השאלה והתשובה

על דבר שהוצע בוועידת רבנים, להכריז חרם מטעם רבני הארץ, שלפיו אסור יהיה לכל יהודי לדרוך על אדמת גרמניה, וכמה רבנים הסכימו להצעה. אמנם מצד ההשקפה הפוליטית, ההגיונית והמוסרית צודקת מאוד הצעה זו, ואין ספק שלאחר מעשי הזוועות וההשמדות שעוללו לנו הגרמנים באכזריות נוראה, שלא הייתה כמותה מימות עולם, גם בלא הכרזת הרבנים כל יהודי ימנע עצמו ויהי לבו נוקפו מלהציג כף רגלו על אדמתם הטמאה. אבל בכל זאת אני מוצא חובה להעיר בזה, כי הכרזת חרם של הרבנים, כפי שהוצע, אינה נכונה מצד הדין והיא גם נגד ההלכה, לפי דעתי, מחמת שני טעמים, שיבוארו לפנינו:

א .

ראשית דבר, אין כוחנו יפה בדור זה להכריז על חרם ולגזור איסור חדש על כל יהודי בכל העולם. הרא"ש במסכת שבת (ב, טו) כתב: "תמיהני איך יכלו הגאונים לחדש גזרה אחרי שסתם רב אשי הש"ס." וכן כתב הרא"ש במסכת נידה (י, יג): "לא ידעתי אנה רמוזה גזרה זו בהש"ס וכו', ואין לנו אלא מה שאנו מוצאין בהש"ס."

ובשו"ת ריב"ש, סי' רעא, האריך לחלוק על גזרת מהר"ם הלוי (הוא ר' מאיר הלוי מווינה, שהיה ראש גדולי אשכנז בדורו, והריב"ש בעצמו מחשיבו מאוד ומתארו "הנשר הגדול" וכו'), שגזר על קהילות צרפת וכתב, שאין לחוש לה כלל: "כי רק הנשיא שבסנהדרי גדולה, בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם, יכול לגזור גזרות על כל ישראל לאסור דברים המותרין, אם כדי לעשות סייג לתורה, כמו שנצטווינו: 'ושמרתם את משמרתי', עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א), אם גזרות חדשות לפי מה שראו שהם צורך הזמן או לאיזה מקרה שקרה, כדאמרינן (בבא קמא פב, ב). באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד את בנו חכמת יוונית. וכדתנן נמי התם (משנה, סוטה פט, מיד): 'בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו', אבל חכמים יחידים לא היו גוזרים גזרות על כל ישראל, כי אם לבני עירם או מדינתם, כי האחרים אין להם לקבל גזרותיו וכו', ואין לרבנים יחידים לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתם דברים המותרין מדין התלמוד'."

והנה, בשו"ת חתם סופר חו"מ, סי' מא, כתב הגאון ר' מרדכי בנעט: "ובמה שאינו מן הדין, אין לשום רב ומורה לגזור במדינתו מה שנוגע למדינה אחרת, כמ"ש הריב"ש בתשובה." ועל זה השיב הגאון בעל חת"ס שם (חו"מ, סי' מא): "... אבל האמת כן הוא בוודאי, שאין רב יכול לגזור על מדינה אחרת שיש שם חבר עיר..." ובעל "מגיד משנה" (על משנה תורה), פרק ה מהלכות חמץ ומצה, הלכה כ, כתב: "ואני אומר אין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים ז"ל." נראה מזה, שהרב המגיד מחשיב ומשווה את כוחם של הגאונים בגזרותיהם לגזרות חכמי התלמוד. כיוון שהיו סמוכים להם וממלאי מקומם בישיבות בבל, ומצודתם הייתה פרוסה על כל ישראל. מה שאין כן בדורות האחרונים, אחרי גאוני סורא ופומבדיתא. אבל הרא"ש והריב"ש, שהבאתי לעיל, מבואר מדבריהם להפך מדעת הרב המגיד.

ובאמת מבואר כדעת הרא"ש והריב"ש בדברי הרמב"ם בהקדמה לחיבורו הגדול [משנה תורה], שכתב: "נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות, ופשטה גזרתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי, שחיבר הגמרא, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם וכו'. וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני ריחוק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא, ולפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת, ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזרה שגזר בית דין אחר במדינתו. וכן, אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין דרך המשפט הכתוב, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון. ודברים הללו בדינים גזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא, אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא, ולגזור גזרותם וללכת בתקנותם."

ואני מתפלא על הריב"ש, שלא הביא סעד לדעתו מלשונו הזהב של הרמב"ם, שמבואר ככל דברי הריב"ש ממש. ובאמת אנו רואים, כי גזרות ותקנות של רבנו גרשום מאור הגולה, שחי בימי רב האי גאון, לא נתפשטו בכל המדינות. וכן גזרת קטניות בפסח, ועוד רבות כאלה. וכיצד נוכל בזמננו, בדור יתום כזה, ליטול עטרה לעצמנו בגזרה חדשה על כל ישראל?

ב .

טעם שני יש במניעת גזירת-חרם זו מצד הדין. במסכת עבודה זרה, לו, ב, ועוד בכמה מקומות בגמרא, נאמר "שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכול לעמוד בה". והרמב"ם, הלכות ממרים (פ"ב, הלכה ה), כתב: "בית דין שנראה להן לגזור גזרה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג, צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הציבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בהן." והרי"ף והרא"ש לא הביאו דין זה, מפני שהם לא הזכירו אלא מה שנהוג בזמן זה, ודין זה אינו שייך בזמננו, שאפילו אם רוב הציבור יכול לעמוד בהן, אין לגזור גזרות מדעתנו אחר חתימת התלמוד, כמו שביארתי למעלה.

אבל אכתי יש נפקותא גם לדידן [פירוש: אבל עדיין יש משמעות להלכה זו גם לנו], לעניין גזרת הקהל ותקנותיהם וחרמי צבור, כדאיתא במסכת ב"ב ח, ב: "ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן" [פירוש: לקנוס על מי שעובר על תנאים שקצבו אנשי העיר, על פי רבנו גרשום]. ומבואר בפוסקים, דכל בית דין ומנהיגים שבעיר הם כבית דין הגדול לגבי ציבור שבעירם, ויכולין לגזור ולתקן כפי ראות עיניהם. ובגזרות אלו שייך גם כן הדין "אם רוב צבור יכולין לעמוד בהן". ובאמת הובא דין זה בש"ע, בהגהות הרמ"א, ביו"ד סימן רכח, סעיף נ, וסי' שלד, סעיף טו, ומקורו משו"ת תרומת הדשן, שקהל או רב שגזרו חרמות שאין הציבור יכולין לעמוד בהם, אין צריכין לקיימם... ובנידון שלנו הוא גם כן גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, כי יוצאי גרמניה ירצו לנסוע לשם לסדר את ענייני רכושם, אף שלא ירצו להשתקע שם.

ופוק חזי הרמב"ם, הלכות מלכים פ"ה, הלכה ז כתב: "מותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצרים וכו'. בשלושה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים וכו'." ובגמרא, סוכה נא, ב אמרו, שאנשי אלכסנדריה נענשו ונהרגו משום שעברו על איסור זה: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד." והסמ"ג והגהות מיימוני והרדב"ז ובעל "כפתור ופרח" והפר"ח ב"מים חיים" נתקשו מאוד למצוא יישוב, על מה סמכו כמה גדולים, וביניהם הרמב"ם עצמו, לשכון במצרים. וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם בתירוץ ברור ומספיק. ומה שכתב הסמ"ג בשם הרא"ם, שפירש: "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), לא אסרה תורה אלא בדרך זה, כלומר מארץ ישראל למצרים. אבל משאר ארצות מותר, מלבד שהרמב"ם אינו מחלק בזה, כמבואר מלשונו, והדין עמו, כי בפסוק השני והשלישי נאמר: "לא תוסיפו לראותם עוד" (שמות יד, יג), ולא נוסף "בדרך הזה". עוד זאת: הלא ידוע כי הרמב"ם נסע מארץ ישראל למצרים. ומה שתירץ הפר"ח, כי אחר שבא סנחריב ובלבל את העולם אין איסור, הרגיש הוא בעצמו שקשה על זה מגמרא סוכה נא, דאנשי אלכסנדריה נענשו על זה [מכיוון שמותם של יהודי אלכסנדריה היה זמן רב לאחר תקופת סנחריב]. ונעלם ממנו, שכבר קדמו בעל ספר הגהות מיימוני בתירוץ זה ודחה אותו מגמרא סוכה הנ"ל. ומה שתירץ הרדב"ז מה שכתב הרמב"ם (מלכים פ"ה, הלכה ח), "שמותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא. ואם יחשוב לילך ולהשתקע שם, אין בו מעשה", ועל זה כתב הרדב"ז: "כיוון שכל היורדים תחילה לא ירדו להשתקע, אלא לסחורה. ואע"ג דאח"כ נשתקעו, אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא. ומפני טורח הטלטול ומיעוט רווח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה." באמת דברי הרדב"ז תמוהים בעיניי מאוד. היכן מצינו להתיר איסור תורה מפני הפסד ממון? ובחולין מט, ב: "אמר לו רב פפא לרבא: רב ואיסורא דאורייתא, ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל." ובסנהדרין כו, א, ד"ה "משרבו", הקשו התוספות: וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע, דחוויא איסורא מדאורייתא? [פירוש: השלטונות הרומיים הטילו מס כבד - ארנונה - על החקלאים, וגבו חלק נכבד מתבואתם. מס זה הוטל ללא כל הבחנה, בין אם זו שנת שמיטה או לא. כתוצאה מכך נוצר לחץ כלכלי קשה על שומרי השמיטה, ולכן חכמים התירו לחרוש ולזרוע גם בשביעית.] וי"ל, דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. והכי אמרינן בכמה דוכתי, משום פסידא לא גזרו בו רבנן, אבל הכא באיסור ישיבה במצרים הוא איסור תורה, ועובר בלאו רק שאינו לוקה, משום שהוא לאו שאין בו מעשה. והרי לר' יהודה הסובר במסכת מכות ד, ב ושאר מקומות: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, הווי ממש כשאר לאו גם לעניין מלקות...

ובסיום דברי הרדב"ז שם: "וא"ת תקשי לרבנו הרמב"ם, שהרי נשתקע במצרים, ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות, שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר. ושוב באתי לירושלים."

צא ולמד: ישיבת מצרים, שהיא איסור תורה, לא היה יכול הציבור לעמוד בו, והוכרחו לחפש היתר. על הראשונים אנו מצטערים, ועכשיו אתה בא להוסיף עליהם גזרה חדשה? וגזרה זו קשה עוד יותר, כי במצרים לא נאסר אלא להשתקע ולדור שם בקביעות, אבל לסחורה ולפרקמטיה מותר, כמבואר בירושלמי, סוף "פרק חלק", וברמב"ם, הלכות מלכים. ועכשיו בהצעה זו רוצים לגזור ולהחרים, שכל יהודי יהיה אסור לו לדרוך על אדמת גרמניה אפילו בדרך עראי ואקראי בעלמא. וזה בלא ספק דבר שלא יוכל הציבור לעמוד בו, ויגרום מכשול וחילול כבוד התורה וכבוד הרבנים, נושאי דגלה.

ומה שאומרים, שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד, לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן. (אדרבא: בשו"ת מבי"ט ח"א, סי' שז, מוכח בהפך, וז"ל: "כי אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב. עיין שם היטב ותבין.) ואף אם נכונה שמועה זו, אין ראיה מכאן, כי מגורשי ספרד יכלו לגזור על בני מדינתם ולקבל על עצמם שלא ישובו. (וביניהם היו גדולי ישראל, מאורי הגולה, מהר"י בי רב ומהר"ל בן חביב והאברבנאל ו"בעל עקדה"). אבל כיצד נוכל לגזור על כל ישראל? בדורנו נתיישבו באמת יהודים בספרד, ונוסדו שם קהילות אחדות, כאשר שמעתי מפי אנשים שדרו שם. ואם כן, בין אם התיישבות זו הייתה בהיתר או באיסור, יצאה לנו מזה הוכחה ברורה, כי חלילה לנו לקבל את ההצעה הנ"ל שהועמדה על הפרק.
משלם ראטה.

מושגים

חרם: יש כוח בידי המלך או בידי הציבור או בידי בית דין להטיל איסור על עשיית מעשה מסוים, אף על פי שמן הדין אין איסור לעשותו, וכן לחייב לעשות מעשה מסוים שמן הדין אין חובה לעשותו. האיסור והחיוב יכולים להיות על יחיד או על ציבור. אופן הטלת האיסור הוא על ידי שאומרים שכל העובר על האיסור "יהא בחרם" או שאומרים "ארור אשר יעשה כך וכך" או "מחרימים אנו שלא לעשות כך וכך". משמעות החרם היא, שהאדם שעבר על האיסור יורחק מן הציבור ויהיה מנודה. חרמים מעין אלו נקראים "חרמי ציבור" או "חרמי קהל". חזור

סתם רב אשי את הש"ס: "סתם" פירושו חתם. הגמרא (בבא מציעא פו, א) אומרת: "רבינא ורב אשי סוף הוראה." מאמר זה התפרש, שבימיהם של רב אשי ורבינא נחתם התלמוד הבבלי. מה משמעותה של חתימה זו? הרמב"ם (וראשונים אחרים) הסבירו, שכל ההלכות, הגזרות והתקנות שנכנסו לתלמוד עד לימי רבינא ורב אשי מחייבות את כל ישראל, מכיוון שהתלמוד של רבינא ורב אשי פשט בכל ישראל. ואילו ההלכות שנפסקו ונגזרו בבתי הדין השונים בתפוצות לאחר ימיהם של רבינא ורב אשי, אין הן מחייבות את כלל ישראל, אלא את הקהילה שלהם בלבד. חזור

לעשות סייג לתורה, כמו שנצטווינו: 'ושמרתם את משמרתי'; עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א): הסייג הוא איסור שהטילו חכמים על דבר המותר מדין תורה, כדי להרחיק את האדם מאיסור תורה. חכמים למדו שמוטלת עליהם החובה להטיל סייגים מן הנאמר בפרשת עריות, "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל). יש לעשות סייג ("משמרת"), כדי שלא יעברו על דברי תורה ("משמרתי") (ע"פ תורת כוהנים שם). חזור

סמוכים: הסמיכה היא העלאת דרגה של חכם למעמד של "רבי". מעמד זה מקנה לו סמכויות רחבות בהוראה ובשפיטה. הסמיכה נעשית על ידי שלושה אנשים שלפחות אחד מהם הוא "סמוך" בעצמו. על פי המסורת, הסמיכה עברה מדור לדור, ממשה רבנו ולאורך כל תקופת התנ"ך, ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד. חזור

גזרות ותקנות דרבנו גרשום: רבנו גרשום מאור הגולה חי בערך בשנים 960-1028, ונחשב מראשוני גדולי התורה ביהדות אשכנז. לרבנו גרשום מיוחסות תקנות שונות הנקראות על שמו "חרם דרבנו גרשום". מבין התקנות המיוחסות לו המפורסמות הן האיסור לשאת שתי נשים וכן האיסור לקרוא במכתב של אדם ללא רשותו. תקנותיו התקבלו בעיקר בקהילות אשכנז, בעוד שבקהילות שחיו תחת שלטון מוסלמי הן לא התקבלו. חזור

אין לוקין לאו שאין בו מעשה: לאו הוא כינוי מקובל למצוות לא תעשה מן התורה. העובר על לאו, עונשו בדרך כלל מלקות. אלא שקיימים סוגים של לאווין היוצאים מכלל זה, כגון "לאו שאין בו מעשה", כלומר מצוות לא תעשה הכתובות בתורה שעוברים עליהם באי עשייה או על ידי מחשבה או על ידי דיבור. על כגון אלו נפסק להלכה, שאין לוקים עליהם, אם כי בתלמוד היו שסברו שלוקים עליהם (שיטת רבי יהודה). חזור

מקורות

1. בבא קמא פב, ב

תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ (שהיו אחים). ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין, והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית. אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה, אין נמסרים בידכם. למחרת שלשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. חזור

2. משנה, סוטה פט, מיד

בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס.

ביאור

בפולמוס של אספסינוס: במלחמת אספסינוס על ירושלים, כשלוש שנים לפני חורבן הבית השני ("פולמוס" היא מלה יוונית, ומשמעה מלחמה).
גזרו: חכמים.
על עטרות חתנים: שהיו נוהגים לעשות מיני עטרות לחתנים ביום חופתם, וגזרו שלא לעשותם.
ועל הארוס: הוא כלי זמר המוציא קול צלול וחזק, וגזרו שלא להשתמש בו בבתי המשתה, כדי למעט השמחה. חזור

3. רמב"ם, מלכים, פה, הלכה ז

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים... בשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר: "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז, טז), "לא תסיף עוד לראותה" (דברים כח, סח), ו"לא תסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג), ואלכסנדריה בכלל האיסור. חזור

4. סוכה נא, ב

תניא: רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון [בית כנסת] של אלכסנדריא של מצרים, לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בסילקי גדולה הייתה, סטיו [שדרת עמודים] לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה שישים ריבוא על שישים ריבוא, כפליים כיוצאי מצרים, והיו בה שבעים ואחת קתדראות [כיסאות] של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד ריבוא כיכרי זהב... אמר אביי: וכולהו קטלינהו [ואת כולם הרג] אלכסנדרוס מוקדון. מאי טעמא איענשו? משום דעברי אהאי קרא "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", ואינהו הדור אתו [והם חזרו לכאן]. חזור