|
|
ממנהגי יהדות אשכנז
 נוסח התפילה
סדרי בית-הכנסת
התפילה בימי חול
|
נוסח התפילה
2. נוסח "אשכנז" זה אינו זהה עם נוסה "פולין, מעהרן, בעהמען ואונגרן", אך גם בסידורי אשכנז אלה מצוינים שינויי נוסח חשובים פחות, כגון "בפרנקפורט אומרים..." וכדו'. הבדלים גדולים הרבה יותר קיימים על פי סידורים אלה בפיוטים, כגון נוסח פיורדא, נוסח מאינץ, נוסח שוואבין, נוסח עלזאס. אמנם הנוסח האחיד כפי שהדפיס אותו למשל ר"ו היידנהיים בספריו, שכבשו את השוק, דחה במידה רבה את הנוסחים המקומיים שהיו רווחים קודם בהרבה מקומות כפי שכבר הוזכר.
3. יחד עם כל ההבדלים שבנוסח, והשוני שבפיוטים ובסליחות של הקהילות השונות, קיימים קווי יסוד ומסגרות כלליים, שהם משותפים לכולם.
בשבתות מצוינות, בימי החגים וגם בימי חול מיוחדים, כמו פורים והתעניות, משלבים פיוטים בתפילה הקבועה של יום חול או שבת רגילה ומכנים אותם בשמות על-פי התפילות שבהן הם משולבים, תמיד מאחרי "ברכו" ואילך: יוצר - בברכת "יוצר אור" (כשאומרים פיוט, פותחים את היוצר במבוא קבוע: "אור עולם באוצר חיים אורות מאפל אמר ויהי", מבוא המושר בניגון קבוע); אופן - לפני "והאופנים וחיות הקודש"; מאורה - לפני "יוצר המאורות"; אהבה - לפני "הבוחר בעמו ישראל באהבה"; זולת - אחרי "אין אלוקים זולתך"; גאולה - לפני סוף הברכה, וחותם: "בגלל אבות תושיע בנים, ותביא גאולה לבני בניהם, בא"י גאל ישראל".
בחזרת הש"ץ אומרים את הקרובות, שגם להן מבוא קבוע - "מסוד חכמים ונבונים" וכו'. את הפיוטים אומרים בתוך הברכות, לפני סיומן, לפעמים יש בהם ה"סדר", והם מסתיימים תמיד ב"סלוק", לפני הפסוק "וקרא זה אל זה ואמר" והקדושה.
4. בשבתות מסוימות אומרים פיוטים גם במוסף, בכל ברכה וברכה, לפני החתימה.
5. לציון שבתות מיוחדות ומאורעות מיוחדים אומרים פיוט קצר בקדושה של מוסף, אחרי "אני ה' אלוקיכם".
6. גם את הסליחות בשלוש תעניות (י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז) אומרים בתוך חזרת הש"ץ, בברכת "סלח לנו", וחותמים כרגיל, "ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח".
7. התחלת התפילות של שבת וחג מודגשת על ידי הש"ץ השר בניגון של שבת "שוכן עד", בניגון של ימים נוראים "המלך יושב", בניגון של פסח "הגיבור", בניגון של שבועות "הא-ל", ובניגון 'של סוכות - "הגדול". לפעמים הוא עובר רק כאן לפני העמוד, ועד כאן מתפלל בעל-בית או ש"ץ שני במעלה.
8. ניגוני כל חג וחג חוזרים כעין "לייטמוטיב" בתפילות השונות, מהם ב"אדון עולם" ב"ברוך שאמר", ב"הלל", וגם בשירת הזמירות בבית, ובמיוחד ב"שיר המעלות" שאחרי הסעודה. בשבועות שלטת מנגינת ה"אקדמות", בסוכות "הודו" של נטילת לולב בהלל, וכיו"ב.
9. בין הקינות של תשעה-באב ובין הסליחות (העקידות) אומרים קינות וסליחות שנתחברו לזכר פורענויות שעברו על יהודי המקום או חבל ארץ, כגון חבל הריין, שוואבין, פרנקוניה.
סדרי בית-הכנסת
2. העובר לפני התיבה מתעטף בטלית בכל התפילות, לא רק בשחרית, אלא גם במנחה, ואפילו במעריב. גם היחיד, ככל שהוא עולה לתורה, בשבת במנחה, וגם בתענית ציבור במנחה, וגם כשהוא מתכבד במצווה, כגון הוצאה והכנסה או גלילה - עוטף טלית, לכבוד התורה, לכבוד המקום ולכבוד הקהל. כל אחד מתנהג כראוי למקום קדוש, גם שלא בזמן התפילה וקריאת-התורה, ועל אחת כמה וכמה כשמתפללים או קוראים בתורה. אין מתרוצצים אנה ואנה, וכל אחד יושב על מקומו הקבוע. אין משוחחים, וגם אין צועקים בתפילות שבהן צריך להרים את הקול, כגון "קריאת שמע", או "קדושה", אלא משמיעים קול, ושמים לב שלא להפריע את הזולת.
3. באשר ללבוש, דואגים להופעה נאותה בבית-הכנסת - שלא יגשו לפני מלך מלכי המלכים מסודרים פחות מלפני מלך בשר-ודם. מקפידים שהטלית תהיה נקיה ושלימה ומקשטים אותה בסרט של משי (אבל לא ב"עטרה" של כסף). אחרי הנחת תפילין חוזרים ולובשים את הבגדים בלי להשאיר את המלבוש העליון בצורה מרושלת.
4. לשבת מכינים "טלית של שבת" בדומה ל"לבוש של שבת" שיש לכל אדם, אפילו הוא משתמש בו גם בהזדמנויות חגיגיות אחרות. בהקפדה מיוחדת מקפידים על כיסוי ראש הולם, ואין באים לבית-הכנסת חבוש כיפה. בהרבה בתי-כנסת מחייבים את העולה לתורה בשבת או ביום-טוב לחבוש כובע-משי, כנהוג בקבלת-פנים רשמית בפני המלך. בהקפדה יתירה מקפידים על שליח-הציבור, שגם לבושו יהיה הולם את תפקידו, כדי שיציג את שולחיו בדרך מכובדת.
5. "לא ירד הש"ץ לפני העמוד בבגדים קרועים או מלוכלכים. וטוב שיהיה לו מלבוש מיוחד להתפלל בו לפני העמוד וגם מצנפת מיוחדת לשום על ראשו בתפלתו. ובכל עת שמתפלל לפני העמוד, יתעטף בטלית ואף בלילה" (ר"י בער, הנהגת שליח צבור, ע' 18).ולפי זה נוהגים בבתי-כנסת רבים שהש"ץ חובש כיפה מיוחדת ולובש גלימה מיוחדת, ואם לא בכל התפילות, הרי לפחות בימי שבת וחג.
6. אין מעשנים בבית-הכנסת גם כשיושבים שם ולומדים "שיעור".
7. סעודת-מצווה, כגון סעודת סיום מסכת סועדים לא בבית-הכנסת עצמו, אלא בחדר סמוך המיועד לכך.
התפילה בימי חול
2. רק עתה מתעטפים בטלית ומניחים את התפילין, בעמידה, ולפני "ברוך שאמר" - "עבור זקנים וחולים שקשה להם לשמור את גופם נקי לזמן ארוך", אבל הזריזים מקדימים להניח תפילין וגם להתעטף בטלית כבר בבית, כדי שיבואו לבית-הכנסת מעוטרים במצוות.
3. בהתקנת הציצית בטלית (גם בטלית קטן) נוהגים לקשור קשר אחר כל אחת מל"ט הכריכות בחוט "השמש".
4. בדרך כלל מעדיפים שבתי התפילין יהיו קטנים, כשני ס"מ, כנראה על-פי מסורת קדומה.
5. מניח את התפילה של יד ומברך עליה "להניח תפילין", ותכף אחר-כך מניח את התפילה של ראש ומברך עליה "על מצוות תפילין", ומשום הספק, שמא מספקת הברכה הראשונה לשתי התפילין, מוסיף מיד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (כפי שנוהגים להוסיף אחר אמירת ברכה שאינה צריכה).
6. יש המקפלים את התפילין בצורה מיוחדת, את של ראש - בצורת "אופנים" ואת של יד - בצורת "כנפיים", זכר לנס של כנפי יונה שקרה ל"אלישע בעל הכנפיים" (שבת קל, ע"א).
7. אין אומרים "מזמור שיר חנכת הבית" (תהילים ל) אלא הש"ץ מתחיל בקול "ברוך שאמר". בימים מצוינים, בשבתות ובחגים, הוא שר את כל הברכה בניגון המיוחד לאותו היום, שהוא לרוב הניגון שבו שרו "אדון עולם".
8. את "ברוך שאמר" אומרים בעמידה, וכן גם את שירת הים - מ"ויברך דויד" עד "ברכו", ובשבת ויום-טוב עומדים גם בשעת "נשמת כל חי".
9. מקפידים הקפדה יתירה שלא להפסיק בשום שיחה ודיבור מ"ברוך שאמר" עד גמר השמונה-עשרה. (בפרנקפורט ע"נ מאין היה הש"ץ מכריז: "שתיקה יפה בשעת התפילה" לפני שהתחיל "ברוך שאמר").
10. לפני חזרת הש"ץ בודקים, אם מישהו בא לבית-הכנסת באיחור, אחרי "ברכו", ואם כן, ניגש אחד האבלים, ואם אין אבל, השמש, לפני הקהל ואומר חצי קדיש ו"ברכו", ורק אז מתחיל הש"ץ בחזרה.
11. הש"ץ מתחיל את הקדושה ב"נקדש", וכאשר מסיים "זה אל זה ואמר", עונה הקהל "קדוש, קדוש". כן עונה הקהל לש"ץ "ברוך כבוד" ו"ימלוך".
12. בימי חול וגם בשבתות אין נשיאת כפיים, אלא הש"ץ אומר "או"א ברכנו" וכו'. בימי שני וחמישי סובב השמש בשעת חזרת שמונה-עשרה כשבידו קופסה של צדקה, ואוסף דמי צדקה מן המתפללים; לפעמים מכבדים ילדים במצווה זו.
13. אחרי החזרה אומרים בימי שני וחמישי פסוקי "והוא רחום" ואחר כך "תחנון", ואילו בשאר ימות השבוע אומרים "תחנון" מיד אחרי החזרה. מנהג אשכנז הוא שלא לאמר "שומר ישראל" אלא בתעניות, אך בימי מלחמת-העולם הראשונה ואחריה התחילו לאמר אותו בהרבה קהילות בכל יום, בגלל "ריבוי הצרות המתחדשות בכל יום".
14. בימים שבהם קוראים בתורה, פותח עכשיו הגבאי את ארון-הקודש, ומי שנתכבד במצוות "הוצאה והכנסה" מוציא את הספר מן הארון ומוסרו לש"ץ, ומלווהו עד לבימה, ורק אז הוא חוזר למקומו. בימים שבהם מוציאים יותר מספר אחד, מוציא בעל "הוצאה והכנסה" גם את הספר השני ומוסרן למי שנתכבד להחזיק אותו, וכן הנוהג באשר לספר השלישי. אומרים את הפסוקים "ויהי בנסוע הארון" וכו', אך אין אומרים "בריך שמיה". אחר אומר הש"ץ "ותגלה ותראה", וקוראים את העולה לתורה, וקוראים לו בשמו, ואחרי הקריאה "עושים לו מי שברך" (מברכים אותו)
"... בעבור שעלה לכבוד התורה" (בשבת מוסיפים "ולכבוד השבת", בשלוש הרגלים - "ולכבוד הרגל" ומסיימים "ויזכהו לעלות לרגל", בראש השנה - "ויכתבהו בספר חיים טובים" וביום-כפור - "ויכתבהו בספר סליחה ומחילה עם כל ישראל אחיו"). 15. הש"ץ או בעל-הקורא אומר חצי קדיש, ו"המגביה" פותח את הספר שהיה סגור בשעת הקדיש, מגביה אותו ומראה את הכתב לכל הקהל מסביב, והכול אומרים "וזאת התורה" וכו'. בעל מצוות "גלילה" כורך את הספר ב"דגל" (וימפעל) - פס הבד שהביא ילד מתנה לבית-הכנסת ועליו כתוב שמו, מלביש לספר את המעיל ומקשט אותו בטס, ביד ובכתר. (ה"יד" חשובה ביותר גם בימי חול, כי אין קוראים בתורה בלא להצביע בה על הפסוקים בשעת קריאתם). המגביה מלווה את הש"ץ עד לארון-הקודש.
16. ביום שמוציאים בו שני ספרים, מוסר "המגביה" הראשון את ספרו עם גמר ה"גלילה" למי שהחזיק קודם את הספר השני, ואילו "המגביה" השני מוסר את ספרו, שאותו החזיק עד התחלת ה"הכנסה" - לש"ץ. כשמוציאים שלושה ספרים, מוסר "המגביה" השני את הספר למי שהחזיק קודם את הספר השלישי, "המגביה" השלישי מוסר את שלו לש"ץ.
17. מחזירים את הספר או הספרים לארון-הקודש וגומרים "אשרי" "ובא לציון" ו"עלינו". את אמירת קדיש היתום היו מחלקים לפנים על-פי סדרי עדיפויות מדוקדקים בין ה"חיובים", דהיינו האבלים השונים, ורק בדורות האחרונים הסכימו בהרבה קהילות שכל האבלים יאמרו את הקדישים בצוותא, אחרי שהרבנים ויתרו על התנגדותם מפני דרכי שלום, כי משגדלו הקהילות, נשארו לעתים קרובות אבלים בלי קדיש, דבר שגרם לעגמת נפש ואף למריבות. אומר הקדיש אינו נשאר במקומו אלא מתייצב ליד הש"ץ ואומר קדיש רק ממקום זה.
18. אחרי "עלינו" אומרים שיר הייחוד, שירו של כל יום - ביומו; אומרים אותו חליפות, שורה הש"ץ, שורה הקהל. אחרי-כן שוב קדיש יתום, מזמור של היום ו"שיר מזמור לאסף" (תהילים פג). מזמור של היום אין דוחים אף פעם, לא בפני "ברכי נפשי" בראש-חודש, לא בפני "מזמור שיר חנכת הבית" (תהילים ל) שמוסיפים בחנוכה, ולא בימי יום-טוב.
19. למנחה מתכנסים ב"פלג המנחה", דהיינו שעה ורבע שעה זמניות לפני לילה. הברכה האחרונה של שמונה-עשרה של מנחה היא "שלום רב", אבל בתעניות, כשקוראים בתורה גם למנחה, אומרים ברכת "שים שלום" כמו בשחרית, כי בה מזכירים "נתת לנו... תורת חיים". אחרי החזרה אומרים "תחנון" וקדיש תתקבל, ובלי להגיד "עלינו" ממשיכים ומתפללים תפילת מעריב הפותחת ב"והוא רחום". אין מחכים עד לשקיעה, אלא מעדיפים לקיים את התפילה בציבור כשהקהל כבר התאסף בבית-הכנסת, כדי שלא להטריחו יתר על המידה, ומפני החשש שלא יימצא מניין ל"מעריב בזמנו".
20. אחרי ברכת "השכיבנו" מוסיפים "שמונה-עשר פסוקים". אמירתם כאן אינה נחשבת להפסקה בין גאולה לתפילה, כי הם מקבילים לשמונה-עשרה ומהווים מעין מבוא אליה.
21. לפני שהקהל מתחיל בתפילה בלחש, מכריז השמש או הש"ץ, כשיש הוספה בתפילה, כגון "יעלה ויבוא" או "טל ומטר".
22. כשמתפללים מעריב "בזמנו", בלילה, מקדימים ל"ברכו" מזמור קלד, כמה פסוקים וחצי קדיש, ומוסיפים אחרי "עלינו" את המזמורים כד, ח ו-כט ואין אומרים "ברכו בתרא". משתדלים במיוחד לאסוף מניין ל"מעריב בזמנו" בימי הספירה, כדי לספור בציבור. וכבר הוזכר שהש"ץ מתעטף בטלית גם במנחה וגם במעריב.
