נחלת אבות
ביאור לפרקי אבות
הרב פתחיה מנקין
פרק א, משנה י
שמעיה ואבטליון קבלו מהם.
שמעיה אומר:
אהוב את המלאכה
ושנא את הרבנות
ואל תתודע לרשות:
א. מלאכת התורה
משבחים אנו איש בעל מעלה ידועה, או מעלות ידועות אבל אין כל השבחים שווים, יש שאנו משבחים את איש, בחכמתו, בגבורתו, בעושרו, אבל באמת אין השבח מתיחס אל האיש נושא החכמה, כ"א אל עצם החכמה, כי האיש נושא החכמה לא מרצונו בחר להיות חכם, אלא שהקב"ה השיב למלאך הממונה על הריון בשעה ששאלו טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש, גבור או חלש, עשיר או עני2. ולפי זה השבח מתיחס רק אל עצם החכמה שהיא מצד עצמה מעלה טובה ונכבדה, אבל האיש נושא מעלת החכמה מה הוא כי ננחילהו כבוד בעד חכמתו?
שונה הוא השבח שמשבחים את האדם בעד מעלתו ושלמותו שהשתלם מצד טוב בחירתו עמלו ויגיעו ממלאכתו לעלות בסולם המעלות, עד שהשתלם להיות טוב ומטיב, חכם בחכמת התורה וזולתה מן החכמות, שאז השבח מתיחס באמת אל האדם נושא המעלות והשלמות, ואמנם ראוי הוא לאותו השבח והתהילה.
"אמר רבי יוחנן3: שלשה זירים הן; של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח (סימן לכתר כהונה) זכה אהרן ונטלו, של שלחן (סימן לכתר מלכות, שהשולחן סימן לעושר מלכים) זכה דוד ונטלו, של ארון (סימן לכתר תורה) עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח - יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא - תלמוד לומר בי מלכים ימלכו".
הכהונה והמלכות אינם שלמות בעצם, אלא שהקב"ה הבדיל את שבט לוי מעדת בני ישראל לעמוד ולשרת בבית המקדש, ודיו לפניו יתברך בשבט לוי שיהיו כהנים משרתים בבית ד', וכן המלכות אינה שלמות בעצם, כי אם השתררות והתנשאות אחד בחור מורם מעם לנהל ולפקח על כל עניני המדינה שיהיה שלומם מתקיים, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך4, למען יהיו דבריו בענייני הנהגת המדינה לטובתה ולאשרה נשמעים. ובהיות כן, דיו לפניו יתברך לבחור באחד מיוחד שיהיו הוא ובניו עד סוף כל הדורות מושלים ומולכים בקרב ישראל. לאלו השנים זכה אהרון לכהונה לו ולזרעו אחריו, ודוד למלוכה לו ולזרעו אחריו.
לא כן הוא זר התורה, התורה היא שלמות בעצם, שצריך האדם להשתלם בה, ללומדה לדעת דרכיה ונתיבותיה, לדעת מצוותיה ומשפטיה, להבין ולהשכיל בה, עד יגיע לתכלית היראה את השם הנכבד והנורא יתברך, התורה היא שלימות האדם! ובהיות כן הזר הזה הניח הקב"ה, לא יחדו לאיש מיוחד או שבט מיוחד, כי כולם כאחד צריכים להשתלם בה, ולכן הוא מונח וכל הרוצה יבוא ויקח, ובהיות שזר הכהונה וזר המלכות נתונים המה לנושאה מאת ה', אין מגיע לו שום שבח ותהילה, כי לא ביגיעתו ועמלו הגיע למעלה זו, לא כן מי שזכה לזר התורה, ביגיעתו ועמלו, לו נאה ולו יאה השבח והתהילה, ולכן אמרו5 ז"ל: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", כי זה האחרון הגיע להיות כהן גדול מפני שהוא מזרע אהרן והוא יש לו נוי כח, חכמה עושר שהכל לא ביגיעתו באו לו, אבל הממזר שביגיעתו השתלם והגיע למעלת "תלמיד חכם" לו נאה ולו יאה השבח והתהילה והוא קודם במעלה לכהן גדול עם הארץ.
הנה הכהן הגדול בזמן שמעיה ואבטליון היה עם הארץ6, ובהיותו כהן גדול כבדוהו העם "ואזליה בתריה", אולם כיון "דחזינהו לשמעיה ואבטליון" שעל ידי יגיעתם ועמלם זכו לכתרה של תורה, והיו מהתנאים הגדולים, זה נשיא וזה אב בית דין, "שבקוהו לדידיה ואזלו בתר שמעיה ואבטליון", כי הכהן הגדול בא לגדולתו מצד ירושה מאביו או על פי ממון7, מה שאין כן שמעיה ואבטליון באו לגדולתם מצד מלאכתם ויגיעתם הגדולה בתורה, ואפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. שמעיה ואבטליון לא הנהיגו עצמם ברבנות, ולסוף מחלו על כבודם וכבוד תורתם ואתו לאפטורי מניה, אולם הוא כבר היה לבוש מעטה קנאה על ששבקוהו ואזלו בתרייהו, לכן היה נעצב אל ליבו, ואמר להם "ייתון בני עממין לשלם", ובזה גינה ועקץ להם עקיצה בהזכירו שהם בני גרים, אמרו לו "ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדין דאהרון וכו'".
כתב ביערות דבש8 לבאר דברי המדרש ובא הגר והלוי גר שנתגייר הרי הוא ככהן וכלוי, כי אהרן זכה להיות כהן בשביל וראך ושמח בלבו זכה לחושן המשפט על לבו, כי אהרן היה גדול ממשה והיה ידוע בארץ גושן לנביא, מה שאין כן משה, ואמר משה מה יאמר אחי בבואי למצרים להשתרר עליו ולהנבא להם והלא יקנא בי? אמר לו השם יתברך כי נהפוך הוא וראך ושמח בלבו, ובשביל זה זכה לחושן המשפט על לבו, וכן הגרים מניחים גדולתם וכבודם שיש לאומות ומתדבקים בישראל העניים דווים וסחופים, והגר שש ושמח לעשות רצון ד' ולהשפיל עצמו הרי זה ממדותיו של אהרון ולכך גר שנתגייר הרי הוא ככהן וכלוי, כי כל זה אות כי רוח טהרה בקרבו ולשם שמים הוא עושה, אלו תורף דבריו.
נמצא לפי זה שאבות אבותיהם של שמעיה ואבטליון שנתגיירו עשו מעשה אהרן הניחו כבודם וששו לעשות רצון אביהם שבשמים. כן שמעיה ואבטליון גופא עבדו עובדא דאהרן שלא נתקנאו בכבודו של כהן גדלו, ואדרבא הם עצמם הלכו לכבדו, וכמו שהוכיח סוף המעשה שנטלו ממנו רשות לילך, ממש כתלמיד שצריך ליטול רשות מרבו, הנה גם הם לא הביטו אל מה שהם גדולים ממנו, וכמו שהיה אהרן גדול ממשה, ובכל זאת לא נתקנא בו כן הם לא נתקנאו וקיימו "וראך ושמח בלבו", עבדו עובדא דאהרן. אולם הוא הכהן הגדול לא עבד עובדא דאהרן, הן מצד שנתקנא בגדולתם וכבודם שאזלו אבתרייהו דשמעיה ואבטליון, והן מצד שהונה אותם בדברים בהזכירו אותם שהם בני גרים, לעורר שנאה מצדם, הפך דרכו ומעשיו של אהרן אביו שהיה אוהב שלום ורודף שלום .
וזהו שאמרו לו "ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדי דאהרן", הן אבותינו העממין בבואם להתגייר, והן אנחנו בני העממין בלכתנו לחלק לך כבוד ורדפנו שלום, "ולא ייתי בר אהרן לשלם", עם היותך בן אהרן שזכה לחושן משפט בשביל שלא קינא במשה "וראך ושמח בלבו", דלא עבד עובדא דאהרן שלא לקנא בכבודנו, ושלא לעורר מדנים ומחלוקות הפך שיטת אהרן אביך.
זה שאמר שמעיה אהוב את המלאכה, הרבה מלאכות יש שהאדם עושה, אבל כל המלאכות אינם תכלית האדם אלא אמצעי לתכליתו, ובהיותם רק בגדר אמצעי אין ראוי שיהיה להם ערך גדול של ידיעה ופרסום, כי אינם תכליתיים, אבל "המלאכה" התכליתית לה צריך שיהיה ערך גדול עד שתהיה גלויה תמיד לעינים ומפורסמת, ועוד יכלול כי כל המלאכה אינם דורשים אל הצלחה כי גם במעט מלאכה יצליחו ד' להרוויח הרבה, אבל מלאכת התורה דורשת יגיעה ועמל, וכמאמר ר' יצחק9: " אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן".
לזה אמר אהוב את המלאכה, כלומר אותה המעלה שהיא דורשת להשגתה - מלאכה והיא מעלת חכמת התורה שאינה ירושה לך, ומכל מקום "את הרבנות" והשררות הבאה על ידי התורה "שנא", כי היא אחת מג' דברים המקצרים שנותיו של אדם כמאמר רב יהודה10 ג' דברים מקצרין וכו', דאמר ר' חמא בר חנינא מפני מה יוסף מת קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות.
ב. שנאת הרבנות בגיותם
ג. שמעיה והלל
ד. פעולת האדם וגזרת הקב"ה
הורקנוס ואריסטובלוס שני האחים הידועים, היו גם הם שונים בדעותיהם. הורקנוס אחז בשיטת האסיים, הוא לא האמין בכח ידו, והאמין בגזרה קדומה וכי לא לאדם דרכו, וזה גרם לו רכות הלב, שפלות ידיים ועצלות, ועל כן לא הצליח במעשיו, ויהי למשחק בידי אלה הערומים אשר ידעו לגנוב את לבבו ולעשות בשמו מעשים אשר לא יעשו, מן המקור הזה נבעו כל עלילותיו. דבר ויתרו על מלכותו לטובת אחיו אריסטובלוס הצעיר - אחר כך כאשר נלוה אליו אנטיפטר אבי הורדוס לא ניסה מעולם דבר למרות עיני "האוהב" הזה, וכל אשר חפץ הערום הזה לעשות עשה באין מכלים דבר מצד הורקנוס, וגם בעת הרג הורדוס את חזקיה לא עמד לב הורקנוס להביאו במשפט כראוי, וגם האציל מרוחו הכהה על הסנהדרין וירא מפחדו של הורדוס13 וגם בעת אשר ראו כל בני יהודה את ההדיוט האדומי קופץ בראש בפסיעות מהירות ועוד מעט ולו המלוכה, לא התנער הורקנוס משפלות רוחו, לקדם פני הסכנה הבאה עליו ועל ביתו, - גם כאשר כבר קמה הרעה, והורקנוס נס וימלט בבלה ישב לו שם מספר שנים מבלי נסות דבר לטובתו, ובנפש שקטה ראה נחלתו נהפכת לזר וגם אחר כך נפתה למרמת הערום היושב על כסאו, ויואל לבוא ירושלימה בבטחו על אמונת לב הורדוס צורר ביתו ועושק מלכותו, וגם ישב בבטחו ולא עשה כל דבר להעיר לב העם לטובתו עד אשר בא עליו הקץ על ידי הורדוס כידוע. הנה כה נפל האיש חלל שיטת החסידים מקצה האחרון - האיסיים האומרים כי אין לו לאדם להניא יד או רגל לעשות דבר מה לטובתו אחרי כי הכל מיד ה'.
אמנם אחיו אריסטובלוס, היה ההפך ממנו כי הוא היה נוטה אל הצדוקים, האמין רק בכח ידו, ועל כן היה כביר לב ורב העלילה, וכל הימים אשר חי על פני האדמה לא נח ולא שקט מעשות ובקש גדולה וכבוד. את המלוכה גם הוא נטה אל קצה האחרון ההפכי, כי בטח רק בגבורתו ועל כן לא הצליח גם הוא וסופו להכרית.
שני האחים האלה, בשביל נטיותם לשתי הקצוות ובשביל הריב שבניהם על דבר המלוכה, הורקנוס על ידי אנשי מרמה הסובבים אותו ועושים בשמו ואריסתובלוס הגישו את עצמותיהם אל פומפיוס שר צבא רומי, והוא בחכמתו ובערמתו לקח את הממשלה בידו כידוע, וזה הביא את החורבן הנורא14.
שמעיה היה באותו זמן, ובראותו ברוח קדשו את הרעה הנשקפה על עם ישראל מהלך רוחם של שני האחים ביסוד הדעות ההפכיות מן הקצה אל הקצה, העיר למוסר אזנם, ואמר מאמר מחוכם, שחיצוניותו מוסר פשוט לכל בני האדם אבל תוכו מוסר לאלה העומדים בראש העם, ואמר: "אהוב את המלאכה" במאמרו זה כמדבר אל הורקנוס שלא יאמין בגזרה קדומה, כי חלילה אין בחירה לאדם, אלא "וברכך ה' אלוקיך יכול אפילו עומד בטל? תלמוד לומר בכל אשר תעשה"15. "ושנא את הרבנות" ואתה אריסטובלוס שנא את הרבנות כי לא תתגאה בכחך ועוצם ידך כי אין זו דרך ה', שניהם לא יתכנו. משל16 לשני שבלין אחד של אור ואחד של שלג באיזה מהן יהלך? יהלך באמצע, התפשרו בינכם לבין עצמכם. "ואל תתודע לרשות" לא תגישו עצומותיכם לפני השלטון, כי סוף סוף תאבדו ותאבדו.
הערות:
1. יומא עא ע"ב.
2. נדה טז ע"ב.
3. יומא עב ע"ב.
4. כתובות יז ע"א.
5. הוריות יג ע"א.
6. כן כתב המהרש"א ח"א מדקאמר להו בני עממין.
7. בתקופת בית שני.
8. ח"א עמ' צב מהדורת מאור הגליל. דרוש יד.
9. מגילה ו ע"ב.
10. ברכות נה ע"א.
11. לקמן פ"א מי"ב.
12. יומא לה ע"ב. פיה"מ אבות פ"ד מ"ה.
13. עיין סנהדרין כג ע"א.
14. עיין רמב"ן דברים כח, מב. ועיין צמח דוד גנז האלף הרביעי.
15. ספרי ראה פיסקא ע.
16. ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א.
