צומות
תימן
אשכנז
אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
כורדיסתאן
תוניסיה
בבל
לוב
חסידי חב"ד
החסידים
מרוקו
פרס (איראן)
ג'רבא
ממנהגי יהדות תימן
ארבעת הצומות "ובין המצרים"
1. בסידור התימני סדורים ארבעת הצומות לפי סדר המאורעות בתולדות ישראל:
עשרה בטבת,
י"ז בתמוז,
צום גדליה,
צום אסתר.
2. יש הנוהגים בארבעה צומות הנ"ל לקום לפני עלות השחר לאכילת סעודה אחרונה לפני הצום.
3. בברכת "שמע קולנו" בשמונה עשרה אומרים "עננו", בתפילות ערבית, שחרית ומנחה.
4. לאחר חזרת הש"ץ נופלים על פניהם כמו בכל יום
ואומרים נוסח של קינות קטנות שמותאמות לכל צום ונוסח וידוי (עיין ב"תכלאל").
5. אין מפטירים בארבעת הצומות,
לא בשחרית ולא במנחה, וגם אין נשיאת כפים במנחה.
6. המזמור של תענית אסתר הוא "למנצח על אילת השחר"
(תהילים כב) ושל יתר שלושת הצומות הוא "א-להים אל דמי לך" (שם פג).
7. בנוגע לימי "בין המצרים" לא היה בתימן מנהג אחיד.
מי"ז בתמוז ועד ר"ח מנ"א נהגו זהירות בריבות ומדנים, אבל אכלו בשר ושתו יין וגלחו ראשם לכבוד שבת כרגיל, מר"ח אב ועד תשעה באב יש שלא כבסו ולא שחטו בהמות אבל שחטו עופות, ויש שלא הקפידו על כך ונמנעו מלאכול בשר בערב תשעה-באב בלבד.
8. יש חסידים שמתענים בימים אלה שני וחמישי.
תשעה-באב
1. יש שנוהגים לאכול בסעודה המפסקת בערב תשעה-באב "פתות סמן" בלבד,
כדרך שהיה נהוג בתימן (פתיתי לחם עם חמאה מבושלת), ויש מוסיפים ביצים או קצת חלבה.
2. פרטי התפילה בט' באב וסדריה רבים הם ויש לעיין ב"תכלאל".
עם חשכה אומרים, בחושך, "על נהרות בבל" (תהילים קלז), "מזמור לאסף א-להים באו גויים בנחלתך" (שם עט), ויש מוסיפים את הקינה "הקבצו ושמעו בני יעקב כלכם" מ"תיקון חצות". מאירים את ביהכ"נ במקצת ומתפללים ערבית. בתפילת העמידה אומרים במקום "תשכון" - "רחם". אחר ערבית קוראים הקהל יחד בקול רם "איכה" בשתי נעימות - אחת לפרקים א' ב' ד', ואחת לפרקים ג' ה'. החזן אומר את הפסוק הראשון והקהל חוזר עליו וממשיך לקרוא בפרק. החזן חוזר על הפסוק האחרון ומתחיל בפסוק הראשון של הפרק שאחריו. אחר "איכה" קוראים מספר קינות ומסיימים בנחמה.
3. בבוקרו של ט' באב לובשים טלית בלי ברכה, ויש שאין לובשים טלית ואין מניחין תפילין.
במקום "שירת הים" אומרים "שירת האזינו" (עד סופה). אין אומרים "ותקח מרים" ולא "רפאני". אחר שחרית נופלים על פניהם, ואח"כ אומרים "קינות" עד הוצאת ס"ת. שמים מפה שחורה על גבי הספר ואין אומרים את הקטעים שרגילים לומר לפני הוצאת ס"ת ולאחריה. אין אומרים "ברוך דיין האמת" לפני ברכת הקריאה בתורה ואין מסלסלים בנעימת הקריאה כרגיל.
4. בהפטרת "אסף אסיפם" מוסיפים שני פסוקים בהתחלה:
"כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו" וגו'. שני פסוקים אלו ושני הפסוקים של סוף ההפטרה: "כה אמר ה' אל יתהלל" וגו' נאמרים בנעימת הפטרה רגילה והיתר נאמרים בנעימה של קינה. לאחר הקריאה בתורה מכניסים את הס"ת להיכל, אומרים סדר היום ומסיימים את התפילה. לאחר "עלינו לשבח" אומרים "איכה", לפי סדר דומה לזה של הלילה, ומסיימים בנחמה. אלה מהקהל הנשארים בביהכ"נ קוראים ספר איוב, עד סופו.
5. בהפטרת "שובה" של מנחה מסיימים "ופושעים יכשלו בם"
ואיו מוסיפים הפסוקים "מי א-ל כמוך" כנדפס בסידורים. לאחר החזרה נופלים על פניהם ומסיימים בכמה פיוטי נחמה ובמזמור "בשוב ה' את שיבת ציון" (תהילים קכו).
6. יש נשים הנוהגות לבקר ביום ט' באב בבית-הקברות.
חזור לראש
ממנהגי יהדות אשכנז
בין המצרים
1. משבעה-עשר בתמוז שהוא תחילת "שלושת השבועות", נוהגים קצת אבל
- אין נושאים אשה, אין מסתפרים ומקפידים שלא לשמוע מוסיקה. בחזרת שמונה-עשרה אומר הש"ץ ברכת "בונה ירושלים" בניגון של "איכה", ובאותו ניגון אומר את "יהי רצון" שאחרי קריאת-התורה של שני וחמישי. גם "לכה דודי" מושר במנגינת-אבל, לקוחה מאחת הקינות של תשעה-באב.
2.
קוראים את פסוקי המסעות שבפרשת "מסעי" בניגוד מיוחד.
3. מראש-חודש אב מרבים באבל.
כל "תשעת הימים" אין אוכלים בשר חוץ מאשר בסעודת-מצווה. מי שקשה לו שלא לאכול בשר תקופה כה ארוכה, משתדל להשתתף בסעודת-מצווה או מכוון סיום מסכתא לאותם הימים, כדי לאכול סעודת מצווה של סיום, ואין "סעודה" אלא בבשר.
4. בשבת חזון, היא שבת פרשת דברים, לובשים בין בגדי השבת משהו מבגדי החול.
את הפסוק "איכה אשא" קוראים בניגון של "איכה", ובניגון זה קוראים גם את כל הפטרת "חזון ישעיהו" - חוץ מפסוקי הנחמה שבה. לפני מוסף אומרים הזכרת נשמות (מעמרן) ו"אב הרחמים", כמו בשבת שלפני שבועות.
5. בערב תשעה-באב בצהריים מפסיקים ללמוד תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה,
חוץ מן הדברים שמותר ללמוד אותם גם בתשעה-באב. כשערב תשעה-באב חל בשבת והצום נדחה ליום ראשון, יש שאין מקפידים על איסור הלימוד אחר-הצהריים, אבל בקהילות שבהן עוד ממשיכים באמירת פרקי אבות, אין אומרים אותם בשבת זו. לפני שיושבים לסעודה המפסקת, חולצים את הנעליים. אוכלים בה ביצה קשה שהיא מאכלים אבלים. אם יש בבית שלושה בני-מצווה או יותר, אוכלים בנפרד כדי שלא לבוא לידי חיוב זימון. לפני תפילת מעריב מסירים בבית-הכנסת את הפרוכת מארון-הקודש ואת המפות מן העמוד והבימה.
6. אין הש"ץ מתעטף בטלית לתפילת מעריב. קוראים מגילת איכה בלא ברכה ומדליקים נרות בצמצום,
רק כדי שיוכלו לקרוא לאורם. הקורא את מגילת איכה מתחיל בקול נמוך, ובכל פרק מגביה את קולו במקצת. את הפסוק "השיבנו" אומר כל הקהל, והש"ץ חוזר אחריו, וכן עושים בגמר הקריאה. הש"ץ אומר קינות אחדות, קדיש בלי תתקבל, ו"עלינו".
7. בשחרית משכימים לתפילה, אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין.
אומרים את הפיוטים בתוך חזרת הש"ץ, קוראים בתורה בקול עצוב, שלא בניגון הקריאה הרגיל, וכן בקריאת ההפטרה. אין עושים "מי שברך" לעולים לתורה.
8. אחרי הכנסת ספר-התורה לארון-הקודש יושבים הכל על הארץ ואומרים קינות.
הש"ץ פותח באמירת הקינות. אחרי שהוא אמר אחדות מהן, מתחילים "יחידים" מתוך הקהל לאמור קינות, הראשון - הרב, ואחריו הנכבדים ובעלי-הבתים. מלבד הקינות שבהן מקוננים על חורבן בית-המקדש, מקוננים גם על חורבן הקהילות הוותיקות (כגון ורנקבורט, קולוניא, וורמיישא, מגנצא) שהושמדו בימי הפורעניות של תתנ"ו, ועל שרפת התלמוד בימי-הביניים. בין מחברי הקינות מצויים אלעזר הקליר, בעל ה"רוקח" מווארמז, ר' יהודה הלוי, ר' מאיר מרוטנבורג (מהר"ם), ר' שלמה בן גבירול ואחרים. את הקינה "ציון הלא תשאלי" שחיברה ר' יהודה הלוי, אומר החשוב שבקהל. את אמירת הקינות מושכים עד לקראת חצות היום, כדי שהקהל יהיה עסוק באבל ולא יפנה לעסקיו הרגילים.
9. אחרי גמר התפילה מבקרים בבית-הקברות, כדי לעורר את האבל בלב האדם,
ולכן, אם אין בית-קברות יהודי בקרבת מקום, יש שהולכים לבית-קברות של גויים.
10. למנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין.
לתורה ולמפטיר מעלים אותם האנשים שעלו בבוקר, כדי לברך אותם עכשיו ב"מי שברך" שהפסידו בעלייתם בבוקר. אחרי מעריב נועלים נעלים וסועדים, ורק אחרי זה יוצאים לקידוש הלבנה שאמירתו נדחית עד גמר תשעת ימי-האבל.
חזור לראש
ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
בין המצרים
1. מיום שבעה-עשר בתמוז עד אחר תשעה-באב הם ימי בין המצרים, וממעטים בהם בשמחה
- אין נושאים נשים, אין לובשים בגד חדש ואין מסתפרים. בחול אין מברכים ברכת "שהחיינו" על פרי חדש, ולדעת הגר"א מותר לברך "שהחיינו" על פרי חדש אף בימי החול, אם לא ימצא פרי כזה אחר תשעה-באב.
2. חסידים ואנשי מעשה נוהגים לערוך בכל יום, מיד לאחר חצות היום,
"תיקון חצות"
,
מיום י"ז בתמוז עד ערב תשעה-באב, חוץ מערב שבת וראש חודש.
3. משנכנס אב, ממעטין בשמחה ובנטיעה של שמחה, ועד אחרי תשעה-באב אסור לכבס ואסור
לרחוץ כל גופו רחיצה של תענוג, ואפילו בצונן.
אין אוכלים בשר ואין שותים יין, חוץ מיום השבת או בסעודת מצווה, ואסור ללבוש בגדים מכובסים או מגוהצים, ונוהגים שלא לקנות בגדים חדשים.
4. לשבת שלפני תשעה-באב קוראים "שבת חזון" מפני שמפטירין בה "חזון ישעיהו"
(פרק א). כאמור אסורה רחיצה של תענוג, אולם הרגיל לטבול בכל ערב שבת, טובל גם בערב שבת זו, ומי שרגיל לרחוץ ראשו ופניו במים חמים בכל ערב שבת, עושה כן גם ביום זה.
5. ב"שבת חזון" קוראים תמיד פרשת דברים.
ללוי מתחילים בפסוק יא "ה' אלקי אבותיכם" וגו'. פסוק יב ("איכה אשא לבדי") וכן ההפטרה, חוץ מפסוקי דנחמתא שבה, קוראים בניגון איכה. ולדעת הגר"א אין משנים ניגון הטעמים.
6. קודם ערבית של תשעה-באב מסירים הפרוכת מארון-הקודש, מתפללים ערבית בקול נמוך.
מדליקים נרות רק כפי הצריך לקריאה. יושבים על הארץ וקוראים מגילת איכה בקול נמוך ובניגון העצוב המיוחד. אם קוראים במגילה כשרה, מברך הקורא "על מקרא מגילה", אבל אינו מברך "שהחיינו", ומכוון להוציא את השומעים, והם מכוונים לצאת. בבוקר נוהגים לשוב ולקרוא במגילה, הפעם בלא ברכה.
7. בשחרית אין מתעטפין בטלית גדולה ואין מניחין תפילין, ואף ה"טלית קטן"
לובשים בלי ברכה. ולדעת הגר"א נכון לישון לבוש טלית-קטן כדי לצאת מידי ספק ברכה.
8. נקיי הדעת שבירושלים לא היו מעשנים בתשעה-באב, משום "אם אשכחך ירושלם", ויש שכתבו, שרוב תלמידי-חכמים הקפידו בזה רק עד חצות היום.
9. לתפילת מנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין. הגר"א היה מניח תפילין מיד לאחר גמר אמירת ה"קינות", אפילו קודם חצות.
10.
במוצאי-תשעה-באב עדיין אסור לאכול בשר ולשתות יין ולכבס, ויש מחמירים בכל אלה עד למחרתו עד חצות היום.
11. שבת פרשת ואתחנן היא שבת נחמו.
קוראים עשרת הדברות בטעם התחתון ונוהגין לעמוד בשעת קריאתם, ומפטירים בנביא (ישעיה מ) "נחמו נחמו עמי".
חזור לראש
ממנהגי יהדות כורדיסתאן
ארבעת הצומות ובין המצרים
1. יהודי כורדיסתאן מפורסמים כחסונים ובריאי גוף.
הצום לא העיק עליהם ורבים צמו בתעניות הציבור. הדור שגדל בארץ אינו מחונן בחוסן גופני כהוריו, ואף האווירה כאן בארץ גרמה לכך, שהתמעט מספר המתענים בארבעת הצומות. הם נזהרים בתענית אסתר וי"ז בתמוז יותר מאשר בצום גדליה ועשרה בטבת.
2. ביום י"ז בתמוז מתחילים ימי האבל (עד ט' באב) שנקראים "חזיני" (אבל).
בימים אלה נמנעים משמחה ואין מתחילים בתפקידים חדשים. בגולה לא התחילו באריגה חדשה, הנשים לא עסקו כלל במלאכות הטוויה והאריגה, והחכמים נמנעו מלתת עונש לתלמידיהם. מר"ח אב אף נמנעים מכיבוס, רחיצה ואכילת בשר.
3.
צום י"ז בתמוז נקרא "צום סחיון זורא" (צום צימאון קטן).
תשעה-באב
1. תשעה-באב נקרא "צום סחיון אורוה" (צום צימאון גדול). מתענים בו ונוהגים מנהגי אבלות גם רבים מבין אלה שאינם מקפידים לצום בשאר הצומות.
2. בערב תשעה-באב לאחר הסעודה המפסקת לובשים בגדים ישנים, נועלים נעלי בד והולכים
לבית-הכנסת.
שם הופכים את הפרוכת של ארון הקודש ומסירים את הרימונים מעל ספרי-התורה. באי בית-הכנסת מחליפים את מקומותיהם הקבועים. התפילה נאמרת בקול בכי. בשעת קריאת מגילת איכה, שנקראת במנגינה מיוחדת, יושבים על הרצפה. החזן פותח, ואחריו אומרים פסוק אחר פסוק אלה מבין הקהל היודעים לקרוא באותה מנגינה. אחר קריאת המגילה מכבים את האורות, והחזן מכריז על מספר השנים שעברו מיום חורבן בית שני. המתפללים מכסים את פניהם בידיהם, מרכינים ראשם ובוכים על חורבן הבית. האפילה נמשכת דקות מספר ואח"כ מורה החזן לשמש להדליק את האורות וגומרים את התפילה. בצאתם מבית-הכנסת נפרדים לבתיהם ללא ברכת שלום.
3. למחרת היום אין מתרחצים, נוטלים את הידיים עד קשרי האצבעות, ואילו את העיניים מרטיבים.
4. יש שמניחים תפילין בבית וחולצים תפיליהם לפני שהולכים לבית-הכנסת
להתפלל תפילת שחרית. אחרים מניחים ציצית ותפילין בבית-הכנסת כבכל יום.
5. כשמוציאים ספר-התורה מההיכל, אין נותנים אותו לבעל מצוות "כתף-ספר",
אלא החזן נוטלו בעצמו; ואין הוא מניחו על התיבה אלא שני אנשים מחזיקים אותו עד גמר הקריאה. משתמשים בחתיכת ענף הדס במקום הקולמוס של כסף כדי להצביע על מקום הקריאה.
6. קוראים את ההפטרה ומתרגמים אותה לכורדית תוך כדי פירוש ארוך, פסוק אחר פסוק
. לאחר ההפטרה חוזרים על קריאת איכה במנגינה של הלילה. לאחר התפילה נשארים בבית-הכנסת רק אנשים בודדים, כדי לשמוע את קריאת ספר איוב ומגילות החורבן. רבים אינם עושים מלאכה בתשעה-באב.
7.
במוצאי תשעה-באב, כשהבעל חוזר מבית-הכנסת, שוברת האישה כלי חרס לפני רגליו ומאחלת שכך יפלו לפניו אויביו ושונאי נפשו.
חזור לראש
ממנהגי יהדות תוניסיה
בין המיצרים ותשעה-באב
1. הימים שבין י"ז בתמוז ותשעה-באב נקראים אצל יהודי תוניס בשם
"היאמת תקאל"
(הימים הכבדים). כל יום בשעה הצהרים קוראים בהם תיקון חצות. בשלוש השבתות שלפני תשעה-באב קוראים את ההפטרה בלחן עצוב מיוחד, ורק את הפסוק האחרון קוראים בלחן הרגיל.
2. אין אוכלין בשר מראש-חודש אב עד יום י' בו, אך נוהגים לאכול בשר מלוח או נקניק. בתי המטבחיים שבתוניס היו סגורים במשך תשעה ימים אלה.
3.
יום תשעה-באב נקרא אצל יהודי תוניס בשם "נהאר הגין", ונוהגים לבקר בו בבית-הקברות.
4.
בערב תשעה-באב, בסיום הסעודה המפסקת, חייב כל אחד מבני המשפחה לאכול ביצה קשה שלמה.
5. יש מיהודי תוניס שמושחים בליל תשעה-באב את פתח ביתם ואף ידיהם ורגליהם בשום,
כדי להרחיק את העקרבים (יסוד המנהג הוא באמונה, כי העקרבים יוצאים מחוריהם בליל זה).
6. בשעת התפילה יושבים על הרצפה.
על הקינות הרגילות בתפילות תשעה-באב מוסיפים קינות על מאורעות עצובים שאירעו בשנה החולפת, כגון: קינה על הריגתו של רב מקומי, על פרעות ביהודים, על מות אישיות יהודית חשובה וכדומה. קינות אלה שנתחברו בערבית יהודית על-ידי סופרים מקומיים, נשתמרו, והן מהוות ספרות עשירה.
7. בתפילת שחרית מניחים את התפילין, אך חולצים אותן לאחר העמידה.
ההפטרה נקראת גם בתרגומה הערבי. אין מניחים את ספר-תורה על התיבה אלא על שרפרף ומכסים אותו בבד שחור. שמש בית-הכנסת עובר בין הקהל כשצלחת מלאה אפר בידו, וכל אחד מהמתפללים שם קצת אפר על מצחו.
8. בשעות המוקדמות של אחה"צ מסתיים האבל.
בעלת הבית יכולה לסדר את הבית, כי עד שעה זו היה אסור לה לגעת אפילו בכלי ניקוי או להציע את המיטות. בשעה זו היו השוחטים מוציאים את הסכינים, אותן שמו במקום סתר עוד בראש-חודש אב. יש שנהגו לגזור באותה שעה בד לבגדים חדשים או לקנות כלים חדשים3. אחדים היו מסיידים את בתיהם. בנוהג זה מביעים את האמונה, כי יום האבל ייהפך בעתיד לבוא ליום של שמחה.
חזור לראש
ממנהגי יהדות בבל
ארבעת הצומות ובין המצרים
1. רבים מקפידים לצום בכל ארבעת הצומות.
2. החל בי"ז בתמוז ממעטים בשמחות ומדגישים את האבלות.
בשבוע שחל בו תשעה-באב נוהגים שלא לאכול בשר, לא לשתות יין, לא לכבס ולהסתפר ולא ללבוש מלבוש חדש. ויש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כבר מליל שני של חודש אב עד ליל עשירי בו.
3. כאשר חל תשעה-באב ביום שבת ונדחה ליום ראשון, נוהגים לכבס בגדים בשבוע שלפניו,
שהרי אין בו דין שבוע שחל בו תשעה-באב; וגם לעניין תספורת מקילין במקרה זה ואין גוערים במי שמסתפר לפני אותה שבת.
4. ביום תשעה-באב נהגו לשחוט בבית-המטבחיים בשביל אכילת ליל עשירי.
אבל בימים שאין אוכלים בהם בשר כנ"ל, מקפידים על כך אפילו בסעודת מילה.
5. מנהג בגדאד לעשות אירוסין אחרי י"ז בתמוז, אבל מר"ח אב עד ט' בו אין עושין אירוסין ושידוכין.
6. מנהג בגדאד שאין החתן מתענה כאשר חל אחד מארבעת הצומות בתוך שבעת ימי חופתו.
תשעה-באב
1. בעמידה של ערבית ושל שחרית אומרים ברכת "שים שלום", כמו בכל יום,
ולא בקיצור כפי שמובא בכמה סידורים; רק החזן בעת החזרה אומר כפי הנוסח המקוצר.
2. ביום תשעה-באב בבוקר כל אחד מניח ציצית ותפילין בביתו,
קורא קריאת שמע בלבד, ואח"כ הולך לבית-הכנסת ומתפלל שחרית עם הציבור בלי ציצית ותפילין.
3. מנהג בגדאד לומר בתשעה-באב פרשת "האזינו" במקום "שירת הים".
ר' יוסף חיים ז"ל נהג לומר שירת הים כרגיל בכל יום ואמר שירת האזינו אחרי העמידה.
4. ההפטרה של תפילת שחרית נקראת יחד עם ה"שרח" המורחב בערבית,
כפי שמובא בכל הסידורים כמנהג יהודי בבל. אחרי כל פסוק מההפטרה קוראים בבכיה בערבית דברים הקשורים לאותו פסוק. ההפטרה עם ה"שרח" נדפסה במה פעמים בחוברות מיוחדות.
5.
אחרי תפילת שחרית נוהגים לקרוא בציבור "איכה" עם "שרח" ערבי ו"קצת חנה וזכריה" בערבית-בבלית.
6.
ר' צדקה חוצין זצ"ל תיקן, שנשים מעוברות לא תצומנה בתשעה-באב, בגלל החום הלוהט שבתקופה זו.
חזור לראש
ממנהגי יהדות לוב
תשעה באב
1. אין מתגלחים ואין אוכלים בשר מר"ח אב עד י' בו,
אבל נוהגים לאכול בשר מלוח ונקניק שעברו עליהם שלושה ימים מעת לעת. את הבשר והנקניק נוהגים להכין בכל בית כמה ימים לפני ר"ח אב. בשבת "חזון" אוכלים בשר, פרט למשפחות בודדות המחמירות על עצמן.
2. ראיתי בקהילת מסלאתה שתכף אחרי תפילת שחרית של יום ט' באב רוכבים הנערים
והילדים על חמורים ודוהרים עליהם בכפר ובשדה מסביב במשך כל שעות היום.
יש לשער שמנהג זה קשור עם האמונה, שהמשיח נולד ביום ט' באב אחרי הצהרים, והרכיבה על החמורים רומזת למשיח ה"עני ורוכב על חמור".
חזור לראש
ממנהגי חסידי חב"ד
ימי "בין המצרים" ותשעה באב
1. אין מברכים "שהחיינו בימי בין המצרים, גם לא בשבת.
2.
בשבת חזון לובשים בגדי שבת כרגיל.
3.
בתשעה באב בבוקר קוראים את מגילת איכה לאחר אמירת כל הקינות.
4. בתשעה באב אין מניחים טלית ותפילין בשחרית, ואין אומרים "שיר של יום" ו"אין
כאלקינו".
לפני תפילת מנחה מניחים טלית ותפילין, קוראים את שמע ומשלימים את כל מה שלא נאמר בבוקר, ולאחר מכן מתפללים מנחה.
חזור לראש
ממנהגי החסידים
תשעה באב
1. בשבת חזון לובשים בגדי שבת כרגיל.
2.
גם בצום תשעה באב עצמו נשמרים החסידים - יחד עם שמירת כל ההלכות והמנהגים - מלהיתפס לעצבות יתירה.
3. במוצאי הצום מקדשים את הלבנה ויוצאים בריקוד עליז.
חזור לראש
ממנהגי יהדות מרוקו
ארבעת הצומות ובין-המצרים
1. בשבת שלפני כל צום מכריזים בבית-הכנסת על הצום, פרט לתשעה-באב, יום-הכיפורים ופורים, וסימנך: אכ"ף עליו פיהו (שולחן ערוך, אורח חיים, סי' תקן, ד).
2. התעניות הן אצל יהודי מרוקו בעלי צביון של "תענית ציבור" ממש,
משום שכל הציבור מתענה בהן. גם ילדים, החל בגיל תשע שנים, מתחרים ביניהם מי יצום כל היום כולו, ואין הם נוהגים לאכול בבוקר השכם (לפני עלות השחר) של יום הצום.
3. בכל תענית ציבור נוהגים להניח תפילין גם בשחרית וגם במנחה.
4. בשבעה עשר בתמוז מתחילים לקרוא תיקון חצות, בצהרים.
בתקופת בין המצרים מקפידים על מנהגי אבלות. בהפטרות של תלתא דפורענותא משנים מן המנגינה הרגילה, והן נקראות בטעמים המיוחדים לשבתות אלה בלבד. בגלל הטעמים המיוחדים נמכרות הפטרות אלה בסכומים גבוהים מן הרגיל.
תשעה-באב
1. בכל תשעת הימים נוהגים איסור לגבי אכילת בשר ושתיית יין, ואילו תספורת אסורה כל שלושת השבועות.
שבת-חזון נקראת "שבת-איכה". יש נוהגים איסור רחיצה בשבת זו וגם אין אוכלים בה בשר טרי כי אם בשר משומר.
2. בסעודה המפסקת יושבים על הארץ, ליד פתח הבית.
נוהגים לאכול תבשיל עדשים, וביצים שלוקות טבולות במעט אפר ומלח, זכר לחורבן וסימן לאבלות.
3. בבית-הכנסת יושבים על הארץ, על גבי מחצלות.
לפני תפילת ערבית אומרים קינות רבות ואחריה קוראים מגילת איכה. החזן מודיע בקול בוכים, כמה שנים עברו מאז חורבן בית קודשנו ותפארתנו. סימן לדבר נתנו: להפחית חיי"ם (68) מהשנה לספה"נ, כגון: בתשעה-באב תשכ"ה מלאו 1897 שנים לחורבן הבית (1897 = 68 - 1965). ויש הנוהגים להפחית 70 שנה מספירת הנוצרים (בתשכ"ה - 1895 שנים לחורבן).
4. בליל תשעה-באב נוהגים לישון על הרצפה וכן נוהגים לשים אבן או אבנים תחת הכר.
5. בתפילת שחרית מרבים באמירת קינות
(בהן מזכירים גם את גירוש ספרד) בעלות מנגינות רבות ושונות. נוהגים לתרגם את הפטרת "אסוף אסיפם" (ירמיה ח). בתרגום זה משולבות אגדות רבות מאגדות החורבן.
6. הופכים את ה"לבוש" של ספר-התורה ומעמידים אותו על גבי ספסל או שולחן, ולא ע"ג התיבה הרגילה.
7. לאחר תפילת שחרית, הנמשכת כארבע וחצי שעות ומסתיימת בערך בשעה אחת עשרה, קוראים את ספר איוב,
מתחילתו ועד סופו. בתפילת מנחה שוב יושבים על גבי הספסלים. מפטירים בה ב"שובה ישראל" (הושע יד).
8. נהגו להבטל ממלאכה בתשעה-באב ובפורים, כי העובד בהם לא יראה ברכה מעבודתו.
הפתגם אומר: "כספי איכה (תשעה-באב) וכספי מי כמוך (פורים, שבשבת זכור קוראים "מי כמוך" לריה"ל) אין בהם סימן ברכה".
9. גם הנשים יושבות אגודות אגודות,
ואחת מהן או אחד השכנים קורא להן קינות בערבית, והן בוכות ומספידות על חורבן הבית ועל הגלות המר והנמהר.
10.
רבים נוהגים לאכול דייסת חטים במוצאי צום תשעה-באב וגם במוצאי שאר התעניות.
11. עקרות הבית נוהגות לסייד את הבית, או לפחות חלק ממנו, לכבוד שבת-נחמו.
חזור לראש
ממנהגי יהדות פרס (איראן)
ת
שעה-באב
1. משנכנס י"ז בתמוז נמנעים מכל שמחה ומר"ח אב נמנעים מאכילת בשר.
בערב תשעה-באב, אחרי תפילת מנחה, עורכים את הסעודה המפסקת. תחילתה באכילת "פלאו-עדס" - תבשיל מאורז ועדשים, לסימן אבל, וסיומה באכילת ביצה קשה, שאף היא מסמלת אבל.
2. מיד לאחר הסעודה הולכים יחפים אל בית-הכנסת ושם יושבים על הקרקע
כאשר רגליהם מקופלות תחתיהם. התפילות והקינות הן על פי נוסח ספרד. לפרקים א' ב' ד' ה' שבמגילת "איכה" יש נעימה אחת, ואילו לפרק ג' יש נעימה אחרת. החזן קורא את מגילת "איכה" ואת הקינות שאחריה בתרגום לפרסית אגב הוספות רבות, כדי לעורר התרגשות ובכי. עם גמר הקינות קם הקהל על רגליו, מכבים את הנרות, ובאפילה דורש החזן מעניינא דיומא. לבסוף מודיע החזן את שנת החורבן, והציבור מתפזר, איש איש לביתו.
3. ליל תשעה-באב נקרא
"שב-נאי"
(ליל התשיעי), ואילו יום תשעה באב נקרא
"רוז-איכה"
(יום איכה).
4. אמירת הקינות שאחר תפילת שחרית נמשכת עד הצהרים, שכן רבות הן,
והחזן מתרגם אותן בתפסיר פרסי ומוסיף הרבה משלו. בין קינה לקינה עוברים עניי העיר בין הקהל, וכל אחד מהם זוכה מאותם המטבעות שהיו שמורים במשך הלילה מתחת לכרים, לסגולה.
השמש מכריז על תרומות לכפרת הציבור, בהן קונים כבש, שאותו שוחטים לפני תפילת מנחה.
לפני השחיטה מכריזים על מכירת עיני הכבש, והזוכה בהן מיבשן וקובען במשבצת כסף. הן משמשות כעין קמיע בצוואר הילדים, לשומרם מעין-הרע. את הכבש מחלקים אח"כ בין העניים.
חזור לראש
ממנהגי יהדות ג'רבא
בין המצרים
1. מי"ז בתמוז ועד ז' באב ועד בכלל נוהגים לומר בצהרים (בשעה 12.30) "תיקון רחל"
וכמה קינות, ומסיימים ב"פתח אליהו", והוא הנקרא תיקון חצות. בשעת האמירה יושבים רכוני ראש על גבי מחצלות הפרושות על הקרקע. בימים שאין בהם תחנון וכן בימי ששי ובערב ראש חודש אב אין אומרים תיקון זה.
2. בתשעה-באב, יש הנוהגים להתפלל שחרית בטלית ובתפילין, בבית, ביחידות.
לאחר מכן באים לבית-הכנסת לשמוע תפילה בציבור ולקרוא את הקינות עם הקהל. אך יש הנוהגים להתפלל בציבור, בבית-הכנסת, בלי טלית ותפילין, וסומכים על עטיפת הטלית והנחת התפילין שבמנחה.
חזור לראש
תימןאשכנז אשכנז (פרושים) בארץ ישראל כורדיסתאןתוניסיהבבללובחסידי חב"ד החסידים מרוקו פרס (איראן) ג'רבא 
תימןאשכנז אשכנז (פרושים) בארץ ישראל כורדיסתאןתוניסיהבבללובחסידי חב"ד החסידים מרוקו פרס (איראן) ג'רבא 
