1. שבת שלפני ראש-חודש הנקרא "שבת מברכין" מברכין את החודש הבא. אחד הגבאים מכריז את זמן מולד הלבנה, אומרים "יהי רצון", "מי שעשה נסים", הכרזת החודש. את הקטע "יחדשהו" אומרים בנוסח ארץ-ישראל.
2. בשבת מברכין אין אומרים "אב הרחמים", להוציא בשבתות שבימי הספירה ושבת מברכין חודש אב.
3. יש יחידי סגולה המתענים בכל ערב ראש-חודש, חוץ מערבי ר"ח אייר, מרחשוון וטבת שאין מתענים בהם. לפני תפילת מנחה אומרים פיוטי "יום-כיפור קטן", ואם יש עשרה מתענין, קוראים בפרשת "ויחל", אולם גם מתפללים שאינם מתענים, רשאים לומר פיוטי יום-כיפור קטן. במנחה אין אומרים תחנון.
4. כאשר ראש-חודש חל בשבת או ביום ראשון, מקדימים סדר יום-כיפור קטן ליום החמישי שלפניהם, ואז מוסיפים "אבינו מלכנו" וגם אומרים תחנון במנחה.
5. הגר"א נהג לחבוש בראש-חודש כובע של שבת, לכבוד היום.
יש הנוהגים שאבל עובר לפני התיבה בתפילת שחרית עד "הלל", אולם הגר"א לא נתן לאבל לעבור לפני התיבה בראש-חודש.
6. מרבים באורות, לכבוד היום. בשחרית קוראים הלל בדילוג (ולדעת הגר"א בלי ברכה תחילה וסוף). קוראים בתורה ד' גברי בפרשת פינחס: לכהן - "וידבר" עד "שנים ליום עלה תמיד", ללוי - "את הכבש" עד "ניחח לה'", לשלישי - חוזר אל פסוק "עלת תמיד", "וביום השבת" עד "ונסכה", ולרביעי - "ובראשי חדשיכם" עד "ונסכו".
7. מכניסין את ספר-התורה לארון-הקודש, הציבור אומר "אשרי" ("למנצח" אין אומרים),
"ובא לציון", והחזן אומר חצי קדיש. לאחר שהמתפללים חולצין את התפילין, דופק החזן על השולחן, כדי שהציבור יתחיל תפילת מוסף ביחד. לאחר תפילת מוסף אומרים "עלינו לשבח" ובתור שיר של יום - "ברכי נפשי" (תהילים קד).
8. אסור להתענות בראש-חודש, ומצווה להרבות בו בסעודה. נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה שיש בה משום אומנות, ויש שאין מסתפרים בו ואין גוזזים בו הציפורניים.
1. נוהגים לקדש את הלבנה מיד כאשר רואים אותה וניתן ליהנות מאורה, אולם לא לפני מלאת שלשה ימים מעת לעת מזמן המולד. מקדימין למצוות ואין מחכים למוצאי שבת. אף בחדשי אב ותשרי מקדשין את הלבנה לאחר שלושה ימים (ואין ממתינים למוצאי ט' באב ולמוצאי יום-הכיפורים).
2. לדעת הגר"א אין לומר שום פסוקים לא לפני ברכת הלבנה ולא אחריה, אלא מסיימים "סימן טוב יהא לנו ולכל ישראל, אמן".
3. בירושלים נוהגין לשיר לאחר ברכת הלבנה, במנגינה מיוחדת, פסוקי "טובים מאורות" עד "ראה והתקין צורת הלבנה" (מתפילת "א-ל אדון" שבשחרית לשבת).
1. בתפילת שחרית ותפילת מנחה אומר החזן "עננו" בתפילת העמידה בין "גואל ישראל" ל"רפאנו", ומסיים "ברוך אתה ה' העונה בעת צרה", יתר המתפללים אינם מוסיפים תפילה זו בשחרית, ואילו במנחה הם מוסיפים אותה, ללא סיום ברכה, בברכת שומע תפילה.
2. קריאת-התורה בתענית-ציבור היא בספר שמות, פרשת כי-תשא. לכהן קוראים מפסוק "ויחל משה" (לב, יא) עד "לעשות לעמו" (פסוק יד). אחר-כך מדלגים וקוראים ללוי פסוקים א-ג של פרק לד, ולמפטיר מפסוק ד עד י. כשהקורא מגיע לשלוש-עשרה המידות, הוא מפסיק קריאתו, הציבור אומר אותן בקול רם, דרך בקשה, והקורא חוזר עליהן בניגון מיוחד, והוא הניגון של הימים הנוראים.
3. מתפלל שאינו מתענה, אינו עובר לפני התיבה, אינו קורא בתורה ואף אינו עולה, לא מגביה ולא גולל. בירושלים שבה נושאים הכוהנים כפיים בימות החול, הם נושאים כפיים גם בתענית-ציבור במנחה, אך במנחה גדולה אין נשיאת כפיים, אף כי אומרים "אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו" וכו' על-כן משתדלים להתפלל תפילת מנחה אחר זמן פלג המנחה, כלומר פחות משעה ורבע לפני שקיעת החמה, כדי שהכוהנים יוכלו לשאת כפיים.
4. "וכן היה מנהג טוב בירושלם להתענות בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום בן י"א שנה (שלימות), עד עצם היום, בן שתים-עשרה להשלים, ואח"כ סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו, לחזקו ולהתפלל עליו, שיזכה בתורה ובמעשים טובים" (מסכת סופרים פרק יח, ה).
1. מתחילים לומר הזכרת גשמים ("משיב הרוח ומוריד הגשם") במוסף של שמיני-עצרת, ואילו בשאלת גשמים ("ותן טל ומטר") מתחילים בז' במרחשוון בתפילת ערבית, בברכת השנים.
2. בן חו"ל הבא לארץ-ישראל, אף אם דעתו לחזור באותה שנה, שואל כבני ארץ-ישראל.
3. אם התענו על הגשמים ונענו אחר יום התענית, אומרים ברכת הודאה אחר תפילת שחרית, ואין אומרים תחנון בתפילה זו.
1. בבית נוהגים להדליק נר חנוכה, מיד אחר שקיעת החמה, ומעמיד את המנורה בחוץ, בשמאל הכניסה, בטפח הסמוך לפתח, בגובה של שלושה טפחים מהארץ. ביום ראשון מדליקים את הנר הימיני, הסמוך לפתח, ובימים הבאים מתחילים להדליק הנר הנוסף, משמאל לימין, אבל לדעת הגר"א מתחילים כל הימים מן הנר הסמוך לפתח, שהוא עיקר מצוה.
2. מהדרין להדליק נר חנוכה בשמן זית, ויקירי ירושלים מתקינים לעצמם מנורה מיוחדת, סגורה בדפנות זכוכית מכל רוחותיה, כדי שהנרות ייראו מבחוץ, ולא יכבו ברוח מצויה.
3. לפרסומי ניסא מדליקים נר חנוכה גם בבית-הכנסת, אחר תפילת מנחה, ומעמידים בו את המנורה בצד דרום, זכר למנורה שבמקדש, הציבור ואף המדליק עצמו אינם יוצאים בנרות חנוכה שמדליקים בבית-הכנסת, וכל אחד חוזר ומדליק בביתו.
4. נוהגים להדליק נרות של חנוכה בבית-הכנסת גם בבוקר, בלי ברכה - לפרסומי ניסא.
5. בערבי שבת חנוכה מאחרים זמן הדלקת הנרות ומדליקים 25 דקות קודם שקיעת החמה, בגלל נר חנוכה שצריך שידלק חצי שעה אחר צאת-הכוכבים, ומיד לאחר הדלקת נר חנוכה מדליקים נר שבת.
6. במוצאי-שבת חנוכה מקדימים להתפלל ערבית 23 דקות אחר השקיעה, כדי שאפשר יהיה להדליק נר חנוכה מיד אחר צאת-הכוכבים, לפני הבדלה ואמירת "ויתן לך".
7. נוהגים שלא לומר בשבת חנוכה פרק במה מדליקין, משום שמדליקים נר חנוכה אף בשמנים ופתילות הפסולים לנר שבת, ואין זה כבוד לנר חנוכה.
1. מנהג חסידים ואנשי מעשה להתענות בכל יום חמישי שבפרשיות השובבי"ם, ונוהגים בו ככל דיני תענית יחיד שיש לקבלה ביום שלפניה, בתפילת מנחה. באשמורת הבוקר אומרים סליחות מיוחדות, ואם יש מניין - מתענים בתפילת מנחה, קוראים בתורה "ויחל" ואומרים "עננו", ברכת כוהנים ואבינו מלכנו, כבתענית ציבור.
2. בשנה מעוברת מתענים בימי החמישי שלפני שתי שבתות נוספות - ת"ת (ר"ת: תרומה, תצוה).
3. בשבת פרשת יתרו קוראים את עשרת הדברות בטעם התחתון, ונוהגים לעמוד בשעת קריאתם. מפטירים בנביא ישעיה פרק ו "בשנת מות המלך עזיהו" עד "בן טבאל" (פרק ז פסוק ו), ומוסיפים פסוקים ה-ו מפרק ט, "כי ילד ילד לנו" עד "תעשה זאת".
אין אומרים תחנון בט"ו בשבט וגם לא במנחה שלפניו, אבל אומרים "למנצח" (תהילים כ) לפני "ובא לציון". אין מתענים בו, אפילו חתן ביום חופתו, ונוהגים לאכול בו פרי אילנות מפירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל, כדי להזכיר שהיום הוא ראש-השנה לאילנות.
1. פרשת שקלים, השבת שבה מברכין חודש אדר, היא הראשונה לארבע הפרשיות. הנוהגים במנהגי הגר"א אומרים יוצר לאחר תפילת שחרית. מוציאים שני ספרי-תורה כשבאחד קוראים לשבעה קרואים בפרשת השבוע, ואילו בשני קוראים, למפטיר, בפרשת כי-תשא, מתחילתה עד "לכפר על נפשתיכם". מפטירים בנביא (מלכים ב' יב) מ"בן שבע שנים" עד סוף פסוק יז "לכהנים יהיו". כאשר ראש-חודש חל למחרת, ביום ראשון, יש המוסיפים פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת "מחר חודש".
נוהגים שאין קטן עולה למפטיר בשבת פרשת שקלים.
ברוב בתי-הכנסת אין אומרים פיוט במוסף בפרשת שקלים, וכן אין אומרים ה"יוצרות" בשבתות שבין פסח לשבועות וביתר השבתות המיוחדות ולא "קרובץ" לפורים.
2. יום ז' באדר, יום הסתלקותו של משה רבנו, הוא יום הסליחות השנתי של החברא קדישא. חברי החברא קדישא נוהגים להתענות כבתענית ציבור, אומרים סליחות בשחרית וקוראים "ויחל" בשחרית ובמנחה. מזכירים נשמות הנפטרים במשך השנה. במשך היום עולים לבתי-הקברות כדי לפקח על הצרכים (גידור, שבילים וכדומה). עם סיום התענית מתכנסים לסעודת מצווה, וראשי החברה והרבנים דורשים מענייני היום.
3. השבת שלפני פורים היא שבת פרשת זכור. מוציאים בה שני ספרי-תורה. באחד קוראים לשבעה בפרשת השבוע, ובשני קוראים למפטיר בסוף פרשת תצא - "זכור". קריאה זו היא חיוב מן התורה. הקורא מכוון להוציא את הקהל, והשומעים מכוונים לצאת ידי חיוב זה, ויש אומרים שגם נשים חייבות לשמוע קריאה זו. מפטירים בנביא (שמואל א' טו, ב) "כה אמר ה' פקדתי" עד טו, לד "גבעת שאול". גם בשבת זו אין קטן עולה למפטיר.
4. בפרשת פרה מוציאים שני ספרי-תורה, באחד קוראים לשבעה בפרשת השבוע, ובשני - למפטיר בפרשת חוקת (במדבר יט) מתחילתה עד "יטמא עד הערב". מפטירים בנביא (יחזקאל לו, טז) "ויהי דבר ה' אלי לאמר" עד סוף הפרק - "כי אני ה'", ואין קטן עולה למפטיר.
5. פרשת החודש היא השבת שמברכים בה חודש ניסן. מוציאים שני ספרי-תורה, באחד קוראים לשבעה בפרשת השבוע, ובשני - למפטיר בפרשת בא (שמות יב, א-ה) "ויאמר ה'" וגו' "החדש הזה" עד "תאכלו מצות". מפטירים בנביא (יחזקאל מה, טז) "כל העם הארץ" עד "איש מאחזתו" (מו, יח), ואין קטן עולה למפטיר.
1. כל המקומות שאינם בדין מוקפים חומה מימות יהושע בן נון, נוהגים בהם כל דיני פורים בי"ד באדר, ואילו בירושלים פורים הוא למחרתו, בט"ו באדר, והוא הנקרא פורים דשושן או פורים דמוקפין, ונוהגים בו כל דיני פורים. בשניהם נוהגים קצת יו"ט - לובשים בגדי שבת, אין אומרים תחנון ולמנצח, אסורים בהספד ובתענית ומרבים בהם בסעודה.
הגר"א נהג לתת מטבע אחד (ולא שלושה) שנקרא מחצית - זכר ל"מחצית השקל".
2. המושבות והיישובים החדשים, דינם ככל ערי הפרזים, ונוהגים לקיים הפורים רק ביום י"ד באדר, אלא שגם בט"ו נוהגים בהם קצת יום-טוב, כאמור.
כל השכונות המחוברות לירושלים החדשה, הן הסמוכות ונראות לה הן המרוחקות ביותר, פורים שלהן ביום ט"ו. וישנן שכונות בירושלים שבשנות ייסודן היו רחוקות ביותר, והיו דעות שהן צריכות לנהוג כפרזים, ואמנם נהגו בהן לחוג פורים גם ביום י"ד, ועד היום יש הנוהגים בהן שני ימי פורים, לחומרא, ואף בירושלים עצמה יש הקוראים את המגילה בשני הימים (ביום י"ד - בלי ברכה).
3. במנהגי הגר"א נמסר, כי סעודת פורים - עיקרה ביום, ועל-כן נכון לכוון לצאת ידי חובתה בסעודת שחרית. ואכן הגר"א נהג לערוך סעודתו במשתה ושמחה, כולה ביום, וכשהחשיך, התפלל מעריב וחזר ללימודו.
4. כשחל ט"ו באדר להיות בשבת, נוהגין בירושלים "סדר הפורים המשולש", והרי סדר זה לפרטיו:
5. ביום החמישי, יום י"ג באדר - תענית-אסתר, כבכל שנה, אלא שאחרי תפילת שחרית מכריז השמש בבית-הכנסת, שכל בני הבית, כולל הנשים, יבואו בערב (בליל שישי) לשמוע המגילה בבית-הכנסת בציבור דווקא, ולא יסמכו שיקראו בשבילן בבית, כמו שנוהגות הנשים לפעמים בשנים רגילות, שאם תעשנה כן בשנה זאת, צריכים לקבץ מניין של עשרה לבית (ואם קורא המגילה ביום זה בלי עשרה, אינו מברך עליה).
6. אחר תפילת המנחה נותנים שלושה מטבעות-מעות זכר "למחצית השקל", ואין מעכבין אותם עד י"ד באדר כבכל שנה, מפני שצריך ליתנם קודם המגילה.
7. ביום שישי, י"ד באדר, לובשין בגדי חג, ובערבית מתאספים הכל לבית-הכנסת, והנשים לעזרה שלהן, לשמוע המגילה בציבור. מי שאינו יכול לבוא לבית-הכנסת, צריך לקבץ מניין של עשרה לביתו, כאמור, ואפילו בשכר, שישמעו המגילה עמו.
8. בערבית אין אומרים "על הנסים", קורין המגילה בברכותיה, ואומרים "אשר הניא" ו"שושנת יעקב". בשחרית מתפללים סדר התפילה עד אחר שמונה-עשרה כבשאר הימים, בלי "על הנסים", ואין קורין בתורה "ויבא עמלק", אבל חוזרים לקרות המגילה בברכותיה ואומרים "שושנת יעקב".
9. בו ביום נותנים מתנות לאביונים לכל הפושט יד כבפורים דכל שנה, אבל משלוח מנות וסעודת פורים מקיימים ביום א', ומכל מקום נכון להרבות קצת בסעודה גם ביום שישי, קודם חצי היום (שכן לאחר חצות אסור לאכול סעודה גדולה משום כבוד השבת).
10. בשבת, ט"ו באדר, מוסיפים "על הנסים" בכל התפילות ובברכות המזון. בשחרית מוציאים שני ספרי-תורה, באחד קוראים לשבעה קרואים בפרשת השבוע, ובשני קורין למפטיר פרשת "ויבוא עמלק". מפטירין "פקדתי את אשר עשה עמלק" (שמואל א' טו) כמו בפרשת זכור. אין מזכירים נשמות ואין אומרים "אב הרחמים". מרבים בה במטעמים וביין, לצאת ידי סעודת פורים, ושולחים מעט מנות לשכן קרוב במקום שיש בו עירוב, ושניהם להידור מצווה.
11. ביום ראשון, ט"ז באדר, שוב לובשים בגדי חג. סדר התפילה הוא כבחול ואין אומרים "על הנסים", אבל גם אין אומרים תחנון ולא "למנצח" (תהילים כ) לפני "ובא לציון".
12. אחר התפילה פוקדים איש את רעהו בשמחה ובטוב-לבב כמו בפורים, ואוכלים מעדנים ושולחים מנות, אבל אין חייבים עוד במתנות לאביונים. אחר חצי היום מתפללים מנחה, יושבים לאכול סעודת פורים ונוהגים משתה ושמחה כדת פורים, אבל אף-על-פי שזוהי סעודת פורים, אין אומרים "על הנסים" בברכת המזון שאחריה.
1. בשנה שפרשיות "אחרי" ו"קדושים" נקראות בנפרד, מפטירים בפרשת "אחרי" (יחזקאל כב) "ואתה בן אדם התשפט", ובפרשת "קדושים" - (עמוס ט) "הלא כבני כשיים". בשאר השנים, כלומר כששתי הפרשיות מחוברות, מפטירים "הלא כבני כשיים".
2. בארץ-ישראל מהדרים לברך על ראיית אילנות מאכל בפריחתם בחודש ניסן דווקא, וכמובן בגמרא (ברכות מג, ע"ב)
"האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני קא מלבלבי, אומר: ברוך אתה ה' אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם",
ויש הנוהגים לאומרה בציבור.
3. הרואה חמה בתקופתה מברך בשם ומלכות "בא"ה אמ"ה עושה מעשה בראשית". בערב מכריזים להשכים בבוקר לתפילת הוותיקין ולברכת החמה, ושמשים מעוררים את הקהל להשכמה. מיד אחר התפילה בלחש, קודם חזרת הש"ץ, יוצאים למקומות שרואים משם את החמה כדי לברך את הברכה.
4. בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון ואין אומרים "יהי רצון" שאחר קריאת-התורה בימי שני וחמישי, אבל אומרים "א-ל ארך אפים" ו"למנצח" (תהילים כ) לפני "ובא לציון". בשבת אין אומרים לא "אב הרחמים" ולא "צדקתך צדק", ואין מזכירים נשמות אפילו בחול.
5. אין מתענים בו בחודש זה, רק חתן וכלה ביום חופתם.
6. מראש-חודש ניסן ועד י"ב בו נוהגים לומר בכל יום בפרשת הנשיאים נשיא אחד ליום. ביום א' בניסן אומרים מפסוק "ויהי ביום כלות משה" (במדבר ז, א), ביום י"ב מסיימים את פרשת "נשא" וביום י"ג אומרים פרשה ראשונה שבפ' "בהעלתך" עד "כן עשה את המנורה".
7. הנוהגים כמנהג הגר"א אין אומרים בשבת הגדול "עבדים היינו" ויתר פרקי ההגדה.
8. נוהגים להפטיר "וערבה". על הגר"א נמסר, כי בסוף ימיו ציווה להפטיר "וערבה" דווקא בשבת הגדול שאינו חל בערב פסח, והיה אומר, שאם חל שבת הגדול בערב פסח, אין להפטיר "וערבה".
9. כשחל יום ראשון של פסח בשבת, אין אומרים במוצאי שבת הגדול "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש", בגלל ערב פסח שחל באותו שבוע, ובפרט בירושלים שהיא עיר של לקוטאי ונוהגים בה חומרת מלאכת אומן בכל היום.
10. לדעת הגר"א אין למכור שום חמץ לנכרי לקראת הפסח אלא מכירה מוחלטת.
1. אור לי"ד מקדימים להתפלל ערבית. לפני בדיקת החמץ נוהגין להניח פתיתי חמץ עטופים במקומות מסתור, מחשש ברכה לבטלה. הנוהגים מנהג הגר"א אינם מקפידים על כך.
2. בתפילת שחרית אין אומרים "מזמור לתודה" (תהילים ק) ולא "למנצח" (שם כ).
3. הבכורים מתענים בערב פסח, ונוהגים להקל בסעודת-מצווה, ולכן נהגו לסדר בבתי-הכנסת סיום מסכת גמרא או משניות לאחר תפילת שחרית, כדי לאפשר לבכורים ליהנות מסעודת-מצווה, ולא יצטרכו להתענות.
4. יש הנוהגים לקנות לפני החג את צרכי האוכל (בשר, דגים, ביצים, פירות, ובייחוד עופות) לכל ימות הפסח, והקונים ירקות אצל נכרים מדקדקים לקנות ירקות שנתלשו ביד (שלא נחתכו בסכין) ושלא זולף עליהם מים לאחר שנתלשו. אף יש המכינים לפני הפסח גם מים לצורכיהם במשך ימי החג.
5. ירושלים היא להלכה "עיר של לקוטאי", ואסור לעשות בה מלאכת אומן גם לפני חצות היום, ואף אסור להסתפר בה כל היום. מקדימים ומתפללים מנחה גדולה, אף כי בכל ימות השנה זמן מנחה קטנה ראוי יותר מזה של מנחה גדולה, שהרי בערב פסח הקדימו להקריב התמיד של בין הערביים.
6. בערב פסח אחר חצות היה הגר"א נוהג לומר פסוקי קרבן פסח בתורה, בנביאים ובכתובים. בירושלים נוהר קהל רב לכותל המערבי לומר שם, אחרי תפילת מנחה, סדר קרבן פסח, ועניין מיוחד יש בתיאור שהועלה על הכתב לפני כמאה שנה.
"בערב פסח, אחר טבילת יום-טוב ולבישת בגדי יום-טוב, הולכים כל העיר בירושלם, אנשים ונשים וטף, וגם משאר עיירות וארצות הבאים לחוג את חג הפסח בירושלם, לפעמים יהיו כשלשת אלפים איש, ועושים בסדר המבואר, ואומרים סדר קרבן פסח לקיים ונשלמה פרים שפתנו, ואומרים תהילים ושאר תפלות המשברים את לב האדם, וקול הבוכים נשמע למרחוק מאד, ומתאנחים מקירות לבם, מיללים בקול מר בהעלות על לבבם במקום הקודש הזה, מה היה נעשה ביום הזה" (ס' שערי ירושלים לר"מ ריישר, לעמבערג, תרל"א).
7. יש הנוהגים להשתמש לסדר ליל-פסח במצות מצווה, דהיינו במצות שנאפו בערב פסח אחר חצות היום, אולם הנוהגים מנהג הגר"א אינם מקפידים על כך.
8. לכרפס נוטלים כל ירק שברכתו "בורא פרי האדמה". בארץ-ישראל מצוי ירק, הנקרא בלשון הערבית חסה, ובקלח שלו משתמשים למצוות מרור.
9. החרוסת שבה מטבילים את המרור, מתקינים מפירות שנמשלו בהם ישראל: תפוחים, תמרים, שקדים, אגוזים, רימונים, צמוקים, כולם שחוקים וטחונים - זכר לטיט, מפזרים עליהם מיני תבלין, כגון קנה וקינמון ומרככים התערובת ביין.
10. בליל ראשון של פסח, אחר תפילת ערבית, אומרים הלל שלם בברכה (תחילה וסוף), אבל יש שאינם מברכין, והם מבקשים את הש"ץ לכוון ולהוציא אותם בברכות אלה.
11. אין אומרים יוצרות, לא ביום-טוב ולא בשבת חול-המועד, אבל ישנם בתי-מדרש שבהם אומרים בראשון של פסח אחר קדיש תתקבל דשחרית את הפיוט "ברח דודי" (נדפס במחזור) קודם חתימת ברכת גאל ישראל של שחרית.
12. בתפילת מוסף מפסיקין לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתחילין לומר "מוריד הטל". אחרי הכנסת ספרי-התורה לארון-הקודש חוזרים ופותחים את הארון ואומרים "או"א טל, תן לרצות עמך" עד "לשובע ולא לרזון". בברכת העבודה אומרים "ותערב" וכו', "ושם נעבדך" וכו'. ו"ותחזינה" וכו', והש"ץ חותם "בא"ה המחזיר שכינתו לציון".
13. בחול-המועד אין מניחים תפילין ואין אומרים "מזמור לתודה" (תהילים כ). מתפללים תפילה של חול ומוסיפים "יעלה ויבא" וחצי הלל (הלל בדילוג). מוציאין שני ספרי-תורה, באחד קוראים לשלושה כמפורט במחזורים או בסדר הפרשיות שבסידורים ובספר השני קוראים לרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" (במדבר כח, יט) ואחר מתפללים מוסף של יום-טוב.
14. עולים מחו"ל שבאו לארץ-ישראל כדי להשתקע בה, נוהגים מיד עם עלייתם כאנשי ארץ-ישראל ואין עושים עוד יום-טוב שני של גלויות. תיירים, כלומר אנשים שדעתם לחזור לחו"ל, שומרים על יום-טוב שני של גלויות לכל דבר, כאנשי חו"ל, אבל יש הנוהגים בזה רק לחומרא - עורכים סדר גם בליל ט"ז (אוכלים כזית מצה ומרור בלי לברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור, שותים ארבע כוסות, אבל מברכים ברכת "פרי הגפן" רק על כוס ראשונה ועל כוס של ברכת המזון, ואת ההגדה אומרים בלא חתימת ברכה), אסורים במלאכה, והנוהגים להניח תפילין בחול-המועד אף מניחים תפילין (בלי ברכה) ביום ט"ז בניסן.
15. בירושלים יש המקפידים שלא לערוך תפילות למקיימי יום-טוב שני של גלויות בפומבי והוא הדין לגבי עריכת סדר שני, וזאת משום כבודה של ירושלים.
16. אנשי ירושלים האשכנזים נוהגים כמנהג חסידי אשכנז שלא לאכול שום מיני קטניות בפסח.
17. לדעת הגר"א מותר לאכול מצה שרויה בפסח, וכן נמסר בספר "מעשה רב" (הנהגות הגר"א): "מותר לאכול מאכלים ותבשילין העשויים מקמח מצות, ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה, וכשיבא במים - יחמיץ, דאף שלא נאפה כל צרכו, על כל פנים לא נגרע מקליות שאינו מחמיץ". בכל זאת יש שנזהרים מלאכול "שרויה".
18. אחר תפילת ערבית של יום א' דחול-המועד פסח מתחילין לספור ספירת העומר.
19. יום א' דחוה"מ נקרא "יום הנף", שכן בו היו מניפים את העומר בבית-המקדש שיבנה במהרה בימינו, ובמשך כל היום כולו עדיין אסורים באכילה חמשת מיני התבואה, אם נשרשו מיום ט"ז בניסן ואילך. (בקמח א"י אין בדרך כלל חשש "חדש", שכן אין בא"י תבואה שנזרעת אחר הפסח ונקצרת קודם הפסח הבא, והאיסור אינו חל אפוא אלא על תבואה מן הארצות הקרות).
20. לדעת הגר"א מברך הש"ץ על ספירת העומר, והציבור עונים אחריו אמן וסופרים.
21. אין אומרים שום פסוקים לפני ספירת העומר או לאחריה אלא "יהי רצון שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו".
22. מכבדים את המועדות (חול-המועד) בכסות נקייה ובאכילה ושתייה - "קרוב ליום טוב", והגר"א היה מקפיד על הנוהג בו מנהג חול, כמו האומרים במוצאי יום-טוב לחוה"מ "שבוע טוב", וכל-שכן שלא לישב בחנות או לעסוק בשאר פרקמטיה שאינה מותרת, כי אם בדבר האבד.
23. בפסח ובימי חול-המועד שלו אומרים שיר של יום כדלהלן:
ביום הראשון - מזמור "בצאת ישראל ממצרים" (תהילים קיד),
ביום השני - תהילים עה,
ביום השלישי - פ,
ביום הרביעי - קה,
ביום החמישי - קלה,
ביום השישי - יח,
ובשבת שבחג, אם ביום הראשון או השביעי או באחד מימי חול-המועד, אומרים בה "מזמור שיר ליום השבת" (פרק צב) וממשיכים לפי הסדר הנ"ל.
24. בשבת חול-המועד אין אומרים פרקי "לכו נרננה" אלא רק "מזמור שיר ליום השבת", וכן אין אומרים פרק "במה מדליקין", כמו בכל יום-טוב שחל בשבת.
25. בשחרית קוראים "שיר השירים" במגילה כשרה, כשהקורא מברך "על מקרא מגילה" וברכת "שהחיינו" ומכווין להוציא את הקהל, והשומעים יכוונו לצאת. יש האומרים לאחר שחרית פיוט "יום ליבשה" לריה"ל, ויש אומרים אותו בשביעי של פסח.
26. מנהג קדום בירושלים להקיף את העיר בחולו של מועד (גם של סוכות), אנשים ונשים וטף, לקיים מה שנאמר "סבו ציון והקיפוה" (תהילים מה, יג), ויקירי ירושלים מקיימים גם סופו של פסוק "ספרו מגדליה", וסופרים ומונים בנייני עיר הקודש.
27. יש הנוהגים לומר "שירת הים" בחצות ליל שביעי של פסח בשירה ובריקודים, ויש שמשכימים לומר שיר הייחוד ושיר הכבוד. בתפילת שחרית היה הגר"א נוהג לומר מפסוק "ויושע" עד סוף השירה פסוק בפסוק.
הגר"א היה אוכל ביו"ט אחרון של פסח סעודה שלישית, אע"פ שלא היה אוכל שלוש סעודות בשאר ימים-טובים, מפני חיבוב מצוות אכילת מצה שזמנה הולך לו, ובמוצאי יו"ט היה משתדל לטעום חמץ, והיה נמנע מלאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובה בפסח, וכל זאת להיכרא - שאין עושין המצווה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו.
1. ימים אלה הם ימי אבילות, חוץ מל"ג בעומר, ואין נושאים בהם נשים ואין מסתפרים, ונכון שלא להסתפר אלא ביום ל"ג בעומר עצמו, כדעת הגר"א. ואכן יש הנוהגים איסור בכל ימי הספירה עד שלושת ימי ההגבלה, אבל יש הנוהגים היתר עד ראש-חודש אייר, ויש הנוהגים היתר מראש-חודש סיוון, ואלה לא יסתפרו קודם ראש-חודש אייר.
2. בימים שבין פסח לעצרת נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה משקיעת החמה עד אחרי זמן ספירת העומר בבית-הכנסת.
3. ביום י"ד באייר - פסח שני, ואין אומרים "תחנון", אבל במנחה שלפניו אומרים. וכשחל ביום זה תענית שני תניינא (כשחל א' דפסח ביום ראשון), אין מתענים בו גם אם קיבלו עליהם תענית שני וחמישי ושני, וכן אין אומרים אז הסליחות לשני תניינא.
4. ביום י"ח באייר, והוא ל"ג בעומר, אין אומרים "תחנון", וגם לא במנחה שלפניו. עושים בו קצת שמחה ועורכים בו נישואין, ובירושלים נוהגין לספר בו את הבנים הקטנים שהגיעו לגיל שלוש, לחנכם בפאות הראש אשר בהן יתפארו, ויש אמהות הגונזות. את השיער הראשון שנגזז למצווה.
5. והרי תיאור "חלאקה" שהועלה על הכתב לפני כמאה שנה:
"המנהג בירושלים לילך למערת שמעון הצדיק, בל"ג בעומר, אנשים נשים וטף, בשירים ושמחה, כי לפני המערה יש מישור הגדול מאד ונחמד ונאה, מלא עצי פרי תנובה ודשא כגן ה', ועושים תגלחת לבניהם, כשיתמלא להם ג' שנים ללידתם, ואוכלים ושותים ושמחים כיום מועד, ועומדים צפופים מרוב העם, ואחר כך נכנסים למערה עד שנתמלא ודולקים שם נרות הרבה. יצאה כת הראשונה, נכנסת כת שניה, וכן כל היום ההוא, ומשם הולכים למערת כלבא בן שבוע ולמערת הסנהדרין, וכשתי שעות בלילה חוזרים לבתיהם לשלום" (ס' שערי ירושלים לר"מ ריישר, לעמבערג תרל"א).
6. מראש-חודש סיוון ועד י"ג בו ולא עד בכלל, אין אומרים "תחנון" ולא "והוא רחום" ולא "יהי רצון" שלאחר קריאת-התורה בימי שני וחמישי, וגם אין מזכירין נשמות ואין מתענים, חוץ מחתן וכלה ביום חופתם.
1. ההולכים בעקבות הגר"א אין מקשטים בתיהם בפרחים ושושנים, והוא הדין בבתי הכנסת.
2. בערב החג טובלים לכבוד יום-טוב. בערבית מאחרים תחילת התפילה, כדי לקיים "תמימות" של ימי הספירה.
3. נוהגים להיות נעורים כל הלילה בלימוד התורה או באמירת תיקון ליל שבועות, ויש המהדרין ללמוד בעשרה.
4. יש נוהגים להתפלל שחרית בהשכמה, וקוראים מגילת רות במגילה כשרה. הקורא מברך "על מקרא מגילה" וברכת שהחיינו ומכוון להוציא את הקהל, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובה.
5. את הפזמון אקדמות אומרים לאחר שקראו לכהן ועלה לבימה, לפני שמברך ברכת התורה. עשרת הדברות קוראים בטעם העליון, ונוהגים שהציבור יעמוד בשעת קריאתם.
6. פותחים את סעודת שחרית במאכלי חלב, ובתוך הסעודה טובלין פתם בדבש, על שם הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" הרומז על התורה.
7. באסרו-חג השבועות אין אומרים "א-ל ארך אפים" ו"למנצח" (תהילים כ). בזמן הבית היה זה יום טבוח הקורבנות כשחלה עצרת בשבת, ולכן אסור להתענות בו, אפילו חתן ביום חופתו, ומרבים בו קצת באכילה ושתייה.
1. מיום שבעה-עשר בתמוז עד אחר תשעה-באב הם ימי בין המצרים, וממעטים בהם בשמחה - אין נושאים נשים, אין לובשים בגד חדש ואין מסתפרים. בחול אין מברכים ברכת "שהחיינו" על פרי חדש, ולדעת הגר"א מותר לברך "שהחיינו" על פרי חדש אף בימי החול, אם לא ימצא פרי כזה אחר תשעה-באב.
2. חסידים ואנשי מעשה נוהגים לערוך בכל יום, מיד לאחר חצות היום, "תיקון חצות", מיום י"ז בתמוז עד ערב תשעה-באב, חוץ מערב שבת וראש חודש.
3. משנכנס אב, ממעטין בשמחה ובנטיעה של שמחה, ועד אחרי תשעה-באב אסור לכבס ואסור לרחוץ כל גופו רחיצה של תענוג, ואפילו בצונן. אין אוכלים בשר ואין שותים יין, חוץ מיום השבת או בסעודת מצווה, ואסור ללבוש בגדים מכובסים או מגוהצים, ונוהגים שלא לקנות בגדים חדשים.
4. לשבת שלפני תשעה-באב קוראים "שבת חזון" מפני שמפטירין בה "חזון ישעיהו" (פרק א). כאמור אסורה רחיצה של תענוג, אולם הרגיל לטבול בכל ערב שבת, טובל גם בערב שבת זו, ומי שרגיל לרחוץ ראשו ופניו במים חמים בכל ערב שבת, עושה כן גם ביום זה.
5. ב"שבת חזון" קוראים תמיד פרשת דברים. ללוי מתחילים בפסוק יא "ה' אלקי אבותיכם" וגו'. פסוק יב ("איכה אשא לבדי") וכן ההפטרה, חוץ מפסוקי דנחמתא שבה, קוראים בניגון איכה. ולדעת הגר"א אין משנים ניגון הטעמים.
6. קודם ערבית של תשעה-באב מסירים הפרוכת מארון-הקודש, מתפללים ערבית בקול נמוך. מדליקים נרות רק כפי הצריך לקריאה. יושבים על הארץ וקוראים מגילת איכה בקול נמוך ובניגון העצוב המיוחד. אם קוראים במגילה כשרה, מברך הקורא "על מקרא מגילה", אבל אינו מברך "שהחיינו", ומכוון להוציא את השומעים, והם מכוונים לצאת. בבוקר נוהגים לשוב ולקרוא במגילה, הפעם בלא ברכה.
7. בשחרית אין מתעטפין בטלית גדולה ואין מניחין תפילין, ואף ה"טלית קטן" לובשים בלי ברכה. ולדעת הגר"א נכון לישון לבוש טלית-קטן כדי לצאת מידי ספק ברכה.
8. נקיי הדעת שבירושלים לא היו מעשנים בתשעה-באב, משום "אם אשכחך ירושלם", ויש שכתבו, שרוב תלמידי-חכמים הקפידו בזה רק עד חצות היום.
9. לתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין. הגר"א היה מניח תפילין מיד לאחר גמר אמירת ה"קינות", אפילו קודם חצות.
10. במוצאי-תשעה-באב עדיין אסור לאכול בשר ולשתות יין ולכבס, ויש מחמירים בכל אלה עד למחרתו עד חצות היום.
11. שבת פרשת ואתחנן היא שבת נחמו. קוראים עשרת הדברות בטעם התחתון ונוהגין לעמוד בשעת קריאתם, ומפטירים בנביא (ישעיה מ) "נחמו נחמו עמי".
אין אומרים תחנון ביום ט"ו באב עצמו וגם לא במנחה שלפניו, אבל אומרים "למנצח" (תהילים כ) לפני "ובא לציון", ואין מתענין בו אפילו חתן וכלה ביום חופתם. ועושים בו קצת שמחה כדברי חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" וכו' (תענית כו, ע"ב).
1. החל ביום שני של ראש-חודש אלול בסיום תפילת שחרית, לאחר קדיש בתרא, תוקעים בשופר תשר"ת (תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה) וממשיכים עד ערב ראש-השנה ולא עד בכלל.
2. בשחרית ובערבית אומרים אחר התפילה "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כח) וממשיכים לאמור מזמור זה עד שמיני-עצרת, אבל הפרושים בירושלים אין אומרים אותו לא בערבית ולא בשבת.
3. בשבוע שלפני ראש-השנה משכימים לסליחות, ואם ראש-השנה חל ביום שני או שלישי, מקדימים לומר סליחות מיום ראשון בשבוע שלפניו. יש הנוהגים לומר את הסליחות הראשונות במוצאי השבת בחצות הלילה, ויש המקדימים כשעתיים-שלוש לאחר תפילת ערבית.
4. לסליחות הנאמרות בלילה מתעטף החזן בטלית שאולה ואינו מברך. הווידוי של סליחות אומרים פעם אחת בלבד. האומר סליחות ביחידות, לא יאמר י"ג מידות אלא בניגון וטעמים, כקורא בתורה, וידלג על "וזכור לנו היום ברית שלש עשרה", וכן אינו אומר הבקשות שבלשון ארמית, כמו "מחי ומסי", "מרן דבשמיא". רבים מתענים ביום ראשון דסליחות.
5. ערב ראש-השנה נקרא "זכור ברית" על שם הפזמון המרכזי, ומרבים בו בסליחות, ויש המשכימים כבר בחצות הלילה לסליחות אלה. בסליחות אלה אומרים "תחנון", אולם בתפילת שחרית אין אומרים תחנון ואין אומרים "למנצח", שכן ערב ר"ה הוא בבחינת יו"ט.
6. לאחר התפילה עורכים "סדר התרת נדרים", בקבוצות. שלושה מבין המתפללים מתיישבים לשולחן בתור בית-דין, האחרים מצהירים לפניהם "שמעו נא רבותי, דיינים מומחים", והשלושה עונים בצוותא "הכל מותרים לכם" וכו'. לאחר מכן מתחלפים הדיינים והמצהירים.
7. יש המתענים בערב ראש-השנה ומשלימים את התענית, ויש שאינם משלימים אותה, ואלה מתפללים מנחה גדולה, חצי שעה זמנית אחר חצות היום, ומפסיקים התענית, ואף המשלימים טועמים לפני התקדש החג, כדי שלא להיכנס לחג כשהם מעונים.
8. גם אם יש עשרה מתענים, אין קורין ביום זה "ויחל", אין אומרים בו "עננו" ואין נושאים כפיים במנחה. היחיד המתענה אומר "עננו" במנחה, בברכת "שומע תפילה" (ואם אינו משלים התענית - משמיט את המלים "ביום צום תעניתנו").
9. מסתפרים ורוחצים וטובלים לכבוד יום-הדין.
1. לפני התקדש החג מדליקות הנשים את הנרות ומברכות עליהן, לפני ההדלקה, שתי ברכות - "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, הן מברכות "של שבת ושל יום טוב", ומברכות אחר ההדלקה, כמו בכל שבת.
2. בית-הכנסת מואר חגיגית, וארון-הקודש עטור בפרוכת לבנה, וכן מכוסה הבימה, ואף את ספרי-התורה שקוראים בהם בימים-הנוראים, מעטפים במעילים לבנים, הכל לכבוד הימים הנוראים.
3. תפילת ערבית נאמרת בנעימה המיוחדת לימים הנוראים. אין אומרים לפני תפילת העמידה "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" וגו'.
4. בקדיש אומרים "לעילא, לעילא מכל ברכתא" ומסיימים "עושה השלום" (בה"א הידיעה) וכן נוהגים בכל עשרת ימי-תשובה, אולם בברכת השלום שבתפילת העמידה אין משנים לומר "עושה השלום".
5. בליל ראש-השנה אין אומרים "ברכו" בסיום התפילה, כמו בלילי שבת ויום-טוב.
6. אחר התפילה מאחל כל אחד לחברו "לשנה טובה תיכתב ותיחתם לאלתר לחיים טובים".
7. סעודת-הערב נפתחת בקידוש לפי סדר יק"ז (= יין, קידוש, זמן:
יין - "בורא פרי הגפן",
קידוש - "אשר בחר בנו... מקדש ישראל ויום הזיכרון",
זמן - "שהחיינו",
ופרוסת "המוציא" טובלים במלח ובדבש. לאחר מכן נוהגים לאכול תפוח מתוק טבול בדבש ומברכים "בורא פרי העץ", ולאחר שטועמים קצת ממנו, אומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".
8. אמרו חז"ל "סימנא מילתא", ולכן נוהגים לאכול בליל ראש-השנה פירות וירקות שבשמם יש משום רמז לברכה, ואומרים "יהי רצון" לכל מין לפי שמו: תמרים - שיתמו שונאינו, רימון - שירבו זכויותינו כרימון, רוביא - שירבו זכויותינו, קרא - שיקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניך זכויותינו, סלקא - שיסתלקו שונאינו, כרתי - שייכרתו שונאינו. באכילת דגים אומרים: "יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים ושלא תשלוט בנו עין רעה", ואף יש נוהגים לאכול בשר מראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו, ואומרים "יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק ושנהיה לראש ולא לזנב".
9. נמנעים מלאכול דברים מרים וחמוצים, ויש שנזהרים מלאכול ענבים בראש-השנה, כהגר"א, ונזהרים שלא לאכול בשר שמן ועוד דברים העלולים להביא לידי קרי.
10. נוהגים שלא לאכול אגוזים (עד שמיני-עצרת), שכן אגוז בגימטרייא - חט (=חטא).
11. משכימים לבית-הכנסת לומר בציבור שיר הייחוד ושיר הכבוד.
12. שליח הציבור העובר לפני התיבה פותח ב"אדון עולם" וממשיך בפסוקי דזמרה. תפילות הימים-הנוראים מתחלקות בין "מתחיל", בעל שחרית ובעל מוסף. החזן של "שחרית" ניגש לתיבה לקטע "המלך".
13. נהגו בכמה בתי-כנסת שאין הש"ץ מזמר ברכת "יוצר אור" ו"אור עולם", אלא כל הקהל אומר הברכה יחד עם הש"ץ, שמא ישכחו לומר הברכה בשעה שהש"ץ מזמר את הברכה ואת "אור עולם".
14. הפרושים אין אומרים פיוטים בברכות קריאת שמע, ויש שאין מפסיקים אף בפיוטי ה"קדושה" שבחזרת הש"ץ, ואומרים אותם לאחריה.
15. בחזרת הש"ץ אומר הקהל בעקבות החזן בקול פסוקי
"זכרנו",
"מי כמוך",
"וכתוב",
ו"בספר חיים"
(לדעת הגר"א אין הקהל חוזר על "וכתוב" ועל "בספר").
מוציאים שני ספרי-תורה (לדעת הגר"א אין אומרים י"ג מידות בהוצאת הספר), הש"ץ אומר "שמע ישראל", "אחד אלקינו... קדוש ונורא שמו", "גדלו", "על הכל", "אב הרחמים" ו"יעזור ויגן" וכו'.
16. ביום ראשון של ראש-השנה קוראים בניגון המיוחד לימים-הנוראים בפרשת וירא (בראשית כא, א) "וה' פקד את-שרה" עד "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". אם חל בחול, קוראים לחמישה עולים, ואם חל בשבת - שבעה.
17. לעולים לתורה מוסיפים בברכת "מי שברך" את המלים "ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין".
18. אחר שגמרו לקרוא בספר הראשון, מניחים הספר השני אצל הראשון ואומרים חצי קדיש ומגביהים וגוללים ספר ראשון. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס (במדבר כט, א) "ובחדש השביעי", מגביהים וגוללים הספר, ומפטירין בנביא (שמואל א' א) "ויהי איש אחד" עד פרק ב פסוק י "וירם קרן משיחו".
19. ביום שני של ראש-השנה קוראים בפרשת וירא (בראשית כב) את פרשת העקידה עד סוף הסדרא ומפטירים בירמיהו (פרק לא, א) "כה אמר ה' מצא חן במדבר" עד "רחם ארחמנו נאם ה'" (פסוק יט).
20. לפני התקיעות אומרים שבע פעמים את המזמור "למנצח לבני קורח" (תהילים מז), אחר-כך אומרים פסוק "מן המיצר" וגו' וכן פסוקים הפותחים באותיות קר"ע שט"ן: קולי שמעת, ראש דברך, ערוב עבדך, שש אנכי, טוב טעם, נדבות פי. התוקע מברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", והציבור מכוונים לצאת, ולכן אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" אלא "אמן" בלבד.
21. בבתי-המדרש של הפרושים אין אומרים מזמור קודם התקיעות ולא תפילות "ויהי רצון" ביניהן ולאחריהן.
22. תוקעים שלושים קולות, וסימן לדבר "יום תרועה יהיה לכם", "יהיה" בגימטריא - שלושים. לקביעת אורך התקיעה שבכל סדר וכל יתר דיני התקיעות נהגו, שהרב, או גדול הציבור הבקי בהלכות התקיעות ובסדריהן, קורא לפני התוקע ומשגיח עליו, ואם טעה או תקע שלא כהלכה, הריהו מחזיר אותו.
23. תקיעות אלה נקראות "תקיעות דמיושב", משום שעל-פי הדין מותר לקהל לשמוע אותן בישיבה, אלא שנוהגים לעמוד גם בשעת שמיעתן.
24. אין להפסיק בדיבור מתחילת "תקיעות דמיושב" עד סיום "תקיעות דמעומד", כלומר התקיעות שתוקעין בשעת חזרת הש"ץ, אם לא מעניין התקיעות והתפילה.
25. אחר גמר סדר "תקיעות דמיושב" אומר הש"ץ, והקהל אחריו, הפסוקים "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', "בשמך יגילון כל היום" וגו', "כי תפארת" וגו', ואחרי כן "אשרי" וכל סדר הכנסת ספר-התורה, כרגיל בחג.
26. החזן אומר תפילת "הנני העני ממעש", ולאחר חצי קדיש עומדים הציבור לתפילת מוסף בלחש. מנהג פרושים בירושלים שלא לתקוע בתפילה בלחש.
27. בחזרת הש"ץ נופלים על פניהם באמירת "ואנחנו כורעים", ושוטחים מחצלת או מטפחת על הרצפה כנגד הפנים, כדי שלא להשתחוות על הרצפה, דבר האסור משום לאו "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א).
28. בסוף סדרי מלכויות, זיכרונות ושופרות תוקעים עשרה קולות - תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות.
29. בברכת העבודה אומרים "ותערב" וכו', "ושם נעבדך" וכו' ו"ותחזינה" וכו', והש"ץ חותם "בא"ה המחזיר שכינתו לציון".
30. מאחר שלא תקעו בתפילה בלחש, תוקעים לפני "עלינו" שלוש פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות, ולאחר קדיש בתרא תוקעים פעם אחת תשר"ת תש"ת תר"ת, דהיינו עוד עשרה קולות, כדי להשלים מניין מאה קולות.
31. שיר של יום בשני ימי ראש-השנה הוא מזמור פא שבתהלים. יש אומרים אותו בהשכמה, ואלה שלא אמרוהו אז, יאמרוהו בסיום התפילה, אחר אומרים "לדוד אורי" (תהילים כז) ומסיימין ב"אדון עולם".
32. במנהגי הגר"א נמסר שבראש-השנה אין להאריך בתפילה יותר מדי, שכן אין להתענות בו עד חצות, וכמו בשאר ימים-טובים, אבל אם נמשכה התפילה עד חצות היום, מתפללים מנחה קודם הסעודה, ואז אין אומרים במנחה "אבינו מלכנו". לדעת הגר"א אין לבכות בראש-השנה, כמבואר בנביא (יחזקאל כד, כג) "אל תבכו" וגו'. לפעמים מנגן החזן את "הקדיש" שאחר מוסף, לכבוד יו"ט.
33. נוהגים שלא לישון ביום ראש-השנה, ומסורת בידנו "הישן בראש השנה - ישן מזלו", אולם מכיוון שיושב בטל כישן דמי, טוב ללכת לבית-הכנסת ללמוד תורה ולומר מזמורי תהילים. רבים מאנשי המעשה נוהגים לסיים בראש-השנה כל ספר תהילים שבו ק"נ פרקים, ובשני הימים - שתי פעמים, העולות יחד למספר שלוש מאות, כמניין כפ"ר.
34. לאחר תפילת מנחה נוהגים ללכת אל הים, אל באר או אל בור מים לומר שם פסוקי "מי א-ל כמוך" עד "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", ומוסיפים מזמורי תהילים ותפילות מענייני היום. אם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, אומרים "תשליך" ביום השני של ראש-השנה (הנוהגים כדעת הגר"א אינם הולכים למים לומר "תשליך" ואומרים תפילה זו בבית-הכנסת או בבית).
35. אומרים "שהחיינו" בקידוש ליל שני של ראש-השנה, ולדעת הגר"א - גם אם אין לפניו פרי חדש.
1. משכימים לסליחות עד ערב יום-הכיפורים, ובצום-גדליה מרבים בהן, אם אמרו וידוי ושלוש-עשרה מידות בסליחות שבאשמורת, אין חוזרים עליהם בתפילת שחרית.
2. בכל עשרת ימי-התשובה אומרים בשחרית ובמנחה "אבינו מלכנו", חוץ ממנחה של ערב שבת, שבת וערב יום-הכיפורים, וגם ביחיד אומרים תפילה זו, ואפילו במקום שאין אומרים תחנון. ויש הנוהגים לומר י"ג מידות בשעת הוצאת ספר-התורה גם בימות החול.
3. יש מתענים הנוהגים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בתפילת מנחה.
4. היחיד המתענה מוסיף במנחה "עננו" בברכת שומע תפילה, והש"ץ - בין ברכת הגאולה לברכת הרפואה. במנחה גדולה אין נושאים כפיים אלא אומר "או"א ברכנו בברכה המשולשת" וכו', ולכן ראוי להתפלל בתענית-ציבור מנחה אחר פלג-המנחה, שהוא כשעה זמנית ורבע לפני שקיעת החמה, ולשאת כפיים בתפילת העמידה. אומרים "שים שלום" במקום "שלום רב".
5. יש האומרים בעשרת ימי-התשובה בברכת-המזון "הרחמן הוא יברך עלינו את השנה הזאת לטובה ולברכה", כמו בראש-השנה.
6. יש אנשי מעשה המתענים בכל עשרת ימי-תשובה ואין משלימים, ויש שאף משלימין תעניתם, אולם בסעודת מצווה מותרים אף הם לאכול בלא התרה.
7. יש הנוהגים שלא לערוך נישואין בימים אלה.
8. בימים אלה משתטחים על קברי צדיקים, והעושים כן ייזהרו שלא לשים מגמתם אל המתים אלא מתפללים לה' ית"ש שימלא משאלות לבם לטובה בזכות הצדיקים שוכני עפר.
9. ב"שבת שובה", היא השבת שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים, דורש הרב בהלכה ובאגדה בענייני היום. המועד הקבוע לדרשת הרב הוא לפני או אחרי תפילת מנחה, אך יש שמעדיפים לדרוש אחר תפילת שחרית, שעה שמרובים השומעים.
1. נוהגים מנהג "כפרות" בתרנגולות. יש המהדרים לשחוט אותן באשמורת הבוקר, שהוא זמן רחמים. עם זאת נזהרים שלא לשחוט העופות במקום דוחק ולחץ, או בשעה שהשוחט עייף, כי אין מנהג ה"כפרות" שווה בנזק ספק אכילת נבלות ח"ו, ועל-כן יש העושים כפרות יום או יומיים קודם ערב יום-הכיפורים.
2. בשחרית מקצרין בסליחות ואין אומרים לא "מזמור לתודה" (תהילים ק) ולא "אבינו מלכנו" ולא "תחנון" ולא "למנצח" (תהילים כ).
3. נוהגים לרחוץ ולטבול במקווה-טהרה לכבוד יום-הדין, ואפילו צעירים שהם בני-מצווה ונשים טובלים, ומדקדקים בדיני חציצה, ואם אינו יכול, די לו בהטלת תשעה קבין מים שאובים. (אבל תוך שבעה טובל לפני שקיעת החמה, ואפילו במים חמים, שכן יוהכ"פ מבטל גזירת שבעה).
4. מקדימים להתפלל תפילת מנחה כדי להספיק לאכול את הסעודה המפסקת ולסיימה מבעוד יום.
5. בווידוי שבסוף שמונה-עשרה שבלחש מכוונים לקיים מצוות עשה "והתודו את חטאתם" (במדבר ה, ז), דהיינו חרטה לשעבר וקבלה להבא שלא לחטוא עוד, והוא הדין, כמובן, לגבי יתר הווידויים שבתפילות יום-הכיפורים.
6. יחידי סגולה נוהגים ללקות אחרי מנחה ל"ט מלקות, כדי ליתן את לבם לתשובה. המתוודה נוטה פניו לצפון, והמלקה אומר שלוש פעמים הפסוק "והוא רחום" וגו' - ל"ט מלים, כמספר המלקות.
7. בסעודה המפסקת אין אוכלים מאכלים המחממים או מעלים ליחה ומתובלים בשמן ובשמים וכיו"ב, מן הדברים העלולים להביא לידי קרי.
8. מסיימים את הסעודה בעוד היום גדול, כדי להוסיף מחול על הקודש, ואם הקדים לגמור הסעודה, יכול להתנות במפורש שעוד יאכל, אם ירצה. לפני ברכת המזון אומרים "שיר המעלות בשוב ה'" וגו' (תהילים קכו).
9. פורסים מפות על השולחנות ומדליקים הנרות ומברכים "להדליק נר של יום-הכיפורים" ו"שהחיינו", ולדעת הגר"א אין מברכים על הדלקת הנרות.
10. אנשי ירושלים לובשים בגדים לבנים, חולצים את הנעליים ומתעטפים בטלית בעודם בבית מבעוד יום.
11. לפני שהולכים לבית-הכנסת, מברכים את הבנים והבנות באריכות ימים ושיקיימו תורה ומצוות לתפארת אבותיהם.
12. בערב-יום-הכיפורים מפייסים איש את רעהו, ובדרך לבית-הכנסת מברכים כל אדם בחתימה טובה.
1. בבית-הכנסת אומרים "תפילה זכה" ומקבלים על עצמם חמשת העינויים של יום-הכיפורים. מקדימים ומתחילים בסדר תפילת ערבית כדי לומר "כל נדרי" לפני שקיעת החמה. פותחים הארון, מוציאים שני ספרי-תורה ומוסרים אותם בידי שנים מזקני הקהל, והם עוטרים את הש"ץ הפותח "על דעת המקום" וכו' שלוש פעמים. אחר כך אומר "כל נדרי" שלוש פעמים בניגון המקובל, והקהל אומר עמו, בלחש. אחרי המלים "על נפשתנא" מוסיפים "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה". בכל פעם משלוש הפעמים של אמירת "כל נדרי" מגביה הש"ץ קולו, וכן עושה באמירת הפסוק "ונסלח". אחר מברך הש"ץ בקול רם ברכת "שהחיינו" והקהל אומר עמו בלחש, אך מסיים לפניו כדי שיוכל לענות אמן. הנשים שכבר בירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, לא יברכו פעם נוספת.
2. יש בתי-כנסת שבהם אומר הרב דברי התעוררות לתשובה לפני "ברכו".
3. בקריאת-שמע אומרים "שמע ישראל" וגו' וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יחד עם הש"ץ בקול רם.
הנוהגים כמנהג הגר"א אין אומרים לפני תפילת העמידה פסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויקרא טז, ל).
4. לאחר תפילת ערבית אומרים בציבור את ארבעת הפרקים הראשונים של תהילים, שבעת שירי הייחוד ושיר הכבוד פסוק בפסוק, ויש שנעורים כל הלילה, בבית-הכנסת, ועוסקים בלימוד תורה ובאמירת תהילים.
5. משכימים לקום לתפילה יותר מאשר ביתר המועדים.
6. בברכות השחר מדלגים על ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומברכים ברכה זו במוצאי היום, בעת נעילת הנעלים. משכימים לבית-הכנסת ואומרים בציבור שירי הייחוד ושיר - הכבוד. יש בתי-כנסת שאין אומרים בהם פיוט בברכות קריאת שמע, ואף את הפיוט "ברוך שם כבוד מלכותו" אומרים בחזרת הש"ץ, לאחר הפיוט "ליושב תהילות".
7. קוראים לתורת ששה גברי (ובשבת - שבעה) בפ' "אחרי" (ויקרא טז, א), ולמפטיר - בפ' פינחס (במדבר כט, ז) "ובעשור לחדש השביעי". מפטירים בנביא (ישעיהו נז, יד - נח, יד) "ואמר סלו סלו". אחרי קריאת-התורה נודרים לצדקה ומזכירים נשמות הורים וקרובים, והש"ץ אומר "א-ל מלא רחמים" לזכר הקדושים שנהרגו על קידוש השם מאז ועד עתה. מתפללים שהוריהם בחיים, יוצאים את בית-הכנסת בשעת "יזכור".
8. משתדלים להתפלל תפילת מוסף קודם שבע שעות. בחזרת הש"ץ, בשעת "עלינו לשבח", כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, וכן עושים שלוש פעמים בסדר העבודה, כשהש"ץ אומר "והכהנים והעם העומדים בעזרה" וכו', ופורשים מחצלת או מטפחת על הרצפה, כנגד הפנים.
9. בסדר העבודה מרבים בכי על כי גלה יקרנו, ומכוונים לקיים "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג).
10. לאחר מוסף אין אומרים "אין כאלקינו", ואלה שלא אמרוהו בהשכמה, אומרים עתה שיר של יום "לדוד משכיל" (תהילים לב).
11. במנחה קוראים לשלושה גברי בפרשת עריות (ויקרא יח, א-ל) ומפטירין בספר יונה.
12. הגר"א היה מזהיר ביותר להתפלל תפילת נעילה בשעה שהחמה עודנה בראש האילנות, כדי שלא ייראה כמשקר, כאשר יאמר "היום יפנה".
13. בתפילת העמידה וכן ב"אבינו מלכנו" אומר "חתמנו", "וחתום", "ונחתם", במקום "כתבנו", "וכתוב", "ונכתב".
14. לפני חזרת הש"ץ פותחים את הארון ומשאירים אותו פתוח עד אחרי קדיש תתקבל. בין הפיוטים אומרים שבע פעמים י"ג מידות.
15. כאשר הש"ץ מגיע לברכת "העבודה", ועדיין לא שקעה החמה, נושאים הכוהנים את כפיהם.
16. בסיום התפילה מקבלים עול מלכות שמים בקריאת הפסוקים:
"שמע ישראל" (פעם אחת),
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (ג' פעמים), "
ה' הוא האלוקים" (ז' פעמים).
21 דקות אחר השקיעה תוקעים תקיעה אחת וקוראים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
17. בסיום תפילת ערבית במוצאי יום-הכיפורים יש נמנעים מלומר "ברכו" בתרא, כמו בשבת ויו"ט, מאחר שהכל נמצאים בבית-הכנסת בשעת "ברכו" ראשון.
18. מבדילין על "נר ששבת", כלומר נר הדולק מערב יום-הכיפורים, או לפחות על נר שהודלק הימנו, ויש נוהגים להבדיל על שניהם יחד.
19. נוהגים להתחיל בתיקון הסוכה עוד במוצאי היום, משום "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", וגם כדי לקיים "ילכו מחיל אל חיל" (תהילים פד, ח).
20. גם למחרת יום-הכיפורים נוהגים להשכים לבית-הכנסת, אין אומרים לא "תחנון" ולא "יהי רצון" שאחר קריאת-התורה בימי שני וחמישי עד ראש חודש מרחשוון.
1. מקשטים את הסוכה ותולים בה סדינים נאים ובגדי צבעונים. יש התולים בסוכה את כל שבעת המינים שארץ-ישראל נשתבחה בהם - קמח, יין, שמן ודבש בבקבוקים קטנים, ומוסיפים עליהם מחרוזות תאנים מיובשות או ענף של תאנים שנקטף זה עתה ורימון על זלזלו, ורבים מקשטים סוכותיהם באתרוגים. בירושלים מדקדקים לתלות עד כמה שאפשר מכל שבעת המינים. כן תולים בה בסוכה פנסי נייר צבעוניים בצורות שונות, ועל הכל ציפורים עשויות קליפות ביצים מצוירות שאותן מעטרים בנוצות ובכנפיים, והציפורים הססגוניות מרחפות תחת הסכך. על דפנות הסוכה מתקינים שושנים עשויות ניירות צבעוניים משולבים זה בזה, מרובעים, משושים, בצורת כנורות, דגים וכיו"ב, וכן שרשראות צבעוניות שבטבעותיהן מודבקים פרחים עשויים נייר, סלסילות קטנות עשויות נייר שבקציהן מונחת אבן קטנה וכיו"ב.
יש המקפידים שנוי סוכה וקישוטיה לא ייתלו תחת הסכך אלא על גבי דפנות הסוכה בלבד.
2. בדפנות הסוכה תולים כרזות ועליהן דברי קבלת-פנים לאושפיזין "עולו אושפיזין עילאין", "יהי רצון" שאומרים בעת הכניסה לסוכה, או פסוקים, כגון "בסכת תשבו שבעת ימים", "כל האזרח בישראל ישבו בסכת". אף תולים בה תמונות צבעוניות, החל מתמונות דמיוניות של משה ואהרן ועד לתמונותיהם של גדולי ישראל, בחינת "והיו עיניך רואות את מוריך", וכן תמונות המקומות הקדושים בארץ-ישראל, הכל כדי לפאר ולקשט את הסוכה.
3. במרכז דופן המזרח קובעים את תכנית בית-המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו, להדגיש את הציפייה לבניינו.
4. בערב החג מסתפרים, רוחצים וטובלים לכבוד יו"ט. יש מחמירין שלא לאכול פת מחצות היום, ואילו לאחר תשע שעות אסורה אכילתה כמו בערב פסח, כדי שיאכל כזית ראשון בסוכה בתיאבון.
5. לפני כניסת החג אוגדים את ארבעת המינים - ג' הדסים מימין הלולב כששדרתו כנגד פניו, ושתי ערבות משמאלו, והלולב בולט מהם לפחות כשיעור טפח.
6. לאחר תפילת ערבית נכנסים הישר לסוכה, והנוהגים כמנהג הגר"א מברכים "לישב בסוכה" מיד עם הכניסה בה. אף אלה הנוהגים בכל ימות השנה לישב בשעת הקידוש, מקדשים בליל סוכות מעומד, כדי לברך "לישב בסוכה" עובר לעשייה.
7. בתנאי מזג האוויר של ירושלים אין כל קושי לישון בסוכה כל שבעת לילי החג, ואכן כן נוהגים. ולדעת הגר"א ישנים בסוכה אפילו יחידים, שכן שומר מצווה לא ידע דבר רע.
8. את הלולב המאוגד נוטל בימין, האתרוג ביד שמאל כשהוא מהופך, דהיינו העוקץ כלפי מעלה, ומברך "על נטילת לולב" (וביום הראשון גם "שהחיינו"), ולאחר הברכות הופך את האתרוג שיהא הפיטום למעלה, ומכוון לצאת ידי המצווה כאשר האתרוג והלולב מחוברים בלא שיהיה דבר חוצץ ביניהם, ומנענעים פעם אחת לארבע הרוחות: מזרח, דרום, מערב, צפון, ומעלה ומטה.
9. מברכין על ארבעת המינים מיד לאחר הנץ החמה. אין אוכלים, ויש הנזהרים אף משתייה, לפני, נטילת לולב, והמהדרים מברכים על הלולב בסוכה. בירושלים יש המשתדלים לברך על הלולב ליד הכותל המערבי לפחות באחד מימי החג.
10. גם נשים מברכות על הלולב וכן על יתר מצוות שהזמן גרמן, אף-על-פי שאינן מחויבות בהן.
11. הולכים לבית-הכנסת לתפילת שחרית עטופים בטלית וארבעת המינים בידיהם.
12. הנענועים בשעת אמירת "הלל" הם בסדר זה: החזן - בפסוקי "הודו לה' כי טוב" ו"יאמר נא ישראל", ואילו הציבור - ולא החזן - בארבעת הפסוקים החוזרים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". חזן וציבור מנענעים בפסוקי "אנא ה' הושיעה נא" (פעמיים) וב"הודו" בתרא (פעמיים).
13. עם סיום תפילת שחרית, לאחר "הלל", אומרים "הושענות", אולם הפרושים בירושלים אומרים אותן לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל. פותחים הארון ומוציאים ספר-תורה שבו מחזיק אחד המתפללים כשעומד על הבימה. בהקפת הבימה משתתף כל המחזיק בידו ארבעה מינים, להוציא אבלים בתקופת אבלותם.
14. סדר מיוחד לשיר של יום בימי חול-המועד סוכות. ביום א' דחוה"מ - מזמור כט, ביום ב' - מזמור ה, ביום ג' - חציו השני של מזמור צד (מן "מי יקום לי"), ביום ד' - חציו הראשון של המזמור הנ"ל (עד "מי יקום לי"), ביום ה' - מזמור פא, ביום ו' - מזמור פב. אם חל אחד מימי חוה"מ בשבת, אומרים בו "מזמור שיר ליום השבת", ולמחרתו אומרים שירו של יום אתמול, ומזמור פב נדחה.
15. לקריאת-התורה בחול-המועד סוכות מעלים ארבעה גברי וקוראים להם פסוקי מוסף של אותו יום, וחוזרים על אותם פסוקים לכל ארבעת הקרואים.
16. יש מחמירים שלא לאכול מחוץ לסוכה אפילו אכילת ארעי, ואף לא לשתות מחוצה לה, ונוהגים לברך "לישב בסוכה" גם לפני אכילת מזונות או שתיית יין.
17. במשנה מצינו (סוכה ג, משנה ח)
"אמר רבי מאיר, מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את לולביהן
בגימוניות (מין שרשרות) של זהב",
ועד הדורות האחרונים היו יחידי סגולה שנהגו לעשות כן.
וכך היה מנהגם של אנשי ירושלים:
אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית-הכנסת - לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל - ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית-המדרש - משגר לולבו לביתו, ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו (תוספתא סוכה, פרק ב הלכה ב).
18. מנהגים שונים בקהילות אשכנז בחו"ל לגבי הנחת תפילין בחול-המועד, ואילו בארץ-ישראל נוהגים הכל שלא להניח תפילין, אלא שיש יחידים שכל חייהם בארצות מוצאם נהגו להניח תפילין בחול-המועד, ועל-כן ממשיכים גם כאן להניחן - בצינעה.
19. בכל לילה מלילי חול-המועד נוהגים לומר בציבור, בבית-הכנסת, ט"ו שירי המעלות, פסוק בפסוק, בשירה ובזמרה, זכר לשמחת בית השואבה שהייתה בבית-המקדש.
20. שמחת בית השואבה בירושלים מלווה ריקודים, בנרות ואבוקות, ונשתמר בידנו התיאור דלהלן, מעטו של ר' יהוסף שוורץ, בעל "תבואות הארץ", באגרת שכתב לחו"ל לפני כמאה וארבעים שנה:
"העם מתחלים לומר שירות ותשבחות, הכל בניגון אחד בקול נעים וקול רם, כולם כאחד עונים ואומרים, והתוף אחריהם הצלצול מצלצל, והשניים שבידם אבוקות מחוגגים במחול, וכל אחד מפזז ומכרכר באבוקות שבידיהם, ומניף ומוליך ומביא ומעלה, ומוריד באבוקות שבידו נגד רעהו, וחוזר ומכבד ונותן את האבוקות לשני אנשים אחרים לילך במחול, ועושים בדרך הראשונים, וכן השלישים עד כולם, והנשים רואות את השמחה מבחוץ לבית הכנסת, וכך נהגו כל לילי חול המועד סוכות".
21. בבתי-כנסת לפי מנהגי הגר"א מוסיפים מזמורים יד, כד, כט, סז, הלל הגדול (קלו), ארבע משניות בפרק החמישי במסכת סוכה (החליל), ואחר-כך אומר שבע פעמים:
"אשריכם ישראל, אפילו פושעים שבכם מלאים מצוות כרימון. אשריכם ישראל, כשאתם עוסקין בשמחת בית-השואבה, כונס הקב"ה לכל פמליא דיליה ואומר, ראו בנים חביבין שיש לי דשבקין צערא דידהו ועסקין בדידי. מיד מתמלא רחמים על ישראל. אשריכם ישראל שאתם חוטבים חטיבה אחת להקב"ה, והוא חוטב חטיבה אחת לישראל, אשריכם ישראל שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, כדי לטהר עוונותיהם של ישראל. אשריכם ישראל שאין המלאכים אומרים שירה עד סיומן של ישראל. אשריכם ישראל שהקב"ה נקרא אלקי ישראל".
אומרים פיוט "על ישראל אמונתו" ומסיימים בפסוקים "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", "לה' הישועה על עמך ברכתך סלה".
22. בשבת חול-המועד לפני קריאת-התורה קורין קהלת במגילה כשרה, והקורא מברך לפניה "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו". הוא מכוון להוציא את השומעים, והללו מכוונים לצאת. כאשר חל יום ראשון של סוכות בשבת, קוראים קהלת בו.
23. קריאת-התורה בפרשת המועדים בפרשת "תשא" - "ראה אתה אומר אלי" (שמות לג, יב - לד, כו). לתורה עולים שבעה קרואים, ואין מוסיפים עליהם. מפטיר קוראים בפסוקי מוסף לאותו יום ומפטירים בנביא "והיה ביום ההוא" (יחזקאל לח).
24. נוהגים להיות נעורים כל ליל הושענא-רבה וללמוד משנה תורה (ספר דברים), ופרקי תהילים (לאחר חצות), ויש שגומרים כל ספרי התהילים.
לפנות בוקר טובלים במקווה-טהרה, ויש נוהגים לעטוף לבנים כמו בימים-הנוראים. בשחרית משכימים לבית-הכנסת. אומרים שיר הייחוד ושיר הכבוד, ויש האומרים אז שיר של יום "מזמור לאסף" (תהילים פב).
25. בשחרית אומרים מזמור לתודה וממשיכים בפסוקי דזמרה של שבת ויו"ט, אך אין אומרים "נשמת". מתפללים תפילת שמונה-עשרה של חול בתוספת "יעלה ויבוא". הנענועים בהלל כבשאר ימי חול-המועד.
26. מתקינים "הושענא" - חמישה בדי ערבה, לכל אחד מבני הבית, כולל הנשים והטף (יש מהפרושים הנוטלים שבעה בדים). יש האוגדים בשרביט הערבה, ויש האוגדים בבדי לולב. יש האוגדים אותה בליל הושענא-רבה, ויש הנוהגים לאגוד את ה"הושענא" בבוקר, לאחר הלל.
27. במנהגי הגר"א נמסר, כי לפני קריאת-התורה בהושענא-רבה מנגנין את הפיוט "על הכל", כל פסוק בפני עצמו, ואת הפיוט "קול מבשר" היה אומר פסוק בפסוק, במתון ובנעימה.
28. לאחר הלל מוציאים כל ספרי-התורה שבארון, מניחים אותם על הבימה ואומרים כל פיוטי ההושענות לפי הסדר, תוך הקפת הבימה שבע פעמים, כשבידי המקיפים לולב ואתרוג.
כשמגיעים לפיוט "תענה אמונים", מניחים הלולב והאתרוג ונוטלים ה"הושענא", וכשמגיעים ל"קול מבשר", חובטים אותה חמש פעמים בקרקע, ואחר אומרים "יהי רצון", "הושיעה את עמך" וכו'.
29. הפרושים נוהגים לומר ה"הושענות" גם בהושענא-רבה רק לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל.
30. מנהג היה בימי הגאונים להקיף ביום הושענא-רבה את הר הזיתים משום שבחג הסוכות עתידה להתרחש מלחמת גוג ומגוג, ולכן גם מפטירים ביום א' דסוכות בזכריה יד, שם נאמר (פסוק ד) "ועמדו רגליו ביום-ההוא על הר-הזיתים".
31. בשעת הוצאת ספר-התורה אומרים י"ג מידות ו"רבונו של עולם" של הימים הנוראים. קוראים בתורה ד' גברי, כמו בימי חול-המועד, כשחוזרים על הפסוקים "וביום השביעי".
32. יושבים בסוכה כל היום עד לפנות ערב ועוברים על פרשת "וזאת הברכה" כולה שניים מקרא ואחד תרגום, כבכל ערב שבת, כדי לסיים התורה.
33. לפנות ערב מפנים מהסוכה את הכלים שצריך לבית, ליום-טוב, נפרדים מן הסוכה באמירת "יהי רצון" ויוצאים בשמחה לבית-הכנסת.
1. היום השמיני הוא שמיני-עצרת בחו"ל, ובארץ-ישראל הוא גם יום שמחת-תורה. בתפילת שמונה-עשרה מזכירים עצרת.
2. "הגר"א היה שמח מאד בחג הסוכות, ובייחוד בשמיני-עצרת, כי זה, על-פי תורת הסוד, יום שמחה יותר מכל שאר ימי החג... ואומרים פיוטים ברינה וקול זמרה "האדרת והאמונה", "ויאתיו", יתברך וישתבח שבמעמדות אחר "אני מאמין" וכיוצא בזה מפיוטים, ושמחים שמחה גדולה. הגר"א עצמו היה הולך לפני הס"ת שמח מאד ברוב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הס"ת, ואחר שסיימו המשוררים את החרוז - אמר הוא אחריהם" (ס' מעשה רב).
3. הילדים באים לבית-הכנסת כשבידיהם דגלים מצוירים, ומהם המתקינים בראש הדגלים תפוח ובו נר דלוק, ומהם הנושאים בידיהם ספרי-תורה קטנים.
4. לאחר תפילת ערבית אומר החזן את סדר פסוקי "אתה הראת", ויש המחלקים את הסדר, פסוק בפסוק, לחשובי הציבור. כאשר מגיעים לפסוק "כהניך ילבשו צדק", מתכבד כהן בקריאתו, בפסוק "בעבור דוד עבדך" - לוי. בשעת אמירת "ויהי בנסוע הארון" פותחים את הארון, מוציאים את כל ספרי-התורה ופותחים בהקפות, תוך כיבוד כל המתפללים לשאת ספר-תורה ולהקיף בו את הבימה, כולל בנים המתקרבים לבר-מצוה (תוך השגחה מצד המבוגרים). החזן צועד בראש ההקפות וקורא "אנא ה' הושיעה נא", "אלקי הרוחות" וכו', והציבור עונה אחריו. ילדים קטנים מקבלים להקפות ספרי נביאים הכתובים בגיליון כספר-תורה.
5. בין הקפה להקפה מרבים בשירה ובזמרה לכבוד התורה, ובפזמונים מענייני היום ובשבחי התורה וישראל.
6. אחרי ההקפה השביעית אומר הש"ץ "שמע ישראלים "אחד אלקינו... קדוש ונורא שמו", "גדלו", "על הכל", "יהללו", "ובנחה יאמר" ומכניסים את הספרים לארון, ויש בתי-כנסת שבהם קוראים שלושה קרואים בספר אחד, כמנהג הגר"א.
7. בבית-מדרשו של הגר"א היו אמרים הלל שבשחרית פסוק בפסוק בנעימה, ואת הפסוק "אפפוני" וגו' היו אומרים ביחד עם פסוק "ובשם ה'", מפני שפסוק "אפפוני" מסיים במלים "צרה ויגון אמצא", ואין לסיים בדבר רע.
8. בשחרית, לאחר אמירת "הלל", חוזרים על "אתה הראת" וההקפות, כמו בערב, ובסיומן מכניסים את ספרי-התורה לארון חוץ משלושה שאותם משאירים לקריאות היום. הש"ץ אומר "שמע ישראל", "אחד אלקינו... גדול ונורא שמו", "גדלו". בספר הראשון קוראים בנעימה של הימים-הנוראים לחמישה קרואים בפרשת "וזאת הברכה", עד "מעונה", וחוזרים על הפרשה כמה וכמה פעמים כדי שכל הציבור יוכל לעלות לתורה (בבית-מדרשו של הגר"א לא קראו אלא חמישה קרואים ומפטיר בלבד - ארבעה קרואים לפרשת "וזאת הברכה", כשרביעי המסיים את התורה הוא חתן תורה, והחמישי חתן בראשית" לעתים מארגנים "מניינים" אחדים לקריאת התורה, כדי שכל המתפללים יעלו לתורה, בלי שקריאת התורה תימשך יתר על המידה.
9. לאחר שעלו לתורה כל המבוגרים, נוהגים לקרוא ילדים היודעים לברך ברכות התורה גם אם טרם מלאו להם י"ג שנים. לעלייה מיוחדת נאספים יחד כל הילדים שלא עלו לתורה בנפרד, בדרך כלל - הקטנים, מאהילים עליהם בטלית, קוראים "ולאשר אמר ברוך מבנים" וגו', ולאחר הברכה השניה מברכים אותם בברכת "המלאך הגואל".
10. הקורא אומר הפזמון "מרשות" לחתן תורה וקורא לו מ"מעונה" עד הסוף, ולאחר שמסיים "לעיני כל ישראל" הוא מכריז "חזק חזק ונתחזק", והקהל, חוץ לעולה עצמו שאסור לו להפסיק, עונה אחריו.
11. אחר מניחים את הספר השני על הבימה, מגביהים את הספר הראשון וגוללים אותו. הקורא אומר הפזמון "מרשות" לחתן בראשית. מאהילים בטלית על החתן, על הקורא ועל העומדים מסביב, וקוראין מ"בראשית" עד "ברא אלקים לעשות". פסוקי "ויהי-ערב ויהי-בקר" וכן פסוקי "ויכלו" אומר הציבור בקול רם, והקורא חוזר עליהם.
12. מניחין את הספר השלישי על הבימה והקורא אומר חצי קדיש. מגביהים את הספר השני וקוראים בספר שלישי למפטיר בפרשת פינחס "וביום השמיני עצרת תהיה לכם, ומפטירים בנביא (יהושע א) "ויהי אחרי מות משה" עד סוף הפרק.
13. מאריכין בשירה ובריקודים לכבוד התורה, וכדי שלא יתענו יותר מדי, הנהיגו לקדש ולכבד במזונות בין שחרית למוסף. הכוהנים מוזהרים שלא לשתות יין ולא שאר משקאות משכרים קודם מוסף, כדי שלא ייבטלו מצוות עשה של נשיאת כפיים, וכהן ששתה רביעית יין או שאר משקאות משכרים, יצא מבית-הכנסת ולא יעלה לדוכן.
14. לפני תפילת מוסף מזכירים נשמות הורים ובני משפחה שנפטרו. החזן מזכיר נשמות הקדושים שמסרו נפשם על קידוש השם, ואומרים "אב הרחמים". החזן פוצח בשיר "שישו ושמחו בשמחת תורה", והציבור עונה אחריו.
15. לאחר הכנסת ספרי-התורה לארון חוזרים ופותחים הארון לתפילת הגשם, ובתפילת מוסף אומרים לראשונה "משיב הרוח ומוריד הגשם", ואומרים אזכרה זו עד מוסף של יום א' דפסח (ולא עד בכלל). בבתי-כנסת שבהם אומרים תפילת הגשם רק בחזרת הש"ץ, מכריזים לפני שמונה-עשרה של מוסף בקול: "משיב הרוח ומוריד הגשם" כדי שהמתפללים יזכרו לומר הזכרה זו כבר בתפילה שבלחש.
16. היום שלאחר החג הוא יום טוב שני של גלויות לאחינו שבגולה, אולם גם בארץ ישראל נוהגים בו קצת שמחה, אין מתענים בו ומרבים באכילה ובשתייה (אסרו חג).
17. ביום חמישי שחל בין שמיני-עצרת לבין שבת בראשית, נוהגים בכמה מקומות לקרוא בתורה בפרשת בראשית עד "ויהי ערב ויהי בקר עם חמישי", זכר למקדש (כקריאת אנשי המעמד).
18. מאסרו-חג סוכות ועד אחר ראש-חודש מרחשוון אין אומרים לא "תחנון" ולא "יהי -רצון" שלאחר קריאת-התורה בימי שני וחמישי.
