאנו לעיל את דעת הרשב"א הסובר שכופין אותו אך לא יורדים לנכסיו ליטול צדקה. הרשב"א מנמק את דעתו עפ"י הסוגיא שלנו: הלך למדינת הים לא יורדים לנכסיו לזון את בניו ולתת צדקה. מכאן שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו לצדקה. לדעת הרשב"א, הוא הדין שלא יורדים לנכסיו בפניו, לדעתו אין מקום לחלק בין ירידה לנכסים בפניו לירידה לנכסים שלא בפניו. לכן לדעתו מי שאינו נותן צדקה כראוי, כופים אותו אבל לא יורדים לנכסיו כלל. מכאן ברור שלדעת הרשב"א אין שיעבוד נכסים בצדקה.

הר"ן חולק ומקשה על הרשב"א, לדעתו אם יורדים לנכסיו שלא בפניו כל-שכן יורדים לנכסיו בפניו , והרי בדין שוטה ראינו שיורדין לנכסיו וזנים את בניו ונוטלים ממנו צדקה שלא בפניו ובוודאי ננהג כך גם בפניו אע"פ שיוצא "שלא לדעת" ( שוטה נחשב ליוצא "שלא לדעת" לעומת היורד למדינת הים הנחשב "ליוצא לדעת" ). לכן לדעת הר"ן יורדים לנכסיו בפניו אבל שלא בפניו אם יוצא "לדעת" ( יורד למדינת הים ) אפשר שלא יורדים לנכסיו ( שלא בפניו ). לדעת הר"ן (בבלי, כתובות דף יח. ברי"ף, מובא בקצוה"ח סימן ר"צ ס"ק ג') אין שיעבוד נכסים בצדקה, הסיבה שיורדים לנכסי השוטה לגבות צדקה הוא מכיוון שאנו מניחים שרצונו בכך. ראינו כבר שלדעת הר"ן יורדים לנכסיו בפניו מדין כפיה במצוות.

מתפקידו של בית הדין לאכוף את קיום מצוות התורה וחוקי המדינה על הציבור. לא נדרש שיהיה בית דין מוסמך (שו"ע, חו"מ סי' ב' סעי' א')¹¹

מה דינו של בעל קמצן שאינו נותן צדקה ואשתו מפרישה צדקה בלא ידיעתו ?

הערוך השלחן (ערוך השלחן, יור"ד סי' רמ"ח סעי' י"ג) עונה על שאלה זו וכותב שאם רב העיר קובע שהאישה לא חרגה מהשיעור שהיה ראוי לכוף את בעלה, רשאית לעשות כן. למה נפגע בקיום מצוות צדקה רק בגלל שבזמננו אין לנו את הכח לכוף. למרות שהכפייה הייתה צריכה להיעשות מדעתו וכאן האישה מפרישה צדקה שלא מדעתו, כיוון שהאישה נותנת צדקה בשיעור שבעלה מחוייב בו, אלא שאין ביכולתנו הכח לכוף אותו לכך, אנחנו דנים אותו לפי מה שהוא מחוייב, אפילו בלי ידיעתו. הערוך השלחן מביא גם את הנודע ביהודה הסובר אחרת ואוסר על האישה להפריש צדקה בלא ידיעת הבעל, ומיישב, שאולי בימיו של הנודה ביהודה היה עדיין כח ביד בית דין לכוף, משאין כן בימינו.

לסיכום אין צורך בבית דין מיוחד לכוף את מצוות צדקה. נדרש רק בית דין שיש לו את הסמכות המעשית לכוף מכח החוק.

כאן המקום לציין שבימינו אלו שאינם מקיימים מצוות נחשבים לאנוסים או עמי ארצות, ודיני כפייה לא חלים עליהם. דיני כפייה יחולו במצב שרוב ישראל מקיימים את התורה, ומי שאינו מקיים את התורה עושה זאת מתוך העזת פנים וזדון (חזון איש, יור"ד הל' שחיטה סי' ב' ס"ק ט"ז, מלמד להועיל אור"ח סי' כ"ט, שו"ת בני ציון ח"ב סי' כ"ג). כפייה היום יכול להתבצע רק מכוח "דינא דמלכותא דינא".

השאלה מתחלקת בין המתפרנס בדוחק והמתפרנס ברווחה.

אדם שאינו אמיד, דהיינו שמתפרנס בדוחק ( עי' מאירי ב"ב ט. להגדרת אמיד ) אין כופין עליו לתת צדקה. הפסוק "ופקדתי על כל לוחציו" (ירמיהו ל,כ ) נאמר על גבאי צדקה הממשכנים על הצדקה ( גובים משכון כערבון לגביית צדקה ) ממי שאינו אמיד ( בבלי ב"ב ח: ). כמו"כ כותב הטור (יור"ד סי' רנ"א ) שחייב להקדים פרנסתו לפני פרנסת אחרים. ואין אדם חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו שנאמר "וחי אחיך עמך" חייך קודמין לחיי אחיך. אך חיי העני קודם לכל מותרות של עצמו ( הרב קוק, אורח משפט או"ח סי' קכ"ח סעיף נ"ד).

אדם שמתפרנס ברווחה, מהו שיעור הצדקה שמחוייב בה ?

מובא בשו"ע (יור"ד רמ"ט,א; בדומה מופיע גם בטור וברמב"ם, הל' מתנות עניים ז,א;ז,ה):

         "[שיעור נתינת צדקה] אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו מצווה מן המובחר ואחד מעשרה מידה בינונית, פחות מכאן עין רעה."

הרב חיים קנייבסקי (דרכי אמונה, מתנות עניים פ"ז, סעיף כ"ד) והרב ואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק ב' סי' קכ"א,חלק ה' סי' קל"ג) סוברים שתקנת אושא (כתובות נ) "שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש" לא נאמרה במקום שהעניים מצויים ואין קופה ציבורית שדואגת לצרכיהם, במצב כזה אדם עשיר שידו משגת מחוייב גם ביותר מחומש, דעה זו מסתמכת על הבנה פשוטה בלשון השו"ע שהובא לעיל, ועל אחרונים רבים הסוברים כך.

אחרים סוברים שבכל מקרה אין לחייב אדם ביותר מעשירית או לכל היותר חומש, להלן נביא חלק מהסוברים כך¹³:

המהר"י קורקוס (הל' מתנות עניים ז, א) כותב: "...אם לא יספיק לעני חמישית ממונו שאינו חייב יותר... אז נקרא אין יד הנותן משגת ואינו חייב להשלים חסרונו."

בערוך השולחן (יו"ד רמט, ד) מובא: "אבל אם אין ידו משגת, כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך או שעניים מרובים יתן עד חומש או מעשר ואף שאין בזה די מחסורו הלא אי אפשר יותר ונראה דאף מי שאינו נותן מעשר מכל מקום מצוות הצדקה קיים אלא שלא קיימה כראוי."

בשו"ת אגרות משה (יו"ד סוף סי' קמג) מובא שהרמ"א והשו"ע חלוקים בכך: "...ובשו"ע מפורש שהמחבר סובר דבידו משגת מחויב ליתן כפי צורך העניים אף שהוא יותר מחומש... על כל פנים הרמ"א שכתב "ואל יבזבז יותר מחומש בצדקה", פליג וסובר שאסור... ודעת הרמב"ם והמחבר צריך עיון. על כל פנים למעשה, אין לבזבז יותר מחומש אם לא לחשש פיקוח נפש."

בניגוד לדעת האגרות משה, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' לד אות ב) מובא שאין מחלוקת בין הרמ"א לשולחן ערוך, וכך הוא כותב: "...דאם רצונו לחלוק היה כותב "ויש אומרים"... [גם] ראיתי בדרכי משה השלם [שכתב הרמ"א] שעל דברי המחבר בשו"ע "עד חומש מצווה מן המובחר" כתב למקור הדברים... "באושא התקינו המבזבז על יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות" שמע מינה דלא בא לחלוק על דברי המחבר אלא למלאות דבריו, דבאין ידו משגת אסור לבזבז, אבל בידו משגת יש לומר דמודה לדברי המחבר..."

אדם עני - מחוייב בסכום סמלי בלבד.

אדם בינוני - ניראה שבכל מקרה אין לחייבו ביותר מעשרה אחוז מהכנסתו.

אדם עשיר - יש הסוברים שכשהעניים מצויים עשיר מחוייב לתת יותר מחומש, יש הסוברים שרק ממידת חסידות יכול לתת יותר מחומש ויש הסוברים שבכל מקרה מלבד חשש פיקוח נפש אין לתת יותר מחומש הכנסותיו לצדקה.

מי שמתפרנס בדוחק אין כופין אותו לתת צדקה. יש מחלוקת בין הפוסקים עם כופין את מי שאינו נותן צדקה לפי הראוי לו.

עפ"י הבנה פשוטה של הסוגיה בכתובות בדף מט: ולדעת רוב רובם של הפוסקים (לפי הידוע לי, כל הפוסקים מהרמב"ם ואילך מלבד המהרשד"ם), כולל הפוסקים הקבועים שעל פיהם נקבע ההלכה, כופים בצדקה ויורדין לנכסיו בפניו. ביחס לירידה לנכסיו שלא בפניו יש מחלוקת בהבנת דעת השו"ע והרמב"ם. למסקנה, נראה שעל אף דברי המהרשד"ם עפ"י המהרי"ק שבדיני ממונות כאשר יש חזקה חוששים לדעת מיעוט, ניראה שלהלכה כופין ויורדין לנכסיו בפניו. לדעת הרשב"א כופין אך לא יורדים לנכסיו כלל.

יש מחלוקת אם הסיבה לכפיה נובעת מכך שהצדקה נחשב כחוב לעניים ויש שיעבוד נכסים בצדקה, ולדעת הריטב"א והמהר"ל מכיוון שלעניים יש צער בחסרונו, או שמא כופים מצד דין כפיה במצוות. למרות שמצוות צדקה היא מצוות עשה שמתן שכרה כתובה בצידה שאין כופין עליה, כיוון שבמצוות צדקה יש גם לאו, בית דין מצווים לאכוף את המצווה. לדעת הריצב"א במצוות עשה שמתן שכרן בצידן בית דין אינם נענשים על אי אכיפה, אך רשאים לכפות. לפי דעה אחרת בדעת הריצב"א, לא נענשים אך חייבים לכפות.

לדעות שיורדים לנכסיו לגבות צדקה, ניתנו טעמים שונים. לחלק מהדעות (עפ"י הגמרא בכתובות שיורדים לנכסי שוטה לגביית צדקה) צדקה הנה בגדר חוב, לכן יורדים לנכסי מי שאינו נותן צדקה כראוי מכיוון שכסף זה משועבד לעניים. מאידך לדעות הסוברים שצדקה אינו בגדר חוב ואינו משועבד לעניים, יורדים לנכסיו כהמשך ישיר למצווה לכפות אדם בגופו כדי שיקיים את מצוות התורה ותקנות חכמים, וכשם שכופים אדם בגופו כך גם יורדים לנכסיו וכופים אותו בממונו. ראינו שיש הסוברים שכופין בצדקה כחלק מצורכי העיר, כלומר חובה ציבורית המוטל כמס על הציבור. בכל מקרה הכפייה נעשית אך ורק ע"י בית דין באמצעות גבאי הצדקה, הדואגים לגבייה ולחלוקת הצדקה לפי הצורך.

מהו שיעור נתינה כראוי ? יש הסוברים שכאשר העניים מרובים ואין קופת צדקה שתטפל בצורכי העניים, העשירים מחוייבים להפריש אף יותר מחומש, אחרים סוברים שהעשירים מחוייבים להפריש רק עד חמישית מהכנסתם ויש הסוברים שבכל מקרה מלבד חשש פיקוח נפש אין חובה לתת יותר מעשירית מהכנסתו לצדקה. בכל מקרה אדם אינו מחוייב להפריש צדקה מהכנסה שדרושה לצורך מחייתו. מידה בינונית לאדם מהשורה להפריש עשירית מהכנסתו לצדקה.

אדם שנדר לתת לצדקה לפי רוב הדעות כופין אותו לקיים את נדרו. לדעת הרי"ף והמאירי עובר ב"בל תאחר" אך אין כופין אותו לקיים את נדרו.

כיצד צריכים לנהוג קהילות ישראל למעשה ? בהקדמה הבאנו את הרשב"א ומובא גם בב"י שהנושא נמצא במחלוקת, מסקנתם היא:

"אבל שורת הדין יראה לפי מה שיש לכל אחד ואחד שכולן חייבין לפרנס את העניים והחיוב לפי הממון שממנו מפרנסין אותם." נראה אם כן שהדרך הנכונה היא לנהוג בגביית צדקה כמס.

לאור מסקנה זו, נראה שיש מקום לקבוע מס כללי, דוגמת מס הכנסה, אשר יטפל בצורכי הסעד. הקריטריונים למס זה יהיו שונים מהקריטריונים לגביית מס הכנסה, כיוון שלא מדובר פה על שירותים שאזרחי המדינה מקבלים, אלא בעזרה לזולת. הקריטריונים אם כן יהיו רק בהתאם ליכולת הנותן . ההקצעה תהיה לפי יכולת הציבור לתת, לכן לא יווצרו וויכוחים תמידיים ביחס לחלקו של סעיף הסעד בתקציב המדינה. גביית הצדקה מהפרט צריכה להיות מעט נמוכה מהסכום הנדרש ממנו, כדי לאפשר לכל אדם לתת חלק מכספי הצדקה שלו באופן אישי (בבלי נדרים סה: - "כל הנופל אינו נופל לידי גבאי תחילה"), כאשר המחוייבות שלו הוא קודם כל כלפי קרובי משפחתו העניים (בבלי ב"מ עא., רמב"ם מתנו"ע ז,יג).

צריך שהצדקה תינתן בסבר פנים יפות, מבלי לבייש את המקבל (רמב"ם מתנו"ע י,ד). מינוי הרשויות כאחראיים לחלוקת הצדקה בעייתית, כפי שכותב הראי"ה (עין איה מס' ברכות ט,קיז) "הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים – בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו, לא ע"י שמשים ופקידים שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה, ורבות יהיה העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרשיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת...תנאים שונים, כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחבירו והרבות חותמים ומסכימים. כי אם... כיס צדקתו היה קרוב מאוד למעשה, שלא תיפול רוחו של המקבל...". לכן יש אולי מקום לגבות את הכספים על ידי הרשויות, אך חלוקת הכסף צריכה להיעשות ע"י אנשים רגישים המתאימים לכך. כמו"כ החוקים ודרכי החלוקה חייבים לגלות רגישות מירבית לנזקקים.

הערות:

1. מסביר רש"י אם לא רצה במתנה תן לו בהלוואה. ראוי לציין כי לדעת הרמב"ן ההלוואה היא מצווה נפרדת.
2.המנחת חינוך (מצוה תע"ט) כותב שלולי דברי רבותינו היה אומר שמתן השכר הולך על טובת הלב ולא על עיקר הצדקה שכתוב "נתון תתן...ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך". גם במצות צדקה יש כמה מקראות ורק באחת מהם מוזכר שכר, לכן מצות צדקה לא נחשב כמצוה שמתן שכרה כתוב בצידה.
3.אמיד, אין הכוונה דווקא לעשיר אלא כל מי שיכול לפרנס את בניו ברווחה נחשב לאמיד. לדעת נתיבות המשפט ( מובא בתחומין א' עמ' 268 ) ההגדרה יכולה להשתנות, לכן ביחס לבנים אמיד נקרא מי שאיננו עני, לעומת זאת לגבי אחרים, צריך שיהיה אמיד גמור כדי שנוכל לכפות אותו.
4.הש"ך סובר שצריך להודיע לו, אבל אם אין אפשרות להודיע יורדין לנכסיו שלא בפניו שלא גרע דינו מלווה שבתנאים מסויימים יורדים לנכסיו שלא בפניו, ולפי הדעות הסוברים שיורדין לנכסי האב שלא בפניו לשכור מלמד לבנו (רמ"א, יור"ד סי' רמ"ה ס"ד). הקצות ( סי' ר"צ, - יובא בהמשך ) והבית מאיר מקשים וחולקים על הב"ח והש"ך, הרי לדעת השו"ע (יור"ד סי' ע"א סע' ב') והרמב"ם (אישות פי"ב הל' י"ז – יובא בהמשך ) אב שירד למדינת הים לא זנים את ילדיו מנכסיו גם אם הוא אמיד. לדעת הבית מאיר אי אפשר להשוות לתלמוד תורה כי בת"ת האב מחוייב תמיד גם אם אין לו כדי פרנסתו. הקצות כותב שאי אפשר להשוות לת"ת כי בצדקה אולי נותן במקום אחר. ערוה"ש ( יור"ד סי' רמ"ח סעי' ו') מתרץ שכוונת הב"ח והש"ך לצדקה הקצוב שהיה נותן באופן קבוע ואין סיבה שלא להמשיך ולגבות אותו גם שלא בנוכחותו.  המהר"ם שי"ק  (יור"ד סי' רכ"ט) מתרץ, אולי כוונת הב"ח והש"ך למקרה שנסע לאחר שחייבו אותו בצדקה. במקרה כזה גם הרמב"ם והשו"ע יודו שיורדים לנכסיו שלא בפניו. לענ"ד נראה כך כי הב"ח בעצמו באה"ע סי' ע"א כותב שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו.
5.יש החולקים (מחנה אפרים הלכות צדקה סי' א', שו"ת אבני נזר יור"ד סי' קס"ז ) וסוברים שחוב של אדם שהחל לאחר שנשתטה, החוב בטל כי שוטה פטור מהמצוות. הרב אלישיב שליט"א (ספר הערות להרב אלישיב שליט"א על כתובות, דף מ"ח) חולק ומסביר ( לפי הדעות הסוברים שצדקה הנה בגדר חוב ) שבצדקה החוב של השוטה תופס בכל מקרה, על אף שלכאורה שוטה פטור מן המצוות, כיוון שהחוב חל על הממון ולא על השוטה, בדיוק כמו מעשרות של גידולי אדמה שמפרישים אותם גם מפרות של שוטה, וחיוב מעשר כספים הוקש למעשרות של גידולי אדמה שכן הבסיס הרעיוני דומה בשניהם, דכתיב  בספרי "עשר תעשר את כל תבואת זרעך... אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנלן ? תלמוד לומר את כל".
6.הנתיבות משפט מחלק בין צדקה שחייב לתת ובית דין כופין עליו שהוא בגדר חוב, לבין נודר לצדקה שאינו בגדר חוב
7.בניגוד לרוב הדעות לדעת הרמב"ן, האפשרות לשעבד נכסים אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים. מכאן ברור שלדעת הרמב"ן צדקה אינה בגדר חוב ואין שיעבוד נכסים בצדקה
8.הגר"מ פיינשטיין ( סי' קמ"ט, הובא לעיל ) חולק ופוסק שמכים אותו עד שיאמר רוצה אני אבל לא יורדים לנכסיו.
9.לדעת ר' אלחנן ווסרמן  הרמב"ם אינו סובר שיש שיעבוד נכסים בצדקה. הרמב"ם כותב שמכים אותו מכת מרדות עד שיתן צדקה, הרי גם בלי שנכה אותו אנו יכולים לרדת לנכסיו. לכן מסביר ר' אלחנן ווסרמן שלדעת הרמב"ם נדרש הסכמת בעל הממון, רק לאחר שהכו אותו והביע את הסכמתו ניתן לרדת לנכסיו.
10.הר"ן והרמב"ם חולקים ביחס לירידה לנכסיו של מי שנסע למדינת הים, על פי הגמרא ראינו שלא מפרנסים את ילדיו מעל גיל 6. לדעת הר"ן ודעות נוספים (בבלי, כתובות דף יח. ברי"ף. רמ"א אבן העזר, סי' ע"א סעי' ב'), הגמרא מדברת על אדם שאינו אמיד אבל אדם אמיד שכופים אותו לזון את בניו, קרוב לומר כי גם במקרה שלנו יורדין לנכסיו ומפרנסים את ילדיו אף שלא בפניו. לדעת הרמב"ם ורוב הדעות (רמב"ם, הלכות אישות פי"ב הל' י"ז. אבן העזר, חלקת מחוקק ובית שמואל, סי' ע"א סעי' ב') לעולם לא יורדים לנכסיו שלא בפניו, גם אם הוא אמיד לא יורדים לנכסיו לצורך פרנסת ילדיו שלא בפניו. לכאורה אם לדעת הרמב"ם צדקה הינו בגדר חוב ויש שיעבוד נכסים בצדקה והטעם שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו הוא מפני שאולי הוא עושה צדקה במקום אחר, במקרה של אדם אמיד שכופין אותו לזון את ילדיו, היה מקום לומר שיורדין לנכסיו אף שלא בפניו, כדי לקיים את חובתו כלפי ילדיו גם אם הוא מקיים מצות צדקה במקום אחר. לכאורה יש מכאן ראיה שלפי הרמב"ם צדקה אינו בגדר חוב  ואין שיעבוד נכסים בצדקה, ולכן לא ניתן לרדת לנכסיו שלא בפניו, גם אם הוא אמיד שכופים אותו לפרנס את ילדיו. יש לתרץ כי גם הר"ן כותב רק ש"קרוב לומר כן" דהיינו, הר"ן אומר שכך נראים הדברים, אך אינו פוסק כן באופן חד-משמעי. ולענ"ד נראה שאולי לדעת הרמב"ם אם הוא מקיים מצוות צדקה לאחרים, לא חל עליו דין כפייה לגבי ילדיו, גם אם הוא אמיד, או אולי אומרים שלא מחלקים בין המקרים, ומכיוון שנקבע שיורדים לנכסיו רק בפניו לא מחלקים בין המקרים, ועיין בספר יד מלכים (יד מלכים,  עמ' תכ"א – תכ"ב (תשס"ז)) המביא טעמים נוספים שלא יורדים לנכסיו שלא בפניו וטוען בין היתר שאז אין לאדם כוונה בקיום המצווה. עיין גם במחנה אפרים הלכות צדקה סימן א' ששואל שאלה דומה.
הר"ן (בבלי, כתובות דף יז.  ברי"ף) מקשה על הרמב"ם הסובר על פי ספר "הלכות ישנות" שלגבי שוטה נוטלים ממנו בושם וצדקה, ולגבי מי שהלך למדינת הים לא נוטלים לא בושם ולא צדקה. הרי במחלוקת רב יוסף ורב חסדא הלכה כר' חסדא ואם כן "דבר אחר" במי שנסע למדינת הים הוא בושם, לכן אצל מי שנסע למדינת הים לא נותנים לא זה ולא זה. אבל אצל שוטה למה לא נפרש כמו שפירשנו במי שנסע למדינת הים, ש"דבר אחר" הוא בושם, לכן ניטול מהשוטה בושם לאשתו אך לא ניטול ממנו צדקה.הלחם משנה מסביר שהמחלוקת סביב מהו "דבר אחר" קיים רק במקרה שירד למדינת הים, אבל לגבי שוטה כולם יודו שמדובר בצדקה. במקרה שירד למדינת הים הגמרא כותבת בפירוש שלא זנים את ילדיו. אם לא נותנים צדקה לילדיו ברור שלא נוטלים ממנו צדקה לאחרים, לכן כאן רב חסדא סובר ש"דבר אחר" הכוונה לבושם. רב יוסף שסובר שגם בירד למדינת הים הכוונה לצדקה יתרץ, אילו לא היינו מוסיפים "ולא דבר אחר" היינו חושבים שלא זנים את ילדיו רק אם הוא אינו אמיד, אבל אם הוא אמיד גם בירד למדינת הים זנים את ילדיו ( כדעת הר"ן). כיוון שהוספנו שלא נוטלים ממנו צדקה לאחרים וכאן ברור שהכוונה הוא גם לאמיד, כי אחרת אין בזה שום חידוש. גם כשהגמרא אומרת שלא זנים את ילדיו הכוונה גם לאמיד ( כדעת הרמב"ם ).
11.(דהיינו שקיבלו סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו. בתנאים מסויימים ניתן לחדש את הסמיכה.) לדעת התוספות (סנהדרין דף ב: ד"ה ליבעי), נראה שכדי לכפות על המצוות נדרש בית דין סמוכים, וכן כתבו קצות החושן (קצוה"ח סי' ג' סעי' א') והב"ח (ב"ח, סי' א' אות ג' ). המנחת חינוך (מנחת חינוך, מצווה תקנ"ח ד"ה ונראה לי) כותב שנדרש בית דין סמוכים רק כדי לכוף את מי שעובר על מצוות עשה בשב ואל תעשה ( שעובר על איסור ע"י אי-עשיה ) , אבל מצוות לא תעשה חמורים יותר, ומצווה על כל ישראל לכוף אותם. לדעת המנחת חינוך במצוות צדקה שכלול בו גם מצוות לא תעשה, אין צורך בבית דין מיוחד, וגם היום בית דין יכולים לכוף על הצדקה. לדעת ים של שלמה (ים של שלמה, ב"ק פ"ג סי' ט')  נתיבות המשפט (נתיבות המשפט, סי' ג' במשה"א ביאורים) והחת"ס (חתם סופר, חו"מ סי' קע"ז אות ג') בתנאים מסויימים גם היחיד יכול לכפות על קיום המצוות. לענ"ד יש נפקא מינא, אם החיוב הוא מצד כפיה במצוות לפי חלק מהדעות יידרש בית דין סמוכים לכוף. מאידך אם צדקה נחשב כחוב ויש שיעבוד נכסים בצדקה, לכל הדעות לא צריך בית דין סמוכים. יתכן שקצות החושן לא מזכיר בית דין סמוכים בהתייחסותו לכפייה על הצדקה, כי לדעתו יש שיעבוד נכסים בצדקה.
12. בע"ה בניסן השנה יפורסם בכתב עת "המעיין", כרך מ"ט גליון ג, מאמר ארוך שכתבתי בנושא זה.
13. יצויין שפוסקים רבים כגון, האור זרוע הל' צדקה סי' יג, המאירי אבות א,ט"ז, הברטנורה פאה א,א , ר"ש סיריליאו בירושלמי פאה ושו"ת חת"ס יור"ד סי' רכ"ט מביאים את תקנת אושא בפשטות, מבלי להזכיר יוצאי דופן.

---