1. טקס החתונה נמשך שנים עשר יום, החל ביום שני לפנות ערב (תשעה ימים לפני "שבע ברכות") ועד שבת ו"אברהם זקן".
2. יום שני לפנות ערב (לפני השקיעה): החתן שולח לכלה שתי ככרות לחם,
ארבע ביצים (מטוגנות לחביתות) ובקבוק יין. בלילה (ליל שלישי) מוסיף החתן לשלוח כדברים האלה: ככרות לחם, חטים, דוחן, צימוקים, דגים מבושלים ולבונה. קרובי החתן מוזמנים אותו ערב לבית הכלה ואוכלים שם ארוחת ערב ממה שהביאו לכלה. טקס זה מלווה בשירת נשים ובתרועות שמחה.
3. ליל רביעי: משפחת הכלה שולחת לחתן חביתות ומאכלים נוספים.
מבית החתן יוצאות נשים, שהתאספו שם לשם כך, לבית הכלה. המיוחד שבלילה זה הוא סיכת הכלה בכל מיני חומרים כדי לייפותה. גם טקס זה מלווה בשירת נשים.
4. ליל חמישי: מבית הכלה יוצאים קרובים ומוזמנים לבית החתן.
תהלוכת שמחה זו מלווה שירה, בתוף ובכינור. בכלל השירים המושרים בהזדמנות זו "שירו בשיר חדש", "סוב דודי" ועוד. משפחת הכלה מביאה בלילה זה כמתנה לבית החתן "כעך" (עוגות עגלגלים), ביצים ועוד. בבית החתן נערכת סעודה - למרבה ולממעיט - בליווי שירה וזמר.
5. ליל ששי: בערב זה מביאה משפחת החתן לכלה את ה"חנה"
(עלים לצביעת כפות ידיה ורגליה של הכלה). צביעה זו מלווה טקס גדול מן הקודמים. קרובים ומוזמנים של החתן מתאספים בביתו. בידי הקרובים נותנים את סל ה"חנה" ויחד אתו נרות שעווה, סוכר, סוכריות, מגבת, נעלים, חולצת גברות וסיכת כסף, דברי לבוש שהכלה צריכה לבוא לבושה בהם לביתו של החתן בליל הכלולות. תשורה זו מתקבלת בבית הכלה בשמחה ובשירים, בתוף ובכינור. בערב זה מעלים את הכלה על שולחן גבוה - לאות כבוד, המוזמנים מתיישבים, והמשוררים שרים שירים כנ"ל בליל חמישי ורבים אחרים, כגון: "אנוש נוצר", "פודה כליל", "ילדי שלושת חסידי", "כלה לך נאמן", "כימי הנעורים", "אדיר ונורא" ועוד, בעברית ובערבית. בלילה זה נערכת סעודה למוזמנים. לפני ברכת המזון שרים את השיר "צור משלו אכלנו". ה"חנה" נקנית אך ורק מכספי החתן.
6. יום ששי: בית החתן מביא לבית הכלה לחם, בשר, ביצים, ויין.
לפנות ערב, לפני כניסת השבת, מתאספות נשים בבית הכלה, דכות במדוכה מעט מעלי ה"חנה" וצובעות לכלה בראשי אצבעותיה ובכף היד.
7. ביום השבת מתאספות נשים רבות ביותר בבית הכלה,
שם הן פוצחות בשירה, כמובן בלי כלי זמר, ושם מוגש כיבוד.
8. ליל שני: הטקס בבית הכלה. קרובים ומוזמנים באים לבית הכלה.
לאם החתן תפקיד מיוחד בלילה זה - היא טוחנת את ה"חנה". לשם כך היא מתלבשת בתלבושת מיוחדת, הכוללת תכשיטים מיוחדים מזהב וכסף. בעת טחינת ה"חנה" ועד גמירא אסור לה לדבר. תוך כדי טחינה (ברחיים ורכב מאבן) באה אחת הנשים ומאכילה את אם החתן בקצב שבע פעמים (לא פחות ולא יותר) - ביצה מבושלת, דייסא העשויה מגרגרי דגן קלויים, סוכר, תבלין שונים ושמן זית, ומשקה אותה כוס יין. מכוונים שהטחינה והאכילה תהיינה מסתיימות בבת אחת. שאר הטקס, דהיינו הסעודה, העלאת הכלה על שולחן גבוה והשירים כמו בליל ששי.
9. יום שני: אישה שמלאכתה בקישוט ובצביעה ב"חנה",
תבקר בבית הכלה ותצבע את כפות ידיה וכפות רגליה של הכלה. באמצעות סרטים וגזרי בד מסוימים היא יוצרת צורות יפות על כפות הידיים והרגלים. בערב מביאים קרובי החתן לכלה ארוחת ערב. את הקשרים מעל הידיים והרגלים מסירים ביום שלישי בצהרים, כלומר אחר יממה שלמה לפחות. במשך יממה זו מאכילים את הכלה, שכן ידיה קשורות הן.
10. ליל שלישי: בבית החתן נערך טקס קצר מאד.
אחת הנשים מהנאספות שם צובעת באמצע כף ידו של החתן מאותה ה"חנה" שבה נצבעה הכלה עיגול קטן בגודל מטבע ומסביבה נקודות.
11. ליל רביעי: אם החתן מכינה "כוסכוס" בעבור בית הכלה.
חלק ממנו מועבר לחתן ולחבריו שאוכלים יחד אתו באחד המקומות המרוחקים מתושבים, תחת כיפת השמים. אכילה זו מלווה טקס בצורה מיוחדת. מלווים את החתן עד לביתו במחול ובזמר, שם נערך טקס "תג'מיל" - כלולות. את ראש החתן מקיפים עטרה - מעין עטרת תפארת, ורבים הקופצים על מצוה זו, החוזרת ונשנית פעמים רבות, לפי בקשת המוזמנים. תוך עשיית מצות כלולות זו שרים שירים אופייניים, כמו "ירח יקר" שכתובות בו המלים:
"על ראש חתנים כתר ועטרה", לציון המאורע.
בערב זה נוהרות הבנות להסתכל בידי הכלה אחרי ה"חנה".
12. יום רביעי: רבות ההכנות לקראת הערב החשוב ביותר - ערב החופה.
החתן והכלה מתכוננים כהלכה בעזרת החברים והחברות, ובעיקר בעזרת השושבינים (איש ואשתו).
לעת ערב מוציאים את הכלה מבית הוריה בתוף ובכינור, אחרי כיבוד קל שם. אחרי הכלה נוהר קהל גדול מאד המורכב רובו נשים. מפזרים ביד נדיבה סוכריות, מיני מתיקה ומשקאות, לכל דיכפין, וכל זה מלווה שירה עם כלי זמר. בהתקרב הכלה לפתח בית חתנה, עולה החתן בלווית שושבינו על גג הבית ומשמיט מיד ארצה שני כדי חרס, האחד מלא מים והאחד ריק (ויש השוברים כדים נוספים על ידי השושבין).
בהיכנס הכלה לבית היא שוברת ביצה על פתה המזוזה, וכך היא עושה גם בפתחים הפנימיים. היא נכנסת לחדר המיועד לה, בעוד שבחצר מתחיל טקס תספורת החתן, טקס בעל משמעות מיוחדת. הקהל הרב ניגש ומשלשל מטבעות מעל ראשו של החתן. כסף זה מיועד לספר, אשר ככל שהוא מאריך בתספורת זוכה בכסף רב יותר. טקס זה מלווה, כמובן, בשירה (כמו בליל רביעי - ליל ה"תג'מיל").
אחרי שהחתן מתרחץ ומתלבש (קרובים וידידים מוזמנים להלביש אותו), יוצאת כל הכבודה - קהל רב מאד, לבית הכנסת הגדול לתפילה. לאורך כל הדרך שרים ומנגנים בכינור, בתוף ומצלתיים. (שיר ידוע לתהלוכה זו הוא "ימי חרפי אהבתני") וחוזרים באותו מתכון לבית החתן. בדרך מרכיבים את החתן על הכתפיים ורוקדים אתו.
13. בליל חמישי מגיעים לבית החתן, ואז מתחילה החופה - "שבע ברכות".
החתן עומד בחצר תחת הטלית, ואילו הכלה - בחדר עם הנשים. בגמר שבע הברכות ניגש החתן עם השושבין אל הכלה ומשקה אותה מהיין. כל הקהל מתיישב ליד שולחנות ערוכים לסעודה המלווה שירה, כמקובל. שירים אופייניים הם: "יערת דבש על לשונך", "ינעם שיר לחכי" ועוד. בתום הסעודה שרים "צור משלו אכלנו", או "הזן את העולם כולו" ומזמנים. אחרי הברכה מברכים "שבע ברכות" על כוס יין ושרים שיר מיוחד: "עת דודים כלה בואי לגני", ובמקום מסוים באמצע השיר קם החתן עם השושבין ומשקה את הכלה מן היין שבכוס.
14. ביום חמישי בבוקר הולך החתן לביהכנ"ס בלוויית חבריו וידידיו,
בליווי כלי זמר. שם מתפללים תפילת שחרית בניגון, ואחר חוזרים לבית בליווי כלי זמר.
15. ליל ששי: בלילה זה מביאים מתנות לחתן ולכלה:
חפצים בעלי ערך או כסף מזומן. כשהקהל נמצא ליד שולחנות ערוכים והמשוררים שרים ומנגנים, מפסיק ה"מכריז" את קול השירה ומודיע בקול רם על מתנתו של פלוני, בלווי דברי ברכה וחרוזים כיד ה' הטובה עליו. אח"כ סועדים וחוזרים איש לביתו.
16. בליל שבת עורכים סעודה לחוג מצומצם של קרובים וידידים.
בתום ברכת המזון מברכים על הכוס "שבע ברכות".
17. השבת נקראת שבת "אברהם זקן".
לכבוד החתן מוציאים ספר תורה מיוחד שבו הוא קורא פרשת "ואברהם זקן". החתן קורא פסוק, אחד הפייטנים שר בית של שיר מיוחד, ולאחר מכן קורא פייטן זה, או אחר, את תרגומו של הפסוק, וחוזר חלילה עד לסיום הפרשה. בתום הקריאה לוקח החתן את ספר-התורה בזרועו ומסובב את ביהכנ"ס בלוויית שושבינו וקרוביו. בתום התפילה חוזר החתן לביתו בלווי שירה, ואוכלים סעודת שבת חגיגית בחוג ידידים וקרובים. בתום ברכת המזון אומרים "שבע ברכות" כמו בליל שבת.
1. אחרי הדרשה שבשבתות לפני ר"ח מרחשוון ור"ח אייר מוכרים בביהכנ"ס את השירותים הקשורים בברית-מילה, כגון: מחזיק הרגל הימנית של התינוק (הרגל השמאלית "ניתנת" ע"י המוהל למישהו לפי בחירתו), מחזיק הכוסות, מחזיק כלי המילה, מראה דם הברית שעל המגן, רוחץ ידי המוהל, מביא חפצי התינוק מהמשפחה ועוד. כסף זה נכנס לקופת ועד הקהילה, מכיוון שמכירה זו נעשת אחת לששה חודשים, קורה לעתים קרובות, שבעל אחד ה"שירותים" אינו מופיע לברית. במקרה זה נמכרת מצוותו בשניה, באותו מעמד בלבד, ההכנסה ממכירה נוספת זו מיועדת לקופת "ברית-מילה", המגישה עזרה לבעלי ברית נזקקים. אם מגיע בעל המצוה הראשון אחרי מכירה זו, חוזרת המצוה אליו.
2. בשבת שלפני יום הברית (ואם הברית ביום השבת - באותה שבת עצמה), עולה אבי הבן "רביעי". עלייה זו לא נמכרת באותה שבת. עם קריאתו לעלות לתורה שרים לכבודו כמה שירים אופייניים, כגון: "מה טוב ומה נעים נטע נעמנים, הנה נחלת ה' בנים", "אבי הבן קום במהרה", "בסמן טוב והצלחה" וכיו"ב. אחרי ה"עלייה" תורם אבי הבן מה שנדבו לבו לקופות צדקה וחסד, לביהכנ"ס, או ל"אור תורה" וכדומה.
3. אור ליום הברית מזמין אבי הבן קרובים וידידים ל"סעודת הזוהר" (על שם קריאת פסקא מהזוהר: "פתח חד ואמר אשרי תבחר ותקרב" וכו', שיש בה מעניין המילה). ה"סעודה" נפתחת ע"י שירים: "א-לי א-לוה יבא אלינו", "אל תיראי תולעת יעקב", תוך הגשת משקאות, עוגות, זרעונים ועוד. לאחר מכן קורא אבי הבן בקול רם את ה"זהר" בסמוך לחדר שיש בו התינוק ואומרים קדיש דרבנן. כאן מגישים כיבוד קל נוסף, בדרך כלל דבר שמברכים עליו בורא פרי האדמה, ושרים את השיר "אערום זמר תוך מקהלות על חתן דמים למולות", ומסיימים ב"בר יוחאי". יש שעושים סעודה ממש לעשרה תלמידי חכמים, ויש המקיימים סדר קריאה במניין כל הלילה, כסגולה לשמירה על הילד.
4. בדרך כלל מבקר המוהל בליל הזהר בבית הברית ובודק את התינוק והוא חוזר ובודק אותו ביום לפני המילה. משתדלים למול בשעות הבוקר המוקדמות, אף במילה שלא בזמנה.
5. את טקס ברית המילה נוהגים לפתוח בשירה אופיינית למאורע: "א-ל יקשיב לקול תחנוני", "יפה דמעתך ראיתי", "יגדל נא חסדיך". "ידידם צווית, צור ערלתכם". תוך כדי השירה המוהל מכין את כליו, התינוק נלבש לכבוד המאורע, והקהל מתאסף. אבי הבן (או אחר שמתכבד בכך) מביא את התינוק לפני ה"כסא של אליהו" ואומר: "זה הכסא של אליהו", הקהל - "זכור לטוב"; אבי הבן - "שלום עליכם", הקהל - "עליכם שלום"; אבי הבן - "ברוכים אתם היושבים והעומדים", הקהל - "וברוך הבא בשם ה'"; אבי הבן - "אשרי תבחר ותקרב ישכון חדריך", הקהל - "נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך". תוך כדי הגשת התינוק לשולחן המילה שרים "ברוכים אתם קהל אמוני". השירה נפסקת עם ברכת המוהל.
6. אחרי המילה מברך אבי הבן שתי ברכות - "להכניסו בבריתו" ו"שהחיינו". מראים לקהל את דם הברית שעל המגן ואומרים - "ואומר לך בדמיך חיי". מברכים על היין ואומרים קדיש "יהא שלמא". מטפטפים לתוך פה התינוק שלש פעמים טיפות יין של הברכה ובכל פעם אומרים "ואומר לך בדמיך חיי", קוראים שם לתינוק (בדרך כלל שלשה שמות, שהראשון שביניהם הוא העיקר) ומחזירים אותו לאמו.
7. אין המוהלים מקבלים שום תשלום בעד עשיית הברית, ואף יש הנוסעים למקומות שאין שם מוהל מבלי לקבל דמי נסיעה.
8. רבים הם המקיימים מצות "סעודת אליהו" אחרי הברית במניין של תלמידי חכמים, כי זוהי עיקר סעודת המצוה.
1. בבית האבל מתפללים יום יום בציבור שחרית, מנחה ומעריב בין בחול ובין בשבת. האבל אינו יוצא מביתו לביכנ"ס לשמוע קריאת התורה, פרט ליום שבת. כל ערב "דורשים" בבית האבל למנוחת הנפטר, פרט לליל שבת.
2. במשך השנה נוהגים לעשות ארבע "פקידות" -
בתום השבעה,
אחרי החודש הראשון,
אחרי החודש האחד-עשר
ובסוף השנה.
בקביעת שלוש הראשונות הולכים אחר יום הקבורה, ואילו בקביעת האחרונה הולכים אחר יום הפטירה, וגם יום הפקידה (יאר-צייט) השנתי הוא יום הפטירה.
3. ב"פקידות" שבאמצע השנה לומדים למנוחת הנפטר "עין יעקב", ואילו "בפקידה" של השנה קוראים את הסדר הידוע - משניות מתורת הקורבנות, אדרא זוטא ותהילים. סדר זה מחולק לעשרה ספרים, שכל ספר מכיל חלק קטן ממנו. את עשרת הספרים מחלקים למניין אנשים.
1. התקופות. נוהגים לפי חשבון ה"תקופות" של שמואל ולא של רב אדא, ומנהג ג'רבא הוא לחוש להן בעניין שתיית מים וגם בעניין השהייתם בבית. התקופות הן תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן ותקופת תמוז. משך התקופה הוא חלקיק של שניה, אבל כדי שלא לבוא לידי טעות, נוהגים תוספת זמן - לפניה ואחריה. בתקופות תשרי וניסן - חצי שעה לפני הזמן וחצי שעה לאחריו, ואילו בתקופת טבת ותמוז, משך התקופה הוא שלש שעות, דהיינו שעה וחצי קודם ושעה וחצי אח"כ. במשך התקופה אסור לשתות מים. לתינוקות ולחולים מכינים מים רתוחים
7 לפני תחילת ה"תקופות", ואת כל שאר המים השאובים שבבית שופכים מיד עם כניסתה.
2. בשבת שלפני השבוע שחלה בו אחת ה"תקופות", מכריז החזן בביהכנ"ס על זמן ה"תקופה" ומשך קיומה. ליתר ביטחון ממנים אדם (ת"ח) שיתקע בשופר בעת כניסת "התקופה" ובעת יציאתה. כן ממנים אנשים שיקיפו את העיר ויכריזו על כניסת ה"תקופה". בפי המכריזים נקראת ה"תקופה" בשם "שומר פתאים".
3. משחק בקלפים. בג'רבא אסור המשחק בקלפים, מטעם הרבנות, בנידוי חרם. מי שעובר על האיסור יובא לבי"ד, שם מתירים לו את החרם באופן זה: יתעטף בגלימה, יתרחק ארבע אמות, יסיר את נעליו מעליו ויעמוד בדומיה. תוך כך יקבל עליו שלא לשוב עוד לכסלה ויתירו לו בית הדין. העבריין - כל עוד שלא עשה התרה - יינו נסך גמור.
4. בשר. תקנת קדמונים בג'רבא להטיל מס כספי על כל ק"ג בשר, והבדלים יש בגובה התשלום. בהמה הנשחטת לצורכי החול, ההיטל הכספי עליה הוא בגובה של רבע ממחיר הבשר שלה, ואילו על הבהמה הנשחטת לצורך שבת ההיטל הוא שליש ממחיר בשרה. לוח הזמנים הוא כדלהלן: בחורף, כל בהמה הנשחטת עד יום רביעי בבוקר, נחשב בשרה לצורך ימי החול, ומיום רביעי בבוקר ואילך - לצורך שבת. בקיץ קיימת חלוקה שונה במקצת, במתחשב בחום, ושחיטת החול מתארכת עד יום רביעי בשעה 12.00 בדיוק, ומאז והלאה נחשבת כל שחיטה לשחיטת שבת. הולכים אחרי השחיטה ולא אחרי הבדיקה. הכנסה זו מיועדת לקהילה, לכיסוי הצרכים הציבוריים.
5. כדי למנוע יבוא בשר מבחוץ, דבר שיגרום נזקים חמורים מאד לקופת הקהילה. הכריזו הרבנים דאז, שכל בשר שיובא לג'רבא מבחוץ הוא טריפה ממש, ומובן, שאף אחד אינו רוצה לעבור על איסור חמור זה.
