נחלת אבות
ביאור לפרקי אבות
הרב פתחיה מנקין
פרק א, משנה יז
שמעון בנו אומר:
כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה
וכל המרבה דברים מביא חטא.
א. הגוף והנשמה
נצייר נא בעצמנו, הנה הנשמה אנו רואים, שאין לה רק רצון אל הדברים הרוחניים, אבל איננה מקושרת בחושים והרגשים, עד שתרגיש רעבון או צמאון לדבר ד' ומצוותיו, אולם הגוף יש לו יתרון על הנשמה, שהוא יש לו גם תשוקה טבעית אל הגשמיות ויש לו רעבון וצמאון אל הגשמיות, אולם על מה עשה ד' ככה, הרי תכלית בריאת האדם הוא הרוחניות, ולמה נתן ד' כוחות אל הגוף נוטים אל הגשמיות, יותר מאשר הנשמה אל הרוחניות? הנה מזה גופא מוכח כי התכלית הוא הרוחניות. נצייר נא בדמיוננו, אילו לא היה לו לגוף קישור יותר אל הגשמיות מאשר הנשמה אל הרוחניות, ושניהם היו שווים, כלומר שלא היה לו רעבון לאכילה ושתיה, כמו שאין לו רעבון לתורה, לא היה לו רעבון לשינה, כמו שאין לו רעבון לקיום מצוות, והיו שניהם שקולים, אין נטיה לזה יותר מלזה, נצייר נא, מה היה סוף האדם הזה? מספר ימיו היו קצרים, מעטים ורעים היו ימי שני חייו, כי הרי אם רק על פי שכלו ותבונתו היו חייו, והשכל הרי היה בוחר יותר בהשגת הרוחניות יותר מאשר בהשגת הגשמיות, והרי החשבון חשבונו של עולם היה מונח לנגד עיניו, כי כל ענייני עולם הזה הבל הבלים הכל הבל, ולא היה אוכל ושותה, ולא היה ישן רק עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים, מתי אכילה? מתי שתיה? מתי שינה? העיקר לעסוק בתורה ומצוות, בהליכות חיים כאילו, מהרה היה בא אלי קבר, וכי זה הוא ישובו של עולם? והלא לא תהו בראה. לזה הטביע הבורא יתברך שהגוף יהיה קשור אל הגשמיות בעזרת חושים והרגשים שיהיה לו רעבון אל אכילה ושתיה ואל השינה וכדו', ויהיה מוכרח מטבעו לכל ענייני עוה"ז. ואולם זה כל האדם להגביר כוח שכלו על כוח הגוף שלא להפריז על המידה, ושלא ימשך אחר ענייני הגוף במה שאין לו כבר הכרח לקיומו.
לפי זה הרי אם נבוא לחשבון, נראה, כי הנשמה יש לה רצון לעניינים הרוחניים, אבל אין לה קישור של חוש ורגש בהעדר הרוחניות, אבל הגוף יש לו גם רצון גם קישור אליהם על ידי עזר חושים והרגשים, וממילא מובן כי הגוף יותר חזק בנטיותיו אל הגשמיות מאשר הנשמה בנטיותיה אל הרוחניות.
בהיות כן קשה על האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, מפני שבהיות לו עיני בשר, הקשורים בחושים והרגשים אל ענייני עולם הזה, לכן עיניים לו ולא יראה, ונדמה טוב לרע, ורע לטוב.
לכן העצה יעשה האדם ויחיה, שבכל העניינים הן בעשיית הטוב, והן בסור מרע, יביט על זולתו, כי אם יראה חברו עושה רע ירגיש בו, ויכיר את הרע, וממנו יראה וימוד את עצמו, ויכיר כי גם הוא עושה ככה1. ולעניין הטוב ישאל בעצת הזקנים שכבר הלכו בדרך החיים ויודעים הטוב והרע, החיים והמוות, והם יורוהו הדרך ילך בה, וע"ז פירש הפסוק2 "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". העיקר שיראה מעשיהם הטובים, דרכיהם הנעימים על פי התורה, מידותיהם הטובות הנעלות ושימוש זה יכה שורש בלבבו, שורש מלמטה וענף מלמעלה, עדי יוציא גם הוא פרי תנובת מעשים טובים בעיני אלוקים ואדם.
וזה שאמר3 דוד המלך ע"ה "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי". כי האנשים היראים החרדים לדבר ד', ואינם נוטים אחר גשמיות וארציות שעם היותם פה עלי ארץ, נשארים הם בנים נאמנים לד' ולתורתו, הם נקראים "נאמני ארץ" ולכן אמר דוד המלך ע"ה, כי "עיני" מביטים "בנאמני ארץ" היושבים עמדי, למען אהיה גם אנכי "נאמן ארץ", "הולך בדרך תמים" הנני משתוקק ש"הוא ישרתני", למען אלמד ממנו להיות הולך תמים. על זה אמר כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד וכו', רב נחמן בר יצחק אומר אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ויראת שדי יעזוב". התורה ומצוותיה הטובים מתישים כוחותיו ושאיפותיו הגופניים של האדם, למען יתעלה ויתרומם בדבקות אל ד', וזה נדחה ממנו על ידי שהוא מונע אותו מלשמשו, וחסר לו הסתכלות במצוות ומעשים טובים, בפועל במציאות החיים.
היוצא מדברנו, כי דרך "הטוב" קשה לאדם למצוא בשביל "הגוף" ונטיותיו אל הגשמיות, ולכן אין טוב לפניו אלא שישאל בעצת הזקנים מורי ומאורי העם, עיני העדה, הם עיניים להם לראות הדרך הטובה, ועל דרך צחות המליצה יש לומר4 "עיני ד' אל צדיקים" הצדיקים להם יש "עיני ד'", כביכול לראות הטוב האמיתי, על פי התורה אשר נתן ד'.
זה שאמר "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף" בשביל הגוף לא מצאתי "טוב" "משתיקה" שהיא שאלה בעצת זקנים וחכמים, כי ה"גוף" מונע ומפריע מלמצוא ה"טוב", לכן אין טוב אלא לשתוק ולשאול פי הזקנים והחכמים. אולם "לא המדרש עיקר המעשה".
ב. המדרש והמעשה
זהו במה יזכה האב את נערו, אם ירצה לזכותו שילך בדרך הישר, העצה לזה שיראה "את ארחו" של האב המתאמת "לשמור דבריך", ואז ממילא יתיסר הנער, ממנו יראה ויקח מוסר, וזהו שאמר10 שלמה המלך "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּו צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו". "מתהלך בתומו צדיק" אזי "אשרי בניו אחריו". וזה שאמר11 דוד המלך ע"ה "אשרי איש ירא את ד', במצותיו חפץ מאד, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך".
והנה תחילה דיבר שמעון, לענין זה שאין האדם יכול לסמוך על דעת עצמו בדרכיו, כי בנקל יוכל לטעות מדרך הטוב, ולכן צריך לשאול פי זולתו מחכמים וזקנים,- אולם עתה הוסיף לאמר, כי עיקר העצה מחכמים וזקנים היא מעשיהם הטובים שהם עושים בעצמם, וזה יפעל יותר מכל המוסרים והתוכחות וזה שאמר12 דוד המלך ע"ה "מזקנים אתבונן", אתבונן ממעשי הזקנים והחכמים ואז אדע "כי פקודיך נצרתי" ולא תעיתי מדרך השכל, וזה שאמר "ולא המדרש" מהחכמים "עיקר, אלא המעשה" שהם עצמם עושים13. כעין שאמר14 ר' יוחנן "מלפני מבהמות הארץ גו' אילמלא ניתנה תורה היינו למדים עריות מיונה, צניעות מחתול, דרך ארץ מתרנגול, גזל מנמלה וכו'", מהם היינו למדים כי המעשה טוב, אבל לא היה לנו מוסר השכלי אחרי כי המה מוכרחים מצד טבעם, ואנו בני אדם יש לנו יצר הרע אל ההיפך, לזה החכמים והזקנים, שגם המה בשר ובכל זאת עושים מעשים טובים, - זהו מוסר חי "ואל זה אביט גו', וחרד על דברי"15.
על פי זה נראה לבאר מאמרם16 ז"ל "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ד' צבאות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". הוא כי ישראל אמרו נעשה ונשמע, היינו שקבלו לקיים את התורה, טרם שישמעו אם יוכלו לקיימה, הם לא אמרו נשמע ונעשה, שמזה היה מוכח, כי הם נותנים משפט הבכורה לחיים ושאיפותיו ולכן ישמעו תחילה אם תורתו אינה מנגדת לחיים ושאיפותיו - יקבלוה, ואם לאו - לא יקבלוה. אבל הם הקדימו ואמרו נעשה ונשמע, כי אינם מתחשבים כלל עם החיים, והעיקר הוא קיום התורה, כי אם לאו למה להם חיים כלל, לכן אמרו נעשה ונשמע. ולכן אמרו17 חז"ל "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע" אמר הקב"ה מי גלה רז זה לבני הלוא לשון זה הוא "שמלאכי השרת משתמשים בו" המלאכים שאינם בגוף, שאין להם יצה"ר, שאין להם כל תאוות חיים גופניים יוכלו לומר כן, אבל ישראל בני אדם קרוצי חומר איך יתכן שיקבלו באופן נעלה כזה את התורה, ומי גלה להם רז זה, שהתורה עיקר והחיים טפל לה. זהו סוד שאין כל אדם משיגו, החכמים והזקנים המקיימים את התורה ואינם מתחשבים עם החיים הרי הם כמלאך ד', שהם גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.
לכן אם הרב דומה למלאך ד', שמקיים התורה מבלי להתחשב עם החיים תורה יבקשו מפיהו, כי המעשה כבר יראה ממעשי הרב, התורה ישמע מפיו והמעשה יראה ממעשיו, אבל אם אין הרב דומה כו', כי גם הוא עם כל חכמתו בתורה אינו יכול לעמוד בפני שאיפות החיים ומתנהג על פי כוחותיו הגופניים, אל יבקשו תורה מפיהו, אחרי שהלימוד ההוא אינו מביא לידי מעשה.
"וכל המרבה דברים מביא חטא" - אמר בזה לחזק דעתו שלא המדרש עיקר אלא המעשה שאם אין המעשה עיקר אלא המדרש, שהרב דורש יותר ממה שהוא עושה, באופן זה הוא צריך להרבות דברים ולהוכיח, ועל ידי זה יהיה החוטא מזיד, נמצא שעל ידי ריבוי דברים הוא מביא חטא, נוסף על החטא שכבר חטא.
הערות:
1. עיין לעיל מ"ו אות א. בפתיחה לשו"ת חוט המשולש.
2. דברים לב,ז.
3. תהילים קא,ו.
4. תהילים לד,טז.
5. תהילים קיט,ט.
6. יומא לה ע"ב, ועיין בפי' הארי החי, בתולדותיו פ"א, פ"ג.
7. יומא פו ע"א.
8. ברכות ז ע"ב.
9. עיין לעיל משנה יא, א.
10. משלי כ,ז.
11. תהילים קיב,א-ב.
12. תהילים קיט,ק.
13. עיין כנסת ישראל דרוש לקוי האור, ומרום הרי"ם פ' תצא.
14. עירובין ק ע"ב.
15. ישעיהו סו,ב.
16. חגיגה טו ע"ב.
17. שבת פח ע"א.
