|
שאלה: תשובה: לכן, מאחר ובשכחת מתאם לטלסקופ, או כל אמצעי לחימה אחר, יש כדי לגרום לאובדן חיי אדם או לכשלון הפעולה, דבר שיש לו לעיתים משמעויות מרחיקות לכת, הרי שמדובר בפקוח נפש לכל דבר וענין, וגם אם יש בכך משום הפסק, מחויב המפקד להפסיק באמצע קריאת שמע או תפילה, ולעשות מה שצריך שהדבר יטופל ולא ישכח. ב. במהלך נוהל קרב, "חפוז", ויתכן שאף בנוהל קרב "סדור", (למעט נוהל קרב "ארוך"), המפקד נחשב גם כעוסק במצוה וגם כטרוד במצוה (ראה סוכה דף כה), ודינו כעוסק במצוה הפטור מן המצוה, ואם כן צריך לשאול מי התיר לו בכלל להתפלל. [וכעין זה מצינו במסכת גיטין (סה:), המפרש והיוצא בשיירא ואומר כתבו גט לאשתי, אע"פ שלא אמר תנו, הרי אלו יכתבו ויתנו, דמחמת טרדתו שהוא בהול על נפשו, לא הספיק לגמור דבריו, ומעיקרא לכתבו ותנו נתכוין (לשון רש"י כתובות נה. ד"ה במסוכן). ופשוט שמפקד האחראי על חייליו בעת נוהל קרב, לא פחות טרוד מהמפרש והיוצא בשיירא, וההבדל הוא אך ורק שבמפרש ויוצא בשיירא מדובר בטרדא של רשות, ומפקד בנוהל קרב לפני יציאה למבצע, טרדתו היא טרדת מצוה, ואכמ"ל]. ולא מבעי לשיטת רש"י בסוכה שם (וכן מבואר באו"ז סוכה סימן רצ"ט) והראב"ד והמאירי והר"ן שעוסק במצוה פטור גם אם יכול לקיים שניהם, אלא אפילו לשיטת התוס' ההשלמה, הריטב"א והרא"ה, שאם יכול לקיים שניהם אינו פטור אלא חייב, בנידון דידן לכאורה פטור, דומיא מי שמתו מוטל לפניו, דתני (בירושלמי פ"ג דברכות) שאם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, והובאו בירושלמי שם שני טעמים. האחד משום כבודו של מת, דהיינו יש כאן תקנת חכמים מיוחדת לפוטרו אפילו ממצוות דאורייתא, משום כבודו של מת. השני שאין לו מי שישא משאו, דהיינו מאחר ומוטל עליו המת ורק הוא יכול לישא משאו, חשוב כל הזמן כעוסק במצוה וטרוד בה שאינו יכול לקיים שניהם. והנה לטעם הראשון, מוכח כרש"י וסיעתו שמעיקר הדין פטור גם ביכול לקיים שניהם, כי אחרת למה עקרו חכמים חיוב מן התורה משום כבודו של מת. ולטעם השני מוכח שכל שמוטל עליו עול שאין לו מחליף, נחשב כל הזמן כטרוד וכלא יכול לקיים שניהם. ואם כן בנידון דידן על אחת כמה וכמה חשוב לא יכול לקיים שניהם, כשמוטל על המפקד לדאוג לכל הפרטים, ואיירינן בדיני נפשות. ואם כן, לא רק שפטור מתפילה, אלא שספק אם בכלל יוצא בתפילה זו בשעה שהוא פטור. ואולי אף עבירה יש בידו, בכך שמסלק דעתו מחיובו להתרכז בנוהל הקרב. וכעין זה כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לגבי רופא, שרופא העסוק בטיפול הנחוץ עכשיו "ודאי אסור להפסיק את הטיפול, וגם אפשר שלא יצא ידי מצוה, כיון שזה בעבירה לענ"ד בשעה שהוא פטור מהמצוה" [הובאו דבריו בנשמת אברהם כרך א או"ח סימן לח סוף סק"ו, עיי"ש ובהערות (ויש מקום לחלק בין עוסק במצוה לבין העוסקים בצורכי ציבור ואכמ"ל)]. ובנדון דידן שהתרכזות בהמשך נוהל הקרב חשובה, בין היתר למנוע שכחה, לכאורה אין להתיר לו להתפלל כלל, ומי התיר לו לזלזל בחובתו כמפקד ובדיני פקוח נפש. ואכן אם המפקד תלמיד חכם, יש מקום להורות לו להתפלל תפילה קצרה ודיו. אולם אם אינו תלמיד חכם, יתכן ויראה בתפילה מלאה סימן טוב, ובתפילה קצרה סימן פחות טוב, ועלול להנזק כדאיתא בסוף הוריות (יב.). ואם כן יוצא שההיתר להתפלל הוא לישב דעתו ובטחונו של המפקד. לפי זה אין לתפילתו דין תפילה כתקנת חז"ל, אלא דין תפילה שמסייעת לישוב דעת המפקד, ובתפילה כזו אין דיני הפסק נוהגים, וכל הדרוש לצורכי נוהל הקרב איננו אסור ואיננו מפסיק. אך כאמור בתחילת הסעיף, דוקא בנוהל קרב "חפוז" ולעיתים גם בנוהל קרב "סדור", יש להחיל על המפקד את הפטור מתפילה, מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, משום שעל פי פסק המשנה ברורה (סימן ע ס"ק יח שעה"צ טו) רק כשאינו יכול לקיים שניהם פטור, דבר שנכון רק לגבי שני סוגי נהלי הקרב הללו. בעוד שבנוהל קרב "ארוך", הנמשך שבועות ולפעמים אף חודשים שלמים, בהם המפקד וחייליו יוצאים לחופשות לביתם, ודאי שאין להחיל עליו את הפטור של עוסק במצוה או טרוד במצוה. אלא שהנימוק שהוזכר בסעיף א, שיש בשכחת פריט חיוני למבצע, כדי להכשיל את המבצע על כל המשתמע מכך, הוא כשלעצמו מספיק להתיר הפסק באמצע ק"ש או תפילה. אומנם אם יטען מאן דהו, שבנוהל קרב "ארוך" המתמשך שבועות או חודשים, קיימת סבירות גבוהה שהמפקד יזכר במהלך המסדרים ששכח פריט מסוים, ועל כן אין להפסיק מחמת השכחה בק"ש או בתפילה, יש להשיב שספק נפשות להקל. ג. מלבד זאת יש לדון בדבר מצד דיני "הפסק" שהרי בנוגע להרבה מצוות שבתורה, דנו רבותינו גדולי הדורות, אם כתיבה נחשבת כדיבור. בשו"ת שב יעקב (סימן לט), הסתפק לגבי אדם שכתב בשטר "אני מקבל עלי דבר זה בחומר ובשבועה", אם חלה עליו שבועה היות שכתיבה כדיבור, או שאינה נחשבת כדיבור, והוכיח ממגילה (יח:) שכתיבה אינה נחשבת כדיבור, ממה שנאמר בגמרא, היה כותבה דורשה ומגיהה, וכיון ליבו לצאת, יצא ידי חובה. ולפי הסבר הגמרא, מדובר שקורא בפיו מתוך מגילה הפרוסה לפניו, ומעתיק ממנה למגילה אותה הוא כותב. ואם נאמר שכתיבה כדיבור דמי, די היה שיקרא בעיניו מהמגילה הפרוסה לפניו, וממנה יעתיק למגילה החדשה, גם בלא להוציא מפיו. אלא מוכח שכתיבה אינה כדיבור דמי, ולכן יצא ידי חובה רק אם קרא בפיו בשעת העתקתו. אלא שבשו"ת חת"ס (יו"ד סימן כ) דחה ראיה זו וכתב, שמכיון שכתוב במגילה "אמר עם הספר", יש במגילה דין מיוחד של אמירה ולכן לא יצא ידי חובה. וכן דחה בשו"ת רעק"א (סימן ל) ראיית השב יעקב וכתב, שאף אם כתיבה כדיבור, לא יצא ידי חובה אם כתבה, משום שיש במגילה דין מיוחד שצריך לקרוא מתוך הכתב, ובשעה שכותב אין עיניו נתונות במגילה הפרוסה לפניו, ואפילו אם נאמר שכתיבה כדיבור אין הוא קורא מתוך הכתב. וכן דנו הפוסקים אם הכותב דברי תורה צריך לברך ברכות התורה קודם כתיבתו (עיין משנה ברורה סימן מז סק"ד), וכן האם ניתן להעיד בכתב בבי"ד, או לספור את העומר ע"י כתיבה. מכל מקום יש להוכיח בנדוננו שכתיבה אינה כדיבור, מהמבואר בשו"ת רעק"א הנ"ל (ד"ה עוד) שכתב, דהיכי שמכוין להדיא שכתיבתו לא תהא נחשבת כקריאה, אין היא נחשבת כקריאה, שאל"כ כיצד כותבים סופרי סת"ם שם הוי', הרי אסור בזמן הזה לקרותו ככתיבתו. וא"כ גם בנדוננו יכול המפקד לכוין שלא תהיה כתיבתו נחשבת כדיבור. יתר על כן גם אם אינו מכוין בפירוש לכך, לא נחשבת כתיבתו דיבור, שהרי משום כך הוא כותב ואינו מורה בע"פ בדיבור לקחת את הציוד החסר, שאז היה יותר בטוח שלא ישכח הדבר מאשר כשרושם בפנקסו. אלא לפי שיודע שאסור לו להפסיק בדיבור, הרי שכל כוונתו היא שהכתיבה לא תחשב כדיבור, שאל"כ היה מדבר ולא כותב. ד. אלא שהבאר היטב (או"ח סימן כה סק"ח) כ' בשם הלק"ט שגם רמיזה וקריצה באצבעותיו, הוי הפסק, אפילו שיחה ומכל שכן מעשה ממש, כמבואר בבאה"ט, דאף לרמוז בעיניו הוי הפסק. לפי זה יש להקשות על דברינו שאף אם נאמר שכתיבה לאו כדיבור, מעשה מיהו הוי, ואסור במכל שכן מדיבור, שאסור באמצע קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה. ה.אבל בספר שבילי דוד לשו"ע או"ח בכללי הברכות שנדפסו בראש הספר (כלל ב פרק ג אות א) כתב, מעשה הילוך מפסיק בין הברכה לעשיית המצוה, דהוי על כל פנים היסח הדעת קצת והוי הפסק. משא"כ באמצע הברכה או תפילה, שאין הפסק רק בהיסח הדעת גמור, ומעשה לא חשיבה היסח הדעת גמור, ודיבור שמזיק גם באמצע היינו משום קלקול הנוסח. ומכל מקום גם בין הברכה להמצוה, דעת הרמ"א (יו"ד סימן י"ט) דאין הילוך מפסיק. ע"כ. ועיין שם (אות ב) שמעשה בידיים בין הברכה לעשיית המצוה, לא נתברר אם הוי הפסק כשהמעשה אינו לצורך המצוה. ומלשון הט"ז (סימן כה ס"ק יב) נראה דהוי הפסק אבל באמצע ודאי שאינו מפסיק. ע"כ. הרי מבואר שהפסק על ידי דיבור חמור מהפסק על ידי מעשה, וגם מפורש שמעשה לא הוי היסח הדעת גמור, ואינו הפסק באמצע ברכה. לכן בנדוננו אם המפקד חושש שקיים ספק פקוח נפש בשכחת הפריט, אם לא יכתוב את שמו בפנקסו, יש להתיר לכתבו בתפילת שמונה עשרה וכל שכן באמצע קריאת שמע. ו.ובפרט שאם לא נתיר לו יטרד במחשבתו באמצע ק"ש וברכותיה וגם בתפילת שמונה עשרה, באופן שתתבטל כוונתו כלל מחמת הסכנה שבשכחת החפץ הנ"ל, ובאופן שכזה בודאי שיש להתיר למפקד לכתוב באמצע קריאת שמע וגם בשמונה עשרה. זאת ע"פ המבואר בשו"ע (סימן צח, א), שכתב, המתפלל צריך שיכוין בליבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר ממנו כל המחשבות המטרידות אותו, עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב אילו היה מדבר עם מלך בשר ודם, כמה היה משתדל לסדר דבריו ולכוין בהם יפה לבל יכשל. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא בוחן לבות וכליות, וחוקר כל המחשבות. ע"כ. בדומה לזה כתב הרמב"ם (פ"ד הלכות תפילה ה"טז), כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה וכו'. החובה להסיר מחשבות טורדות באמצע התפילה, נובעת מהגדר המיוחד שבתפילה האדם עומד לפני ה', דבר שאינו מאפשר לו הפסק והיסח הדעת מהתפילה. אולם כשנגרמת טירדא שבלאו הכי מפריעה את כוונתו, ואינו יכול לכוין כלל, מותר להפסיק בתפילתו כדי להסדיר כוונתו. ז. מזה הטעם כתב המשנה ברורה (סימן צז ס"ק יג, ס"ק טז), שאף שבשו"ע (או"ח סימן צז, ד) מבואר, שאם נפלה טליתו באמצע התפילה, אינו יכול לחזור ולהתעטף בו דהוה הפסק, מכל מקום אם הדבר מפריע לו ואינו יכול לכוין, מותר. וכן פסק המשנה ברורה (סק"ז), שכשנפל ספר קודש לארץ באמצע התפילה, אסור להרימו, אלא אם כן אינו יכול לכוין, שאז מותר להרימו כשיסיים הברכה שעומד בה. לפי זה רב שממתינים לו לחזרת הש"ץ, ורוצה לרמוז לש"ץ באמצע תפילתו להתחיל, אע"פ שבערוה"ש (סימן קד) כתב ואני תמה מאד על זה, והרי אף בפרשה ראשונה של קריאת שמע אסור לרמוז וכ"ש בפסוק שמע ישראל, וקל וחומר בשמונה עשרה, שאפילו אם נאמר שהוא צורך תפילה או טירחא דציבורא, אי אפשר להתיר וכל שכן להשתיק ילד. לכן נראה לי דאסור בכל הני, וכשתינוק בוכה ומבלבלו יפסיק בתפילתו, ומן השמיים יעזרוהו, ומשום טירחא דציבורא יקצר ולא יאריך אבל לא להפסיק ברמזים. ע"כ. מכל מקום במשנה ברורה (סימן קד סק"א) חלק על דבריו וכתב, שמותר לאדם שממתינים לו, לרמוז לש"ץ להתחיל החזרה, אם ההמתנה מטרידתו בתפילתו, משום שבלאו הכי הוא מופסק ועומד מחמת טרדתו, וכן מותר לרמוז לתינוק כדי להשתיקו. ח. ונראה שגם כשבנו הקטן אינו יודע מקום התפילה בסידור, מותר להראות לו, אם נטרד מחמת כן. ואף שראוי ללמד את בנו הקטן קודם התפילה, מה עליו להתפלל, מכל מקום אם לא עשה כן, ובנו הקטן מטרידו באופן שהוא מופסק בלאו הכי, מותר להראות לו, כדי להסיר טירדתו ולהסדיר בכך כוונתו בתפילה. הוא הדין בנדוננו, שכאשר המפקד טרוד בתפילתו שמא ישכח פריט זה או אחר הנחוץ מאד למבצע, ויש חשש סביר שבהעדר חפץ זה במבצע תארע תקלה מבצעית, שבכחה לגרום לאובדן חיי אדם או לכשלון הפעולה, אזי מכיון שממילא הוא מופסק מתפילתו מחמת טירדתו, מותר לו להפסיק בתפילה וכל שכן בקריאת שמע, ולכתוב את שם הפריט החסר, כדי להסדיר כוונתו. ט. ואין לבוא בטענה מצד מה שנפסק בשו"ע (סימן צח, ב) שעכשיו אין אנו נזהרים בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה, היות שבמשנה ברורה (שם סק"ז) כתב, ש"מכל מקום מה דאפשר לעשות עושין", ואין סיבה להשחית גם את מעט הכוונה שיש לנו, ואדרבה עלינו לשמור עליה כעל בבת עינינו. (עם כלביא סימן לה הערה 5). ולכן כשהמפקד טרוד מאד בתפילתו כתוצאה משכחת פריט חיוני למבצע, מותר לו לרשום באמצע קריאת שמע או באמצע התפילה את שם הפריט, הן משום שאחרת הוא מופסק בלאו הכי, והן משום דהוי ספק פקוח נפש של רבים. י. ועיין בספר תפלה כהלכתה (עמ' רמז) שכתב בשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, בנוגע למתפלל בביתו (מחמת אונס) ובאמצע תפילת שמונה עשרה התחיל הטלפון לצלצל, או הקישו בדלת, שעליו להמתין מעט שיפסק הצלצול ולהמשיך בתפילתו. אך אם הצלצול אינו פוסק ומחמת כן אינו מסוגל לכוין בתפילה, מותר לנתק את הטלפון, או לפתוח את הדלת ולרמוז לבא להמתין, ולהמשיך בתפילתו. סיכום:
מפקד הנמצא במהלך נוהל קרב למבצע, ובשעת קריאת שמע או בתפילת שמונה עשרה, נזכר ששכח להורות לאחד מלוחמיו לקחת ציוד שהוא חיוני מאד למבצע, ירשום את שם הפריט בפנקסו וימשיך בתפילתו.
וגם אם יכול לכיון בתפילתו ואינו מוטרד, מכיון ששכחת הציוד החיוני, עלולה להביא לפקוח נפש, ואולי אף לפציעה, עליו להפסיק מתפילתו ולכתוב, וכל שכן כאשר שכחת הציוד מטרידתו בתפילתו עד כדי שאינו יכול לכוין כלל בתפילה. הערות הרב אביגדר נבנצל: לסעיף ב דוקא רמיזה לחברו, אבל מעשה לעצמו מותר, דהא הפועלים עוסקים במלאכתם, ודוקא מאחרי על לבבך. וברמיזה לדבר מצוה בפרשה שניה נראה ביומא (יט:) להתיר, והכא הוי דבר מצוה. |
|
שאלה: מכשירי הפלפון, מלבד שהם משמשים את חיילי הגדוד לצרכים פרטיים, נעשה בם שימוש רב בשלב הכנת האימון ובזמן קיום האימון. ללא השימוש במכשירי הפלפון, עשויים להווצר מצבים, שגדוד לא יוכל להתחיל באימון כתוצאה ממחסור בעזרי אימון תחמושת וכד', או כתוצאה מחוסר תיאום בין יחידות שונות, דברים שיכולים להפתר בשיחת פלפון אחת. משא"כ כשנדרש להתגבר על התקלות מהסוג הנ"ל דרך אמצעי הקשר הצהליי"ם, אורך הדבר זמן רב, ומכיון שהוכחה מהירותה ויעילותה של התקשורת הסלולרית על פני מערכת הקשר הצבאית, נשאלת השאלה אם יש היתר להשתמש בבית הכנסת לצורך טעינת מכשירי פלפון. תשובה: אבל לדעת הר"ן (מגילה פ"ג) ועוד ראשונים קדושת בית כנסת מדרבנן, והפסוק והשימותי את מקדשיכם אסמכתא בלבד, שכן גם המשכן שקדושתו מוחלטת, אילולא הפסוק ועשו לי מקדש, לא היה נכלל בכלל מקדש. ב.מלבד האיסור להכנס לבית הכנסת שלא לצורך מצוה כתפילה לימוד תורה, או אפילו ישיבה בעלמא, שגם היא בכלל מצוה ונלמדת מן הפסוק אשרי יושבי ביתך (רמב"ם פי"א מהלכות תפילה ה"ט, מג"א סימן קנא, סק"ו), קיים איסור לעשות בבית הכנסת תשמיש חול כגון חשבונות שאינן של מצוה (רמב"ם פי"א מהלכות תפילה ה"ז) ובכלל זה טעינת פלפון. ואין ללמוד מן ההיתר להכנס לביהכנ"ס ע"מ לקרוא לחבירו, ע"י שמקדים ואומר פסוק או דבר הלכה, או שיושב ושוהה מעט ואח"כ קורא לו (שו"ע קנא, א) לנדוננו, משום ששם אין דרך אחרת לקרוא לחבירו, והתירו באופן שכניסתו לביהכנ"ס היא לדבר מצוה. שונה הדבר כשחיילים רבים נכנסים ויוצאים מביהכנ"ס רק לשם טעינת מכשירים ובזה הופכים את המקום ל"חדר טעינה", וגורמים שחוק, קלות ראש ושיחה בטילה במקום, שהם דברים אסורים בפני עצמם (מגילה כח. שו"ע קנא, א). מאידך, אי מתן אפשרות לטעון פלפונים בביהכנ"ס עשוי לשבש את האימון. סיכום: 2. כשהמכשירים נדרשים לצורך קיום האימון, (או כדי להתקשר למשפחתו שגם הוא דבר מצוה), מותר לטעון אותם בביהכנ"ס, ויאמר פסוק או דבר הלכה או ישב קמעא בכניסתו. 3. היכן שהדבר גורר אחריו שחוק קלות ראש ושיחה בטילה בבית הכנסת, יש לאסור זאת. הערת הרב אביגדר נבנצל: הערת הרב מרדכי הלפרין: |
