1. בשבת שלפני ראש חודש מכריזים על ר"ח לפני קריאת התורה, לפי נוסח מיוחד המודפס בכל סידור כמנהג יהודי בבל:
יהי רצון מלפני א-להי השמים וכו'... בסימן טוב יהא ר"ח פלוני ביום פלוני ופלוני, יחדשהו הקב"ה עלינו וכו'...".
בעת ההכרזה עומד כל הקהל על רגליו.
2. בתפילת ערבית של ליל ראש חודש אומרים את המזמור "ברכי נפשי" בניגון מיוחד.
3. בליל ראש חודש נוהגות הנשים להדליק שני נרות (יותר מאחד, להבדילו מיום חול) וכן נוהגות שלא לתפור בראש חודש.
4. בראש חודש אין אוכלים ביצים ואין גוזזים את הציפורניים.
5. החסידים שבעם נוהגים לומר בראש חודש כמה "בקשות" המובאות בספר "לשון-חכמים" של ר' יוסף חיים, שחלק מהן נדפס בכמה סידורים כמנהג יהודי בבל.
6. יש פיוטים מיוחדים הנאמרים בראש חודש במנגינות מיוחדות. הם מובאים בסידורים ובספרי הפזמונים כמנהג יהודי בבל. המפורסמים שבהם:
(א) "שער הרחמים לעם בך בוטח" - סימן: יהוד"ה.
(ב) "חודש ישועה חדש לי" - סימן: ישראל ב"ר מש"ה.
(ג) "ראש חדש לישראל אדיר ומבורך" - לר' יוסף חיים.
(ד) "שירו לאל נבוני" - סימן: יעק"ב (לשבת וראש-חודש).
7. מעטים מאד נהגו להתענות בערב ראש חודש.
8. בהתאם למנהג האר"י ז"ל נוהגים לחלוץ את התפילין קודם מוסף, אחרי הקדיש של החזרת ספר התורה.
9. מנהג בגדאד הוא, שבברכת הלבנה קופצים שלוש קפיצות כשאומרים (שלוש פעמים)
"בסימן טוב תהי לנו ולכל ישראל",
"ברוך יוצריך, ברוך עושיך, ברוך קוניך, ברוך בוראיך",
וכן
"דוד מלך ישראל חי וקיים",
"אמן, נצח, סלה ועד".
אחרי כן אומרים שבע פעמים את הפסוק:
"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי"
ואח"כ המזמורים:
"שיר למעלות אשא עיני אל ההרים"
ו"הללוויה הללו אל בקדשו",
ומסיימים:
ב"תנא דבי ר' ישמעאל" וקדיש "על ישראל".
יש מוסיפים את הפסוקים:
"והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיה ל, כו);
"ותעדי זהב וכסף" וגו' (יחזקאל טז, יג).
לבסוף אומרים שלוש פעמים:
"שלום-עליכם".
1. חודש אלול הוא חודש הרחמים. בבבל היה שמש בית-הכנסת נוהג לעבור מבית לבית ולהעיר את הקהל לסליחות החל בליל מוצאי ראש חודש אלול. כאן בארץ נוהגים כך רק במקומות מעטים.
הילדים מתכוננים לומר קטעים מסוימים של סליחות ולקראן בניגון העממי. מבין סליחות אלה יש לציין את הקטע "אדון הסליחות בוחן לבבות", הנאמר על-ידי הילדים שבבית-הכנסת.
2. רבים הם המשכימים לסליחות, אך בערבי ראש-השנה ויום-הכיפורים מתמלאים בתי-הכנסת עד אפס מקום גברים ונשים וילדים.
3. "התרת נדרים" תופסת מקום ניכר הן אצל הגברים ובייחוד אצל הנשים. אומרים אותה ביום י"ט באב ושהוא ארבעים יום לפני ראש-השנה), בערב ראש-חודש אלול (שהוא ארבעים יום לפני יום-הכיפורים) ובערבי ראש-השנה ויום-הכיפורים. הנוסח המקובל הוא הנוסח שנקבע על-ידי הרב חיד"א ונדפס ב"סדר סליחות", במחזורים לראש-השנה כמנהג יהודי בבל וגם בחוברות מיוחדות, שנדפסו בבגדאד ובהודו. במניין מצומצם מתירים שלושה חברי בית-דין הנבחרים מהרבנים והזקנים והיראים שבבית-הכנסת, ואילו במניינים גדולים מתירים עשרה חברי בית-דין.
1. מזמן קדמון ועד לפני כעשרים שנה נהגה כל משפחה בבבל לשחוט כבש בליל ערב ראש-השנה. שוחטים וקצבים הסתובבו בחוצות העיר באותו לילה, הלכו מבית לבית ועשו את מלאכתם בזריזות ובמומחיות. אף משפחה לא ויתרה על מנהג זה, כעני כעשיר.
ההתעוררות מסביב למנהג זה הייתה גדולה מאד. כשבוע שבועיים לפני ראש-השנה הכינה המשפחה את הכבש, הביאתו לביתה לגדלו ולפטמו. ילדי המשפחה התרועעו עם "האורח" החדש האכילוהו והשקוהו וגם השתתפו בצערו, על כי בקרוב יובל לטבח. האוכל העיקרי של הכבש היו קליפות האבטיחים, שהיו נאכלים בכל בית בתקופה זו בכמויות גדולות, לרגל החום והשרב של חודש אלול. בני הבית היו מרבים "להתערב", אם כבש זה, לאחר שישחט ויבדק, יצא "כשר" או "טרף". הסקרנים שבהם הטילו גורלות, וכל בני המשפחה עמדו מתוחים מסביב לשוחט והבודק, כדי להיווכח מי יצדק בהשערתו. במקרה שהכבש יצא טרף, הייתה זו אכזבה גדולה לבני המשפחה; לא רק משום שהיה כאן משום הפסד כסף וטרחה יתירה לקנות כבש אחר במקומו, אלא בעיקר משום שזה נחשב לסימן לא טוב. הכבשים הטרפים נמכרו למוסלמים במחיר נמוך. יש שקוני הכבשים התנו עם הערבי המוכר, שאם יצא "טרף" יוחלף בכבש "כשר" אחר.
כל הטקס עורר התעניינות רבה, ציפייה לקראת אותו יום נורא, והוסיף נופך של הוד וקדושה. מטרת המנהג - להשתמש בראש הכבש השחוט כדי לשים אותו על השולחן בסעודת ליל ראש-השנה ולקרוא עליו "שנהיה לראש ולא לזנב". אולם, בקרב בני המשפחה הייתה הרגשה, שכבש זה נשחט כדי לכפר על העוונות של בני המשפחה, כדוגמת ליל הכפרות באור לערב יום-הכיפורים. הרחמנים בבני המשפחה, בייחוד הילדים והנשים, הורידו גם כמה דמעות על אותה ברייה שהתרגלו אליה והתרועעו עמה במשך ימים מספר. לפני כעשרים שנה, בראות הרבנים שהעניים סובלים מהוצאות מרובות לקיום מנהג זה ומנהג הכפרות בערב יום-הכיפורים, הם בטלו את שניהם.
2. החסידים שבעם נוהגים להתענות בערב ראש-השנה ולהשתטח על קברי הצדיקים. יש שנוהגים גם לטבול במקווה.
3. רבים נוהגים לקרוא לפני קידוש ליל ראש-השנה כמה "בקשות", שהובאו בספר "לשון חכמים" לר' יוסף חיים. "בקשות" אלה הובאו גם בכמה מחזורים כמנהג יהודי בבל.
4. נוסח התפילה בראש-השנה הוא כנוסח רוב בני עדות המזרח, כמעט ללא שינוי ומובא בכל המחזורים כמנהג יהודי בבל ומנהג הספרדים.
בבית-הכנסת, יש שהילדים מגיל תשע ומעלה "חוטפים" כמה קטעים מהחזן, מפיוטים מסוימים, ואומרים אותם בקול ערב ובמנגינה עממית, ולפיכך רצוי ללמד את הילדים את הפיוטים דלהלן:
(א) "אחות קטנה תפילותיה" - נאמר בתפילת ערבית בליל ראשון של ראש-השנה.
(ב) "חון תחון על בניך" - כנ"ל, בליל שני של ר"ה.
(ג) "עת שערי רצון" - נאמר מיד אחרי סיום קריאת ספר-תורה.
(ד) "א-להי, אל תדינני כמעלי" - נאמר אחרי החזרה של הש"ץ בתפילת שחרית ביום ראשון של ר"ה.
(ה) "ידי רשים נחלשים" - כנ"ל.
(ו) "ה', יום לך אערוך תחינה" - כנ"ל ביום שני.
(ז) "יה שמך ארוממך" - כנ"ל.
5. בסעודת ליל ראש-השנה נוהגים יהודי בבל לאכול ולברך לפי סדר זה:
(א) פרי מפירות העונה שמברכים עליו
"בורא פרי העץ" (עפי"ר ענבים).
(ב) פרי מפירות העונה שמברכים עליו "
בורא פרי האדמה" (עפי"ר אבטיח).
(ג) תמרים - "יהי רצון...
שיתמו אויבינו ושונאינו".
(ד) רוביה - "
שירבו זכויותינו ותלבבנו" (משום שבערבית-בבלית קוראים לירק זה בשם "לוביא").
(ה) קישואים גדולים שנקראים בעברית (מהארמית) בשם "קרא", ובערבית: "קרע" -
"שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו".
(ו) כרתי - "שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו".
(ז) סלק ירוק -
"שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו" (שמים בצלחת כמה עלים חיים. הואיל והם אינם ראויים לאכילה, תופסים אותם בעת אמירת ה"יהי רצון" ומחזירים אותם לצלחת).
(ח) רימון מתוק - "שנהיה מלאים מצוות כרימון".
(ט) תפוח מבושל בסוכר - "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ויש מוסיפים: "כדבש, מראשית השנה עד אחרית השנה".
(י) ראש כבש - "שנהיה לראש ולא לזנב, ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו עליו השלום". ואם אין לו ראש כבש יביא ראש עוף (של זכר יותר טוב משל נקבה), או ראש בצל; רק לא של עז, שהוא סימן ל"דינא קשיא", ובמקרה זה אין אומרים "ותזכור לנו עקידתו" וכו'.
בביתו של הרב יוסף חיים ז"ל, גדול רבני בבל, נהגו לערוך את כל הטקס הזה גם בסעודת שחרית של ראש השנה.
6. תקיעות השופר של הבבלים שונות לגמרי משל יתר העדות וקשה ללמוד אותן. התקיעה נשמעת כעין "טווו" ממושך; השברים - שלוש תקיעות קצרות בהמשך אחד; התרועה - מספר גדול של סלסולים קצרים המצלצלים כעין "ר ר ר ר ר ".
7. אצל העדה הבבלית בלבד נוהגים עד היום, בכל מקום, להתאסף בשני ימי ראש-השנה לפני הצהרים, מיד לאחר ארוחת שחרית, בבית ראש המשפחה או בבתי החכמים המפורסמים או בבתי-הכנסת, בהם עורכים טקס ה"חתימה", טקס שבו משתתפים לא פחות ממניין אנשים. ב"חתימה" זו קוראים את כל
ספר "תהילים" (כל אחד מהמסובים קורא שני פרקים לפי הסדר), ואחריו קוראים "
אדרא רבא" - ביום הראשון של ר"ה,
ו"אדרא זוטא" - ביום השני.
בין קריאת "תהילים" ל"אדרא" מכבדים את הקהל ב"ברכות": עוגות לברכת "מזונות"; פירות וירקות לברכות "עץ" ו"אדמה". עפי"ר קובעים את ה"חתימות" לעילוי נשמות נפטרים. את המנהג הזה תיקן וקבע בבגדאד ר' צדקה חוצין, אשר שימש ברבנות שם בשנים תק"ג-תקל"ג. מאז ועד היום, זה כמאתיים שנה שמנהג זה נשמר בקפדנות על-ידי בני בבל, הן בבבל והן ביתר התפוצות, וגם בישראל.
8. יהודי בבל מקפידים מאד שלא לאכול בראש-השנה דבר חריף, חמוץ או מלוח. כנגד זה הם מרבים במיני מתיקה, כדי שתהא שנה טובה ומתוקה. בשעה שבכל ימות השנה שמים מלח בממלחה על השולחן לצורך בציעת הפת, הרי בראש-השנה נוהגים לשים סוכר. אלה שנוהגים לשתות בכל ימות השנה קפה מר, בר"ה שותים אותו מתוק, או שאין שותים קפה כלל, משום שצבעו חום כהה ודומה לשחור. אין אוכלים פלפלין כבושים בחומץ ואף לא פירות כבושים או מלוחים ולא תבשיל חמוץ.
9. מאד מקפידים שלא לישון במשך היום, כדי שהמזל לא ישן במשך השנה; והמדקדקים משתדלים להתעורר מוקדם, לפני עלות-השחר. על מנהגים אלה שומרות בעיקר הנשים והן פוסקות "הלכה" בעניינים אלה יותר מהגברים.
10. מהפיוטים העממיים של ראש-השנה יש להזכיר את הפיוט "שום תשים עליך מלך" מאת הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר מרדכי שנדוך, שנדפס במחזורי ר"ה ובספרי הפיוטים כמנהג יהודי בבל.
1. בתקופה זו מרבים להרהר ולהתעסק בענייני תשובה ומקפידים להשכים ל"סליחות". כאשר החזן מגיע לארבעת הקטעים: "זכרנו לחיים" וכו', "מי כמוך אב הרחמן" וכו', "וכתוב לחיים טובים" וכו' ו"בספר חיים ברכה ושלום" וכו' הנאמרים בעשרת ימי תשובה בתפילת העמידה - אומר הקהל קטעים אלה במקהלה, והחזן חוזר עליהם.
2. לפנים הקפידו מאד במנהג הכפרות בערב יום-הכיפורים ובחרו בעופות לבנים, תרנגול לכל זכר בבית, ותרנגולת לכל נקבה. אישה הרה לקחה שתי תרנגולות ותרנגול, בגלל הספק (אם תלד בן או בת). כל משפחה הקפידה לשחוט עוף נוסף ולתתו לעניים. לפני שנים מספר, בראות רבני בגדאד שהוצאות כפרות אלה מכבידות על העניים, ביטלו מנהג זה והתירו לפדות את העופות בסכום קטן של כסף. את הכסף הזה מסובב ראש המשפחה מסביב לראשו של כל אחד מבני הבית. ואומר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי" וכו' - כנהוג. את הכסף הזה חילקו לעניים. כאן בארץ ממשיכים רובם ככולם במסורת של שחיטת עופות, כפי שגם בבגדאד רבים לא הסכימו לוותר על המנהג העתיק הזה.
הזמן המקובל לשחיטת הכפרות הוא בליל ערב יום-הכיפורים או למחרת, לפני אמירת הסליחות; אך רבים אינם שומרים על זמן זה ונוטים להקדים ביום אחד או שנים, כדי שיהא סיפק בידיהם לקנות את העופות, לסובבם, לשוחטם ולהכינם לבישול.
3. בערב יום-הכיפורים אחרי תפילת מנחה נוהגים לעשות "התרת נדרים" (ראה לעיל סעיף ח') ואחרי כן מקבלים "מלקות". רבים מתירים באשמורת הבוקר, אחרי הסליחות.
1. נוסח התפילה של יהודי בבל הוא כמובא במחזור יום-הכיפורים כמנהג יהודי בבל וכמנהג רוב בני עדות המזרח. השינוי היחידי הוא, שלפני קריאת התורה אומרים הבבלים את הפיוט "שעה בא באימות וצועק בגרון", שנתחבר על ידי הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר מרדכי שנדוך.
2. מפיוטי התפילה של יום-הכיפורים רצוי ללמד את הילדים את הפיוטים דלהלן:
(א) "לך אלי תשוקתי" - נאמר לפני תפילת ערבית בליל יום-הכיפורים בניגון מיוחד, לפי מנהג בגדאד אין פיוט זה נאמר על-ידי החזן, אלא כל אחד קורא אותו בעצמו והחזן מתחיל בקטע "שמע קולי אשר ישמע בקולות"; אלא שכאן בישראל נתקבל המנהג שגם בבתי-הכנסת של העדה הבבלית בעלי קול ערב מבין המתפללים אומרים פיוט זה בקול רם, כשכל אחד מהם אומר בית אחד.
(ב) "שנאנים שאננים כנצוצים ילהבו" - נאמר מיד אחרי סיום החזרה של תפילת שחרית.
(ג) "אדיר ונאור בורא דוק וחלד, מי אל כמוך" - נאמר בכל התפילות: בערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה.
(ד) "יה שמע אביוניך המחלים פניך" - נאמר בכל הסליחות של התפילות הנ"ל.
(ה) "אל נורא עלילה" - נאמר בתחילת תפילת הנעילה.
3. יהודי בבל מקפידים מאד ללבוש בראש-השנה וביום-הכיפורים בגדים לבנים, סמל לטהרה ולסימן טוב. בגדים שחורים אסורים בהחלט.
4. ליד החזן עומדים בשעת התפילה "סומך" או שני "סומכים", שקוראים ומנגנים אתא ה"סליחות" והפיוטים שאינם שייכים לעצם תפילת העמידה, ואין החזן אומר אותם מחשש הפסק. ל"סומכים" מתמנים אנשים יראי-שמים בעלי קול ערב.
5. במוצאי יום-הכיפורים ובמוצאי תשעה-באב נוהגים יהודי בבל לשתות משקה עממי שנקרא בשם "חגיגי", אותו מכינים משקדים כתושים ששורים אותם במים. לאחר שמסננים אותם באמצעות בד דק, מרתיחים את הנוזל הסמיך שמתקבל, הדומה לחלב, ושותים אותו בכוסות. משקה זה טעים מאד, והוא מונע קיא ובחילה אחרי צום של יום ארוך.
בבתים רבים נוהגים לבשל "חמין" למוצאי יום-הכיפורים, ורבים קונים למוצאי יום-הכיפורים לחם "גורג" - פיתה דקה, רחבה ועגולה, מאפה תנור, שמשהים בתנור עד שתתקשה.
1. רוב המשפחות בבבל היו גרות בבתים גדולים, בני שתי קומות וחצר רחבה. בחצר זו הקימו סוכה גדולה ויפה, מקושטת בכל מיני קישוטים ווילונות. את הסוכה היו מסככים בחריות של דקלים, שנמצאים שם לרוב, ובסכך היו תולים פירות שונים. ברוב הבתים הסוכות היו קבועות, בנויות במיוחד לשם סוכה.
2. לפנים נהגו להקים סוכות ליד בתי-הכנסת. עוד במאה הי"א כתב רב האי גאון:
"ובבגדאד עושין בבתי-כנסיות שלהם סוכות" (הרי"ץ גיאת, הלכות סוכה, דף פט).
על כך כתב הרב יוסף חיים מבגדאד (נפטר בשנת תרס"ט):
"וכך היה המנהג פה עירנו בגדאד לעשות בבית-הכנסת סוכה במקום שאינו מקורה, שמתפללים בו בקיץ, והיה נוהג דבר זה משנים קדמוניות. ויש קרוב לארבעים שנה נתבטל בעוה"ר דבר זה שהיה מנהג קדמון מאד" (קונטרס "מראות יחזקאל" המצורף לספר "עוד יוסף חי" דף א, ע"ג).
בכל זאת היו כמה בתי-כנסת שנהגו להקים בהם סוכות עד הזמן האחרון.
3. בכל סוכה תולים "קיראיי" - עששית שהאישה מדליקה בה נרות לכבוד החג, בשמן-שומשומין או בשמן-זית; ו"קנדיל" - עששית בכוס שמן ובה פתילה אחת - נר לנשמת האושפיזין של אותו יום.
4. בכל יום משבעת ימי הסוכות נוהגים לתת ארוחת ערב לעני, והיא חלק ה"אושפיזין" של אותו ערב; ויש שנותנים לעני כסף פדיון תמורת הארוחה הנ"ל.
5. נוסח התפילה הוא כמנהג רוב בני עדות המזרח ומובא במחזור יהודי בבל לשלוש רגלים.
6. מנהג בגדאד שלא לומר "הושענות" בשבת חול המועד.
7. הפיוט המקובל ביותר בחג הסוכות הוא "סוכה ולולב לעם סגולה" - סימן:
אני משה חזק. מהפיוטים העממיים שנתחברו על ידי רבני בבל, אותם נוהגים לפזם בחג הסוכות, נזכיר במיוחד:
(א) "אל קומם סוכתך נופלת בעמים" - מאת הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר מרדכי שנדוך.
(ב) "שיר אערוך תוך אמוני" - מאת הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר ישראל.
(ג) "יה את סוכת דוד תקים בזכות שבעת הצדיקים" - מאת ר' יוסף חיים.
(ד) "נזכה לכל ברכות, בשבעת ימי סוכות" - מאת ר' יוסף חיים הנ"ל.
8. בבבל היה שורר מחסור גדול באתרוגים, אותם היו צריכים לייבא, על פי רוב, מחו"ל, ומשום מחירם הגבוה היו רבים שלא היו יכולים לקנות לעצמם את ארבעת המינים. רב היה הקהל שהיה נאלץ להצטופף בבתי הכנסת ולהמתין שם בתורים ארוכים כדי לקיים מצוות נטילת לולב. לפיכך התירו רבני בגדאד בשנת תר"ך (1860) לברך על הלולב "מחמת דוחק הציבור" גם לפני הנץ החמה (היתר זה להקדים קיום המצווה לפני הנץ החמה התפשט, משום מה, גם לעניין קריאת שמע ותפילה). במשך שנים רבות נהגו רבים מיהודי בגדאד להשכים ולברך על הלולב באשמורת הבוקר דווקא בבית "אל-חכם" - הרב יוסף חיים זצ"ל וצאצאיו.
כאן בישראל, שמצויים בה ארבעת המינים בשפע, רבים מיהודי בבל שקונים לעצמם ארבעת המינים לחג.
9. ככל יתר העדות עורכים גם הבבלים בימות החג ביקורים, בחבורות, אצל קרובים, וידידים, ובייחוד אצל רבנים ונכבדים.
10. בליל הושענא רבא ערים כל הלילה וקוראים את הלימוד המיועד ללילה זה כמובא בספר "קריאי מועד" שנדפס בבגדאד, בירושלים ובמקומות אחרים. באמצע קריאת התהילים אומרים את התפילות לכבוד שבעת האושפיזין, מלוות בפיוטים מיוחדים ובמנגינות מיוחדות. בין המשקאות המיוחדים ללילה זה ולליל חג השבועות יש להזכיר את משקה ה"מגלי" העשוי מסוכר, "זנגביל" ו"הל" רתוחים במים. החריפות שבמשקה זה מונעת שינה. בגלל חריפותו אין נוהגים להביאו ב"חתימה" של ראש-השנה (ראה סעיף ט סי' 7).
1. בתפילת שחרית של שמיני עצרת נוהגים לומר את הפיוט
"צמאה נפשי לא-להים לאל חי", וטוב ללמדו את התלמידים.
2. בתחילת תיקון הגשם, הנאמר לפני מוסף, מוסיפים הבבלים את הפיוט "מדכר עבדכון קודמכון", שנדפס בכל המחזורים לשלוש רגלים כמנהג יהודי בבל. רצוי ללמד את התלמידים את הפיוט הזה, ואת הפיוט: "אל חי יפתח אוצרות שמים".
3. בבתי-הכנסת שבבבל, ובכמה בתי-כנסת של העדה הבבלית כאן בארץ, נוהגים להתאסף בצהרי חג שמיני עצרת, לפני תפילת מנחה, ולקרוא את כל הפרשיות של חמישה חומשי תורה. החזן מסתובב בין הקהל ומחלק פרשה לכל אחד, לפי הסדר. בתחילה הוא מחלק את הפרשיות של ספר בראשית; ואם נמצא בבית-הכנסת קהל רב, הריהו חוזר על הפרשיות כמה פעמים, לפי הצורך. לאחר תום קריאת ספר בראשית אומר החזן בקשה של "יהי רצון", ואחרי-כן הוא מחלק את הפרשיות של ספר שמות, כפי שנהג בספר בראשית; וכן, על זה הדרך, עד שגומרים לקרוא כל חמישה חומשי תורה. את ארבעת הפסוקים האחרונים של ספר דברים אומר החזן בקול רם, אחר כך אומר את ה"בקשה" "הדרן עלך אורייתא קדישא" וכו', חוזר וקורא את הפסוקים הראשונים מ"בראשית ברא" עד "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", ומסיים בקדיש "יהא שלמא".
4. בשמחת-תורה מוציאים את כל ספרי התורה שבהיכל, מסדרים אותם ליד אחד הקירות, וכל באי בית-הכנסת עוברים על ידם ומנשקים אותם. לאחר התפילה נכנסות הנשים לבית-הכנסת ואף הן מנשקות את ספרי התורה. הם נשארים מחוץ להיכל מליל שמחת תורה ועד מוצאי היום.
5. הבבלים מאריכים בהקפות שמחת-תורה, ולהם פיוטים רבים הנאמרים ביום זה במנגינות עממיות מיוחדות. הופיעו גם חוברות מיוחדות של פיוטים אלה בשם "הקפות לשמחת-תורה". כמה מהם נדפסו בספרי הפיוטים כמנהג יהודי בבל שנדפסו בבגדאד, בהודו ובירושלים.
1. בבבל נהגו להדליק את נרות החנוכה בפנים הבית ולא בחוץ, משום שחששו מפני המוסלמים. ברוב הבתים הדליקו פתילות טבולות בשמן-זית, חנוכיות מעשה ידי אמן היו להם, ורבות מהן היו עשויות מכסף טהור, מתשע טבעות גדולות, ובכל טבעת הכניסו כוס, שבה נמצאו מים, עליהם שכבת שמן ופתילה להדלקה (כדוגמת ה"קנדיל" שנהגו לתלותו בסוכה לכבוד האושפיזין; או לתלותו בבית-הכנסת לעילוי נשמת נפטרים).
2. מנהג בגדאד, שאין הבן מדליק את נרות החנוכה בעודו בחור (אף על פי שהוא גדול) אלא סומך על אביו; ואם נשא אישה, עומד אצל אביו כשהוא מברך, מכוון לברכותיו, ואחרי-כן הולך לחדר השינה שלו ומדליק שם את נרותיו שלו.
3. אם חל יום-הפקודה (יארצייט) בימי החנוכה, אין הולכים לבית-הקברות באותו יום כנהוג, אלא הולכים לשם קודם חנוכה.
4. בערב ראש-חודש טבת נהגו יהודי בגדאד ללכת להשתטח על קבר יהושע כוהן גדול הקבור שם. ביום זה נוהגים גם להדליק נר נשמה לעילוי נשמת ר' מאיר בעל הנס.
5. בחנוכה נוהגים לאכול מאכלי חלב - זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב שהיה ממלכי יוון, כמבואר בספר "חמדת ימים", אף על פי שנס זה נעשה קודם נס חנוכה.
6. לפנים לא נהגו יהודי בבל לומר בתפילה בימי חנוכה את הקטע "בית יעקב" ואף לא מזמור של יום, והם אמרו "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" בלבד. בסוף המאה הי"ט התקין ר' יוסף חיים זצ"ל לומר את שלושת הקטעים הנ"ל.
7. תלמידי ה"חדרים" ותלמודי-התורה נהגו לקבל בחג החנוכה מתנות שונות, כגון:
(א)
"מנורה" - דף שמודפסת עליו צורת מנורה ובו קטעים על חנוכה, נדפס בצבע זהב על נייר כחול, ירוק, אדום או צבע אחר. "מנורות" כאלה נדפסו בכלכותא, ובהן מקום מיוחד, שבו כתבו את שם התלמיד אשר לו הוקדשה מתנה זו.
(ב) חוברות דקות על חנוכה, כגון:
(1) "ברכות והודאות לחנוכה" - כולל ברכות ופזמונים שנוהגים לאומרם בחנוכה (נדפסה בבגדאד, דפוס שלמה בכור חוצין, 4 דפים).
(2) "ספור נס חנוכה" - כולל סיפור נס חנוכה בערבית, באותיות עבריות, והפיוט "יה הצל יונה מחכה" - סימן: יהודה (בגדאד תרפ"ו, עמ' 24).
(3) "סיפור נס חנוכה" - מכיל סיפור הנס ומעשה יהודית, בערבית, באותיות עבריות, ופיוטים של חנוכה (בגדאד, תרפ"ז, 18 עמ').
(4) "פזמון לחנוכה" - מכיל פזמונים ועניינים שונים לחנוכה, בעברית ובערבית באותיות עבריות (בגדאד, 24 עמ').
בשער של כמה מחוברות אלה נרשם שם מקבל המתנה במקום הריק של השורה המודפסת:
"מנחה שלוחה משאת וארוחה להבחור הנעים נטע שעשועים הלא הוא הבן... הי"ו יזכה לתורה לחופה ולמעשים טובים בחיי אביו ואמו וכל קרוביו".
8. מהפיוטים העממיים, שיהודי בבל נוהגים לומר בחנוכה במנגינה עממית מיוחדת, נציין:
(א) "יצא למלוך מבית סורים" - סימן: ישראל בר משה בר לוי חזק (פיוט זה מספר על יוסף הצדיק, והואיל ופרשת השבוע שחלה בחנוכה היא פרשת "וישב", בה מסופר על יוסף הצדיק, נהגו לפייט אז פיוט זה).
(ב) "יה הצל יונה מחכה" - סימן:
יהודה.
(ג) "יביעון שפתי שירה" - סימן:
יוסף חזק.
(ד) "אשיר שיר נאה ומתוקן", סימן:
ישראל בן משה.
(ה) "יתרועעו אף ישירו" - סימן:
יוסף (שרים אותו במקרה שר"ח טבת חל בשבת. אחרי כל בית חוזר הפזמון: "לא ינתק חוט המשולש, שבת חודש וחנוכה").
השיר "מעוז צור ישועתי" אינו ידוע בבבל.
1. בליל ט"ו בשבט מתאספים כל בני המשפחה מסביב לשולחן ערוך, ועליו צלחות מלאות פירות
העונה, ובייחוד פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל. בבבל נהגו להביא פירות אלו: נבק עג'ם (מצוי הרבה בפרס), שקדים, אגוזים גדולים ("ג'וז") וקטנים ("בנדק"), כמה מיני תמרים יבשים, אפרסקים ממולאים בשקדים או באגוזים, תאנים יבשות, מחרוזות של תאנים, מין משובח של תאנים יבשות שנקרא בשם "נגר אל-בלבול", אגסים, משמשים ותות יבשים, צמוקים קטנים בלי גרעינים, קמרדין - מאכל העשוי שכבות דקות של משמשים מרוסקים ומיובשים; פיסוק שאמי, חלבי או עג'ם (מביאים מסוריה או מפרס); ערמונים ובלוטים צלויים על האש, אגוז הודו, וכיוצא בזה. לאלה מוסיפים: סלק לבן ואדום שלוקים במים או צלויים באש, כמה מיני סוכריות, גרעינים קלויים, אפונים קלויות ("חומץ") וכדומה. אחרי תום הסעודה מחלקים לכל אחד מבני הבית מכל המינים שהזכרנו. מנות מיוחדות כאלה נותנים גם למשרתים ולמשרתות של הבית, לשמש בית-הכנסת שבו מתפללים, לכובסת הקבועה ולכמה עניים. כאן בארץ רק מעטים מקיימים מנהג זה, וגם אלה - רק בצורה מצומצמת.
2. רבים נהגו לקרוא בליל ט"ו בשבט את הלימוד המובא בחוברת "פרי עץ הדר" שנדפסה בבגדאד בשנים תרנ"ד ותרס"ו. מהדורה שלישית הופיעה בירושלים בשנת תשי"ט. בשנת תרצ"ט (1939) נדפס בבגדאד "ספר ליקוטי אמרי ט"ו בשבט" מאת הרב יחזקאל מאיר ח' רחמים אברהם. זו חוברת בת שנים עשר עמודים שמכילה "דרושים ורמזים... על הפירות, מלוקט מספרי ראשונים ואחרונים ישנים גם חדשים".
3. לפנים היה מקובל מנהג "ברכת האילנות". משנכנס חודש ניסן התארגנו קבוצות שונות, שיצאו חבורות חבורות לפרדסים כדי לברך שם על האילנות. היו שנהגו לבלות יום שלם בפרדסים והם לקחו אתם מאכלים ומשקאות לטקס מצווה זה: בבגדאד ובכלכותא הדפיסו כמה פעמים את החוברת "ברכת האילנות", המכילה בקשות ופיוטים על נושא זה. בשנים האחרונות נחלש מנהג זה. פה בארץ רבים מקפידים לברך על האילנות, אך בלי טקס מיוחד.
4. הפיוט המקובל ביותר לט"ו בשבט ולברכת האילנות הוא "אז ירנן עץ היערים, לפני אל אדיר אדירים" - סימן:
אבר"ך י"ה חזק, מאת הרב יוסף חיים זצ"ל. הוא נדפס בחוברות "פרי עץ הדר" ו"ברכת האילנות" הנ"ל; בספר "שירים", ירושלים תשי"ג, סימן קי"ג, ובעוד מקומות.
1. התכונה לקראת בוא הפורים גדולה מאד. היא מתבטאת בעיקר בעשיית מיני ממתקים שונים לשם משלוח מנות תוצרת-בית; וכל המרבה לשלוח תוצרת-בית הרי זה משובח.
המאכלים המיוחדים לפורים הם:
(א) מספאן
- עוגיות בעלות קרניים מסביב, עשויות שקדים כתושים, סוכר ומעט "הל" (מין צמח) טחון. לשים אותן במי וורדים, מושחים אותן בחלבון ביצה ולאחר שהן מתייבשות מכניסים אותן לתנור לזמן קצר.
(ב) חג'י- באדא - כנ"ל, אך עגולות, בלי קרניים. לשים אותן בביצים ומושחים אותן במי וורדים.
(ג) בקלאוא - עוגות עשויות שכבות של בצק דק. בין השכבות מפזרים סוכר, שקדים כתושים ו"הל". פורשים אותן בקערה שטוחה, חותכים אותן באלכסונים, כך שמתקבלות עוגיות בצורת מעויין, שופכים עליהן הרבה שמן, מכניסים אותן לתנור, וכשמוציאים אותן שופכים עליהן סירופ של מים וסוכר.
(ד) לוזינא אדומה מחבושים - מקלפים חבושים, מנקים אותם מגרעינים ותולעים, חותכים אותם לחתיכות, מבשלים אותם עם מעט מים ומשאירים אותם על אש קטנה כל הלילה כדי שיתאדמו. אח"כ מרסקים אותם וחוזרים ומבשלים את הרסק עם סוכר עד שיתקבל רסק סמיך. מפזרים על קערה שטוחה שקדים כתושים ו"הל", פורשים את הרסק ומפזרים גם עליו שקדים כתושים ו"הל". לבסוף חותכים בשני אלכסונים, כנ"ל.
(ה) לוזינא לבנה מסוכר - מרתיחים כמות גדולה של סוכר במים במשך זמן רב, אחרי-כן מורידים מעל האש, שמים בתוכה שקדים כתושים ומערבבים עד שהסוכר נקרש ומוסיפים מי ורדים לשם ריח נעים. אח"כ מפזרים על קערה שטוחה שקדים כתושים עם מעט "הל" כתוש, שופכים את הסוכר הקרוש לתוכה, פורשים אותו ומפזרים גם מלמעלה את השקדים וה"הל" הכתושים. לבסוף חותכים בשני אלכסונים כנ"ל.
(ו) פסתריק - לשים סוכר עם מי ורדים ו"כתירה" (מין צמח) לבצק ומגלגלים אותו לכדורים. ממלאים את הכדורים מעט שקדים כתושים מעורבים עם סוכר, ומשווים לכדורים צורות שונות, כגון בובות, בעלי חיים, סולמות, כף-יד, וכיוצא בזה.
(ז) זנגילה - עשויה בצק דליל מאד, ששמים בו שמרים רבים ומשאירים אותו למשך שלושה ימים, אח"כ ממלאים שלושת רבעי המחבת בשמן שומשומין, אותו מרתיחים על האש, מעבירים את הבצק דרך משפך לתוך השמן הרותח תוך כדי סיבוב, כך שמתקבל מעגל, אשר אותו ממלאים, תוך כדי סיבובים שונים נוספים, צורות מצורות שונות. לאחר שהבצק בצורתו החדשה מתקשה, נותנים אותו בסירופ עבה של מי סוכר כדי שימתק.
(ח) מלפוף - עוגה עשויה בצק דק ביותר. על גבי נתחי בצק זה פורשים שקדים כתושים עם סוכר ו"הל" ומגלגלים אותם לאורכם ואופים בתנור. יש שלשים בצק זה במי ורדים וביצים טרופות.
(ט) סמבוסך בטאוה (סמבוסך במחבת) - עוגה עשויה בצק, עם או בלי שמרים, בעובי של מצה. בתוך חתיכה עגולה שמים מעט בצל קצוץ מטוגן עם אפונה ("חומץ" כתוש), מוסיפים עליהם מלח ופלפל שחוק דק, סוגרים על המילוי ומטגנים במחבת, בשמן שומשומין. יש ששמים במילוי נתחי בשר מבושל. מאכל זה מכוון לאכילת זרעונים - זכר לזרעונים שאכלו דניאל וחבריו ושנעשה גם להם נס.
כל המאכלים הנ"ל מסמלים את חג הפורים. גם כשעושים מהם בשאר ימות השנה, מזכירים כי "זהו מאכל פורים". כאן בארץ יש שבטלו חלק מהמאכלים הנ"ל ויש שעושים את כולם. הואיל ומחיר השקדים והאגוזים יקר מאד, משתמשים בבוטנים במקומם. רבים ביטלו את המנהג של "תוצרת בית" וקונים ממתקים של "חלקום" (ריח-לקום) או "מלבס" - שקדים מצופים סוכר.
2. בליל פורים, בין תפילת מנחה לערבית, מכריזין על השקלים. אחד המתפללים (עפי"ר הגבאי של בית-הכנסת) עובר מאיש לאיש (ומאשה לאשה בעזרת הנשים) כשמטפחת לבנה בידיו, ואוסף את כספי השקלים שנמסרים אחרי-כן למטרות צדקה. בבגדאד, כאשר נזדמן לבית-כנסת שד"ר מארץ-ישראל, היה הוא אוסף כספים אלה לאחר דרשה קצרה, והקהל הרבה לתת למטרה זו.
3. ארבעת פסוקי הגאולה:
"איש יהודי" וגו',
"בלילה ההוא" וגו',
"ומרדכי יצא" וגו',
"ליהודים הייתה אורה" וגו'
נאמרים בעת קריאת המגילה על ידי הקהל בקול רם ובניגון מיוחד, והחזן חוזר עליהם.
4. בבבל נוהגים שהקהל עומד על רגליו בעת ברכות המגילה, שלפניה ושלאחריה. שליח הציבור אומר לפני הברכה הראשונה "ברשות מורי ורבותי". כתום הקריאה גוללין את המגילה ואח"כ מברכים ברכה אחרונה.
5. הואיל וספק הוא אם ערי בבל (בגדאד, בצרה ואחרות) היו מוקפות חומה בימי יהושע בן-
נון, נוהגים לחוג בהן את חג הפורים במשך שני ימים, בימי י"ד וט"ו באדר. ביום השני קוראים את המגילה בלא ברכה, ואת הברכה אחרונה אומרים בלי שם ומלכות. בספר-תורה קוראים בפרשת "ויבא עמלק".
6. לפנים היה המנהג בבגדאד לומר "על הנסים" בתפילה ובברכת המזון גם ביום השני. הרב משה חיים זצ"ל (נפטר בשנת תקצ"ח) ביטל מנהג זה מחשש הפסק, אך השאיר את המנהג של קריאה בספר התורה, כי אין בו חשש של ברכה לבטלה. המנהג של סעודת פורים ומשלוח מנות קיים גם ביום השני.
7. סעודת פורים נערכת ברחבות ובשתיית שכר, ונהגו לכתוב בפתקה את השמות "המן" ו"ויזתא" ולמחוק אותם בשכר, לקיים מה שנאמר: "תנו שכר לאובד" (משלי לא, ו).
8. משחק הקלפים, שרבים אין משחקים בו במשך שאר ימות השנה, מותר לשחק בו ביום הפורים. הוא נחשב ל"משחק של פורים". תמונת ה"מלך" (King) שבקלפים נקראת בערבית-בבלית בשם "המן".
9. ההורים מחלקים לבניהם כספים רבים כדמי פורים. גם כל אלה שמובילים "משלוח מנות" לבתים, אם ילדים ואם משרתים, קבלו כספים כדמי משלוח מנות במקומות שאליהם הובילו צלחות אלה.
10. מנהג התחפושות אינו נהוג בבבל. כנגד זה היו מסתובבים "בעלי התזמורת" מבית לבית. היו מנגנים כמה ניגונים כאשר ילדי הרחוב מלווים אותם, ומקבלים תמורת זה את המגיע להם מבעל הבית. כאן בארץ כולם מתחפשים, כמנהג המקום.
יש לציין, כי לפנים היה מנהג "בבבל ובעלם, הבחורים עושים צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים, ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרין. ויש להם טבעת תלוויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש. אותה טבעת נקראת משוורתא, כלומר "בית הקפיצה" (ראה "הערוך השלם" כרך ח, ערך "שוור"). בזמן האחרון בטל מנהג זה.
11. עד לפני כשלושים שנה נהגו התלמידים הקטנים שב"חדרים" ובבתי-הספר ללכת לבית-הספר ול"חדר" בערב פורים, כשכל אחד לוקח אתו תוף. המלמד או המורה היה מכנס אותם למקום מיוחד ומספר להם את הסיפור של מרדכי והמן. אחרי-כן היו לוקחים עצים ועשו מהם דמות המן ורקדו, שרו ותופפו בתופיהם מסביב לדמות זו וצעקו "וי המן", "וי המן".
12. בין הפיוטים העממיים המפורסמים ביותר נציין:
(א) "עזר מצרי היית" - מאת הפייטן הבבלי
עזרא בן ששון.
(ב) "שימני ראש על כל אויבי" - סימן:
שלמה.
(ג) "אזכיר חסדי אל נאמן" - סימן:
אברהם חיון ב"ר שלמה נ"ע.
(ד) "פורים פורים פורים לנו, ברוך אשר בחר בנו" - סימן:
יוסף שלום.
1. נוסח התפילה בחג הפסח כנוסח רוב בני עדות המזרח, כפי שמובא במחזור לשלוש רגלים כמנהג יהודי בבל. השינוי היחידי, שלפני תיקון הטל ביום א' של פסח מוסיפים את הפיוט "מדבר עבדכון קודמכון", שבו אומרים "דעבר זמן הגשם ובא זמן הטל".
2. נוסח ה"הגדה של פסח" הוא כפי שמובא בכל ההגדות כמנהג יהודי בבל, ויש בו כמה קטעים שאינם מצויים אצל הרבה עדות אחרות, כגון: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה" וכו', "ומנין שנתן לנו את ממונם" וכו', "אמונים ערכו שבח לאל וטבחו טבח" (פיוט שסימנו: אהרן כהן, ונאמר במנגינה מיוחדת), הפיוט "אתה גאלת את אבותינו ממצרים". כנגד זה אין נוהגים לומר את הפיוט "אדיר במלוכה בחור כהלכה" וכו'. גם "חד גדיא" ו"אחד מי יודע", אם כי נדפסו ברוב ההגדות כמנהג יהודי בבל, אין אף תופסים מקום מיוחד, ורבים מדלגים עליהם.
3. המצות הרגילות נקראות בשם "ג'ראדיק", לאמור: מצוות דקות. נוסף עליהן אופים בערב פסח מצוות עבות, שנקראות בשם "סדרים" (ביחיד: סדר), לצורך ליל הסדר.
4. בבבל לא היו בתי-חרושת למצות. כל משפחה דאגה לעצמה והכינה מצות שנאפו בתנורי-חרס. במצווה זו עסקו בעיקר הגברים. תחילה חפשו וקנו חיטה שמורה, טחנו אותה ברחיים, במדוכה או במכונת-טחינה. ימים אחדים לפני פסח אפו את הקמח בתנורי-חרס (בכל העיר היה מספר קטן של תנורים למטרה זו) בצורת מצות דקות עגולות (ג'ראדיק) בהשגחת רב מומחה, לפי כל דקדוקיה של מצווה זו בסדר האפייה, הכנת הכלים ללישה, ריקוד, גלגול וטמטום העיסה ובדיקת הידיים והציפורניים של המתעסקים באפיה, את המים ללישת ה"סדרים" שואבים סמוך לבין השמשות של ליל ערב פסח בכדים מיוחדים "לשם מצת מצווה", שכן אין לשין את המצות של ה"סדרים" אלא ב"מים שלנו". החסידים שבהם מצניעים את לולביהם בחג הסוכות ומסיקים בהם את התנור בשעת אפיית מצותיהם.
הואיל ויש משפחות שאינן יכולות לאפות מצות בעצמן, נהגו כמה סוחרים בעשרים השנים האחרונות לאפות מצוות לשם מכירה.
5. החסידים שבעם נהגו לשרוף את החמץ בערב פסח יחד עם הערבה של הושענא רבא.
6. ליל הסדר הגיע. הגברים באים מבית-הכנסת, וכל בני הבית יושבים מסובים על השולחן כמלכים. לפניהם קערה גדולה (מכוסה מפה לבנה) ובתוכה: שלוש מצות "סדרים" עטופות במפה לבנה, מרור ( = חסה), חזרת ( = צמח שנקרא בערבית "הנדבא"), כרפס, זרוע, ביצה וחרוסת.
7. את החרוסת מכינים עוד בחודש תשרי, בעת שהתמרים רכים. שורים תמרים במים במשך ימים אחדים, מסננים אותם בסלים ומרתיחים את המיץ הנוזל מהסלים עד שיתעבה. מוסיפים שקדים כתושים ומערבבים, כך שמתקבלת חרוסת דמוית טיט, כהלכה.
8. בבבל הכינו רבים את היין מצימוקים, משום שמחירם שם זול. היו שורים צימוקים במים במשך כחודש ימים ובכל יום היו בוחשים בכלי בעזרת מקל. כאן בארץ עושים זאת רק מעטים, אלה שאין באפשרותם לשתות "ארבע כוסות" יין מטעמי בריאות. יין צימוקים כזה נהגו לעשות בעיקר לצורך קידוש ליל שבת, ומשום כך הוא נקרא בפיהם בשם "יין קידוש".
9. לכל משפחה יש כלי אוכל ושתייה מיוחדים, שטומנים אותם בשאר ימות השנה ומשתמשים בהם בפסח בלבד.
10. אחר שתיית כוס-ראשון וטיבול-ראשון (טיבול הכרפס בחומץ, במיץ לימון או במיץ החושחש)
לוקח ראש המשפחה את ה"סדר" האמצעי ומחלקו לשנים, בצורת ד'-ו'. את החלק הקטן בצורת ד' הוא מניח בין שני ה"סדרים" המונחים בקערה, ואילו את החלק הגדול בצורת ו' הוא עוטף במטפחת משי יקרה וקושר אותו באלכסון על חזהו או על גבו של בנו הקטן, וכך הוא אומר לו: -
"פיקדון זה אני מפקיד בידך עד סוף הסעודה, עד בוא שעת האפיקומן. והיה אם ייגנב מעמך, עליך לשלם לי סך אלף לירה זהב!"
הבן מקבל בשמחה ובגאון את הפיקדון למשמרת ומביע את הסכמתו לתנאי אביו. אם אין בבית ילד קטן, קושר האב את האפיקומן על גוף בנו הגדול או בתו. ואם אין לו בנים או בנות, קושרו על גוף עצמו או על גוף אשתו. במשך כל זמן הסדר מנסים המסובים "לגנוב" את האפיקומן מן "השומר", אך על פי רוב אין הם מצליחים. הוא שומר עליו בקפדנות, עד כי הוא מסרב ללכת לישון, פן יגנבוהו ממנו.
11. לאחר אמירת "הא לחמא עניא" שלוש פעמים (בפעם הראשונה אומרים "הא" לחמא עניא; בשניה - "הא"; בשלישית - "כהא") בארמית וב"שרח" (בתרגום) לערבית בבלית, מצווה האב להרחיק את הקערה, וכאן הבן שואל:
"מדוע אתה מצווה להסיר את הקערה לפני שאכלנו?", "מה נשתנה" וכו'.
יש נוהגים, ששומר האפיקומן (ואם הוא קטן - עושים כן אחיו או אחיותיו הגדולים) יוצא החוצה, מתחפש להולך רגל נודד, חובש מצנפת על ראשו, תופס מקל בידו ושם ילקוט על שכמו. הוא דופק במקלו בדלת, וכשנכנס - מתנהל דו-שיח בינו לבין אביו:
האב: מאין באת?
הבן: ממצרים.
האב: ולאן אתה הולך?
הבן: לירושלים.
האב: והצידה לדרך היכן היא?
ומיד הבן שואל: "מה נשתנה" וכו'.
12. רוב הבבלים בארץ קוראים את ההגדה של פסח עם שרח תרגום ערבי-בבלי כפי שנדפסה פעמים רבות, בניגון בבלי מיוחד. כל אחד מהמסובין קורא קטע, לפי הסדר, עם תרגומו. כמה קטעים יפים בעלי מנגינות יפות נחטפים על-ידי המסובים, ובייחוד על-ידי הילדים, כגון הקטעים: "אמרו רבותינו", "ומניין כמו שנאמר", "דיינו", הפיוט "אמונים ערכו שבח", הפיוט "אתה גאלת את אבותנו ממצרים" (ע"ס הא"ב), וכדומה. כמה קטעים נאמרים במקהילה ע"י כולם, כגון: "ברוך שומר הבטחתו". בעל-הבית קורא בעצמו את הקטעים "והיא שעמדה", "ובמופתים", "אלו עשר מכות", ו"דצ"ך עד"ש באח"ב". בשעת קריאת הקטעים האלה נוטל האב כוס יין, וכל פעם שהוא מזכיר שם "מכה" הוא שופך מקצת מהיין לתוך כלי ישן, וכל המסובים מזכירים באותה שעה שמותיהם של שונאי ישראל, כגון:
האב: דם.
המסובים: יחול על ראש המן!
האב: צפרדע.
המסובים: יחול על ראש עמלק!
וכן על זה הדרך מזכירים את שמות שונאיהם של ישראל שבאותו זמן. לאחר גמר ה"מכות" וה"קללות" זורקים את הכלי הישן על היין שבתוכו הרחק מן הבית.
13. אצל הבבלים אין כל זכר ל"כוס אליהו הנביא".
14. בעת שקוראים את הקטע "מרור זה" תופסים בידיהם עלה של מרור (חסה); ובעת שקוראים "מצה זו" - תופסים בידיהם פרוסת מצה.
15. לאחר קריאת ההגדה, אכילת "פרוסת הזקן" (הכוונה לכריכת מצה ומרור שנאכלים "כהלל הזקן", שהיה כורכן ואוכלן יחד), עריכת הסעודה וסיום שתיית ארבע הכוסות, מזמרים כמה פזמונים, המיוחדים לחג הפסח. הפזמונים הנפוצים ביותר:
(א) "מלך גואל ומושיע" - מאת הפייטן הבבלי ר' משה חוצין.
(ב) "נכון לבו איש הוא ירא" -מאת הפייטן הבבלי ר' נסים ב"ר צאלח יוסף מצליח.
שני הפזמונים הנ"ל נדפסו בכל ספרי הפזמונים, המחזורים לפסח וההגדות של פסח כמנהג יהודי בבל.
16. ביום החג עורכים ביקורים אצל הרבנים ואצל ידידים ומכרים.
17. בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי "להצליף" בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם בצרוף הקריאה: "סנתך כצ'רה", לאמר "שנתך תהא ירוקה" וזה סימן להצלחה.
1. נוסח הברכה:
"בא"ה אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר".
ונוסח הספירה:
"היום (למשל) אחד עשר יום לעומר, שהם שבוע אחד וארבעה ימים".
בתחילה מברך החזן, אחריו הקהל ולבסוף אומרים כולם:
"הרחמן הוא יחזיר עבודת בית-המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן".
אח"כ אומרים "למנצח בנגינות" וגו' ו"אנא בכח" וכו'.
2. בערב הראשון (ויש נוהגים לעשות זאת בכל ערב) אומרים לפני הספירה כמה "בקשות" ו"לשם יחוד", המובאים בכמה סידורים.
3. יש נוהגים לתפוס גביש קטן של מלח בכל עת שמברכים על העומר. במשך כל השנה מחזיקים גביש זה בכיס או בארנק, והוא לסימן טוב ולהצלחה.
4. בליל ל"ג בעומר נערכים בכמה מבתי-הכנסת טכסי ה"הלולא" של ר' שמעון ב"ר יוחאי שבהם קוראים את המובא ב"ספר הלולא רבא", שנדפס בבגדאד בשנת תרס"ח (69 עמודים). מרבים להדליק נרות ועששיות לכבוד צדיקים. שדרי"ם מא"י שהיו מזדמנים לעתים קרובות לערי בבל, ניצלו הזדמנות זו ואספו את כל ההכנסות של טכסים אלה למען ארץ-ישראל.
5. הפיוט לל"ג בעומר הנפוץ ביותר הוא "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", שחיברו הרב והפייטן הבבלי ר' יוסף חיים.
6. בבבל אין זכר למנהג הדלקת המדורות.
1. בליל חג השבועות מתאספים כל בני המשפחות הנכבדות בבתי ראשי המשפחה, ויתר העם מתאספים בבתי הרבנים המפורסמים או בבתי הכנסת ונשארים שם ערים כל הלילה, כמו בליל הושענא-רבא. קוראים קטעים ידועים מתוך התנ"ך, המדרש ואדרא רבא, כפי שמובא ב"ספר קריאי מועד" שנדפס בבגדאד בשנת תר"ע (מהדורה ב' - ירושלים תשי"ח) ובמקומות אחרים.
כנס זה נקרא בשם "משמרה". כל "משמרה" אינה פחותה ממניין גברים, לשם אמירת "קדיש". מי שמת לו מת באותה שנה (או בשנים קודמות) עושה "משמרה" לעילוי נשמת הנפטר.
ה"משמרות" בבתי הרבנים מלוות דרשות, קושיות ותירוצים וחידודי רעיונות מן הטכסט הנקרא. מדי פעם בפעם מכבדים את המסובים בקפה, תה ו"מגלי". באמצע הלילה, בין גמר קריאת התנ"ך והמדרש לקריאת האדרא-רבא, עורכים הפסקה קצרה ומכבדים את האורחים במיני פירות וירקות. להפסקה זו קוראים "זמן הברכות".
סדר הקריאה ב"משמרה" הוא לפי התור. כל אחד קורא קטע מתוך הספר "קריאי מועד". מקום בולט תופסת ערנותם של הילדים בלילה זה. הם אוהבים מאד להתחרות ביניהם, הן על טיב קריאתם והן על מספר הקטעים שיפלו בגורלם. כמה ילדים משנים את מקומם עשרת מונים, כדי שיעלה בידיהם לקרוא קטעים נוספים. בבתי החכמים מתכוננים הילדים לשאול שאלות ואף לענות על שאלות שיישאלו. התחרות זו מרבה חכמה.
ליד חדר האנשים מתאספות גם הנשים, אף הן ערות כל הלילה ומאזינות לקריאת הגברים. נשים היודעות לקרוא - קוראות במקומן, יחד עם הגברים.
אחר חצות הלילה מתחילים הילדים, ואף חלק מהמבוגרים, לנמנם. החסידים נזהרים מאד לבלתי התנמנם עד עלות השחר. הטבק הריחני (בלשונם: "תתן") והסיגריות מסייעים לכך. לפעמים נמצאים ילדים "גיבורים" המחזיקים מעמד ואינם מתנמנמים עד אור הבוקר. למחרת הם מספרים על כך בגאווה מיוחדת.
בתום הלימוד ב"משמרה", עם עלות השחר, מתפללים "תפילת ותיקין" ומיד עם סיום התפילה ממהרים הביתה ושוכבים איש על מיטתו. רעש הלילה נדם. היום נהפך ללילה והלילה ליום. בחג זה אין ביקורים הדדיים.
2. אחר שינה של כמה שעות מגיע זמן אכילת הלביבות. כל אחד מחכה במשך השנה ל"לביבות של שבועות" הנקראות בשם "כאהי" - עוגה עגולה עשויה בצק דק מקופל לכמה קיפולים, כשבין קיפול לקיפול משוחה חמאה. מטגנים אותה בחמאה (כאן בארץ מטגנים גם במרגרינה) במחבת, טובלים ב"סילאן" (דבש תמרים) או בסוכר ואוכלים אותה בשעה שהעיניים עדיין לא שבעו שינה. הנשים, שישנות בסוף הלילה, מצליחות להתעורר בבוקר לשם אפיית ה"כאהי". העבודה לא קלה. אישה כי תינשא לאיש, הוריה שולחים לה בחג השבועות "כאהי" או "בקלאוה" - מין עוגה ממותקת עשויה שקדים וסוכר (ראה לעיל), כדי לחסוך לה טרחת ההכנה.
3. בליל יו"ט שני של גלויות של חג השבועות, שכמובן היו מקיימים בבבל, אין נוהגים להיות ערים בלילה. רק החסידים שבעם היו קוראים כמה פרשיות מהתנ"ך ותרי"ג מצוות.
4. קידוש ליל יום-טוב ראשון צריך להיות ב"לילה ודאי", כלומר אחר צאת הכוכבים, שנאמר:
"שבע שבתות תמימות תהיינה"; אבל בליל שני אין צריך "לילה ודאי", ואפשר לקדש מבעוד יום. הרב יוסף חיים התיר לעשות כך בבגדאד ובבצרה בגלל החום הגדול השורר במקומות אלה בלילות הקיץ, ואין כאן משום חשש של "מכין מיום ראשון ליום שני".
5. בקריאת התורה, לפני עליית עשרת הדברות, מפייטים בבית-הכנסת את הפיוט "יום יום אודה לאל אשר בחר בנו" - סימן: יצחק.
6. רבים נוהגים לקרוא במשך היום את מגילת רות ואת ה"אזהרות" על תרי"ג מצוות בנעימה מיוחדת.
7. בבבל היו נוהגים להשתטח ביום חג השבועות על קברי הקדושים, כגון יחזקאל הנביא, הקבור בכפר כפיל; עזרא הסופר, הקבור ליד העיר בצרה; יהושע כוהן גדול ושיך יצחק גאון הקבורים בעיר בגדאד; חנניה מישאל ועזריה - הקבורים בעיר כרכוך, ואחרים. משום כך נקרא חג זה בפיהם בשם "עיד אל-זיארה", כלומר "חג הביקור".
1. רבים מקפידים לצום בכל ארבעת הצומות.
2. החל בי"ז בתמוז ממעטים בשמחות ומדגישים את האבלות. בשבוע שחל בו תשעה-באב נוהגים שלא לאכול בשר, לא לשתות יין, לא לכבס ולהסתפר ולא ללבוש מלבוש חדש. ויש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כבר מליל שני של חודש אב עד ליל עשירי בו.
3. כאשר חל תשעה-באב ביום שבת ונדחה ליום ראשון, נוהגים לכבס בגדים בשבוע שלפניו, שהרי אין בו דין שבוע שחל בו תשעה-באב; וגם לעניין תספורת מקילין במקרה זה ואין גוערים במי שמסתפר לפני אותה שבת.
4. ביום תשעה-באב נהגו לשחוט בבית-המטבחיים בשביל אכילת ליל עשירי. אבל בימים שאין אוכלים בהם בשר כנ"ל, מקפידים על כך אפילו בסעודת מילה.
5. מנהג בגדאד לעשות אירוסין אחרי י"ז בתמוז, אבל מר"ח אב עד ט' בו אין עושין אירוסין ושידוכין.
6. מנהג בגדאד שאין החתן מתענה כאשר חל אחד מארבעת הצומות בתוך שבעת ימי חופתו.
1. בעמידה של ערבית ושל שחרית אומרים ברכת "שים שלום", כמו בכל יום, ולא בקיצור כפי שמובא בכמה סידורים; רק החזן בעת החזרה אומר כפי הנוסח המקוצר.
2. ביום תשעה-באב בבוקר כל אחד מניח ציצית ותפילין בביתו, קורא קריאת שמע בלבד, ואח"כ הולך לבית-הכנסת ומתפלל שחרית עם הציבור בלי ציצית ותפילין.
3. מנהג בגדאד לומר בתשעה-באב פרשת "האזינו" במקום "שירת הים". ר' יוסף חיים ז"ל נהג לומר שירת הים כרגיל בכל יום ואמר שירת האזינו אחרי העמידה.
4. ההפטרה של תפילת שחרית נקראת יחד עם ה"שרח" המורחב בערבית, כפי שמובא בכל הסידורים כמנהג יהודי בבל. אחרי כל פסוק מההפטרה קוראים בבכיה בערבית דברים הקשורים לאותו פסוק. ההפטרה עם ה"שרח" נדפסה במה פעמים בחוברות מיוחדות.
5. אחרי תפילת שחרית נוהגים לקרוא בציבור "איכה" עם "שרח" ערבי ו"קצת חנה וזכריה" בערבית-בבלית.
6. ר' צדקה חוצין זצ"ל תיקן, שנשים מעוברות לא תצומנה בתשעה-באב, בגלל החום הלוהט שבתקופה זו.
