1. בשבת שלפני ראש-חודש, היא שבת מברכים, שר הש"ץ את "יחדשהו" (נוסח חוץ-לארץ) במנגינה המזכירה את המאורע של החודש הבא (פסח, שבועות, חנוכה וכיו"ב), חוץ מבחודש תמוז, כי "להקדים פורענות לא מקדימים".
2. בערב ראש-חודש עורכים "יום כפור קטן", אבל אין יום-כפור קטן בחדשים שבהם אין אומרים "תחנון", דהיינו
ניסן (ער"ח אייר),
תשרי (ער"ח מרחשוון)
וכסלו (ער"ח טבת),
ולא בערב ראש-השנה. כשראש-חודש חל בשבת או ביום א', מקדימים את יום-כפור קטן ליום ה' - צמים, לרוב חצי היום (עד מנחה), מתכנסים למנחה גדולה לתפילה, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין ואומרים סליחות. כשיש מניין של צמים, קוראים "ויחל". מסירים טלית ותפילין בשעת חזרת הש"ץ, אחרי קדושה.
3. לפני שמונה-עשרה של מעריב מכריז השמש: "יעלה ויבוא". בפרנקפורט ע"נ מאין ועוד קהילות הקפידו להכריז "יעלה ויבוא" בערב הראשון כשיש שני ימים ראש-חודש, ואילו בערב השני, וכן כשראש-חודש רק ביום אחד, היה מכריז "ראש-חודש".
4. בתפילת שחרית של ראש-חודש אומרים, אחרי פרשת התמיד, גם פרשת "ובראשי חדשיכם". אחרי חזרת הש"ץ על שמונה-עשרה אומרים הלל "בדילוג" ומברכים לפניו ואחריו.
5. בקריאת-התורה קוראים לכהן שלושת הפסוקים הראשונים של פרשת התמיד; ללוי חוזרים וקוראים את הפסוק השלישי "ואמרת" שכבר קראו לכהן, ועוד שני פסוקים. לשלישי גומרים את פרשת התמיד ומוסיפים את פסוקי קרבן המוסף של שבת; ולרביעי קוראים "ובראשי חדשיכם".
6. לפני מוסף חולצים את התפילין. אחרי "עלינו" ושיר הייחוד אומרים את המזמור של היום בשבוע.
7. הנשים נוהגות קצת קדושה בראש-חודש ונמנעות ממלאכות, כגון תפירה. מציינים את היום גם בסעודה, לפחות במעט, ואף אומרים "שיר המעלות" (תהילים קכו). כשחל ראש-חודש ביום ראשון, קוראים בשבת שלפני-כן הפטרת "מחר חודש" (שמואל א' כ), וכשחל ראש-חודש בשבת - "השמים כסאי" (ישעיה סו). שתי הפטרות אלה נדחות על-ידי כל מאורע שחל בשבת, כגון חנוכה, שבת פ' שקלים או שבת פ' החודש, ואז אין מזכירין אותן כלל.
1. כבר בראש-חודש אלול מורגשת אווירת הימים-הנוראים המתקרבים ובאים. בגמר תפילת שחרית תוקעים ארבע תקיעות תשר"ת, ואחרי התקיעה אומרים "ה' אורי וישעי (תהילים כז). ואומרים מזמור זה לאו דווקא אחרי התקיעות, כי אם אחרי כל תפילות שחרית וערבית, גם בחול, גם בשבת וגם ביום-טוב, עד אחרי שחרית של הושענא-רבה.
2. בשבוע שחל בו ראש-השנה משכימים לקום לסליחות החל ביום ראשון, וכשראש-השנה חל ביום שני או שלישי, מקדימים לאמור סליחות מיום ראשון של השבוע הקודם, ואין אפוא שנה עם פחות מארבעה ימי סליחות או עם יותר מעשרה לפני ראש-השנה. אם מוצאים בין בעלי-הבתים בעלי-תפילה, מכבדים אותם לשמש שליח-ציבור. מתחילים בקטון שביניהם, וככל שמתקרבים לראש-השנה, עוברים לגדולים יותר. בערב ראש-השנה מכבדים את הרב באמירת הסליחות, ובאותו היום מרבים בהן ביותר. לש"ץ של סליחות הזכות ליתר התפילות של אותו היום, ממעריב הקודם ועד מנחה.
3. פותחים את אמירת הסליחות ב"אדון עולם" בניגון המיוחד של ימי הסליחות. אם התחילו את הסליחות כראוי, כלומר לפני עלות השחר, בעוד לילה, מתעטף הש"ץ, בלי ברכה, בטלית שאולה, אחרי פסוקי המבוא הקבועים ששווים בכל ימי הסליחות. טלית שאולה זו הוא פושט מעליו אחרי גמר הסליחות, ואז מתעטף בטלית שלו עצמו ומברך עליה.
4. אחרי גמר תפילת שחרית של ערב ראש-השנה יושבים לשם "התרת נדרים", ויש שדוחים התרת נדרים עד ערב יום-הכיפורים.
5. בערב ראש-השנה אין תוקעים בשופר אחרי תפילת שחרית, ובכמה קהילות מפסיקים לתקוע כבר שלושה ימים לפני ראש-השנה, כדי להבדיל בין תקיעת רשות לתקיעת חובה.
6. בערב ראש-השנה מחליפים את הפרוכת הרגילה של ארון-הקודש בפרוכת לבנה, ואת ספרי-התורה מלבישים מעילים לבנים, עד אחרי יום-הכיפורים. עמוד הש"ץ והבימה מכסים בלבן, וגם כל אחד מבעלי-הבתים מכסה את מקומו במפה לבנה.
1. בלילי ראש-השנה אין אומרים פיוטי "מערבית". לפני חצי קדיש שלפני תפילת שבע אומרים את הפסוקים ייתקעו בחדש שופר" וגו' (תהילים פא, ד-ה). אחרי "עלינו" ומזמור כז שרים "יגדל" בניגון של ימים-נוראים.
2. הברכה שבה מברכים זה את זה בליל ראש-השנה היא: "לשנה טובה תכתב[י]".
3. את הסעודה פותחים באכילת תפוח "מתוק" (מין תפוחים חסרי חמיצות טבעית) שטובלים אותו בדבש, ואומרים לפני האכילה:
"יהי רצון שתהיה השנה הזאת שנה טובה ומתוקה". יש שטובלים גם את ה"מוציא" בדבש, לפעמים במקום המלח.
אחר כך אוכלים מראש כבש ואומרים
"יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק, ושנהיה לראש ולא לזנב". אין מכינים מאכלים בחומץ, כגון סלטים, כדי "שהשנה לא תהיה חמוצה".
יש מקפידים שלא לאכול אגוזים עד סוף החגים, שכן "אגוז" בגימטרייה הוא "חט", ומלבד זה הם גורמים לשיעול שעלול להפריע בשעת התפילה.
4. ראש-השנה הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר יממות השנה, לתפילות הבוקר לובשים את התכריכים (ה"סרגנס", מארג בגרמנית = ארון המתים, כלומר לבושו של המת הנתון בארון, ויש אומרים מלשון זרג', בצרפתית, מין בד קל שממנו היו מכינים את התכריכים). אבל בשנת האבלות וחתן בשנת הנשואים אינם לובשים את התכריכים, זה כדי שלא לעורר את הפורענות שכבר פגעה בו, וזה כדי שלא לעורר אבל בשנה שבה הוא שרוי בשמחה. אף יש העוטפים טלית שכולה לבן, בלי פסים כהים. כל באי בית-הכנסת, גם אלה שאינם לובשים "סרגנס", חובשים כיפות לבנות.
5. הש"ץ מתחיל את התפילה ב"אדון עולם", ששרים כולו בניגון של ימים-נוראים, והוא גם הניגון של "ברוך שאמר". ממשיכים פסוקי דזימרה ו"נשמת", הכל בניגון היום, עד שהש"ץ מגיע ל"המלך יושב (בר"ה ויו"כ בלי ה"א הידיעה) על כסא" שהוא שר בנעימה מיוחדת. אחרי "ברכו" מתחילים באמירת הפיוטים השזורים בתוך ברכות ק"ש. הש"ץ חוזר על התפילה, אומרים "אבינו מלכנו" וקדיש. הש"ץ שר עם הקהל "ויהי בנסוע", אומרים שלוש-עשרה מידות ומוציאים שני ספרי-תורה.
6. קוראים בתורה בניגון המיוחד לימים-הנוראים, אבל מפטיר קוראים בניגון של כל ימות השנה. ה"חיובים" לעלייה הם התוקע, המקריא לתוקע ובעלי התפילה, והוא שעושים לשם מצווה, שלא על מנת לקבל פרס. את ה"מי שברך" חותמים "ויכתבהו בספר חיים טובים".
7. בגמר ההפטרה ניגש בעל-התוקע אל הבימה. תוקעים בצליל מיוחד.
מקובל, כש"תקיעה" מתחילה בצליל מוקדם קצר, נמוך יותר, לפני הצליל הממושך הגבוה, "שברים" - רצוץ, לא מקוטע, וכן "תרועה".
הרב או החשוב בקהל עומד על-יד התוקע ומקריא לו את התקיעות. השופר מכוסה עד התקיעה, והתוקע מכסה אותו בין הסידרות ובסופן. המקריא ממשיך ושר בניגון אחד "אשרי העם יודעי תרועה" (תהילים פט, טז) ו"אשרי יושבי".
8. בחזרת הש"ץ של מוסף תוקעים אחרי "מלכיות" - תשר"ת, אחרי "זכרונות" - תש"ת, ואחרי "שופרות" - תר"ת, ביחד עשרה קולות. בסוף ברכת העבודה עולים הכוהנים לדוכן, והקהל אומר "ותערב", והש"ץ מסיים הברכה "שאותך לבדך ביראה נעבוד".
9. וככה הוא סדר נשיאת-כפיים. הש"ץ מתחיל לשיר "יברכך" בניגון היום, והכוהנים חוזרים על המלה ומאריכים קצת בנגינתם, כדי שלקהל תהיה שהות לקרוא (בלחש) את הפסוק שכתוב במחזור על יד המלה; וכן עושים במלה השנייה - "ה'", ואילו בסוף הפסוק, "וישמרך", מושך הש"ץ בנגינתו, והכוהנים מאריכים ביותר, לתת לקהל שהות להגיד את תפילת "רבונו של עולם". כן נוהגים במלים של הפסוק השני והשלישי, מאריכים בסוף הפסוק, וביותר בסוף הפסוק האחרון, שאז אומרים בשעת נגינתם "יהי רצון". וכך גם הנוהג בנשיאת-כפיים בכל החגים שבהם נושאים כפיים, ובכולם אין נושאים כפיים כאשר הם חלים בשבת.
10. אחרי גמר מוסף שוב תוקעים שלושים קולות, ולפני "עלינו" או אחריה משלימים בשלושים קולות אחרונים תקיעת "מאה קולות". את התפילה מסיימים בשירי הייחוד והכבוד, מזמור של יום ומזמור כז.
11. אחרי תפילת מנחה הולכים "לעשות תשליך", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, דוחים "תשליך" ליום השני, ואומרים תפילה זו על גדה של נהר שיש בו דגים או על שפת הים.
12. בלילה השני שרים בבית-הכנסת לפני "ברכו" את הפסוקים "מה טבו" וגו' (במדבר כד, ה) כמו בכל יום-טוב שני לפני מעריב. בבית מביאים פרי חדש ששמים על השולחן בשעת הקידוש, ובברכת "שהחיינו" מכוון המקדש גם לפרי, ויש שנוהגים לעשות כן גם בבית-הכנסת.
13. תפילת היום השני היא כמו תפילת היום הראשון, אבל מרבים בה לאמור פיוטים בשחרית יותר מביום הראשון. את החזרה של מוסף מתחיל הש"ץ בניגון של שבת רגילה עד "מחיה המתים", ורק כאן מתחילם לומר פיוטים - "ובכן לך תעלה קדושה" ותכף אחריו "ונתנה תוקף". אומרים פיוטים גם בתוך הקדושה, בשני ימי ראש-השנה וביום-הכיפורים, אבל לא בשאר החגים.
1. בשבת שובה דורש הרב לפני מוסף כדי לעורר את הציבור להרהורי תשובה. בקדושה של מוסף אומרים אחרי "אני ה'" פיוט קצר. במנחה אין אומרים פסוקי "צדקתך צדק" שבהם נאמר "משפטיך תהום רבה", כי בימים אלה אנו זקוקים ביותר לרחמי שמים, ואין לנו לעורר בהם את מידת הדין.
2. בעשרת ימי-התשובה מרבים לאמור סליחות ממה שאמרו בימי הסליחות לפני ראש-השנה. במיוחד גדול מספר הסליחות שאומרים בערב יום-הכיפורים, כשחוזרים לאמור גם סליחות רבות מבין אלה שנאמרו בימי הסליחות הקודמים, אבל בסוף מקצרים - אומרים "וידוי" רק פעם אחת וגומרים ב"הרחמים והסליחות". אך אם ערב יום-הכיפורים חל בערב שבת, ממשיכים "א-ל רחום שמך" עד "בעגלא ובזמן קריב", ואין אומרים קטע זה בסוף הסליחות של ליל כל נדרי, בניגוד ליום-הכיפורים שחל ביום חול.
אוספי הסליחות מצויים בקבצים מיוחדים המכילים גם הסליחות של כל השנה. ניגוני הסליחות קבועים ומיוחדים לכל סוגי הסליחות - סליחה "רגילה", שנייה, שלישית, עקידה (בין העקידות ישנן כאלה, המתארות "עקידות" שקיימו בעצמם יחידים וקהילות בימי רדיפות של מסעי-הצלב, "המוות השחור" ואחריהם ומעוררות רחמי שמים על ישראל בזכות הנעדרים), וכן יש ניגונים קבועים מיוחדים לפזמונים השונים, כגון "אלה אזכרה", "זכור ברית" ו"וידוי".
3. במשך כל עשרת ימי-התשובה, כשהש"ץ מגיע בחזרת שמונה-עשרה בברכת ההודאה ל"וכתוב לחיים טובים", אומר הקהל פיסקה זו בקול, והש"ץ חוזר אחריהם, וכך נוהגים גם לגבי ההוספה "בספר חיים ברכה" וכו' - הקהל אומר בקול, הש"ץ חוזר, וחותם את הברכה "עושה השלום", אבל לא כן לגבי ההוספות שבשתי הברכות הראשונות "אבות" ו-"גבורות".
4. גם מי שאינו מקפיד במשך כל השנה, שלא לאכול לחם של גויים, מדייק לכל הפחות בעשרת ימי-התשובה באכילת "לחם יהודי", ובמקום שאין אופה יהודי, מכינה בעלת-הבית חלות גם לימי החול.
5. בערב יום-הכיפורים, ויש נוהגים בערב ראש-השנה, מיד כשבאים מבית-הכנסת ולפני שטועמים כלום, עושים כפרות, בתרנגול - לזכר או לכמה זכרים ביחד, ובתרנגולת - לנקבה או לכמה נקבות. את פדיון הכפרות, כלומר את תמורתן, נותנים צדקה לעניים, ויש, הנותנים את "הכפרה" עצמה. "אם אין תרנגול, לוקחים לצורך כפרה בעל-חיים אחר, מידי דלא חזי להקרבה. לא מצא בעל-חיים, ייקח עציץ עם זרע או נטע. מחזירו סביב לראשו, כי האדם עץ השדה ומשתתף עמו בנפש הצומחת" (ס' קהלת שלמה, הנובר 5621).
6. ביום זה מרבים בסעודה ובוצעים על חלות כמו ביום חג. מדליקים נרות כמו בשבת, ומוסיפים נר אחד שנועד להיות דולק עד מוצאי יום-הכיפורים. לפני שהולכים לבית-הכנסת, מברך האב את הבנים, "כי היא עת רצון".
1. ביום-הכיפורים לובשים את התכריכים גם לתפילת מעריב ("כל נדרי"), וגם מתעטפים לה בטלית, ומקדימים להתחיל "כל נדרי" כדי שיתעטפו בטלית מבעוד יום. המיועדים לשמש בעלי-תפילה מברכים בקול "להתעטף בציצית", ראשון - בעל "נעילה", ואחרון בעל "כל נדרי". מוציאים שני ספרי-תורה, והרב והחשוב שבקהל מחזיקים בהם ועומדים מימין ומשמאל של הש"ץ משעה שהוא מתחיל ב"ישיבה של מעלה" עד שהוא גומר "כל נדרי", עם צאת הכוכבים.
"שמע ישראל" וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אומרים ש"ץ וקהל ביחד בקול רם, וכן נוהגים בקריאת-שמע של שחרית. לפני תפילת שבע אומרים "כי ביום הזה" (ויקרא טז, ל), ובשבת - גם "ושמרו".
2. בגמר תפילת מעריב שרים "יגדל", כמו בכל יום-טוב, ונוסף עליו גם "אדון עולם", שניהם בניגון של יום-הכיפורים. אחר כך אומרים את שירי הייחוד של כל ימות השבוע ושיר הכבוד "אנעים זמירות". אומרים אותם כרגיל בימות החול, חליפות, ש"ץ וקהל, ומכבדים בכל שיר בעל-בית אחר, מכובד מן הקודם, לשמש ש"ץ. אמירה זו נזקפת "לזכות" ימי השבוע הבא, ולכן אין אומרים עוד שיר הייחוד ושיר הכבוד, כפי שרגילים לאמור בכל ימי השנה, עד יום-טוב ראשון של סוכות, ועד בכלל.
3. לפי העיקרון "ברוב עם הדרת מלך" בוחרים לתפילות יום-הכיפורים מבין בעלי-הבתים שקולם נעים והם רצויים לקהל לשמש בעלי-תפילה לתפילות היום - לכל הפחות שלושה. כשהרב בעל-תפילה, מכבדים אותו בתפילת "נעילה". ניגוני התפילות והפיוטים דומים לניגוני ראש-השנה.
4. יום-הכיפורים הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר הימים. קריאת-התורה היא בניגון המיוחד של הימים-הנוראים, ואילו קריאת מפטיר - בניגון הרגיל. אחרי קריאת-התורה מתחילים תכף "מוסף", וכן בגמר מוסף - מנחה, ואחריה נעילה, בלי שום הפסקות בין התפילות. אם היום ארוך, ויש לחשוש שיישאר זמן פנוי, מרבים בסליחות, ואם הזמן דחוק, משמיטים מהן, הכל כפי שנקבע מראש, כשהסליחות שעומדים לאומרן רשומות או מודפסות על פתקים שאותם מחלקים בעוד יום. למנחה קוראים בתורה בניגון הרגיל של קריאת כל ימות השנה. את "נעילה" מכוונים כדי שיגמרו את ה"שמות" בדיוק עם
סוף התענית, ז"א עם לילה. אומרים פעם אחת "שמע", שלוש פעמים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ושבע פעמים "ה' הוא האלוקים", ותוקעים פעם אחת "תקיעה".
5. מתפללים תפילת מעריב, והש"ץ מבדיל על הכוס ועל "נר ששבת", כלומר שלא הדליקו אותו עכשיו בשביל ההבדלה, כמו שעושים במוצאי-שבת, אלא שדולק מערב יום-הכיפורים. כשיוצאים מבית-הכנסת, לפני שהולכים הביתה, אומרים "קידוש לבנה" (ושלא כמו במוצאי תשעה-באב שהולכים קודם הביתה ואוכלים, ורק אחר כך מקדשים את הלבנה, כדי שיפוג כבר במקצת אבלו של היום). גם בבית מבדילים על הכוס ועל נר ששבת, ואם כבה הנר שהדליקו במיוחד בערב יום-הכיפורים, משתדלים להדליק את נר ההבדלה מנר ששבת של אחר. שלא כנהוג בהבדלת מוצאי-שבת, אין מכבים את הנר בסוף ההבדלה, אלא משאירים אותו דולק ומכבים אותו מאוחר יותר.
6. עוד באותו הערב מתחילים בבניין הסוכה או בהכנה של קישוטיה או משהו בעבורה, כדי לפתוח את ה"חשבון" החדש של זכויות וחיובים שפותחים לו לאדם מן השמים אחר יום-הכיפורים ב"זכות" של מצווה זו.
7. למחרת משכימים לתפילה, ולו השכמה סמלית, כדי לסתום את פי השטן שלא יוכל לקטרג ולומר לפני הקב"ה: "כל הימים האלה, כשישראל הגישו את בקשותיהם לפני המקום, הזדרזו להשכים לבית-הכנסת, עכשיו, משנתקבלו בקשותיהם ונסלח להם מן השמים, כבר מתעצלים הם לקום". השכמה זאת נקראת "למען השם" (אין גוסט נאמען").
1. מקפידים מאוד על הידור מצווה בכל הקשור בחג. בוררים אתרוג בעל גידול יפה, תוך הקפדה על פרטים שונים, כגון חריצים ו"נגיסה", פרטים שרק "מומחים" יכולים להבחין בהם, ובמיוחד מקפידים על אתרוג בצבע צהוב, צבע של פרי בשל, נקי מפגמים וכתמים, וכן על לולב ישר וארוך שמתאימים לו הדסים וערבות. את הלולב קושרים למעלה בשלוש טבעות של עלי לולב, מלבד האגד שלמטה הבא לאגוד יחד את שלושת המינים, והמהדרים במצוות קושרים טבעות אלה בעצם ידיהם.
2. לסכך הסוכה מביאים ענפים רעננים. מחשש הגשמים, שהם תכופים בעונה זאת באירופה, מכינים לרוב גג אטום למגן, שאותו סוגרים בשעת הגשם ופותחים כשיושבים בסוכה. את פנים הסוכה מקשטים בתמונות ופירות, וגם בבצלים מעוטרים בנוצות, על פי הפסוק "בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו, ח) (בצל=בצל, בגזירה-שווה עממית). בונים סוכה מרווחת כדי שיהיה בה מקום גם לאישה ולבנות.
3. במעריב של ליל חג הסוכות הראשון אומרים פיוטי מערבית כמו בשאר הרגלים. נושא הפיוטים של הערב הראשון הוא ארבעת המינים, ושל הערב השני (יו"ט שני של גלויות) - הסוכה, וכאשר חל יום ראשון של יו"ט בשבת, מחליפים את פיוטי המערבית. לפני תפילת שבע אומרים "וידבר משה את מעדי ה'" (ויקרא כג, מד).
4. בשחרית שרים "אדון עולם" ו"ברוך שאמר" בניגון של שלוש רגלים, וכן מן "הגדול". אחרי "ברכו" אומרים פיוטים. אחרי גמר חזרת הש"ץ, לפני שמתחילים אמירת "הלל", מברכים על הלולב. הניגון של "הודו" ושל "אנא ה'" הוא קבוע, בקצב המותאם לנענע את ארבעת המינים, נענוע לכל מלה, חוץ מן השם. אחרי חזרת הש"ץ של מוסף ובה ברכת כוהנים, מוציאים ספר-תורה מארון-הקודש. תוך שירת ה"הושענא" של אותו היום מקיפים את הבימה כשארבעת המינים בידיהם, הש"ץ עם ספר התורה בזרועו בראש, אחריו הרב ואחריו הקהל. יש שמניחים בשעת ההקפה את ספר-התורה על הבימה, וביד הש"ץ, כמו ביד כולם, ארבעת המינים. כך נוהגים בחג ובכל ימי חול-המועד, ואילו בשבת פותחים את הארון בזמן אמירת ה"הושענות", אך אין מוציאים ספר ואין מקיפים.
5. בחול-המועד מניחים תפילין כמו בימי חול, אבל עוד לפני הלל חולצים אותן, כדי להזכיר בזה את החג, וכך נוהגים בתפילין גם בחול-המועד פסח.
6. סדר קריאת-התורה בחול-המועד הוא כדלהלן:
ביום ראשון של חול-המועד (שהוא המקביל ליום שני של חול-המועד בארץ-ישראל) קוראים
לכהן
"וביום השני" (במדבר כט, יז),
ללוי
"וביום השלישי", לישראל
"וביום הרביעי" ול"רביעי" חוזרים וקוראים "וביום השני" וגם "וביום השלישי" שהם "ספק היום". וכן בכל יום מימי חול-המועד קוראים פרשה לכהן, ללוי ולישראל, ול"רביעי" את "ספק היום".
בשבת חול-המועד קוראים למפטיר את שתי הפרשיות של "ספק היום". ב"מי שברך" מוסיפים בכל שלוש הרגלים "ויזכהו לעלות לרגל". בברכת-המזון מוסיפים בחול-המועד "הרחמן הוא יקים לנו סוכת דויד הנופלת", אך לא בשבת, כי "אין בניין בית-המקדש בשבת וביום-טוב".
7. בליל הושענא-רבה יושבים ערים כל הלילה, לומדים ספר "משנה תורה" הוא ספר דברים, וספר תהילים, עם הבקשות הקשורות בהם. את מזמורי התהילים קוראים כנהוג - חליפות, המקריא קורא פסוק אחד, והקהל עונה אחריו בפסוק הבא, וחוזר חלילה. אחד מבין בעלי-הבתים, מזמין אל ביתו או אל סוכתו את הלומדים ומכבד אותם בעוגות, במשקה וכד', והוא חושב זאת לעצמו לכבוד ולמצווה, ויש מקומות שבהם עריכת הלימוד הוא מתפקיד החברים של ה"חברה קדישא".
8. אלה שלמדו כל הלילה, מתפללים מיד עם עלות השחר, אך גם אלה שלא למדו כלל או לא למדו כל הלילה, משכימים קום לבית-הכנסת. כמו בימים-נוראים מכסים את השולחנות במפות לבנות, תולים בארון-הקודש פרוכת לבנה ומלבישים את ספרי-התורה מעילים לבנים. רוב ניגוני התפילה הם ניגוני הימים-הנוראים, החל ב"אדון עולם". בפסוקי דזימרה אומרים בקצת קהילות את המזמורים של יום-טוב.
9. מסירים מן הלולב את הטבעת העליונה או כל הטבעות, כדי "להרעיש" את בית האלוקים בשעת נטילת הלולב; את הערבות שבלולב מחליפים בטריות, ונוסף לארבעת המינים מביאים את ה"הושענות", שהזריזים כבר אגדו בעצמם בתוך סוכתם, בערב, לפני הלימוד - חמישה בדי ערבה ארוכים קשורים "במינם" או בעלה של לולב.
קריאת-התורה בהושענא-רבה היא:
לכהן - "וביום החמישי",
ללוי - "וביום הששי",
לשלישי - "וביום השביעי"
ולרביעי חוזרים וקוראים "וביום הששי"
וגם "וביום השביעי".
ב"מי שבירך" לעולה מוסיפים, כמו ביום-הכיפורים, "וכתבהו וחתמהו בספר חיים טובים".
10. אחרי מוסף מוציאים שבעה ספרי-תורה ומתחילים בהקפות תוך שירת ה"הושענות". אחרי כל אחת מן ההקפות מחזירים ספר אחד לארון-הקודש. ממשיכים לאמור פיוטים שתוכנם קשור בחלקו בערבה ובמים; לקראת סוף הפיוטים ולפני
"תענה אמונים" מניחים את ארבעת המינים ואוחזים בהושענא. חותמים בפיוט הפותח
"קול מבשר מבשר ואומר", ובסיומו חוזרים שלוש פעמים על מלים אלה. לכן אוכלים בהושענא רבה כרוב (בגרמנית: קול) מבושל במים (בגרמנית: ואסר).
אחר חובטים את ההושענא על הארץ ואומרים את ה"יהי רצון" של חיבוט הערבות. את ההושענות שחבטו, אוספים וזורקים על סכך הסוכה, כדי ששיירי המצווה ישמשו עוד למצווה (כידוע יושבים בחוץ-לארץ בסוכה גם למחרת, בשמיני-עצרת, בלי שמברכים "לישב בסוכה"), ויש ששומרים אותן כדי לאפות עליהן את המצות, והיום, שבדרך כלל אין בעלי-הבתים אופים מצות בעצמם - כדאי לשרוף אותם עם החמץ בערב-פסח. גם ההדסים של ארבעת המינים זוכים עוד לשמש למצווה - מייבשים אותם ומוסיפם אותם לבשמים של הבדלה.
11. כשחל שבת בחול-המועד, אומרים בה מגילת קהלת, וכשיום ראשון של סוכות חל בשבת, קוראים קהלת בשבת שמיני-עצרת. כל אחד קורא אותה בלחש, בלי לברך על הקריאה.
12. שמיני-עצרת עומד בסימן של הבקשה לשנה ברוכה בגשמים. את הקדיש שלפני מוסף אומר הש"ץ בניגון של ימים-נוראים, ולפני תחילת תפילת מוסף בלחש מכריז הש"ץ בקול "משיב הרוח ומוריד הגשם". את חזרת תפילת מוסף הוא מתחיל בניגון של ימים-נוראים וממשיך בו עד הפיוט המסיים. מוסיפים פיוטים בשתי הברכות הראשונות, ורק בפיוט הסופי "איום זכר נא" עוברים לניגון חגיגי ושמח. המשך התפילה מ"מכלכל חיים" מושר בניגון של יום-טוב. לפני מוסף אומרים "יזכור" ו"מתנת יד" - הרב או החשוב בקהל מברך כל אחד ואחד מן הקהל ב-
"מי שברך... בעבור שיתן מתנת ידו לכבוד המקום ולכבוד התורה ולכבוד הרגל, וכל מי שיתן מנדבת לבו הן איש הן אשה ללומדי תורה ולעניי ירושלים עיר הקודש".
כאשר הקהל רב, מברכים ב"מי שברך" כולל לכל הקהילה. בשמיני-עצרת שחל בשבת, קוראים למנחה "וזאת הברכה".
13. בשמיני-עצרת שנחשב בחו"ל ספק שביעי של סוכות, יושבים בסוכה, מקדשים בה ואוכלים בה כל הסעודות, אך אין מברכים "לישב בסוכה" ואין ישנים בה. נפרדים ממנה אחרי מנחה.
14. לעומת אופיו הרציני של שמיני-עצרת הרי יום שמחת-תורה (יו"ט שני של גלויות), כולו בסימן שמחת החג (שוני זה בולט, כמובן, עוד הרבה יותר בארץ, כאשר סמוך להקפות המלוות שירה נלהבת ניגשים להזכרת נשמות ואחרי כן לתפילת הגשם). במעריב אומרים פיוטים, כרגיל. בשחרית, לפני שקוראים בתורה, מוציאים את כל ספרי-התורה מארון-הקודש. בתוך הארון הריק מעמידים נר דולק (בחוץ-לארץ לעולם לא יחול שמחת-תורה בשבת), לסמל שהארון לא נשאר ריק מן התורה הנקראת "אור". המתפללים מקיפים את הבימה כשספרי-תורה בידיהם - יש קהילות שבהן עורכים שלוש הקפות, ויש שעורכים שבע.
בהקפה הראשונה מכבדים את הרב, חתן-תורה, חתן-בראשית ונכבדים אחרים. לפני המבוגרים הולכים הילדים כשדגלים בידיהם, ולהם מחלקים כל מיני מתיקה כדי להרבות את שמחתם. קוראים פרשת "וזאת הברכה" וחוזרים וקוראים אותה עד שכל הגברים עלו לתורה. יש שקוראים לכהן "עם כל הכהנים" וללוי - "עם כל הלויים", ואחריהם את כל הישראלים בזה אחר זה.
את אחרון הקרואים קוראים "עם כל הנערים". כל הילדים שעדייו לא מלאו להם שלוש-עשרה שנה, וגם הצעירים שקודם לא עלו, עולים אתו, ואת כל אחד מהם מברכים ב"מי שברך" בשמו. אחר כך מזמינים את חתן התורה, בדרך כלל - הרב, ב"מרשות" מיוחדת לעלות לתורה. בגמר הקריאה שרים לחתן-התורה את החרוז המיועד לחתן -
"אחד יחיד". גם את חתן-בראשית קוראים ב
"מרשות" ושרים לו אחרי הקריאה "אחד יחיד". כדי להרבות בשמחה הנהיגו החזנים לשיר בהלל את "הודו" ו"אנא ה'" בניגונים של כל חגי השנה ומועדיו שבהם אומרים הלל, וכן שילבו בקדיש שאחרי קריאת-התורה ניגוני קדישי השנה. אמנות מיוחדת פיתחו בקדיש שאחרי מוסף, הוא "קדיש השנה", כדי לשלב בו את ניגוניהם של כל קדישי השנה - חגים, מועדים, ימי-ספירה, תשעה באב וגומר בשמחת-תורה.
1. משבת בראשית שבה מתחילים לילות החורף הארוכים, שרים בסעודת ליל-השבת זמירות, ואגב גררא שרים החל באותה השבת זמירות גם בסעודת הצהריים.
2. בחודש שאחרי סוכות ואחרי פסח צמים תעניות "שני וחמישי ושני". במר-חשוון דוחים אותן לסוף החודש, שאז הימים יותר קצרים, ובזה מקילים על הצמים באותן התעניות, ואילו אחרי פסח, בחודש אייר, מקדימים את התעניות לתחילת החודש, כי אז הימים מתארכים לקראת סוף החודש, והצום נגמר בשעה מאוחרת יותר. לפני מוסף בשבת הקודמת לתעניות מכריזים ב"מי שברך" מיוחד על התעניות. כמו בשאר התעניות אומרים גם בהן בשחרית סליחות - בחזרת שמונה-עשרה, בברכת "סלח לנו", ומסיימים את הברכה בחתימה הרגילה "חנון המרבה לסלוח".
3. ביום השישים של תקופת תשרי מתחילים להגיד בברכת השנים "ותן טל ומטר". מכיוון שקביעה זו קשורה למהלך החמה, אין לה תאריך קבוע בלוח העברי אלא דווקא בלוח הגויים (בזמננו בערך ביום 4 בדצמבר). לפני שמונה-עשרה של מעריב באותו היום מכריזים "טל ומטר", והכרזה זו אינה נחשבת להפסקה.
1. עיקר מצוות חנוכה הוא "נר איש וביתו", אך מקובל על הכל לקיים מצווה חביבה זו "מן
המובחר", ודואגים שלכל בן תהיה "מנורה" (חנוכייה) משלו, גם אם הוא עוד קטן, וכל אחד מדליק בעצמו, בברכה. בבית-הכנסת מדליק הש"ץ אחרי תפילת מנחה, לפני ברכו של מעריב, גם אם טרם ירד הלילה, ואילו בבית מדליקים עם רדת הלילה.
2. בבית-הכנסת מעמידים את המנורה בכיוון מזרח-מערב (וככל האפשר עושים כן גם בבית) ומדליקים בערב הראשון את הנר המזרחי; בערב השני מוסיפים נר ממערבו, ובו מתחילים את ההדלקה. כן מוסיפים בכל ערב נר חדש במערב, ואותו מדליקים ראשון. בשעה שמדליק, אומר כל אחד "הנרות הללו", ואחרי שכל המדליקים סיימו, שרים ביחד "מעוז צור".
3. הנשים נוהגות לנוח ממלאכה בזמן שהנרות דולקים. משחקים עם הילדים, והמשחק האהוב והמקובל הוא הסביבון של חנוכה.
כללי המשחק הם על-פי פירוש אותיות הסביבון.
כאשר למעלה האות
ג' - כל הקופה
(גאנץ),
ה' - חצי הקופה
(האלב),
נ' - לא כלום
(ניכטס),
ש' - לשלם
(סעצען).
בחנוכה מותר לשחק גם על פרוטות, ומי שחושש בכל זאת, משחק על אגוזים.
4. סדר קריאת-התורה בחנוכה, בפרשת הנשיאים, הוא כדלהלן:
ביום ראשון קוראים:
לכהן (במדבר ז, א)
מ"ויהי ביום כלות" עד "לפני המשכן",
ללוי עד
"לחנכת המזבח",
לישראל עד
"נחשון בן עמינדב".
בשאר הימים מחלקים את "היום" בין כהן ולוי, ולישראל קוראים את היום הבא, דהיינו, ביום שני של חנוכה מחלקים את "ביום השני" בין כהן ללוי, ולישראל קוראים "ביום השלישי", וכן ביתר הימים. ביום השמיני קוראים לכהן "ביום השמיני", ללוי - "ביום התשיעי", לישראל - עד סוף הפרשה "וידבר אליו".
5. בסעודות של ליל שבת ושבת בצהריים שרים נוסף לזמירות הרגילות זמר שחברו ר' אברהם אבן עזרא לכבוד חנוכה -
"אכלו משמנים". במוצאי-שבת מדליקים בבית-הכנסת את נרות החנוכה לפני "ויתן לך" ומבדילים, כרגיל, לפני "עלינו", וגם בבית מדליקים קודם את נרות החנוכה
7, אחר כך מבדילים על הכוס ושרים "מעוז צור" ו"המבדיל" בזה הסדר, ויש שמדליקים את "השמש" (שאינו משמש להדלקת הנרות) רק אחרי ההבדלה. אך יש שבבית מקדימים הבדלה להדלקת נרות חנוכה. את שאריות הפתילות, השמן או השעווה שנשארו מן הנרות אחרי חנוכה, שורפים לחוד, כדי שלא ליהנות מהם ושלא לבזות את שיירי המצווה.
1. בליל חג המולד של הנוצרים אין לומדים תורה, המשמחת את הלב, כי בו נתחדשו צרות רבות לישראל, אבל משחקים בקלפים, דבר שאסור כל ימות השנה, כי קלפים (קרטן בלע"ז) בגימטרייה - "שטן". לילה זה נקרא ליל
"ניתל", כנראה מפני שבו נולד
"התלוי" (הצלוב).
2. ט"ו בשבט הוא "יום הפירות", ומרבים בו לאכול פירות, חמישה-עשר ויותר, ובראשם מתוך "שבעת המינים". אין אומרים תחנון בתפילת שחרית, אבל למנחה וביום הקודם למנחה אומרים תחנון.
3. בשבת פ' בשלח, היא "שבת שירה", שר הש"ץ בשחרית את "שירת הים", ואומרים פיוט-הגאולה שחיבר ר' יהודה הלוי
"יום ליבשה נהפכו מצולים". בקריאת-התורה קוראים את "השירה" (אז ישיר משה) בניגון מיוחד, וכן פסוקים אחדים לפניה ואת הפסוק של שירת מרים.
4. בשבת פרשת יתרו קוראים את עשרת הדברות בטעם העליון.
5. בשבת פרשת זכור קוראים את פרשת זכור פעם נוספת, בדרך כלל אחר קריאת התורה של מנחה, בשביל הנשים שלא יכלו לבוא לבית-הכנסת בבוקר.
1. בתענית-אסתר מעמידים למנחה בבית-הכנסת שתי קערות, אחת המסומנת [זכר] ל"מחצית השקל", השניה "מעות פורים". בקערת "מחצית השקל" שמים שלוש מטבעות כסף שערכן "חצי", או שכתוב עליהן "חצי". כל אחד קונה את המטבעות ונותן
אותן ל"מחצית השקל", כך שהכל שווים בנתינה זו. את תמורת "מחצית השקל" שולחים לעניי ארץ-ישראל. הכסף שנאסף בקערה השנייה, מיועד בחלקו העיקרי לש"ץ, ואת השאר מחלקים למטרות צדקה וגמילות-חסד לעניי המקום.
2. אחרי מעריב ניגש הקורא את המגילה לבימה, הרב עומד מימינו וחשוב הקהל משמאלו. לפני ברכות המגילה מכריזים: שתיקה יפה בשעת הקריאה, ואכן אין מרעישים בשעת קריאת השם המן. הקורא מדגיש בקריאתו בניגון חגיגי מיוחד מספר פסוקים כמו "בלילה ההוא", אחרים - בניגון של "איכה", כגון "וכלים מכלים שונים". ניגון מיוחד בעליזותו הוא זה שבו קוראים הפסוק "ויתלו את המן" (אסתר ז, י), ניגון הנותן ביטוי לשמחת הניצחון על סופו של המן הרשע. בגלל נימת השמחה שבו שימש ניגון זה גם לזמר לחתן.
3. בלילה אומרים אחרי קריאת המגילה "אשר הניא". בבוקר משכימים לתפילה. אומרים את הפיוטים בשמונה-עשרה. ברוב הקהילות אין מברכים שהחיינו לפני המגילה ואין אומרים "אשר הניא" אחרי קריאת המגילה מפני שכבר אמרו פיוטים בשעת חזרת הש"ץ.
4. הילדים מתחפשים בתחפושות שונות, לרוב למרדכי ואסתר. אוכלים מאפה שניתנה לו צורת אדם - המן, ותולים את המאפה עד לשעת אכילתו.
5. לפני הסעודה שאותה אוכלים בשעות הצהריים, מתפללים מנחה בבית-הכנסת, שמא ישתכרו ולא יספיקו להתפלל מנחה כראוי. פריט חשוב בסעודה זו - בשר מעושן, שדרך הכנתו בזה שתולים אותו בעשן, ואכילתו מזכירה את תליית המן.
1. בשבת הגדול דורש הרב בבית-הכנסת על ענייני היום ודיני פסח, ואחרי מנחה קורא כל אחד בבית את ההגדה.
2. הבנים הבכורים צמים בערב-פסח, ובמקום הבן שטרם יגיע למצוות, צם אביו. כשגם האב בכור, יש שהאם צמה במקום הבן. מכיוון שהשתתפות בסעודת-מצווה פוטרת מן הצום, התפשט המנהג לכוון סיום מסכת לערב-פסח, ומזמינים את הבכורים להשתתף בסעודת הסיום, כי מצוות תלמוד-תורה עדיפה על צום ועינוי.
3. לפני מנחה עושים בבית-הכנסת עירובי חצרות לכל השנה במצה שאפו במיוחד למטרה זו. את מצת העירוב שומרים בבית-הכנסת במקום גלוי לעין עד הפסח הבא. את מצת העירוב של השנה המסתיימת שורפים עם שרפת החמץ, שמא החמיצה.
4. כמעט שאין מגעילים כלים לפסח. ברוב הבתים ישנה מערכת כלים שנייה "כשר לפסח", ועם החלפת הכלים נכנסת אווירת החג לבית.
5. מקפידים שלא לאכול אורז וקטניות, ורק בשעת דחק גדול, כגון בימי מלחמת-העולם הראשונה, וכן בירושלים בשעת המצור בשנת תש"ח, התירו לאכול אותם, בתנאי מפורש שכאשר המצב יחזור לתקנו, יחזור גם האיסור לקדמותו.
6. בערב-פסח אין אוכלים מצה, אבל מותרים לאכילה מאכלים העשויים מצה מבושלת.
7. בתפילת מעריב אומרים פיוטים - מערבית, ולפני התפילה בלחש אומרים "וידבר משה את מועדי ה'" וגו' (ויקרא כג, מד). בלילי הפסח אין מקדשים בבית-הכנסת.
8. מקשטים את שולחן הסדר בכל כלי הכסף והזהב שנמצאים בבית. שמים בקערה את שלוש מצות המצווה, שלפעמים מציינים אותן כבר בשעת אפייתן. התחתונה נקראת "ישראל", האמצעית - "לוי" והעליונה - "כהן". על ה"קערה" שמים בין השאר "זרוע" - עצם (של בהמה) צלויה באש, זכר לקרבן הפסח, וביצה צלויה ברמץ, לסימן אבל, זכר לקרבן החגיגה. את הביצה אוכלים לפני הסעודה, אחרי אכילת המצווה של מצה ומרור.
9. כשערב-פסח חל בשבת, מבדילים אחרי הקידוש, והוא הדין כשיום ראשון של פסח בשבת - בסדר השני. סדר הקידוש-ההבדלה הוא "יקנה"ז" (יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן), ומכיוון שביטוי זה מזכיר בגרמנית "לצוד את הארנבת" (יאגען האז), מוצאים באיורי ההגדות בצד הקידוש ציורים של ציד ארנבות.
10. יש שהאב לוקח את האפיקומן העטוף במפה על כתפו ומספר לילדים "ככה יצאו אבותינו ממצרים: משארותם צררת בשמלתם על שכמם" (שמות יב, לד). בהרבה משפחות "גונב" אחד הילדים (או כולם במשותף) את האפיקומן, והאב "פודה" אותו על ידי מתנות שהוא מבטיח תמורת החזרתו.
11. ניגוני השירים והתשבחות כגון "הלל" הם בניגון-פסח הידוע. בסוף הסדר שרים, גם זה בניגונים הקבועים במסורת, את השירים
"אחד מי יודע", "חד גדיא", והחשוב מכולם הוא השיר
"אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", שמקובל לשיר אותו באותו הניגון גם בשפה גרמנית בנוסח עתיק (נוסח שנמצא בהרבה מהדורות של הגדות של פסח, באותיות עבריות, ובמהדורות מאוחרות יותר - באותיות גרמניות). משום חשיבותו של שיר זה שבליל הזיכרון לגאולתנו הראשונה, הנותן ביטוי לתקוותנו לגאולה האחרונה השלמה, מברכים זה את זה בבית-הכנסת כשנפרדים אחרי התפילה, לא בברכת "חג שמח" אלא "שתבנה טוב".
12. בברכת-המזון של ליל-הסדר מוסיפים:
"הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב, יום שכולו ארוך, יום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ויהי חלקנו עימהם".
13. הלילה הוא ליל-שימורים, ולכן אומרים בקריאת-שמע על המיטה רק "שמע" וברכת "המפיל".
14. בתפילת מוסף אומרים תפילת "טל". לפני מוסף בלחש מכריז הש"ץ "מכלכל חיים בחסד", והיחיד מפסיק לאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ואין אומרים במקומו "מוריד הטל". בשתי הברכות הראשונות של חזרת מוסף אומרים פיוטים ומסיימים בפיוט "טל תן". ניגוני תפילת "טל" הם כמו ניגוני תפילת גשם שבשמיני-עצרת, ופיוט "טל תן" מושר בניגון של "איום, זכר נא".
15. ביום ראשון של פסח אוכלים בשר מעושן, זכר להמן שנתלה ביום ראשון של פסח, אחרי ליל נדודי השינה של אחשורוש שהיה ליל-הסדר.
16. בחול-המועד מניחים תפילין, וחולצין אותן לפני ה"הלל", כמו בחול-המועד סוכות. בברכות-המזון שבחול-המועד מוסיפים
"הרחמן הוא יוציאנו מעבדות לחירות".
בשבת חול-המועד קוראים מגילת
"שיר השירים", וקריאתה כמו קריאת "קהלת" בסוכות.
אם אין שבת בחול-המועד מפני שערב פסח חל בשבת, קוראים שיר השירים בשביעי של פסח;
ואם אין שבת בחול-המועד מפני שראשון של פסח חל בשבת, אזי קוראים שיר השירים באחרון של פסח, ובו גם אומרים "יזכור" ו"מתנת יד", כמו בשמיני-עצרת (ובארץ אומרים "יזכור" בשביעי של פסח, כמו בשמיני-עצרת).
17. ביום השמיני, "אחרון של פסח", יום שנוהגים בחו"ל חג משום "ספק היום", נוהגים כמה קולות - מי שרגיל לאכול כל ימי החג רק מצה שמורה, אוכל ביום האחרון מצה רגילה; מי שמקפיד שלא לאכול מצה שרויה, מקל בזה ביום האחרון; כשמביאים לרב שאלה הקשורה בספק חמץ, הוא דוחה, עד כמה שאפשר, את השואל בלך-ושוב עד הלילה, ואז פוסק להקל.
18. בשבת שאחרי פסח שוב חוזרים לשיר בשחרית "א-ל אדון", ובמנחה מתחילים באמירת פרקי אבות (ראה למעלה פרק ב, א. 11.).
1. בימי הספירה נוהגים מקצת אבל - אין מסתפרים ואין נושאים אישה ומקפידים שלא לשמוע מוסיקה. "לכה דודי" שרים במנגינת-אבל מיוחדת.
2. יש המתחילים במנהגי האבל בראש-חודש אייר ושומרים אותם עד "שלושת ימי ההגבלה", ויש המתחילים בהם כבר ביום הראשון לספירת-העומר וגומרים אותם בל"ג בעומר, קהילה קהילה ומנהגה.
3. אבל זה הוא זכר לא רק למות תלמידיו של רבי עקיבא, אלא גם, ואולי בעיקר, זכר לגזירות תתנ"ו, ימי הרדיפות והשמד של יהודי ארצות הריינוס (ביניהם קהילות קולוניה, שו"ם ועוד) בימי מסעי-הצלב.
4. יום ל"ג בעומר הוא הפסקה בימי אבל אלה, או סיומם, כאמור. בבוקרו יוצאים לטיולים, אם מזג האוויר מרשה זאת. על-כל-פנים הוא יום של שמחה, בו מותר להסתפר (ואם הוא חל ביום הראשון, מסתפרים כבר בערב-שבת לכבוד השבת), ובו עורכים נישואין.
5. שבת פ' בחקתי היא "השבת הקרה". יש מפרשים שהיא זכתה לשם זה על שום ה"תוכחה" שבפרשה זו, הגורמת לקהל שומעיו בשעת הקריאה צמרמורת - "שנעשה להם קר". אף ייתכן שהשם קשור בתופעת טבע - ברוב השנים סובלים בימים סביב שבת זו מהתפרצות פתאומית של גלי קור.
6. מראש-חודש סיוון אין אומרים תחנון עד אסרו-חג של שבועות (בחו"ל - שני ימים). בשבת שלפני שבועות עושים אזכרות (מעמרן) לקהילות ולמדינות שנהרגו ונשמדו על קדושת השם בגזירות תתנ"ו ואחריהן, וכן עורכים אזכרה ליחידים, ומסיימים ב"אב הרחמים".
1. לכבוד חג השבועות מקשטים את בית-הכנסת בירק חי ובפרחים, זכר למתן-תורה על הר סיני, וכפי שמספר המדרש: כשירדה השכינה על הר סיני באש, לא שרפה האש את כל הסביבה, אלא החיתה אותה, וכל ההר התכסה בירק, בדשא ובפרחים.
2. בליל שבועות מאחרים ומתפללים מעריב רק עם רדת הלילה גם בקהילות שבהן נוהגים להקדים בדרך כלל את תפילות קבלת-שבת ויום-טוב לפני לילה - משום "שבע שבתות תמימות". במקום שאי-אפשר לעשות כן, כגון בארצות הצפוניות שבהן הלילה מתחיל בשעה מאוחרת ביותר, מאחרים לפחות קידוש וסעודה עד רדת הלילה.
3. מתחילים את סעודת הערב במאכלי חלב; בין מאכלי חלב אלה חשובה במיוחד עוגת הגבינה שמנה ממנה מבטיחים במשך ימי הספירה לכל ילד שלא ישכח לספור ספירת ספירת-העומר אפילו פעם אחת.
4. בליל שבועות ערים כל הלילה, עד הבוקר, ולומדים תיקון: לומדים תורה שבכתב - התחלה וסוף של כל פרשה מפרשיות השבוע, והפרקים שבתורה שיש להם קשר עם החג, מתן תורה וקרבן הביכורים, וכן התחלה וסוף של כל ספר מספרי נביאים וכתובים. ולומדים תורה שבעל-פה - משנה ראשונה ואחרונה של כל המסכתות שבששת סדרי המשנה. כל אחד מבעלי-הבתים חושב לעצמו למצווה ולכבוד לארח את הלימוד ומכבד את המשתתפים בו בעוגות ומשקה וכיו"ב.
5. אלה שלמדו כל הלילה, מסמיכים תפילה ללימודם ומתחילים בה עם עלות השחר.
6. לפני קריאת-התורה קוראים מגילת רות, וקריאתה כדרך קריאת מגילת קהלת, ובחו"ל קוראים אותה ביום-טוב שני של גלויות.
7. העולה לתורה "ראשון" מברך ברכת התורה, וקוראים לו את הפסוק הראשון של הקריאה - "בחדש השלישי" (שמות יט, א). אחר-כך מכסים את הספר ושרים את הפיוט
"אקדמות", חליפות, חזן וקהל, בניגון מיוחד. אחרי גמר "אקדמות" ממשיכים קריאת-התורה, בלי שהעולה לתורה יברך פעם נוספת. את "עשרת הדברות" קוראים בטעם העליון.
8. אחרי קריאת-התורה אומרים "יזכור", ובחו"ל אומרים יזכור ו"מתנת יד" ביום שני של שבועות.
9. במוסף אומרים בתור פיוט את ה"אזהרות", עיבוד פיוטי של מניין תרי"ג המצוות והמצוות דרבנן.
1. משבעה-עשר בתמוז שהוא תחילת "שלושת השבועות", נוהגים קצת אבל - אין נושאים אשה, אין מסתפרים ומקפידים שלא לשמוע מוסיקה. בחזרת שמונה-עשרה אומר הש"ץ ברכת "בונה ירושלים" בניגון של "איכה", ובאותו ניגון אומר את "יהי רצון" שאחרי קריאת-התורה של שני וחמישי. גם "לכה דודי" מושר במנגינת-אבל, לקוחה מאחת הקינות של תשעה-באב.
2. קוראים את פסוקי המסעות שבפרשת "מסעי" בניגוד מיוחד.
3. מראש-חודש אב מרבים באבל. כל "תשעת הימים" אין אוכלים בשר חוץ מאשר בסעודת-מצווה. מי שקשה לו שלא לאכול בשר תקופה כה ארוכה, משתדל להשתתף בסעודת-מצווה או מכוון סיום מסכתא לאותם הימים, כדי לאכול סעודת מצווה של סיום, ואין "סעודה" אלא בבשר.
4. בשבת חזון, היא שבת פרשת דברים, לובשים בין בגדי השבת משהו מבגדי החול. את הפסוק "איכה אשא" קוראים בניגון של "איכה", ובניגון זה קוראים גם את כל הפטרת "חזון ישעיהו" - חוץ מפסוקי הנחמה שבה. לפני מוסף אומרים הזכרת נשמות (מעמרן) ו"אב הרחמים", כמו בשבת שלפני שבועות.
5. בערב תשעה-באב בצהריים מפסיקים ללמוד תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה, חוץ מן הדברים שמותר ללמוד אותם גם בתשעה-באב. כשערב תשעה-באב חל בשבת והצום נדחה ליום ראשון, יש שאין מקפידים על איסור הלימוד אחר-הצהריים, אבל בקהילות שבהן עוד ממשיכים באמירת פרקי אבות, אין אומרים אותם בשבת זו. לפני שיושבים לסעודה המפסקת, חולצים את הנעליים. אוכלים בה ביצה קשה שהיא מאכלים אבלים. אם יש בבית שלושה בני-מצווה או יותר, אוכלים בנפרד כדי שלא לבוא לידי חיוב זימון. לפני תפילת מעריב מסירים בבית-הכנסת את הפרוכת מארון-הקודש ואת המפות מן העמוד והבימה.
6. אין הש"ץ מתעטף בטלית לתפילת מעריב. קוראים מגילת איכה בלא ברכה ומדליקים נרות בצמצום, רק כדי שיוכלו לקרוא לאורם. הקורא את מגילת איכה מתחיל בקול נמוך, ובכל פרק מגביה את קולו במקצת. את הפסוק "השיבנו" אומר כל הקהל, והש"ץ חוזר אחריו, וכן עושים בגמר הקריאה. הש"ץ אומר קינות אחדות, קדיש בלי תתקבל, ו"עלינו".
7. בשחרית משכימים לתפילה, אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין. אומרים את הפיוטים בתוך חזרת הש"ץ, קוראים בתורה בקול עצוב, שלא בניגון הקריאה הרגיל, וכן בקריאת ההפטרה. אין עושים "מי שברך" לעולים לתורה.
8. אחרי הכנסת ספר-התורה לארון-הקודש יושבים הכל על הארץ ואומרים קינות. הש"ץ פותח באמירת הקינות. אחרי שהוא אמר אחדות מהן, מתחילים "יחידים" מתוך הקהל לאמור קינות, הראשון - הרב, ואחריו הנכבדים ובעלי-הבתים. מלבד הקינות שבהן מקוננים על חורבן בית-המקדש, מקוננים גם על חורבן הקהילות הוותיקות (כגון ורנקבורט, קולוניא, וורמיישא, מגנצא) שהושמדו בימי הפורעניות של תתנ"ו, ועל שרפת התלמוד בימי-הביניים. בין מחברי הקינות מצויים אלעזר הקליר, בעל ה"רוקח" מווארמז, ר' יהודה הלוי, ר' מאיר מרוטנבורג (מהר"ם), ר' שלמה בן גבירול ואחרים. את הקינה "ציון הלא תשאלי" שחיברה ר' יהודה הלוי, אומר החשוב שבקהל. את אמירת הקינות מושכים עד לקראת חצות היום, כדי שהקהל יהיה עסוק באבל ולא יפנה לעסקיו הרגילים.
9. אחרי גמר התפילה מבקרים בבית-הקברות, כדי לעורר את האבל בלב האדם, ולכן, אם אין בית-קברות יהודי בקרבת מקום, יש שהולכים לבית-קברות של גויים.
10. למנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין. לתורה ולמפטיר מעלים אותם האנשים שעלו בבוקר, כדי לברך אותם עכשיו ב"מי שברך" שהפסידו בעלייתם בבוקר. אחרי מעריב נועלים נעלים וסועדים, ורק אחרי זה יוצאים לקידוש הלבנה שאמירתו נדחית עד גמר תשעת ימי-האבל.
