|
|
ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
 לעת ערוב יום
נישואין
הולדת בנים
פדיון הבן וגידולו
בר-מצווה
|
לעת ערוב יום
2. אם נפטר בבית, שופכים את המים האצורים בכלים בשכנותו, בשני הבתים הסמוכים לו מזה ומזה, ואם יש דוחק במים, משתמשים במים לכביסה ולרחיצה אך לא לשתיה.
3. אין משאירים את המת לבדו, אבל בני המשפחה או אנשי החברה-קדישא שומרים עליו עד לשעת הקבורה, כשאומרים פרקי תהילים ובייחוד "ויהי נועם", "יושב בסתר עליון" (תהילים צ-צא).
4. בבית האבלים שבו מתפללים בימי השבעה, מכסים את המראות וכן גם תמונות אנשים.
5. אנשי ה"חברה-קדישא" מטפלים בסדרי הבאתו לקבורה, והם בני תורה ויראי שמים הרואים זכות לעצמם לחלק לנפטר כבוד אחרון, אם כי הם זכאים לשכר בטלה.
6. אין מלינים את המת בירושלים, ואף מי שנפטר בשעות הראשונות של הערב, משתדלים לקוברו בו בערב, אלא אם כן אחד האבלים נמצא מחוץ לעיר ולא יספיק להגיע עד לסתימת הגולל, או כאשר ההלנה היא לכבודו של הנפטר.
7. לפני הקבורה מטהרים את הנפטר ומלבישים אותו תכריכים לבנים, ובהם הוא מובא לקבורה. מהדרים אחר תכריכי פשתן. לכוהנים מלבישים בתי-ידיים.
8. ישראל שנהרג בידי נכרים, הרי הוא בחינת קדוש, ואין מטהרים אותו, וקוברים אותו בבגדיו המגואלים בדמו ומעליהם מעטפים אותו בתכריכים.
9. יש הנוהגים לטבול את המת במקווה טהרה, ויש ששופכים עליו תשעה קבין מים.
10. עוטפים את הנפטר הלבוש בתכריכים בטלית שנפסלה אחת מציציותיה, וכך מובילים אותו למנוחתו, אולם לפני הכנסתו לקבר מורידים מעליו את הטלית.
11. לפני הוצאת הנפטר מן הבית או מחדר-המתים שבבית-החולים, מתאספים הקרובים להיפרד ממנו תוך בכי, החייבים קריעה קורעים ומברכים ברכת "דיין האמת".
12. מנהג ירושלים הוא שאין בניו ובנותיו וכן נכדיו של האב והסב הולכים אחר מיטתו (אבל הולכים אחר מיטת האם והסבה). אחד מחברי החברה-קדישא מכריז "בחרם" שזרעו של הנפטר לא ילך אחר מיטתו, ואמנם נוהגים בירושלים שבני הנפטר ובנותיו יוצאים מן החדר שבו נמצא הנפטר, עוד לפני הוצאתו משם, ואינם משתתפים בהלוויה. ויש שבני הנפטר יוצאים לבית העלמין לפני צאת ההלוויה, כדי לומר שם קדיש עם סתימת הגולל.
13. מוציאים את הנפטר ומניחים אותו על גבי מטה עשויה שני מוטות עץ ואנקלאות של ברזל. נוהגים לשאת כל נפטר בידיים מרחק מסוים, ובשעה שעוברים סמוך לבית כנסת עוצרים, ובני המשפחה אומרים קדיש. אדם חשוב במיוחד נושאים בידיים או על הכתפיים עד סמוך לבית-העלמין.
14. בירושלים נוהגים, כי לפני מסע ההלוויה מכריז השמש "כוהנים", כדי שכוהנים יתרחקו מקרבת הנפטר, מפני הטומאה. נשים רשאיות ללוות את הנפטר כברת דרך, אולם אינן מגיעות לבית-העלמין.
15. מצוה להספיד את המת לפני הקבורה והמספידים משמיעים דברי התעוררות. קרובים וידידים חולקים לנפטר את כבודו האחרון ובהלכם בהלוויה אומרים מזמורי תהילים ובייחוד "ויהי נועם" ו"יושב בסתר עליון" (צ-צא).
16. לאדם נכבד נוהגים לערוך שבע הקפות לפני הכנסתו לקבר. אנשי החברה-קדישא מתייצבים בעיגול הדוק סביב הנפטר כשכל אחד אוחז בחבירו, בידו או באבנטו, שלא להיפרד זה מזה. ומנהגים שונים יש בסדרי הקפה זו עפ"י קבלה.
17. בשעה שמורידים את הנפטר לקברו, אומרים אנשי החברה-קדישא "יושב בסתר", "א-ל מלך יושב", ושלוש-עשרה מידות של רחמים.
18. לאחר סתימת הגולל ואמירת צידוק הדין מניח כל אחד מאנשי החברה-קדישא והמלווים אבן קטנה על הקבר, ומבקשים הימנו מחילה, שמא פגעו בנפטר בשעת הבאתו לקבורה. רושמים על שלט (או על אבן) את שם הנפטר, שם אביו ותאריך הפטירה, ומניחים אותה על הקבר.
19. אדם הנתקל בהלוויה, אף אם אינו מכיר את הנפטר, הרי הוא מלווה אותו עד שתיעלם ההלוויה מעיניו, ולפחות ד' אמות.
20. החוזרים מהלוויה תולשים עשב ומשליכים אותו לאחריהם. לפני שנכנסים לבית, נוטלים את הידיים שלוש פעמים לסירוגין, ואין נוטלין את הכלי מיד הרוחץ, ובירושלים נוהגים שלא לנגב את הידיים אחר נטילה זו.
21. מדליקין נר בבית שבו נפטר ובבית האבלים, לעילוי נשמתו. מהדרין בנר שמן זית, והנר יהא דלוק כל ימי ה"שבעה", ויש הנוהגים כן כל ימי השלושים, ואף כל השנה.
22. משתדלים לזרז את הקמת המצבה על הקבר - בחינת "ציון לנפש". אחר שבעת ימי האבלות מניחים אבן מצבה, ואת הכתובת חוקקים בה אחר יום השלושים - שם הנפטר, שם אביו ויום פטירתו, בתוספת תארים לפי הנאמר בצוואת הנפטר או לפי קביעת בני המשפחה.
23. נוהגים לבקר קברי אבות ביום כלות ה"שבעה", ביום כלות ה"שלושים" וביום השנה (יאהרצייט). ליד הקבר אומרים מזמורי תהילים (לג, טז, יז, עב, צא, קד, קל) וכן אותיות שם הנפטר מפסוקי מזמור "אשרי תמימי דרך" (תהילים קיט) ותפילת "יהי רצון" שאחר אמירת תהילים, אם יש מניין של גברים, אומרים בני המשפחה קדיש. לפני הפרידה מניחים אבן קטנה או רגב עפר על הקבר. בכניסה לבית העלמין נוטלים ידיים, וביציאה נוטלים שנית.
נישואין
2. ילידי ירושלים היו בונים את ביתם בגיל צעיר, לפנים גם בגיל י"ג-י"ד, ונישואין בגיל י"ז י"ח מקובלים גם כיום בירושלים, אף כי הם נעשים נדירים יותר ויותר.
3. קשרי השידוכין נקשרים באמצעות אנשים שמלאכתם בכך - "שדכנים", אולם יש כאלה שאינם רואים בזה משלח-יד כי אם בחינת מצווה, ורואים זכות לעצמם לסייע בהקמת בתים בישראל. לעתים נוטל ראש הישיבה על עצמו את התפקיד להציע אחד מתלמידו כחתן להורי הבת שהגיעה לפרקה, וממשיך במשא-ומתן עד לסיומו המוצלח.
4. כאשר המשא-ומתן מגיע לשלב מתקדם, מבקרת אמו של החתן בבית הכלה, לגלגל אתה שיחה ולעמוד על אופייה וכשרונותיה. לפנים נהגו ליתן לידי הכלה המיועדת פקעת של חוטים מסובכים ולבקשה לפרק אותה, כדי לבחון בדרך זו עד היכן סבלנותה מגעת.
5. אם השידוך נראה בעיני ההורים של המיועדים, קובעים מפגש אישי ("אנקוקען") בבית אחד הקרובים והורי החתן באים עם בנם כשהבת כבר שם (לפני שנים רבות הייתה פגישת ההיכרות הראשונה נערכת בגינה מרוחקת מאזור המגורים, ללא שיחה אישית). לאחר שיחה קלה בהשתתפות ההורים יוצאים ההורים ומשאירים את הבן והבת להיכרות אישית קלה באין איש בחדר. שיחה זו אינה נמשכת אלא דקות מספר, ולאחריה נפרדים הצעירים, וכן ההורים, ללא קביעת מועד לפגישה נוספת. בפגישת ההיכרות אין מגישין כל כיבוד.
6. לאחר פגישת ההיכרות, כשהשדכן (מקצועי או מתנדב) קיבל הסכמה עקרונית, הוא מגביר מגעיו עם הצדדים ומנהל אתם את המו"מ על השתתפותם בהוצאות החתונה, הדירה והרהיטים, ובכלכלת הזוג בתקופה הראשונה שלאחר נישואיהם ("קעסט") וכיו"ב, ולאחר שמושגת הבנה בסעיפים העיקריים, נקבע המועד ל"קניין" או ל"תנאים" 1 הנערך בבית הורי הכלה.
7. מקובל בדרך כלל, שאבי הכלה מתחייב לקנות לחתן טלית צמר (ללא עטרה) ויש המוסיפים תנאי שהטלית תהיה מצמר גס (טלית טורקית) תמורתה חייב החתן לשגר לכלה תכשיטים. בירושלים נוהג אבי הכלה להתחייב ולרכוש לחתן שטריימל (כובע של שבת עשוי פרוות שועלים).
8. הרב או אחד המוזמנים קורא את ה"תנאים". החתן והכלה, ההורים והערבים מרימים מטפחת ומקבלים בכך קניין לציון הסכמתם. כאשר הקורא מסיים ומכריז "והכל שריר ובריר וקיים", מפילות ושוברות שתי המחותנות צלחת (סדוקה, משום בל תשחית) רק לאחר שבירת הצלחת מאחלים המחותנים "מזל טוב" איש לרעהו ואישה לרעותה ומוגש כיבוד, בדרך-כלל צנוע.
9. ב"תנאים" נקבע גם מועד החופה: לא יאוחר ממועד מסוים, ובתוך הזמן - מתי שיתרצו שני הצדדים. כחודש לפני המועד המתוכנן נפגשים ההורים "לתנאים אחרונים" וקובעים את התאריך המדויק לעריכת החופה ומתחילים בהכנות לחגיגת הנישואין.
10. השבת שלפני החופה נקרא "שבת אויפרופען", מכיוון שאז החתן עולה לתורה למפטיר. לאחר ערבית של שבת מזמין הגבאי את המתפללים ללוות את החתן בשחרית. ואכן הוא מובל מבית הוריו לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית (בפעם הראשונה) וחבוש "שטריימל" (ביישוב הישן לבוש גם "קאפטען" ו"ז'ובע"). בני המשפחה, ידידים ומתפללי בית-הכנסת מלווים אותו תוך שירה וזמרה לבית-הכנסת. הוא תופס את מקומו בכותל המזרחי סמוך למושב הרב, ובהגיע שעת קריאת-התורה הוא מתכבד בפתיחת הארון.
11. בבתי-כנסת שבהם מוסיפים על שבעת הקרואים, מכבדים ב"עליות" את כל המחותנים, ואף "קרובים" רחוקים יחסית. כל העולים מוסיפים "מי שברך" לחתן ולכלה ולמחותנים, ומנדבים לבית-הכנסת כפי נדבת לבם.
12. עליית "מפטיר" מיועדת לחתן. לאחר הברכה האחרונה פוצחים בשירה, והנשים שבעזרה זורקות גרעינים ומיני מתיקה לעבר החתן העומד על הבימה, ואילו הקטנים מזדרזים לתפוס אותם.
13. אחר תפילת מוסף עורכים "קידוש", בבית-הכנסת או בבית ההורים, שאליו מוזמנים כל המתפללים, הן הגברים הן הנשים - הגברים באולם הסמוך לבית-הכנסת או בפרוזדור ("פוליש"), והנשים בבית הורי החתן. כמו בהליכתו לבית-הכנסת, כך גם מחזירים את החתן לבית הוריו בשירה וזמרה. לאחר עלייתו לתורה אין החתן עוד הולך לבדו אלא זוכה לבן לוויה ה"שומר" עליו.
14. ביום החופה הולכים החתן והוריו וכן הכלה והוריה, בנפרד, אל הכותל המערבי וכן משתטחים על קברי צדיקים ועל קברי אבות המשפחה ומתפללים שיהא בניין זה בניין של קיימא. החתן מקבל את ברכת הרבנים וראשי הישיבה שאצלם למד.
15. ביום החופה צמים החתן והכלה עד אחרי מתן הקידושין, חוץ מימים שאין צמים בהם, כגון ראש-חודש.
16. בשעת החופה אין החתן לובש "קיטל", אבל מתקין לו מעיל לבן ("קאפטען"), והכלה מתעטפת בשביס לבן ("דעקטוך"). החתן והכלה לובשים גרביים לבנים.
17. לפני החופה מתפללים מנחה בציבור, והחתן אומר "וידוי" בתפילת העמידה בלחש. באותה שעה מתיישבת הכלה באולם הסמוך על הכס המיוחד לקראת ה"באדעקנס" כשצמותיה מותרות. נשים יודעות נגן משמיעות חרוזים ומעוררות את לב הכלה והמחותנות.
18. לפני צאתו לחופה שמים אפר מקלה על ראש החתן, במקום הנחת התפילין, זכר לחורבן. החתן בלווית השושבינים שנרות הבדלה (נרות קלועים) דולקים בידיהם, נכנס לאולם הכלה כדי לכסות את פניה בצעיף (הינומא), כדין והוא הנקרא "באדענקנס". החתן נוטל את השביס מעל הטס אשר בידי אחת המחותנות ומטיל אותו על פני הכלה, והנשים זורקות עליו פתיתי נייר צבעוניים וגרגירי חיטה, ויש שגם זורקות סוכריות צבעוניות. אחר פונים החתן והשושבינים לעבר החופה המוצבת תחת חופת השמים דווקא (בשכונות היישוב הישן בירושלים מעמידים את החופה בחצר בית-הכנסת).
19. לאחר שהחתן ניצב תחת החופה, פונים שני שושביניו לקבל הכלה ושושביניה. הכלה ניצבת תחת החופה גם היא לשמאל החתן, והחזן פוצח בשיר "מי אדיר על הכל" וכו' תוך שהוא ממשיך בשיר סובבות הכלה ושושביניה (ולא שושביני החתן) את החתן שבע פעמים ובסיום ה"הקפות" חוזרת הכלה וניצבת לשמאלו על החתן.
20. החתן מקדש את הכלה בטבעת פשוטה (לא מעוטרת אבנים טובות) שאותה שם על אצבעה השמאלית, שובר ברגלו כוס זכוכית, זכר לחורבן, והקהל פוצח בברכות "מזל טוב". עם צאתם מן החופה משלבים החתן והכלה, לראשונה בחייהם, את זרועותיהם ופונים לחדר הייחוד ובמעמד שני עדים שאין להם קרבת משפחה אל הזוג הצעיר, מוכנס הזוג לחדר לשם קניין ייחוד.
21. בהגיע הזוג אל מפתן חדר הייחוד שובר אחד העדים מעל לראשם חלה קלועה גדולה ("קויליטש"), ובאי החתונה זוכים לפרוסה הימנה. בחדר הייחוד ערוך השולחן לפניהם לסעוד את לבם בסיום תעניתם. בירושלים מגישים להם, נוסף על כוס קפה ועוגה, שתי יונים ממולאות, בני המשפחה חוטפים את השירים, אם לסגולה ואם לתיאבון.
22. בשעה שהזוג הצעיר שוהה בחדר הייחוד וסועד את לבו, מקבלים ההורים את ברכותיהם של הקרובים, והמוזמנים השותים "לחיים" ומתכבדים בכיבוד. לפנים היו רבים מבני ירושלים עורכים את הנישואין דווקא בערב שבת אחר חצות היום, ולא הוגש אלא כיבוד קל, שכן כל המוזמנים מיהרו לבתיהם לקבל את השבת, ולסעודת הנישואין נשארו רק בני המשפחה הקרובים ביותר. הידידים היו מצטרפים אליהם לאחר סעודת השבת שסעדו בבתיהם, ומשמחים את החתן והכלה בשירה ובריקודים.
23. בנישואין הנערכים בימי החול, בדרך כלל לפני שקיעת החמה או סמוך לאחריה, היו המוזמנים לחופה מתכבדים ב"לקח" (מין עוגה) ובשתיית "לחיים", סעודת המצווה עם שבע הברכות הייתה נערכת כשעתיים לאחר מכן, ולא נטלו ידיהם לסעודה אלא בני המשפחה, והפעם גם מרוחקים יותר.
24. ה"כיבוד" שהוגש למוזמנים, שבאו להביע את איחוליהם לחתן לכלה ולמחותנים היה כרגיל צנוע ביותר. נוסף על היין לשם שתיית "לחיים" הוגשו משקאות קרים (מים צבעוניים ממותקים במקצת). לאחרונה מכבדים גם בבירה שחורה או לבנה וכן במיצים. לצעירים הוגשו גרעינים בלבד. רק במשפחות מבוססות ביותר היו מגישים כעכים עם דג מלוח. אף דורונות לא ניתנו אלא ע"י קרובי המשפחה בלבד, ובמקרים מיוחדים - על ידי בעלי יכולת שהתכוונו לסייע לזוג הצעיר בראשית צעדיו.
25. לפני כמאה שנה הוטל איסור על השימוש בכלי-זמר בחגיגות נישואין בירושלים משום "הבית החרב לעינינו", ולא התירו לנגן אלא בתוף (וזאת כדי שלא לשמוע קול הבנות בשירתן). לאחרונה הנהיגו שהמתופף גם משמיע את קולו בשיר כדי להרקיד את באי השמחה.
26. ידידים הבאים להביע איחוליהם ולשמח חתן וכלה משתתפים בשמחת הנישואין בעיקר בשמחה שבלב, לה נותנים ביטוי במעגלי ריקודים נלהבים, בתקווה ואמונה, כי "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".
27. ב"יישוב הישן" מצויים משמחים המתנדבים ובאים לשמח חתן וכלה גם אם אין להם קרבה משפחתית. הללו מצטיינים בריקודים זוגיים או בריקודי יחיד, במרכזו של עיגול הרוקדים, ומכוונים את תנועות ידיהם וגופם לפי קצב הניגונים המושרים בפי הסובבים אותם וכאמור, ללא כלי-זמר.
28. במשפחות רבות של הפרושים בירושלים נתקבל מנהג שהוא חסידי בעיקרו והוא ריקוד של מצווה ("כשר טאנץ") שנערך בליל הנישואין, לאחר ברכת המזון ושבע הברכות, ולאחר שהמוזמנים פנו לבתיהם ולא נשארו אלא בני משפחה קרובים ביותר. תוך הכרזה חגיגית מוזמנים אבי החתן, אבי הכלה וכמובן החתן עצמו לריקוד מצווה עם הכלה (האבות אינם נוטלים את יד הכלה, אלא אוחזים בקצה מטפחת או באבנט, כשהכלה אוחזת בקצה האחר של "אמצעי" זה), ויש המוסיפים לרשימת המוזמנים לריקוד גם קרובי משפחה ונכבדים.
29. ההכרזה ל"כשר-טאנץ" נפתחת במשנת "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים" וכו' והכרוז מזמין בלחן מיוחד "יעמוד, יעמוד, במקום מחותנים תעמוד" וכדומה. לעתים מציין בחרוז אחד או שנים את מעמדו של המחותן המוזמן לריקוד, ובייחוד הוא מרבה בשבחם של החתן והכלה. לאחר סיבוב קל עם הכלה משתחרר המחותן הימנה וממשיך לרקוד במעגל עם בני המשפחה, ואף בחול מסיימים את הריקוד בקריאת "שבת".
30. עם נישואיו מתעטף החתן בטלית הגדולה שאבי הכלה שלח אליו כדורון בתוך שקית, שראשי התיבות של שמו רקומים עליה.
31. בשבעת ימי המשתה משתדלים לערוך י"ד סעודות, שבהן מברכים "שבע ברכות" אחרי ברכת המזון. למחרת יום הנישואין עורכים בבית הורי הכלה סעודת שבע ברכות שנקראת ארוחת השביס ("שלייאר וועטשערע"), שבה מופיעה האישה הצעירה לראשונה בציבור, כשהיא עטופה בשביס.
32. בכל הסעודות הללו נוהגים בשתי כוסות: אחת לברכת המזון ואחת לברכת חתנים. המתכבד בברכות מברך שש ברכות, ומי שברך ברכת המזון, מברך על כוסו ברכת "בורא פרי הגפן", ומוציא את חברו בברכה זו, אחר טועמים שניהם, כל אחד מכוסו. אחרי כן מערבבים את היין שבשתי הכוסות ומשגרים כוסות של ברכה לחתן (ראשונה), לכלה ולמחותנים.
33. יתר סעודות שבע הברכות נערכות בבתי בני המשפחה, אחי החתן והכלה ואחיותיהם, ומוזמנים אליהן כמניין מוזמנים, ולכל היותר - חמישה עשר.
34. חבריו של החתן וחברותיה של הכלה באים במוצאי שבת לחגיגת "הניטשאדע" לשמח את החתן והכלה, וכמובן שבני שני המינים יושבים בחדרים נפרדים.
35. ביום השביעי לנישואין עורכים סעודת שבע ברכות חגיגית במיוחד שאליה מוזמנים כל בני המשפחה.
הולדת בנים
2. בליל השבת שבין הלידה לברית, עורכים "שלום זכר" בבית היולדת. ידידים ובני משפחה באים לאחל "מזל טוב" ומתכבדים בין היתר במיני קטניות ("ארבעס") - זכר לאבלות על הבן ששכח תלמודו בצאתו מרחם אמו. מסיבה זו נערכת גם אם היולדת טרם חזרה מבית-החולים.
3. הערב שלפני יום הברית נקרא "וואך-נאכט" (ליל שמירה) - בני המשפחה באים לבית הורי הילד ללמוד פרשיות זוהר, בייחוד אם היולדת בבית.
4. אבי הבן מברך "שהחיינו" בברית מילה של כל אחד מן הבנים הנולדים לו.
5. כיבודים מספר בטכס ברית-המילה, והחשוב שבהם - ה"סנדקאות", שבה מתכבד אבי המשפחה, הרב או ראש הישיבה. כיבוד שני הוא "קוואטער", כלומר המעביר את הרך הנימול מחדר אמו לכסא של אליהו, ובו מתכבדים שניים: איש ואשתו, חתן וכלה, אח ואחות, סבא ונכדתו או סבתא ונכדה, ובייחוד רואים זאת כסגולה לזוג צעיר שטרם זכה לפרי בטן.
6. בני המשפחה והידידים מתכבדים ב"מצוות" נוספות, לפי סדר חשיבותן: כסא של אליהו, כלומר נטילת הרך הנימול מידי ה"קוואטער" והנחתו על הכסא, "הגשות" ("חיקה"), כלומר העברת התינוק מחיק לחיק, "ברכות" שבהן מתכבד הרב או אחד הנכבדים ו"עמידה לברכות", כלומר החזקת הרך הנימול בשעת הברכות.
7. הילדים נקראים על שמות אבות המשפחה או קרובים אחרים שהלכו לעולמם. לגבי הילד הראשון זכות עדיפות לקרוביה של האם-היולדת, ואילו הילד השני נקרא על שם קרובו של האב, אולם אין מקפידים בעניינים כגון אלה ומוותרים זה לזה.
8. שמה של הבת נקרא לראשונה בשעה שהאב עולה לתורה, במסגרת "מי שברך" שנעשה ליולדת ולבתה. יש המחכים עד השבת הקרובה ויש המקפידים שגם שמה של הבת יקבע רק כעבור שבוע ללידה.
פדיון הבן וגידולו
2. הילד מוגש לכהן לשם פדיונו כשהוא מושכב על גבי טס כסף, ומקושט בכל תכשיטי האם ובני המשפחה.
3. נוהגין שלא לספר את הילד עד מלאות לו שלוש שנים, ורק אז מספרים אותו לראשונה ומתקינים לו "פאות" אשר בהן יתפאר. בירושלים נוהגים גם הפרושים לערוך את טכס התספורת ("חאלאקה") בל"ג בעומר. ישנם הנוסעים למירון, כדי לערוך את ה"חאלאקה" ליד ציונו של הרשב"י, ויש העושים זאת בירושלים עצמה, בחצר ציון שמעון הצדיק, אך רבים עורכים את ה"חאלאקה" בבית-הכנסת, וגם כאן בטכס חגיגי תוך שירה וריקודים, לעתים גם עם תזמורת, וההורים עורכים סעודה של מצוה לכבוד המאורע.
4. ביום קבלת הילד לראשונה לחדר תשב"ר (=תינוקות של בית רבן) - בדרך כלל בגיל שלוש - עוטפין אותו בטלית, והוריו מביאים אותו לרבי כשאתם מיני מתיקה, אותם יחלקו לחבריו החדשים של בנם ב"חדר" תוך אמירת "המלאך הגואל".
בר-מצווה
2. שלושים יום לפני מלאות לו שלוש-עשרה שנה מתחיל הנער להניח תפילין, כדי להרגיל עצמו בהנחתן כמצוותן. יש הנוהגים שהנער יקיים מצוות הנחת תפילין לראשונה ליד הכותל המערבי, וכן עושה ביום מלאות לו שלוש-עשרה שנה, ושם הוא גם עולה לראשונה לתורה, בימי שני או חמישי (אם יום ההולדת הי"ג אינו יום קריאה בתורה, הרי הוא עולה לתורה ביום הקריאה הקרוב ביותר שלאחריו). מנהג זה נוהג רק מאז שחרור העיר במלחמת ששת הימים, שכן קודם לא נתנו הנכרים השליטים להביא ארון קודש וספרי-תורה ליד הכותל המערבי.
3. בשבת שלפני מלאות לו שלוש-עשרה שנה עולה הנער לתורה ל"מפטיר", ואף קורא את ההפטרה בנביא, מתוך ספר נביאים כתוב על קלף.
4. יש העושים "קידוש" בבית-הכנסת בשבת שבה הנער עולה לתורה. קרובי המשפחה וידידים באים לבית-הכנסת להתפלל עמו, ובבתי-הכנסת שבהם מוסיפים על הקרואים, הם מתכבדים ב"עליות". מתפללים ואורחים כאחד מקדשין על היין, וכדי שיהא זה קידוש במקום סעודה, מכבדים אותם במיני מזונות, בייחוד בעוגות הנקראות "לקח" או "טורט", אך הכיבוד העיקרי הוא ה"קוגל" העשוי אטריות, המוגש בדרך כלל עם מלפפון חמוץ. "קוגל" תוצרת בית עולה על שולחן השבת מיד לאחר הקידוש, אולם בשעת שמחה, כאשר רבים הקרואים, מזמינים אותו אצל נשים שמלאכתן בכך. סירי הקוגל נטמנים בערב שבת בתנור השכונתי, המקובל בשכונות היישוב הישן שבירושלים. סבלים, וביניהם גם שאינם מבני-ברית, מוציאים אותם בשבת בבוקר ומובילים אותם לבתי-הכנסת שבהם עולם לתורה חתני הבר-מצווה.
5. לאחר שהנער עולה לתורה לראשונה מברך אביו בלא שם ומלכות, "ברוך שפטרני מעונשו של זה", ולדעת הגר"א מברך בשם ומלכות.
6. הורי הנער מזמינים קרובי משפחה, ידידים ומכירים, להשתתף בשמחתם, והללו נענים לקריאה. הנער וההורים מקבלים פני הבאים והנער משמיע "דרשת בר-מצווה" שעיקרה חידוש בהלכות תפילין או מענייני היום. בדרך כלל מלמדו את הדרשה אחד הידידים או הקרובים. ב"דרשה" נוהגים לרוב להשמיע מדברי ה"שאגת אריה" בענייני מצוות תפילין לאחרונה נוהגים להוסיף דברי תודה להורים ולמורים.
7. אף-על-פי שה"בר-מצווה" מוכן היטב לדרשה, אחרי שחזר עליה פעמים רבות, כדי שיוכל להשמיעה בפומבי בשפה רהוטה, שלא מתוך הכתב, נהוג שחבריו לספסל הלימודים הנוכחים במסיבה אינם נותנים לו להאריך בה, אלא פוצחים בשירה, אם סמוך לתחילתה ואם באמצעה ועל-כל-פנים עוד לפני שהספיק לסיים אותה (כנראה, כדי שלא לבייש אלה שאין הדרשה שגורה על פיהם).
8. קרובי המשפחה, ידידים וחבריו לספסל הלימודים מעניקים לו לבר-מצווה ספרים כדורון דרשה - חמישה חומשי תורה, שולחן-ערוך, ספרי הלכה ודרוש וכיו"ב. בעלי יכולת מעניקים דורון כספים כהשתתפות בהוצאות המסיבה.
9. נוסף על מסיבה זו מזמינים ההורים את חבריו לספסל הלימודים של ה"בר-מצווה" ומספר מצומצם של קרובים ביותר לסעודת מצווה לכבוד היום. בשעת הסעודה חוזר החתן על ניסיונו להשמיע את דרשתו, ושוב פוצחים חבריו בשירה, ובדרך כלל אין נותנים לו לסיימה. אחד החברים גם משמיע חרוזים מיוחדים לכבוד היום. נוהגים שחתן הבר מצווה הוא המזמן לברכת המזון.
10. בשבת שלאחר יום הבר-מצווה עולה הנער לתורה בין שבעת הקרואים.
