1. רוב ההכנות לשבת מוטלות על האישה. תפקיד בעל הבית מסתכם בהבאת ממתקים ומעדנים לשבת, לרבות זר ההדס והיסמין לברכת הבשמים שמברכים לפני הקידוש. רבים מיוצאי תוניסיה שהתיישבו במושבים ובאזורי פיתוח שתלו בגינתם הדס ויסמין, כדי להמשיך במנהג זה.
2. משתמשים בנר שבת אחד, הוא "קאנדיל שבת", המונח על אצטבא מיוחדת ולא על השולחן.
3. את השולחן הערוך מכסים במפה לבנה, ללא כל קישוט, מלבד הדס או פרחי יסמין המונחים עליה.
1. בבתים אחדים נהגו להתפלל בערב שבת בבית, אך רבים התפללו בבית-הכנסת.
2. לאחר תפילת ערבית, כשחוזר בעל הבית לביתו, אומר ג' פעמים "שבת שלום ומבורך". אחר-כך הוא שר "אשת חיל" וארבעה פסוקי "שיר השירים" שסימנם "יעקב": "ישקני מנשיקות" וגו'; "עורי צפון" וגו'; "קול דודי הנה זה בא" וגו'; "באתי לגני" וגו'.
3. לאחר שכל בני המשפחה ברכו על הפרחים או על הירק הריחני "בורא עשבי בשמים" או "בורא עצי בשמים", מוזג בעל הבית מעט מים בכוס הקידוש ומקדש בעמידה. כשאומר "סברי מרנן", כולם עונים: "חיים". מעבירים את כוס הקידוש לפי הגיל בין כל בני המשפחה. אחרי הקידוש נוהגים לנשק את ידו של זקן המשפחה, המשיב "יברכך ה'..." כשהוא מניח את ידו על ראש אלה שחלקו לו כבוד. בכמה בתים מתנשקים כל בני המשפחה ומאחלים זה לזה "מבורך!", קיצור של "שבת שלום ומבורך".
4. אחרי ברכת "המוציא" מוגשת ארוחת שבת. יש לציין, כי בעל-הבית אינו מוסר לידי המסובים את פרוסת "המוציא", כדי לא להזכיר את סעודת האבל, והוא מסתפק בהנחת הפרוסה על השולחן. מטעם זה גם אין אוכלים זיתים בארוחת ליל שבת.
5. המאכל של ליל שבת הוא ה"קוסקוסו" (כך שמו המקורי, "קושוקשו" או "קסוקסו" בלשון יהודי תוניסיה), שעשוי מפתיתי סולת שנתבשלו באדים (ושממלא במידה מסוימת את מקומו של הלחם). מאכל זה חייב לכלול תוספת של מרק וקציצות בשר וירקות מבושלות. בערב זה אין נוהגים לאכול דגים, אפילו כמנה שניה, כי הם נחשבים לאוכל דל. כנגד זה מופיע הדג בסעודה השלישית, לשם מצווה.
1. בליל שבת, בין מנחה למעריב, שרים המתפללים "בר-יוחאי", "אשת חיל" ו"שיר השירים" (במלואו). שאר התפילה כמו אצל עדות המזרח, אף כי בלחן שונה. את "לכה דודי" שרים בעמידה וחוזרים על הבית הראשון אך ורק לפני "בואי בשלום". בקהילות רבות פונים המתפללים אחורה בשעה שאומרים "בואי בשלום". את התפילה מסיימים בפיוט "יגדל א-להים חי". בשעת היציאה עומד אחד המתפללים ליד שער בית-הכנסת ומגיש לקהל הדס, לשם ברכת בשמים.
2. השכם בבוקר מעירים את המתפללים בביתם לשם אמירת ה"בקשות" המיוחדות לשבת. פעולה זו נקראת בשם "דקא", שמובנו "דפיקה על הדלת לפני הכניסה".
3. בתפילת שחרית של שבת שר הקהל ביחד מ"ברוך שאמר" עד "נשמת" (לשירת הים יש לחן מיוחד); תוך כדי שירת "נשמת" ניגש השליח ציבור אל התיבה וממשיך בתפילה.
אחרי העמידה מתחיל השמש במכירת המצוות (הסכומים המוצעים הם בדרך כלל עשרים ושש או כפל של עשרים ושש): פותח היכל, רימונים, הגבהה, שלישי, רביעי, חמישי, ששי (סמוך), שביעי, משלים ומפטיר. מכירות אלה אינן באות רק להכניס כסף לקופת בית-הכנסת אלא, וזהו העיקר, כדי למנוע מחלוקת מהמתפללים הרבים, הרוצים לעלות לתורה עליות מסוימות. כמה קטעים בתורה מבוקשים יותר מקטעים אחרים, משום שהאמינו, כי העולה בהם יזכה בברכה הכלולה בקטע. בין הקטעים המבוקשים ביותר נזכיר את "כי ברך אברכך" בעליית שביעי של פרשת וירא: "בן פורת יוסף" בעליית חמישי של פרשת ויחי וכיו"ב. גם העלייה ל"משלים" מבוקשת יותר, כי מצורפת לה אמירת הקדיש על-ידי העולה לתורה.
4. בפרשת "בחוקותי", כשבעל קורא מגיע לתוכחה, קורא הקהל את הפסוקים הבאים מספר משלי:
"מוסר ה' בני אל-תמאס ואל-תקץ בתוכחתו", (ג, יא);
"כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (ג, יב);
"ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת-טוב" (כד, כה).
בקהילות אחדות קוראים את הפסוקים הנ"ל בסוף התוכחה.
5. בשנים מעוברות, שסימנן העו"ף (ה' - ראש השנה חל ביום החמישי לשבוע; ע' - שנה מעוברת; ו' - את פרשת "ואלה המשפטים"; פ' - פלג לשניים), אין קוראים בתוניס את פרשת "משפטים" בשבת אחת, אלא חוצים אותה לשני חלקים. בשבת הראשונה קוראים בתורה עד "ושמעתי כי חנון אני", ובשבת שלאחריה קוראים מ"אם כסף תלווה" עד הסוף. בשבת הראשונה מפטירים את הפטרת "משפטים" הרגילה, ואילו בשבת "אם כסף" שונים המנהגים באשר להפטרה. בפרשת "בא" מפטירים "משא מצרים" (ישעיה, יט). פרשיות "מטות" ו"מסעי" תמיד מחוברות.
6. העולה קורא לבדו את ההפטרה במלואה בניגון הטעמים, והקהל חוזר אחריו על הפסוק האחרון ועל הפסוק "גואלנו", אותו אומרים לפני הברכות האחרונות. על פי רוב נותנים את קריאת ההפטרה לילדים שלא הגיעו לגיל הבר-מצוה.
7. ספר התורה נמצא בתיק עץ בלי כיפה, מכוסה בקטיפה רקומה. הואיל ואין לו כיפה, מלבישים את הרימונים על המוטות שמחזיקים את היריעה, ולא על התיק. בכל בית-כנסת תוניסאי נמצא ספר תורה קטן, המיועד ל"ספר שני".
8. העולה לתורה אומר לפני הברכה הראשונה: "ה' עמכם", והקהל עונה: "יברכך ה'". כשהוא מסיים את הברכה הראשונה, יורד מהתיבה מי שעלה לפניו. בשעת הקריאה, בעל הקורא עומד כרגיל בצד שמאל והעולה בצד ימין, אך כשזוכה בעל הקורא עצמו בעליה לתורה, עליו לעבור לצד ימין. לפני הברכה האחרונה אומר העולה: "אמת תורתנו הקדושה", כשהוא חוזר למקומו, מברך אותו הקהל באמירת: "חזק וברוך", והוא עונה: "חזקו ואמצו". כשהאב עולה לתורה, הבנים עומדים, וכשהוא יורד, הם מנשקים את ידו, והוא מברך אותם תוך כדי סמיכת ידו על ראשיהם.
9. הגבהת ספר תורה נעשית לפני הקריאה בתורה, כשהקהל שר "וזאת התורה" וגו'. מי שפותח את ההיכל אינו חייב להחזיר את ספר התורה למקומו. מצוה זו ניתנת לכל מבקש.
10. בכמה בתי-כנסת נוהגים לקדש אחרי תפילת מוסף, ללא כל קשר עם מאורע איזה שהוא.
11. לפני הזמן הקבוע למנחה של שבת מתאסף הקהל בבית-הכנסת וקורא תהילים. חזנים או בעלי קול ערב קוראים בתור. כל אחד - פרק, בנעימה מיוחדת. אצל יהודי תוניס יש לתהילים כוח משיכה גדול בשל נעימה מיוחדת זו. תפילת מנחה פותחת בפסוקים "גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל", ו"ישראל נושע בה'" וגו', אותם שר כל הקהל. לפני "ובא לציון" נמכרת העלייה "שלישי", ומי שקונה אותה זוכה גם בפתיחת ההיכל. לפני "עלינו לשבח" שרים המתפללים את המזמור קא שבתהילים: "הללויה אודה ה' בכל לבב". בבתי-כנסת רבים עורכים סעודה קטנה אחרי תפילת מנחה, וכשקובעים אותה בשעה לא סמוכה למעריב, הרי הר באו אורח נכבד נושא דרשה בין שתי התפילות. במוצאי החגים ובמוצאי שבתות מיוחדות נושאת סעודה זו אופי חגיגי ומשתתפים בה גם פייטנים.
1. לפני תפילת מעריב של מוצאי-שבת שרים את המזמורים:
"לדוד ברוך ה' צורי" (תהילים קמד),
"הללויה הללו א-ל בקדשו" (שם, קנ)
ו"למנצח בנגינות מזמור שיר" (שם, סז),
בהגיע הקהל אל "ואתה קדוש" מדליק השמש את האורות.
2. ההבדלה נאמרת בנעימה עליזה, כשכל הקהל יושבים. מחלקים בין המתפללים ענפים קטנים של הדס, שנשמרו במקום לח מערב שבת. לפני ההבדלה אומר המבדיל, בנוסח שונה מהנהוג בשאר עדות המזרח, את הפסוקים הבאים:
"ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן, כאמור, ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, אנא ה' הושיעה נא (פעמיים), אנא ה' הצליחה נא (פעמיים), הצליחנו, הצליח דרכנו, הצליח מזלנו, הצליח לימודינו, ושלח ברכה רווחה והצלחה בכל מעשה ידינו, כדכתיב ישא ברכה מאת ה' וצדקה מא-להי ישעו, וכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', כן יברך אותנו, וכתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, כן יהיה תמיד עמנו, ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, סברי מרבן" וכו'.
3. לפני ברכת הגפן מוזג הרב מים בכוס ההבדלה, ואם נשפכים, מגיב הקהל בתשואות: "מעומה! " (בערבית: "שפע"). בשעה שהוא מברך "בורא פרי הגפן", מנסה המבדיל לראות את ארשת פניו ביין ומחייך, כדי שהשבוע יהיה שמח. אחרי ההבדלה מוזגים מעט יין בכף היד השמאלית וטובלים בו אחת האצבעות של היד הימנית. אותה אצבע רטובה מעביר המבדיל על הגרגרת ועל החוליה הראשונה של עמוד השדרה ואומר: "הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים". אחר כך מעבירה על שתי עיניו ומוסיף: "מצוות ה' ברה מאירת עינים". אף יש שמוסיפים עוד תנועה: מכניסים את היד בכיס (סגולה לפרנסה) ואומרים: "ברכת ה' היא תעשיר".
4. את נר ההבדלה מכבים בשתי אצבעות או בעזרת חפץ. (האבוקה, נר בעל פתילים רבים, אינה ידועה).
5. המתפלל, ששמע את ההבדלה בבית-הכנסת, מבדיל גם בביתו, על כל הפרטים הנזכרים לעיל.
6. במוצאי שבת נוהגת עקרת הבית בקהילות רבות שלא להוריד כלים מהשולחן, ובכלל אסורה עליה כל מלאכה - לשם הרגשת הארכת השבת.
