ממנהגי יהדות מרוקו

חתונה הולדת בנים עליית הבנים להפטרה בר-מצווה והנחת תפילין אבלות מנהגי מסיבות ברכות ואיחולים

חתונה

1. אין באירוסין תנאים כמו אצל קהילות האשכנזים.

2. ביום השני שלפני החופה, שבדרך כלל מתקיימת ביום הרביעי שבשבוע, מתחייב החתן על סכום הכתובה לפני סופרי בית-הדין, ואבי הכלה מתחייב על הנדוניה. סופרי בית-הדין והפמליה הנלווים אל אבי-הכלה מוזמנים באותה הזדמנות לחזות ב"תערוכה זוטא", בה מציגה הכלה את הנכסים שהיא מביאה לבית החתן: בגדים ותכשיטים וכיוצא באלה. גם השכנים והמכרים עוברים בזה אחר זה לראות ולחזות ב"תערוכה". ביום השלישי שלפני החופה נערכת בבית הורי הכלה מסיבת ה"חנא".

3. בשבת שלפני החתונה - "שבת האירוסין" - החתן והכלה בבית הורי הכלה: ואילו בשבת שלאחר החתונה - "שבת ואברהם זקן" - הזוג בבית הורי החתן.

4. החתונה נערכת ברוב פאר בהשתתפות קרובי שתי המשפחות. אין נוהגים לקיים את החופה מתחת לכיפת השמים. מקשטים את מקום החופה כמין במה עטופה אריגים צבעוניים, עליה כתר גדול עשוי בצבעים שונים, שמתחתיו נערכת החופה. הזמרים מנגנים בכליהם והפייטנים מפזמים פיוטיהם להנאת קהל המוזמנים. אחרי-כן מוסרים הקרובים והמכרים את מתנותיהם לכבוד החתן והכלה ומשפחותיהם באמצעות אדם מיוחד, העומד ומכריז על כל מתנה - ממי נתקבלה ולכבוד מי ניתנה.

5. בשבעת ימי המשתה משתדלים לזמן בכל יום פנים חדשות, כדי לברך שבע ברכות.

6. בשבת "ואברהם זקן" אין מוציאין ספר-תורה מיוחד לקריאת "ואברהם זקן", כפי שנוהגות מקצת קהילות, אבל קוראים את החתן לתורה בפיוט ובשירה, ולאחר הברכה האחרונה קוראין לפניו בפרשת "ואברהם זקן" (בראשית כד, א-ז), פסוק פסוק ותרגומו לארמית, בנעימה ובחגיגיות.

7. בתום שבעת ימי המשתה מזמין הזוג הצעיר את כל קרובי המשפחה ל"סעודת הדג" - סעודה משפחתית שעיקרה דג.

הולדת בנים

1. כאשר נולד בן - רבה השמחה. מיד בהישמע הדבר למלמד התינוקות, הוא מביא חמישה מתלמידיו ובידיהם אגרות נגד עין-הרע ולגירוש לילית הרשעה המזיקה לילדים. התלמידים קוראים חלק מן הכתוב באגרות, כגון: "המלאך הגואל אותי" וגו', "בן פורת יוסף" וגו', "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" וגו', ועוד. אחר כך הם תולים את האגרות במקומות בולטים בבית היולדת, מתכבדים בממתקים וחוזרים לבית רבם.

2. בכל לילה עד לברית-מילה מתכנסים שכנים וקרובים בבית היולדת ועורכים "תחדיד" - קוראים פסוקים אחדים כנגד עין-הרע ושרים פיוטים. אח"כ נוטל אחד מבני הבית בידו סכין, כמין חרב, ושולף אותה כנגד הקירות והפינות של החדר שבו שוכבים היולדת והרך הנולד. באותה שעה קוראים את הפסוק: "והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציווה אותו א-להים ויסגור ה' בעדו". כל זאת כדי לגרש את השדים (או לילית) הבאים, לפי האמונה הרווחת, להזיק לפעוטות.

3. בערב שלפני הברית מביאים את כסא אליהו הנביא מבית-הכנסת (או ממקום הברית שהייתה לאחרונה) ומקשטים את הבית באריגים ובבדים צבעוניים לכבוד אליהו הנביא. ביום השמיני, בדרך כלל בשעות הבוקר, מיד לאחר תפילת שחרית, באים אבי הבן, הסנדק והמוהל לבית הברית, כשהם מלווים ע"י רבים מקהל המתפללים. לאחר הברית נערכת סעודת מצוה.

4. בבחירת השם לנולד מבכרים את שמות הסבא (מצד האב ומצד האם, גם בחייהם) ואת השמות של קרובים שנפטרו. בן כי ייוולד בחנוכה - ייקרא נסים, בפורים - מרדכי וכיוצא באלה השמות, אם אין סיבה לכנותו בשם אחר.

5. יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד-התינוקות בהיותו בן ארבעים יום, ושם עורכים "סעודה זוטא" לתינוקות של בית רבן.

6. בהוולד בת, אביה קורא לה שם בעלותו לתורה, לעיני קהל ועדה. אחרי התפילה עורכים סעודה קטנה. יש שמזמינים את הציבור לבית הנולדת ל"קריאת השם". בטקס קריאת השם לוקחים הרב או חזן בית-הכנסת את התינוקת בידם ואומרים את הפסוקים: "יונתי בחגוי הסלע...", "אחת היא יונתי תמתי...", "ויברכו את רבקה ויאמרו לה... ויירש זרעך את שער שונאיו". לאחר מכן עורכים "מי שבירך", בו משלבים את השם הניתן לבת, לקול תרועותיהן של הנשים.

עליית הבנים להפטרה

כבר בגיל שבע (ולפעמים גם לפני גיל זה) עולה הבן להפטרה. להפטרה הראשונה הוא מתכונן יפה. בדרך כלל הפטרה זו היא ההפטרה לשבת "נח" או לשבת "כי תצא" - "רני עקרה לא ילדה", משום שהיא הפטרה קצרה. בעלייתו ממטירים עליו סוכריות ומיני מתיקה, ולאחר התפילה עורכים לכבודו סעודה בבית או בבית-הכנסת.

בר-מצווה והנחת תפילין

1. בהגיע הבן לגיל שלוש-עשרה, ולפעמים קצת קודם לכן, עורכים לו בר-מצוה. כהכנה לכך נחשב ה"דרוש", אותו דורש חתן הבר-מצוה בשבת שלפני הטקס. בדרך כלל כולל ה"דרוש" פתיחה בדברי מליצה בחרוזים וענייני מצוות תפילין וציצית. בסיום שוב דברי מליצה ובהם ברכה להורים, המורים והקרובים. אין נוהגים שחתן הבר-מצוה יעלה למפטיר.

2. את חגיגת הבר-מצוה נוהגים לקיים ביום שני או ביום חמישי בשבוע. באותו יום הנער מתעטף בציצית, מניח תפילין לראשונה ועולה לתורה. כאן בארץ הנהיגו לקיים את החגיגה בשבת. יש עדיין הנוהגים, שחתן הבר-מצוה ואביו מסתפרים בבית בטקס מיוחד, לעיני קרובים ומוזמנים, פייטנים ומנגנים, בערב שלפני הבר-מצוה.

3. חתן הבר-מצוה הולך לבית-הכנסת בלווית אביו, אחיו ובני משפחתו, כשמשני צדדיו נושאים נרות מקושטים דולקים, וכך הוא גם חוזר הביתה.

4. בהנחת התפילין מברכים ברכה אחת: "להניח תפילין". ביום הבר-מצוה מביאים את הנער לידי דיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כדי שייאלץ לברך גם על של ראש: "על מצוות תפילין". באותה שעה מלמדים אותו שרק היום הוא מברך על תפילין של ראש, ואילו מכאן ואילך עליו להשתדל שלא להפסיק בדיבור (ולא לברך על של ראש), ואז האב מברך, בלי שם ומלכות: "ברוך שפטרני מעונשו של זה". אחרי הנחת התפילין אומרים פרשת "קדש לי כל בכור" ופרשת "והיה כי יביאך".

5. יש נוהגים להניח תפילין דרש"י ודרבנו תם, והם מניחים אותן ביחד, זו ליד זו, ולא כדרך אלה שמחליפים התפילין באמצע התפילה.

6. יהודי מרוקו, ככל יהודי ארצות המזרח והספרדים, אינם נוהגים מנהג "בת-מצוה".

אבלות

1. בבית שיש שם מת, אין שותים מהמים שהיו אגורים שם בשעת הפטירה. מים אלה נשפכים, וממלאים אחרים במקומם.

2. בכל קהילה של יהודי מרוקו הוקמה ואורגנה "חברא קדישא" הנקראת "חברה" (ח' סגולה) או "חברת רבי שמעון" (בר-יוחאי). תפקידיה של ה"חברה" לטפל בכל הקשור למת, החל בשמירה על חולה אנוש. חשיבות יתירה נודעת ל"קריאת שמע" שבשעת הפטירה.

3. סופדים למת ברעש גדול, והנשים אינן נמנעות מלקרוח קרחה ולשרוט לחייהן למת. לפני הקבורה מספיד דרשן, היושב בקביעות בבית-הקברות.

4. ב"פקידת השבעה", ב"פקידת החודש" וב"פקידת השנה" מתפלגים בבית הנפטר, דורשים למנוחתו ומגישים למשתתפים כעכים עגולים, קפה שחור, דגים ויי"ש. הדרוש על הנפטרים נושא אופי של מוסר לחיים יותר מאשר הספד למת, בחינת "האדם הולך אל בית עולמו והחי יתן אל לבו". יש הנוהגים להתפלל בבית האבל רק שבעה ימים; יש הנוהגים שלושים יום ויש הנוהגים שנה תמימה, הכל כפי כבוד הנפטר וגדלותו. בשבתות אומרים תהילים בבית האבל.

5. בימי השבעה, לאחר תפילת שחרית או ערבית, קמים כל המתפללים בבית האבל ואומרים לפניו "צדוק הדין" (ראה "תפילת החודש"). ואחר עורכים תפילת השכבה לנפטר. בעת שנפרדים מהאבל אומרים - "מן השמים תנוחמו", ובשבת אומרים - "שבת תנחמכם".

6. יש שקובעים למנוחת הנפטר (לעילוי נשמתו) נר קבוע בבית-הכנסת שבו התפלל בחייו. ביום השנה, הנקרא בפי יהודי מרוקו "ייאר-צייאט", יש הנוהגים לעשות סעודה ו"הלולא זוטא" למנוחת הנפטר מדי שנה בשנה. אך לרוב זה נעשה לתלמיד חכם או לאדם גדול בלבד.

מנהגי מסיבות

1. יהודי מרוקו מרבים במסיבות בכל עת מצוא, כגון: אם עלה ל"שירת הים", ל"עשרת הדברות", או היה חתן-תורה, חתן-בראשית וכדומה, וכן אם נדר נדר לרפואת אדם או לשובו בשלום וכדומה, וכן עושים לזכר צדיקים.

2. מברכים על דבר שהוא לקינוח הסעודה, אפילו אם היה מונח על השולחן בשעת הסעודה (כך כתב הרב ברוך סבג זצ"ל בספרו "מנחה כלולה", דף סג).

3. בדרך כלל מזמינים למסיבות להקה עם כלי זמר או פייטנים המנעימים את המסיבה. במסיבות ובסעודות מרבים בשתייה בד בבד עם האכילה. שתייה - פירושה משקאות חריפים. יש שנהגו לזמר על הכוסית הניתנת למכובד. אם המכובד מתמהמה ללגום עד תום את המוגש לו, שרים לו מעין שיר זירוז במנגינה מבדחת: "שתיה כולו עד גמירא, ואתה ר' פלוני אל תותיר בו אף קטירא (טיפה)".

ברכות ואיחולים

1. בהוולד בן מברכים את אביו וקרוביו "בסימן-טוב", ואילו בהוולד בת מברכים "במזל-טוב". גם לבר-מצוה, חתונה ושאר שמחות מאחלים "בסימן-טוב".

2. כאשר נפרד איש מאת רעהו בלילה אומר - "בטוב תלין", והלה משיב: "ברחמים תקיץ", או "תקיץ בישועה ורחמים".

3. בסיום מכתב לפני החג או כשנפרדים איש מרעהו בערב חג (או בשבוע שלפני החג) אומרים: "בשמחה ובדיצות תחוגו את חג המצות" וכדומה.

4. במקום "חג שמח", נוהגים לברך "מועד טוב", ועונים: "מועד טוב מבורך", או "מועדים לשמחה", והלה עונה: "חגים וזמנים לששון". במוצאי חג מברכים איש את רעהו: "תזכו לשנים רבות".

5. בעשיית מצווה או בביצוע מעשה טוב, מברך האחד: "תזכה למצוות", וחברו עונה: "לשמור ולעשות".