חנוכה


תימן
אשכנז
אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
כורדיסתאן
תוניסיה
בבל
לוב
חסידי חב"ד
החסידים
מרוקו

ממנהגי יהדות תימן
1. בתימן הייתה נהוגה הדלקת הנרות בשמן זית ובפתילות בלבד, ועדיין יש משפחות המחזיקות במנהג ישן זה.

2. במוצאי-שבת מדליקין את נרות החנוכה שבביהכ"נ קודם ההבדלה, ובבית - לאחריה.
חזור לראש


ממנהגי יהדות אשכנז
1. עיקר מצוות חנוכה הוא "נר איש וביתו", אך מקובל על הכל לקיים מצווה חביבה זו "מן המובחר", ודואגים שלכל בן תהיה "מנורה" (חנוכייה) משלו, גם אם הוא עוד קטן, וכל אחד מדליק בעצמו, בברכה. בבית-הכנסת מדליק הש"ץ אחרי תפילת מנחה, לפני ברכו של מעריב, גם אם טרם ירד הלילה, ואילו בבית מדליקים עם רדת הלילה.

2. בבית-הכנסת מעמידים את המנורה בכיוון מזרח-מערב (וככל האפשר עושים כן גם בבית) ומדליקים בערב הראשון את הנר המזרחי; בערב השני מוסיפים נר ממערבו, ובו מתחילים את ההדלקה. כן מוסיפים בכל ערב נר חדש במערב, ואותו מדליקים ראשון. בשעה שמדליק, אומר כל אחד "הנרות הללו", ואחרי שכל המדליקים סיימו, שרים ביחד "מעוז צור".

3. הנשים נוהגות לנוח ממלאכה בזמן שהנרות דולקים. משחקים עם הילדים, והמשחק האהוב והמקובל הוא הסביבון של חנוכה.
כללי המשחק הם על-פי פירוש אותיות הסביבון.
כאשר למעלה האות ג' - כל הקופה (גאנץ),
ה'
- חצי הקופה (האלב),
נ' - לא כלום (ניכטס),
ש' - לשלם (סעצען).
בחנוכה מותר לשחק גם על פרוטות, ומי שחושש בכל זאת, משחק על אגוזים.

4. סדר קריאת-התורה בחנוכה, בפרשת הנשיאים, הוא כדלהלן:
ביום ראשון קוראים:
לכהן (במדבר ז, א) מ"ויהי ביום כלות" עד "לפני המשכן",
ללוי עד "לחנכת המזבח",
לישראל עד "נחשון בן עמינדב".

בשאר הימים מחלקים את "היום" בין כהן ולוי, ולישראל קוראים את היום הבא, דהיינו, ביום שני של חנוכה מחלקים את "ביום השני" בין כהן ללוי, ולישראל קוראים "ביום השלישי", וכן ביתר הימים. ביום השמיני קוראים לכהן "ביום השמיני", ללוי - "ביום התשיעי", לישראל - עד סוף הפרשה "וידבר אליו".

5. בסעודות של ליל שבת ושבת בצהריים שרים נוסף לזמירות הרגילות זמר שחברו ר' אברהם אבן עזרא לכבוד חנוכה - "אכלו משמנים". במוצאי-שבת מדליקים בבית-הכנסת את נרות החנוכה לפני "ויתן לך" ומבדילים, כרגיל, לפני "עלינו", וגם בבית מדליקים קודם את נרות החנוכה 7, אחר כך מבדילים על הכוס ושרים "מעוז צור" ו"המבדיל" בזה הסדר, ויש שמדליקים את "השמש" (שאינו משמש להדלקת הנרות) רק אחרי ההבדלה. אך יש שבבית מקדימים הבדלה להדלקת נרות חנוכה. את שאריות הפתילות, השמן או השעווה שנשארו מן הנרות אחרי חנוכה, שורפים לחוד, כדי שלא ליהנות מהם ושלא לבזות את שיירי המצווה.
חזור לראש


ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
1. בבית נוהגים להדליק נר חנוכה, מיד אחר שקיעת החמה, ומעמיד את המנורה בחוץ, בשמאל הכניסה, בטפח הסמוך לפתח, בגובה של שלושה טפחים מהארץ. ביום ראשון מדליקים את הנר הימיני, הסמוך לפתח, ובימים הבאים מתחילים להדליק הנר הנוסף, משמאל לימין, אבל לדעת הגר"א מתחילים כל הימים מן הנר הסמוך לפתח, שהוא עיקר מצוה.

2. מהדרין להדליק נר חנוכה בשמן זית, ויקירי ירושלים מתקינים לעצמם מנורה מיוחדת, סגורה בדפנות זכוכית מכל רוחותיה, כדי שהנרות ייראו מבחוץ, ולא יכבו ברוח מצויה.

3. לפרסומי ניסא מדליקים נר חנוכה גם בבית-הכנסת, אחר תפילת מנחה, ומעמידים בו את המנורה בצד דרום, זכר למנורה שבמקדש, הציבור ואף המדליק עצמו אינם יוצאים בנרות חנוכה שמדליקים בבית-הכנסת, וכל אחד חוזר ומדליק בביתו.

4. נוהגים להדליק נרות של חנוכה בבית-הכנסת גם בבוקר, בלי ברכה - לפרסומי ניסא.

5. בערבי שבת חנוכה מאחרים זמן הדלקת הנרות ומדליקים 25 דקות קודם שקיעת החמה, בגלל נר חנוכה שצריך שידלק חצי שעה אחר צאת-הכוכבים, ומיד לאחר הדלקת נר חנוכה מדליקים נר שבת.

6. במוצאי-שבת חנוכה מקדימים להתפלל ערבית 23 דקות אחר השקיעה, כדי שאפשר יהיה להדליק נר חנוכה מיד אחר צאת-הכוכבים, לפני הבדלה ואמירת "ויתן לך".

7. נוהגים שלא לומר בשבת חנוכה פרק במה מדליקין, משום שמדליקים נר חנוכה אף בשמנים ופתילות הפסולים לנר שבת, ואין זה כבוד לנר חנוכה.
חזור לראש


ממנהגי יהדות כורדיסתאן
1. בחנוכה אין ביטול מלאכה אך הנשים אינן עובדות כל עוד נרות חנוכה דולקים.

2. בערבי החנוכה, בין מנחה לערבית, מדליק החזן את הנרות. לאחר ההדלקה הוא אומר "הנרות הללו", "מזמור שיר חנוכת הבית", שבע פעמים את הפסוק "ויהי נועם", ומזמור "יושב בסתר".

3. הפטרת שבת וחנוכה - "רני ושמחי בת ציון" - נאמרת במנגינה מיוחדת.

4. בלילות חנוכה, אחר ארוחת הערב, מתאספים הידידים בבית אחד מביניהם ומבלים בנעימים. המארח מגיש כיבוד לאורחיו, משוחחים על מאורעות היום ומספרים סיפורים במשך שעות.

5. אוספים שיירי השמן והפתילות של נרות החנוכה של כל שמונת הימים ושורפים אותם ביום השמיני.
חזור לראש


ממנהגי יהדות תוניסיה
1. את החנוכיה תולים על הקיר בגובה של שבעה טפחים, מול המזוזה, במרחק של ארבע אצבעות מהדלת. היא נשארת תלויה על הקיר עד פורים, מדליקים אותה בשמן. הכנת הפתילות שעשויות פשתן היא עיסוק הסבתא או בעלת-הבית.

2. ליד החנוכיה מדביק בעל-הבית עלון מיוחד, הכולל-מלבד הברכות והקטע "הנרות הללו" - את "מזמור שיר חנכת הבית" (תהלים ל), הנאמר בכל ערב בשעת ההדלקה. העלון שנדפס לפני דור אחד כלל את מגילת אנטיוכוס. הפזמון "מעוז צור ישועתי" אינו ידוע.
בעלת-הבית אינה עוסקת במלאכה במשך כל הערב.

3. ראש-חודש טבת נקרא "ראש-חודש לבנות". יום זה נחשב לחג, ובעלת הבית אופה עוגות דבש. נוהגים במשלוח מנות ובמתן מתנות לבנות. הארוס מגיש ביום זה מתנה לארוסתו. בכל בית עורכים סעודה חגיגית לזכר מעשה הגבורה של יהודית.
חזור לראש


ממנהגי יהדות בבל
1. בבבל נהגו להדליק את נרות החנוכה בפנים הבית ולא בחוץ, משום שחששו מפני המוסלמים. ברוב הבתים הדליקו פתילות טבולות בשמן-זית, חנוכיות מעשה ידי אמן היו להם, ורבות מהן היו עשויות מכסף טהור, מתשע טבעות גדולות, ובכל טבעת הכניסו כוס, שבה נמצאו מים, עליהם שכבת שמן ופתילה להדלקה (כדוגמת ה"קנדיל" שנהגו לתלותו בסוכה לכבוד האושפיזין; או לתלותו בבית-הכנסת לעילוי נשמת נפטרים).

2. מנהג בגדאד, שאין הבן מדליק את נרות החנוכה בעודו בחור (אף על פי שהוא גדול) אלא סומך על אביו; ואם נשא אישה, עומד אצל אביו כשהוא מברך, מכוון לברכותיו, ואחרי-כן הולך לחדר השינה שלו ומדליק שם את נרותיו שלו.

3. אם חל יום-הפקודה (יארצייט) בימי החנוכה, אין הולכים לבית-הקברות באותו יום כנהוג, אלא הולכים לשם קודם חנוכה.

4. בערב ראש-חודש טבת נהגו יהודי בגדאד ללכת להשתטח על קבר יהושע כוהן גדול הקבור שם. ביום זה נוהגים גם להדליק נר נשמה לעילוי נשמת ר' מאיר בעל הנס.

5. בחנוכה נוהגים לאכול מאכלי חלב - זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב שהיה ממלכי יוון, כמבואר בספר "חמדת ימים", אף על פי שנס זה נעשה קודם נס חנוכה.

6. לפנים לא נהגו יהודי בבל לומר בתפילה בימי חנוכה את הקטע "בית יעקב" ואף לא מזמור של יום, והם אמרו "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" בלבד. בסוף המאה הי"ט התקין ר' יוסף חיים זצ"ל לומר את שלושת הקטעים הנ"ל.

7. תלמידי ה"חדרים" ותלמודי-התורה נהגו לקבל בחג החנוכה מתנות שונות, כגון:
(א) "מנורה" - דף שמודפסת עליו צורת מנורה ובו קטעים על חנוכה, נדפס בצבע זהב על נייר כחול, ירוק, אדום או צבע אחר. "מנורות" כאלה נדפסו בכלכותא, ובהן מקום מיוחד, שבו כתבו את שם התלמיד אשר לו הוקדשה מתנה זו.

(ב) חוברות דקות על חנוכה, כגון:
(1) "ברכות והודאות לחנוכה" - כולל ברכות ופזמונים שנוהגים לאומרם בחנוכה (נדפסה בבגדאד, דפוס שלמה בכור חוצין, 4 דפים).

(2) "ספור נס חנוכה" - כולל סיפור נס חנוכה בערבית, באותיות עבריות, והפיוט "יה הצל יונה מחכה" - סימן: יהודה (בגדאד תרפ"ו, עמ' 24).

(3) "סיפור נס חנוכה" - מכיל סיפור הנס ומעשה יהודית, בערבית, באותיות עבריות, ופיוטים של חנוכה (בגדאד, תרפ"ז, 18 עמ').

(4) "פזמון לחנוכה" - מכיל פזמונים ועניינים שונים לחנוכה, בעברית ובערבית באותיות עבריות (בגדאד, 24 עמ').

בשער של כמה מחוברות אלה נרשם שם מקבל המתנה במקום הריק של השורה המודפסת:

"מנחה שלוחה משאת וארוחה להבחור הנעים נטע שעשועים הלא הוא הבן... הי"ו יזכה לתורה לחופה ולמעשים טובים בחיי אביו ואמו וכל קרוביו".
8. מהפיוטים העממיים, שיהודי בבל נוהגים לומר בחנוכה במנגינה עממית מיוחדת, נציין:
(א)
"יצא למלוך מבית סורים"
- סימן: ישראל בר משה בר לוי חזק (פיוט זה מספר על יוסף הצדיק, והואיל ופרשת השבוע שחלה בחנוכה היא פרשת "וישב", בה מסופר על יוסף הצדיק, נהגו לפייט אז פיוט זה).

(ב) "יה הצל יונה מחכה" - סימן: יהודה.

(ג) "יביעון שפתי שירה" - סימן: יוסף חזק.

(ד) "אשיר שיר נאה ומתוקן", סימן: ישראל בן משה.

(ה) "יתרועעו אף ישירו" - סימן: יוסף (שרים אותו במקרה שר"ח טבת חל בשבת. אחרי כל בית חוזר הפזמון: "לא ינתק חוט המשולש, שבת חודש וחנוכה").

השיר "מעוז צור ישועתי" אינו ידוע בבבל.
חזור לראש


ממנהגי יהדות לוב
1. ביום ראשון של חנוכה עולה ראשון לתורה גבאי בית-הכנסת, במקום כהן. מנהג עתיק זה בא כדי לחלוק כבוד לגבאי בית-הכנסת, המקדיש כל השנה זמנו לענייני בית-הכנסת שלא על מנת לקבל פרס, ונבחרה לו עלייה זו מכיוון שהיא מתחילה בברכת כוהנים. אין הכוהנים מקפידים על כך, שהרי נזכר שהם הם המברכים.

2. נהגו לאכול סופגנין (רקיקין עשויים מבצק רך, מטוגנים בשמן, שנקראים בערבית ספנז). אבי המשפחה קונה אותם לביתו, והאמהות שולחות אותם לבנותיהן הנשואות (כשם שנוהגות לשלוח לבנותיהן אלה מהביצים והזרוע ששמים בקערה בליל פסח; דברי מתיקה בפורים; כעכים, שקדים ותפוחים בשבועות). מנהג זה נקרא "סנה". (מנהג). כן נוהגות משפחות רבות להביא מהסופגנין האלה לזקנים במושבי הזקנים ולתלמידים ומלמדיהם ב"חדר".

3. בתפילת שחרית של ימי החנוכה אומרים - לאחר קדושת "ובא לציון" וקדיש תתקבל ובמקום "בית יעקב לכו ונלכה" ומזמור של יום, את "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" עד סוף המזמור, ואח"כ אומרים את המשנה האחרונה של מסכת ברכות, החל במלים "כל חותמי ברכות שהיו במקדש" עד הסוף. ואח"כ אומרים קדיש "יהא שלמא"3 וממשיכים "קוה אל ה'" וכו' עד סוף התפילה.

הטעם לקריאת קטע המשנה הנ"ל הוא מפני שנזכר בו הפסוק "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כב, כג) וחז"ל דרשוהו (ברכות נד) "למוד מזקני אומתך", דהיינו התקנות שתקנו חז"ל בכל הדורות. ומכיוון שחג חנוכה הוא מדרבנן, לכך נוהגים לקרוא את הקטע הנ"ל.

ויש אומרים טעם אחר: חג החנוכה נקבע לאחר המאבק הקשה בין היוונים שרצו להשכיח מישראל תורה ואמונה ולבין העם היהודי שמסר את עצמו על קיום התורה ומצוותיה. מכיוון שחלק ניכר מן העם (המתייוונים) נטה בזמנו אחרי דעותיהם של היוונים והאמין שאין הישארות לנפש, ושהעיקר חיי העולם הזה, על כן נקבע לקרוא קטע זה, המזכיר בתחילתו את האמונה בשני העולמות, כנגד השקפת המתייוונים.
חזור לראש


ממנהגי חסידי חב"ד
1. הדלקת נרות חנוכה היא בפתילות הנתונות בשמן זית, ואילו ל"שמש" משמש נר שעווה.

2. זמן ההדלקה הוא בין מנחה לערבית, סמוך לצאת הכוכבים.

3. הבנים מתחילים להדליק נרות חנוכה כמה שנים לפני ה"בר-מצווה". בנות אינן מדליקות.

4. שרים "הנרות הללו" (על-פי נוסח חב"ד, כפי שנדפס ב"סידור"), אך אין שרים "מעוז צור".

5. נותנים בחנוכייה שמן שידלק חמישים דקות, לפחות.

6. בליל הנר הרביעי או החמישי נותנים דמי חנוכה, והאדמו"ר נותן אז דמי חנוכה לתלמידי הישיבה.
חזור לראש


ממנהגי החסידים
1. ברוב העדות החסידיות זמן הדלקת נרות חנוכה הוא - אחרי תפילת ערבית.

2. נרות החנוכה - פתילות הנתונות בשמן זית.

3. בחצרות האדמו"רים מתקיימת ההדלקה בשעה מאוחרת וברוב עם, בשירה וזמרה ועריכת-שולחן.

4. אחרי הדלקת הנרות אומרים מזמורים שונים, עדה עדה לפי מנהגה. לאחר מכן נערכת מסיבת שבת-אחים וריקודי שמחה.

5. אדמו"רים שונים נוהגים לתת דמי חנוכה באחד מימי החנוכה, ויש מהם הנוהגים לסובב מספר פעמים בסביבון חנוכה באחד מערבי החנוכה.

6. ב"זאת חנוכה" - היום השמיני - לפנות ערב נערכת בחגיגיות שרפת הפתילות.
חזור לראש


ממנהגי יהדות מרוקו
1. בשחרית של חנוכה מוסיפים ל"מזמור שיר חנוכת הבית" (תהילים ל) את הפסוק הראשון, אותו משמיטים בכל ימות השנה, ובעת הוצאת ספר-התורה אומרים שמונה פסוקים הקשורים באור ונר, ואלה הם:
א. "נר לרגלי דברך, ואור לנתיבתי" (תהילים קיט, קה).
ב. "נר ה' נשמת אדם, חפש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).
ג. "כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר" (שם ו, כג).
ד. "כי אתה תאיר נרי, ה' א-להי יגיה חשכי" (תהילים יח, כט).
ה. "אור זרע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (שם צז, יא).
ו. "וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).
ז. "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" (תהל' כז, א).
ח. "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח" (ישעיה ס, א).
ט. "מאין כמוך ה', גדול אתה וגדול שמך בגבורה" (ירמיה י, ו).
2. נוהגים לאכול סופגניות פעמים אחדות בימי החנוכה. יש שנהגו לאכול "כוסכוס" עם בשר תרנגול (זכר) לכבוד החנוכה.

3. בב' בשבט או בג' בו נוהגים להתענות "תענית-הדיבור". אין מדברים במשך כל היום כדי לכפר על חטא לשון הרע ועל דיבור דברים בטלים. ביום זה יושבים בבית-הכנסת וקוראים שלוש פעמים את ספר תהילים.
חזור לראש