מצוות כיבוש ארץ ישראל ויישובה
(עיון במקורות)
יהודה מוריאל
בשדה חמד סיון תשל"ז
הקשר בין ארץ ישראל ועם ישראל
הברית
הברית מקבלת את אישורה בחוליה השלישית של האבות - יעקב - בצורת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. פתרון הסולם הוא בדברי יעקב: אכן יש ה' במקום הזה. הווה אומר: הארץ הזאת היא האשנב, אשר דרכו יביט האדם כלפי מעלה וידרוש את אלוהי הארץ הזאת, שהוא אלוהי העולם.
הברית היא כאמור ברית עולם. "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד). כיצד אפשר לחייב בברית את הדורות הבאים, שאינם פה עמנו היום? ממשותו של החיוב הזה אינה אלא בממשותה של הארץ המהווה גורם מרכזי בברית.
"ואת אשר איננו פה עמנו היום, והם הדורות הבאים, ולפיכך צריך שתודיעם, שמתנת הארץ וזולתה הייתה לכם על תנאי קיום הברית ובאותו התנאי בעצמו יירשו מכם" (בפירושו של ספורנו שם).העם שאינו רוצה בשום פנים להינתק מהארץ הזאת, הריהו מעיד בכך, כי הוא עדיין קשור לברית.
הקשר שלנו אל ארץ ישראל נובע אפוא מהברית שכרת ה' את אבותינו ואתנו לכל הדורות. מבחינה זו אין כל יכולת לנתק את הזיקה הפורמלית. ואולם כלל חשוב נקוט בידינו בפשוטם של המקראות, והוא - שבמערך היעודים האלוהיים יש צורך חיוני והכרחי בשותף ליעוד, שהוא הוא הנושא שלו, וזהו העם עצמו לפי מעשיו. אברהם - ראשון האבות, הוא גם הראשון שהמקרא מעיד על אמונתו בה': והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו). אברהם קבל הבטחה מפורשת, שיקום זרע מבורך, אשר יירש את הארץ הזאת. ואברהם האמין לא סמך על נס אלא שלח את עבדו, השביע אותו, שלח מתנות, ועשה כל מה שאפשר לעשות - כדי לקחת אשה לבנו ליצחק מבני משפחתו. נכדו יעקב קבל את ההבטחות המפורשות ביותר, הן בברכת אביו לפני צאתו לחרן, והן בחלומותיו, שבהם נשנו ההבטחות הללו מפי הגבורה. ובכל זאת, לפני פגישתו עם עשו: ויירא יעקב וייצר לו וכו', והתכונן אז לשלשה דברים - לדורון לתפילה ולמלחמה - מבלי לסמוך על הנס. הווה אומר: יעוד והבטחה אין פירושם פסיביות, אלא יעוד זו שליחות, ונושא השליחות הזאת צריך להוכיח במעשיו האקטיביים, שהוא ראוי ומסוגל למלא שליחות זו. מצד אחד - הבטחת הקב"ה היא הבטחה מוחלטת, אבל באיזה דור תתקיים הבטחה זו, הדבר תלוי במעשי אותו דור. (באופן דומה יש לפרש - בעקבות רשב"ם את הפסוק דברים ז, יב: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך"). זאת ועוד: התגשמות הברית והחסד שהבטיח ה' לעמו - מתקיימת על ידי מעשיהם של בני אדם "הממציאים" את עצמם להשגחה האלוהית כמכשירי הגשמה. פסוקים מעניינים בהקשר זה ראה בספר מלכים ב, פרק יד, מפסוק כג עד הסוף. ירבעם בן יואש היה רשע גמור, אבל מכיוון שהוא המציא את עצמו ככלי הגשמה להשגחה אלוהית, ולכן - ויושיעם ביד ירבעם בן יואש.
הקשר שלנו אל א"י הוא גם בבחינת יעוד וגם בבחינת מצווה המוטלת עלינו. וכאן עומדת לפנינו השאלה: מהי בחינתה הפורמלית של המצווה הזאת - להיות שותפים בהגשמת היעוד, דהיינו כיבוש הארץ וירושתה? האם זו מצווה מפורשת בתורה, בבחינת קום ועשה? למי נועדה המצווה הזאת? האם מחייבת אותנו המצווה הזאת גם היום? בברור השאלות הללו נעסוק על פי המקורות הבאים.
נתחיל שוב בדברים שנאמרו אל אבי האומה העברית, בראשית יג, יד-יז:
"וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה; כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם; ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה; קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה".ובכן גם כאן הבטחה מפורשת, הבטחת זרע והבטחת הארץ. אכן בתוך דברי ההבטחה מופנית הדרישה לאברהם, שיעשה גם הוא מעשה, אשר יסמל את מימושה של ההבטחה: קום התהלך בארץ וכו'. ושוב אנו עומדים בפני השאלה: מה משמעותה של הדרישה הזאת? האם הסמליות שבהליכה לאורך הארץ ולרוחבה - יש בה משום אקט פורמלי של תפיסת חזקה בארץ המובטחת, ותפיסה זו היא בעלת תוקף משפטי, או אין כאן אלא סמל נבואי בלבד, סימן להתגשמותה של הנבואה בעתיד?
נפנה אל הדברים שבתרגום (יונתן): "קום טייל בארעא ועבד בה חזקתא לארכא ולפתיא ארום לך אתנינה".
ובעברית: קום התהלך בארץ ועשה בה חזקה לארכה ולרחבה כי לך אתננה. משמע שלדעת המתרגם יש בהליכה זו משום "קנין חזקה".
זוהי גם דעת חז"ל בתלמוד. בבלי בבא בתרא דף ק' ע"א:
"דתניא (בקנין שדה): הלך בא לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אין הילוך כלום עד שיחזיק. אמר רבי אלעזר מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. ורבנן? התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי".אף על פי שחכמים ורבי אליעזר חולקים בדבר ההלכה, אם הילוך מועיל לקנין, הרי לגבי אברהם גם חכמים מודים, שמשום חביבותא דאברהם היה בהילוכו משום קבלת הארץ לרשותו, ובכך הוריש אברהם את הארץ לבניו.
גם לדור הכובש את ארץ כנען נאמר - דברים י"א, כד:
"כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם".וזו ההבטחה שניתנה גם ליהושע - יהושע א' ג:
"כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה".מכתובים אלה ואחרים (השוה גם יהושע יד, ט; כד' ג) אנו למדים, כי קנין ירושתה של הארץ תלוי בצעדיו של העם היורש, שכף רגליו צריכה לדרוך בכל מקום שהובטח לו על ידי ה'. ונראה לנו לפרש, כי זו הייתה גם השליחות שהוטלה על שנים עשר ראשי השבטים, שנשלחו ממדבר פארן לתור את ארץ כנען. לפי המסופר בספר דברים (א' כב) בקש העם לשלוח מרגלים: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר. את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן".
אך בספר במדבר, יג, א ואילך אנו קוראים:
"וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם".במקום אחר (עיונים במקרא לספר במדבר, עמ' 27-28) השתדלנו להוכיח, כי ספר במדבר נמסר על שליחות שונה לגמרי מזו שהעם ביקש, לפי ספר דברים. מטרת השליחות הייתה - לתור את ארץ כנען. זהו כאן הכינוי היחיד לפעולתם של האנשים, אשר שלח משה, והוא נמצא בפרשה זו שתים עשרה פעם. המובן המשותף להוראת המלה תור שבכל המקראות שבהם היא מופיעה, הרי זו ההליכה בכיוונים שונים, סביב לשטח כל שהוא, לשם ברירת מקום מתאים. אין אנו מוצאים במקרא את המלה הזאת במובן ריגול לשם כיבוש, וגם בפרשת שלח אין היא באה להורות על כך.
הוכחה לדעה זו נוכל למצוא בכתוב אחר, היחיד במקרא, נוסף על פרשת שלח, שבו מדובר על פעולה זו - לתור את ארץ כנען. לא רק שנים עשר אנשים, אשר שלח משה על פי ה', תרו את הארץ, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, תר אף הוא את הארץ. וכך אומר הנביא יחזקאל כ', ו:
"ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות".והמדרש - במדבר רבה כג' - מוסיף:
"אמר הקב"ה: חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, ולמה? שאני תרתי אותה".ארץ כנען היא הארץ, אשר בחר ה' מבין כל הארצות ויעד אותה לעמו. אותה המטרה עצמה מוטלת עתה על שנים עשר נציגי שבטי ישראל. גם הם יתורו את הארץ לארכה ולרחבה, ויקבעו בבחירתם את אשר קבע ובחר התר הראשון יתברך: ארץ זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. אין כאן פעולת סתר, אלא מטרה גלויה ונכבדה, ולמענה יש לשלוח אנשים נשואי פנים, נציגי כל שבט ושבט. מטרת השליחות היא, שהעם כולו - באמצעות שנים עשר נציגיו - יקבע ויאשר לדורות, כי ארץ זו, אשר נבחרה על ידי ה' היא גם ארץ הבחירה של עם ה', ובה הוא רואה את נחלתו. משמע שגם "פרשת המרגלים" משתלבת במגמה הברורה של התורה להדגיש את ערך מעשיו של העם, שבהם יוכיח את נכונותו לקבל לידיו את הארץ.
הפסוק המרכזי בתורה, שממנו נלמדת מצווה זו, הריהו בסוף ספר במדבר, פרק לג', פסוק נג:
"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה"רש"י מפרש: והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה, ואזי - וישבתם בה. רש"י מפרש אפוא את המלה והורשתם במובן של גירוש. לפי פירוש רש"י החלק הראשון - והורשתם את הארץ - אינו צו חדש, שכן כבר נאמר בפסוק נב' והורשתם את כל יושבי הארץ וגו', אלא זהו תנאי שבו תלוי קיום ההבטחה - וישבתם בה; הכתוב כולו, לפי פירוש זה, כולל תנאי והבטחה, ואין בו כל ציווי.
לעומת רש"י כותב רמב"ן:
"והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. על דעתי זו מצוות עשה היא; יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה.. בכאן נצטווינו במצווה זו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים - בואו ורשו את הארץ. אבל רש"י פירש: והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה. ומה שפירשנו הוא העיקר".רמב"ן חולק אפוא על רש"י בשני דברים: בפירוש המילה והורשתם, וממילא גם במובנו התחבירי של הפסוק. לדעת רמב"ן - והורשתם כאן הוא כמו בואו ורשו, כלומר הפעיל (להוריש) במובן הבנין הקל (לרשת); (והשוה בדומה לכך שופטים יא, כד: את אשר יורישך - ינחילך - כמוש אלוהיך, ועוד). בהתאם לכך לא נוכל לראות בחלקו הראשון של הכתוב תנאי לחלקו השני - וישבתם בה - שכן הירושה והישיבה תהליך אחד הם, וממילא יש לראות בכל הכתוב הזה צו של ירושה על ידי ישיבה! רמב"ן מחזק את דעתו ומדגיש אותה באומרו: ומה שפירשנו הוא העיקר! ואמנם גם ההנמקה שבפסוק - כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה - משמשת סיוע רב לדעת רמב"ן. הפירוש הנראה לעין בחלק זה של הכתוב הוא: זוהי מתנתו המיוחדת של ה', שניתנה לכם, ועליכם לקבל אותה לידיכם! משפט זה משתלב יפה בחלקו הראשון של הכתוב, אם נפרש אותו בהתאם לדעת רמב"ן: והורשתם את הארץ וישבתם בה - ואל תמאסו בנחלת ה' - כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה.
למדנו אפוא מדברי רמב"ן, שבכתוב שלפנינו משמיעה לנו התורה מצווה מפורשת, מצווה לשעתה ומצווה לדורות, והיא מצוות הירושה והישיבה בארץ ישראל. והנה רמב"ם ספר המצוות אינו מונה מצווה זו בין תרי"ג המצוות. ושם ב"השמטות" משלים רמב"ן - לפי דעתו - כמה מצוות "ששכח אותן הרב".
נבדוק כמה מפרטי המצווה על פי עיקרי דבריו:
"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה..."לדעת רמב"ן מצווה התורה לרשת את הארץ, כלומר - מהרגע שקבלנו אותה לידינו הרי זה מחייב אותנו להחזיק בה ולא לעזוב אותה בידי אחר, או להפקירה לשממה. ומכיוון שזוהי מצווה שהתחילה בשעת הכיבוש הראשון, ומאז אין לה הפסק, הרי ממילא - אם מתוך איזו סיבה שהיא, אנו גולים מהארץ, מצווה זו מחייבת אותנו לעשות את כל אשר בידינו כדי לשוב אליה ולרשת אותה מחדש. מתוך תפיסה זו של רמב"ן מתקבלת מסקנה חשובה ביותר לגבי עונש הגלות, שהתורה מדברת עליו. עונש זה בא עלינו מאת ה' בגלל חטאינו, אך אין פירושו, שעלינו לקבל אותו כגזרה מוחלטת ולשבת בחיבוק ידים. בין צעדי התשובה שעלינו לעשות, אנו צריכים גם לתקן את חטא הגלות ולשוב לרשת את ארץ אבותינו. למה הדבר דומה? לאדם שנענש בייסורי מחלה בגלל עוונותיו. האדם הזה צריך לפשפש במעשיו ולדעת על מה באו עליו הייסורים, ויחד עם זאת - לעשות את כל אשר ביכולתו כדי להירפא ממחלתו.
"ופרט אותה להם במצווה הזה כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר בשפלה ובנגב ובחוף הים וגו' יניחו ממנה מקום..."ובכן לדעת רמב"ן, מצוות הכיבוש שנאמרה לדור הראשון מחייבת את כל הדורות הבאים - באותו ההיקף עצמו. לשם כך מפרטת התורה (דברים א', ז) את כל גלילות הארץ, כדי לציין בכך את שלמות המצווה, המקיפה את כל חלקי ארץ ישראל מערבה לירדן. להלן מביא רמב"ן ראייה מאותו הדור הראשון, אשר בעוון המרגלים - לא קיימו את המצווה, ונאמר להם: "ותמרו את פי ה'" (דברים א', כו), שזו היא מצווה מפורשת ולא יעוד והבטחה.
"וכן אמרו בספרי (דברים יא): כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה, אמר להם כל המקומות שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הם שלכם, או רשות בידם לכבוש חוץ לארץ עד שלא יכבשו את ארץ ישראל? תלמוד לומר וירשתם גויים גדולים ועצומים ואחר כך כל המקום וכו'. ואמרו: ואם תאמר מפני מה כיבש דוד ארם נהריים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוץ לארץ, והוא לא עשה כן; הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות".להבנת דברי רמב"ן נביא את המדרש בספרי בשלמותו, על דברים יא', כג-כד (פיסקא נא):
"כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל, הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון (כלומר: באותו פסוק עצמו ניתנו גבולותיה הרחבים של ארץ ישראל - מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם; ומה צורך בתוספת המלים - כל המקום אשר תדרוך וכו'). מה תלמוד לומר כל המקום אשר תדרוך? אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו הרי הוא שלכם; או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם - ואחר כך - כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוצה לארץ. (בפסוק כג שם נאמר: והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם. הרי שפסוק זה מדבר בכיבוש הגויים היושבים בארץ ישראל. ורק בפסוק הבא אחר כך, פסוק כד: כל המקום אשר תדרוך וכו', הבא להרחיב להם את רשות הכיבוש גם מחוצה לארץ. ואם כן התנאי הוא - כיבושה של כל ארץ ישראל לפני הכיבוש בחו"ל). הרי שכבשו בחוצה לארץ, מנין שהמצוות נוהגות שם (הכוונה היא למצוות התלויות בקרקע: תרומות מעשרות וחלה)? הרי אתה דן: נאמר כאן יהיה, ונאמר להלן יהיה, מה יהיה האמור להלן מצוות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם (בשני הכתובים נמצאת המלה יהיה לגזירה שווה: מן המדבר והלבנון והו' - יהיה גבולכם; כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה). ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהריים וארם צובא ואין מצוות נוהגות שם? (בסוריא אין חיוב בתרומות מעשרות וחלה מן התורה, אלא מדרבנן בלבד) אמרת: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבוש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהריים וארם צובא, ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין (מקום מרכזי - עיר בירה) לא הורשת! היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהריים וארם צובא?"! עד כאן דברי הספרי.רמב"ם בהלכות תרומות פרק א' הלכה ג' אומר:
"הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן. אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחו"ל לכל דבר, כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חו"ל ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעת עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות, היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר, והארצות שכיבש דוד הן הנקראין סוריא".על כל פנים מביא רמב"ן את הספרי כהוכחה לדעתו שמצוות הכיבוש חלה גם על דוד, ומכיוון שכך, לא מצאנו לה גבול בזמן, והיא מחייבת בכל הדורות. נמשיך דברי רמב"ן:
"ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו (כתובות דף קי' ע"ב): כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר (שמואל א', כו' יט): כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים, וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצוות עשה הוא, שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה".כאן נקודה חשובה מאד בדבריו. אין זו רק מצווה כללית, המוטלת על העם כולו, אלא זוהי מצווה אישית, שכל יחיד ויחיד חייב בה. הרב ישראלי בספרו "ארץ חמדה", מע' יא' מסכם את דעת הרמב"ן בנקודות הבאות:
א) החיוב הוא גם בכיבוש וגם בישיבה, כלשונו: שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה.
ב) חיוב זה קיים לדורות על שני חלקיו. כלשונו: נצטווינו בכיבוש בכל הדורות, דירת ארץ ישראל וכו', הכל הוא ממצוות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן היא מצוות עשה לדורות.
ג) החיוב הוא אישי ומוטל על כל אחד בתור מצווה פרטית, כלשונו: מתחייב בה כל אחד ממנו, ואפילו בזמן הגלות.
הרמב"ם, כאמור, אינו מונה מצווה זו בין תרי"ג המצוות. אין להניח שמתוך "שכחה" השמיט אותה, ובוודאי יש לו בעניין זה שיטה אחרת, אך אין הוא מגלה את דעתו בדבר זה. בהלכות מלכים פרק ה' מביא רמב"ם את הדינים בעניין מלחמות המוטלות על מלך ישראל, והוא כולל בה גם את עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. וכן הוא מביא מאמרי חז"ל על מצוות הישיבה בא"י, כגון: לעולם ידור אדם בא"י ואפילו בעיר שרובה עכו"ם ועוד. ובכל זאת אין הוא מונה את המצווה בין המצוות, ומכאן שלדעתו אין זו מצווה החלה עלינו מדאורייתא.
בהסבר דעת הרמב"ם עוסק ר' יצחק ליאון (מחכמי איטליה מלפני 400 שנה בערך) בעל "מגילת אסתר", והנה עיקר דבריו:
"מצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה אלא בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם. אבל לאחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח".בעל "מגילת אסתר" מסתמך על הנאמר במסכת כתובות, קיא', ע"ב, על שלשת הכתובים מספר שיר השירים: בפרק ב' פסוק ז: השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפוץ; ג', ה - אותו הפסוק עצמו; ה', ח: השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני. בגמרא גם מובא מאמר בשם ר' יוסי בר חנינא "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת השביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי". מכאן שואב בעל "מגילת אסתר" את דעתו, כי מלחמת כיבוש ארץ ישראל הייתה מלחמת מצווה, כל זמן שלא היינו משועבדים לאומות. עם השעבוד והיציאה לגלות - בטלה המצווה בגלל שלוש השבועות.
כמו כן הוא חולק על מצוות ישיבת ארץ ישראל בימינו. המצווה הזאת הייתה בשעה שבית המקדש קיים, אבל עכשיו אין מצווה לדור בה. ראיה לדעתו זאת הוא מביא בתוספות בגמרא שם, דף קי' ע"ב, ד"ה הוא אמר לעלות - "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים; והיה אומר רבנו חיים דעכשיו אינו מצווה לדור בא"י, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין, דאין אנו יכולין ליזהר בהן ולעמוד עליהם". וכן נאמר שם בגמרא בשם רב יהודה:
"כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז', כב): בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה'. "ואם היה מצווה בדירת א"י בכל הזמנים איך יבוא נביא אחר משה לסתור את דבריו וכו'".ואשר למאמר בספרי על התנאים שבכו וקרעו בגדיהם וכו' - לדעת ר' יצחק ליאון - בכו על שלא היה בידם לקיים מקרא זה, לפי שהיה הבית חרב היו בוכים.
עיקר ראייתו של בעל "מגילת אסתר" בנויה על שלוש השבועות הנ"ל, ואולם דבריו נדחו על ידי גדולי ישראל בדורות קודמים ובדורנו (ראה באריכות שקלא וטריא בספרו הנ"ל של הרב ישראלי). התשובה העיקרית היא בכך, שהשבועה שלא יעלו בישראל בחומה, היא רק שלא יעלו יחד ביד חזקה (רש"י בתלמוד שם). ובכן אין השבועה הזאת חלה כלל על יישובם של ישראל בארצם ברשיון האומות ובדרכי שלום. ומאחר שהתיישבו בארץ מבלי "לעלות בחומה" - הרי זכותם של היהודים היושבים בארץ ישראל להקהל ולעמוד על נפשם, כדי להינצל מיד אויבים הרוצים להשמידם. זוהי מלחמת מצווה אליבא דכל הדעות ואין כאן כל עניין לשבועות הנזכרות בגמרא. ואולי מותר לראות בשלוש השבועות קשר אחד, שהן קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. בשואה האיומה שבדורנו, שלא הייתה כדוגמתה בכל תולדותיהם של בני האדם, הוכיחו רוב אומות העולם, גם "הנאורות" שבהן, את יחסן לישראל. מהן שנהגו בעצמן באכזריות של חיות טרף, ומהן שנהגו בכוונה ב"שב ואל תעשה", כסגירת גבולות, ובכך נעשו שותפים לפשע האיום. הפרה ברוטלית כזאת של השבועה השלישית ביטלה ממילא את תקפן של שתי השבועות האחרות...
ואשר לראיות האחרות בדברי בעל "מגילת אסתר" נביא את דבריו של רבנו ישעיהו הלוי איש הורוויץ (השל"ה הקדוש, מובאים בליקוטי של ר' ישעיהו ברנשטיין בספרו "מפי ראשונים ואחרונים" עמ' מ') "מה שאמרו התוספות בשם הרב רבי חיים, דעכשיו אין מצווה לדור בא"י... דברי הר"ח הם דברי יחיד, וגם לא מסתבר טעמו וכו'". ואשר לראיה מדברי רב יהודה - כל העולה מבבל לא"י וכו', הרי אין ספק שלפי פשוטו של מקרא יש לקבל את דעת רב זירא, כנגד דעת רב יהודה, שעלה לארץ ישראל, וכפי הנראה פירש את המקרא בהתאם לנאמר בגמרא שם: ההוא בכלי שרת כתיב! רמב"ם מביא את מאמרו של רב יהודה בשם שמואל על האיסור לצאת מבבל לשאר ארצות, מבלי להזכיר את ארץ ישראל.
בדעת הרמב"ם שלא מנה את מצוות ישיבת א"י מובא בשם מרן הרב קוק ("מפי ראשונים ואחרונים" עמ' לט'): מצווה זו של ישיבת א"י היא מצווה כוללת כי בה קשורות מצוות הרבה; וידועה דעת הרמב"ם, בשורשים שהוא מביא בספר המצוות, שאין למנות הצווים הכוללים מצוות הרבה נוסף על אותן המצוות. מעניינת גם דעתו של הרב ישראלי בספרו הנ"ל (עמ' כט') - "שגם הרמב"ם סובר להלכה שמצוות ישיבת ארץ ישראל היא דין תורה, וזו קיימת גם בזמן הגלות... והנראה בזה כי מוצאים אנו בתורה חיוב הודאה על הארץ בברכת המזון (ברכות מח', ב) וברכה זו ודאי שאינה קשורה עם המזון שאכלו, שהרי גם כשאוכלים מזון מחוץ לארץ חייבים לברך, אלא שהיא ברכה על שהנחילנו הארץ... נמצא שנתחייבנו בתור מצווה מן התורה - להכיר טובה להשי"ת על הנחלת הארץ".
