1. בכל בית-כנסת מתפללים בכל יום מנינים רבים. כל מנין מתחיל את התפילה אחרי קדיש "תתקבל" של קודמו.
2. הנוהגים להניח תפילין של רש"י ושל רבנו תם, מניחים אותן בעת ובעונה אחת ולמשך כל התפילה, ולא בזה אחר זה, כלומר מניחים אותן כששתי התפילין של יד קשורות לרצועה אחת, והוא הדין לגבי שתי התפילין של ראש.
3. בתפילת העמידה נוהגים לומר "ברך עלינו" החל בליל ז' בחשוון, כמו בארץ-ישראל, משום שמקובלת שם הדעה, כי האקלים של ג'רבא דומה לזה של ארץ-ישראל (האי ג'רבא שוכן בים התיכון ונמצא בקו-רוחבה של א"י). מסיבה זו אף נהגו שלא לומר וידוי באותו יום וגם לא במנחה ביום שלפניו, לאות שמחה כי הם שווים לא"י. כאן בארץ, הואיל והנימוק הנ"ל בטל, אומרים וידוי בימים הנ"ל כרגיל.
4. יש שנשארים בבית-הכנסת אחרי תפילת שחרית ולומדים שיעור בגמרא או ב"חוק לישראל", שנקרא "ארבע אמות הלכה". ישנם בתי-כנסת או בתים פרטיים, שמתקיימים בהם "ארבע אמות הלכה" גם בלילה, עד לשעה מאוחרת. אלה הם אנשי מסחר ועסקים או בחורי ישיבה, הממשיכים את לימודיהם גם בערבים, בחברת אחד הרבנים. ויש מקיימים מצות "והגית בו יומם ולילה" ע"י "מחזיק", היינו על ידי תלמיד-חכם, שמקבל תמורת לימודו סכום קבוע, כמעשה יששכר וזבולון.
5. בכל בית-כנסת קיימות כמה קופות צדקה, ביניהן קופת "ויברך דוד". שמשלשלים לתוכה כסף בעת שמגיעים למלים "והעושר והכבוד מלפניך" והכנסתה קודש לבדק בית-הכנסת, "קופת בקור-חולים", המיועדת לצורכי חולים הנזקקים לביקור רופא, לקניית תרופות וכדומה. לקופה זו תורמים בעת אמירת "ובא לציון".
6. מנהג מקובל הוא, שגם ילדים קטנים, החל בגיל 6 - 7 שנים, מתעטפים בטלית-גדול בעת התפילה. לעומת זה אין הקפדה מיוחדת לגבי טלית-קטן לקטנים.
7. כאשר מגיע סוף זמן תפילת מנחה ואין שהות לומר את ה"חזרה" בשלמותה, מסתפקים באמירת ה"קדושה". במקרה כזה אין הקהל מתחיל בעמידה עד שמגיע החזן ל-"הא-ל הקדוש". אחרי הווידוי קוראים, במקום י"ג מידות, "מי אל כמוך" וכו', ומיד לאחר מכן קדיש "תתקבל", בלי נפילת-אפיים.
