1. חסידי חב"ד מתפללים בנוסח שהותקן ע"י רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל ה"תניא", על-פי נוסח התפילה של האריז"ל ראש חכמי הקבלה והסוד. על-פי מסורת הגיה וערך רבי שניאור זלמן את הסידור שלו תוך השוואה עם שישים סידורי-תפילה שונים, ודאג שהנוסח יתאים הן להלכה, הן לסוד, הן לדקדוק הלשון. רבי שניאור זלמן מסר לדפוס את הסידור שלו בשנת תקס"ג (1803 לספה"ע) ומאז הופיעו מאות מהדורות של סידורי תפילה בנוסח זה, עם תוספות שונות ועם ביאורים שונים. הסידור הנפוץ ביותר שבו מתפללים כעם מרבית חסידי חב"ד, הוא סידור "תהילת ה", שיצא לאור על-ידי הוצאת הספרים החב"דית "קהת" בעשרות מהדורות.
2. בדרך כלל קרוב יותר נוסח חב"ד לנוסח עדות המזרח מאשר לנוסח אשכז (או אף ל"נוסח ספרד" שנהוג בין שאר זרמי החסידות, ושהוא, למעשה, קרוב יותר לנוסח אשכנז מאשר לנוסח ספרד ועדות המזרח). כך, למשל, באות בסדר ברכות השחר הברכות "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה" בסיום הברכות ולא בתחילתן, ועוד דברים כיוצא בזה.
3. את ברכות השחר וברכת התורה אומרים בבית, סמוך ככל האפשר לקימה, אחרי ניקוי הגוף ופינויו מפסולת.
4. הקטע "מודה אני" נאמר מיד עם היקיצה, עוד לפני נטילת-ידיים, תוך הרכנת הראש וקירוב יד אל יד.
5. בנטילת ידים זו מקפידים בכל הפרטים ההלכתיים הנהוגים בנטילת ידים לסעודה, כגון מים כשרים וכלי.
6. אין מוציאים מהפה שום ברכה אלא אחרי שטיפת הפה, פרט, כמובן, לימי תעניות.
1. מי 'שחושש ש"הכנותיו" לתפילה (כדלהלן) יביאו לידי כך, שלא יוכל להגיע לקריאת-שמע בתוך זמנה מניח תפילין מיד בבוקר וקורא את שלוש הפרשיות של שמע. לאחר מכן הוא חולץ את התפילין ומתחיל לטפל ב"הכנות".
2. משום החשיבות המיוחדת המיוחסת לתפילה בתורת חב"ד נהוגות "הכנות" מוקדמות, כדי שהתפילה תהיה מושלמת מבחינה נפשית, נוסף על ניקוי הגוף מפסולת.
3. משום כך, מי שחושש, שמא לא יוכל לכוון כראוי בגלל חולשה או תחושת רעבון, טועם משהו לפני התפילה. בעל ה"צמח-צדק" אמר:
"מוטב לאכל כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי לאכול..." (כלומר, בחיפזון ובלי כובד ראש).
ברם, החסידים המדקדקים נזהרים להימנע מטעימה כלשהי לפני התפילה.
4. מן ה"הכנות" לתפילה - טבילה במקווה-טהרה.
5. נהוג ללמוד לפני התפילה בספרי חסידות לימוד זה נועד לעורר את האדם וליתן לו חומר למחשבה והתבוננות בתפילה, כדי שהנפש תתעלה ותתרומם בשעה שיתפלל.
6. לפני התפילה נותנים כסף לצדקה, והמהדרים מחפשים אפשרות לגמול חסד ליהודי בדרך כלשהי כי דבר זה מביא להסרת קטרוגים ומניעות למעלה.
7. לפני התפילה חוגרים "אבנט", חגורה מיוחדת השזורה מפתילים שחורים ומוקדשת לתפילה ולעשיית מצוות. רווקים אינם חוגרים אבנט ובפעם הראשונה בחייו חוגר אותו החתן תחת חופתו. גם טלית אין לובשים לפני החתונה.
8. לפני התפילה אומר כל אחד: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
1. מ"מה טובו" ועד סיום הברייתא דרבי ישמעאל שלפני פסוקי דזמרה מתפלל כל אחד לעצמו, ורק בסיום הברייתא דרבי ישמעאל עובר החזן לפני התיבה ומסיים בקול רם: "דבר הלומד מענינו וכו' - ותן חלקנו בתורתך", ואז נאמר קדיש דרבנן ע"י מי שיש לו "חיוב", כגון אבל או בעל יאהר-צייט. כשאין חיוב, אומר החזן קדיש זה. לאחר מכן אומר החזן בקול רם את הפסוק הראשון: "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו".
2. מקפידים שיאמרו כל הקדישים, כולל קדיש יתום, אפילו כשאין "חיוב". במקרה כזה נאמר הקדיש ע"י החזן או מישהו מהקהל, שאין לו אב או אם.
3. יש מן החסידים הנוהגים, במיוחד בשבת וחג, להתפלל בהתעמקות וכוונה מיוחדת ובמתינות רבה תוך התבוננות בנושאים מתורת החסידות שיש להם קשר לתוכן התפילה, ומלווים עצמם במנגינת-דביקות חרישית. אלה אינם מסוגלים להתפלל עם הציבור, והם מתפללים למעשה ב"יחידות", אף כי גם הם משתדלים להקשיב לקדישים, לחזרת הש"ץ ולקריאת-התורה, וכמובן מקפידים לענות "אמן" וכו'.
4. הזמן שהוקצב עפ"י חסידות חב"ד לתפילת שחרית של יום חול רגיל, בציבור, הוא - שעה וחצי, אבל למעשה מעטים בתי-הכנסת שבהם נשמר הדבר.
5. מקפידים שלא לקבוע קישוטים כלשהם על "עמוד" התפילה של החזן, ואף אין כותבים ואין חורתים בו פסוקים או מלים אחרות. מדליקים חמישה נרות דווקא. גם מנורות החשמל הקבועות לפני החזן מספרן - חמש.
6. על ארון-הקודש אין "כתר" או כל גוף אחר, ועל הפרוכת אין ציורי חיות וכדו'.
7. אין הקפדה על "מקום-כבוד" לאנשים מסוימים, וממילא לכל המקומות בבית-הכנסת - מעמד אחד.
8. ישנן תפילות הנאמרות בעמידה דווקא. בתפילות מסוימות מחזיקים הציציות ביד ומנשקים אותן. באמירת מלים מסוימות מנשקים ביד את התפילין. הפרטים בקשר לכל זה ועוד פרטים כיוצא בהם מובאים בהרחבה ב"ספר המנהגים - מנהגי חב"ד" הוצאת "קהת", וראה שם גם על הרכנת הראש בקדיש, בברכת כוהנים וכיוצא בזה.
9. את ברכות "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ו"אוהב עמו ישראל" לפני קריאת-שמע מסיים החזן בלחש.
10. בימים שאין אומרים בהם תחנון, וכן בתפילת ערבית של כל יום, אין מכים על החזה בשעת אמירת "סלח לנו... חטאנו... פשענו" שבתפילת שמונה-עשרה.
11. לפני "יהיו לרצון אמרי פי" שבסוף תפילת שמונה-עשרה אומר כל אחד פסוק שבו נרמז שמו (כשהאות הפותחת את הפסוק זהה לאות הפותחת את שמו, והאות שבה מסתיים הפסוק זהה לאות שבה מסתיים שמו) ומוסיפים גם את הפסוק שבו נרמז שמו של האדמו"ר.
12. חסידי חב"ד ממשיכים לעמוד לאחר ה"קדושה" ב"רגליים מכוונות כרגל אחת" עד שהחזן מסיים את ברכת "אתה קדוש".
13. המהדרים מקפידים לעמוד כל משך זמן קריאת-התורה.
14. העולה לתורה נוגע בטליתו במקום התחלת הפרשה שתיקרא ובסיומה, מנשק טליתו, מפנה פניו לימין ומברך ובדומה עושה לפני הברכה השניה, אלא שהפעם מקדים בנגיעה בטלית את סיום הפרשה.
15. בהגבהת התורה - אחר הקריאה - מראה המגביה את ספר-התורה הפתוח לקהל, חוזר ומניחו על הבימה וגוללו בעצמו, לאחר מכן הוא מתיישב, והנקרא ל"גלילה" משלים את עטיפת הספר. את ה"אבנט" כורכים בשליש התחתון.
16. אחרי התפילה אומרים בציבור "יום" תהילים, כלומר מספר פרקי תהילים, על-פי חלוקה של הספר לימי החודש (כך שכל חודש קוראים את הספר כולו), ולאחריו אומרים קדיש יתום. כן אומר כל אחד פרק תהילים המסומן במספר הזהה לגילו, למשל, אדם הנמצא בשנתו העשרים ואחת - אומר פרק כא, וכן פרק המסומן במספר הזהה לגיל האדמו"ר.
17. אחר התפילה חולצים "תפילין דרש"י" ומניחים "תפילין דרבנו תם", בלי ברכה, וקוראים פרשיות קריאת-שמע ופרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך". יש המניחים לאחר מכן שני זוגות תפילין נוספים: "תפילין דראב"ד" ו"תפילין דשימושא-רבא" (על-שם אותם הפוסקים, שתפילין אלה הוכנו על-פי שיטתם בהלכה).
18. לפני תפילת מנחה אומר כל אחד את פרשיות קרבן התמיד והקטורת. העובר לפני התיבה מתחיל ב"אשרי יושבי ביתך".
19. אין החזן מתעטף בטלית לתפילת מנחה או לתפילת ערבית אפילו בשבת ובחג, והרווק העובר לפני התיבה אינו מתעטף בטלית גם בשחרית וכאשר הוא עולה לתורה.
