|
תוכן המאמר: א. הנהגת המדינה היא הקובעת את היחס הנכון בין לימוד תורה וצרכי הצבא ב. הבחינה האישית והבחינה הציבורית 1. החובה האישית במלחמת מצווה 2. הצורך הציבורי בתלמידי חכמים ג. התורה נקנית רק בהתמסרות מליאה ללא היסח הדעת ד. לא השירות בצבא קובע את יחס בן הישיבה לכלל ישראל ה. חובת האומה לעודד את המתאימים לכך להתמסר רק ללימוד תורה ו. במעשה מצווה אין חלול השם ז. הכל תלוי בגישה ללימוד תורה ובשמיעת פעמי הגאולה תקציר: דיון בשאלת שרותם הצבאי של בני ישיבות מנקודת מבט של הרב צבי יהודה הכהן קוק. מילות מפתח: צה"ל, תורתו אומנותו, ישיבות הסדר, מלחמה |
|
כאשר באים לדון על סדור היחס הנכון בין למוד תורה והשרות בצבא יש להתבונן בזה בשתי בחינות הבחינה הציבורית והבחינה האישית. התפישה הבסיסית היא כי מדינת ישראל הנה מדינת העם היהודי, עם ד' בארץ ד'. יעודה של המדינה הוא הגשמת המגמה של האומה בהופעתה השלמה ברוח - ובפועל, במלכות ושלטון, בקדש ובחול, בסדרי חיים ציבוריים ואישיים, שייעודם הוא להיות בסיסים לאור הרוחני הא-להי - לאור ד'. על כן הנהגת המדינה, אשר תפקידה לכוון את המדינה למגמתה, מוטל עליה לקבוע את היחס הנכון לכל תחום. אחת השאלות היא קביעת היחס הנכון בין צרכי הרוח, קרי: למוד התורה, ובין צרכי הצבא. הערך החשוב של שני הנושאים המשלימים זה את זה מובן מאליו. כאמור בגמרא סנהדרין מט,א: |
"אמר ר' אבא בר כהנא: אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב על הצבא'.
מה טעם דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו? - משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא? - משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". |
| ובמסכת מכות: |
"א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים?
מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה". |
|
ב"ה גם כיום הזה מובן ומוסכם על הנהגת המדינה הצורך והחשיבות של עוסקי תורה בגדלות, ונקבע סדר של אפשרות דחית הצבא לאותם אשר תורתם אומנותם. |
|
1. החובה האישית במלחמת מצווה וכבר הוכרע הדבר ע"י מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שבמצב מלחמה זה כלם חייבים לצאת. עיין בספר לנתיבות ישראל במאמר למצות הארץ עמוד קכ"ד ובהערה שם. 2. הצורך הציבורי בתלמידי חכמים המבט הציבורי קובע שהאומה צריכה תלמיד חכם גדולים השוקדים בתורה ומתעלים לדרגות היותר גבוהות בתורה, והאומה צריכה ג"כ אנשי צבא מאומנים. לשם השגת התכלית הזאת של הופעת התורה בגדלות הכרח הוא לשחרר את העוסקים בתורה מכל עול אחר, ולאפשר להם להתרכז בלמוד התורה באופן מלא. אם ידרשו לומדי תורה לשלב עבודת צבא בתוך למודם אפי' במידה מועטת, ואח"כ להיקרא למילואים בתוך זמני הלמוד בשנות הלמוד הראשונות, הרי שתפגע עד מאוד האפשרות של צמיחת גדולים בתורה באופן היותר שלם כפי הנצרך מאד לאומה כולה. |
|
רבותינו דרשו: זאת התורה אדם כי ימות באהל - אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו באהלה של תורה. לאמור: קניין התורה הוא רק בהתמסרות מליאה ומוחלטת לתורה ללא שיור. ובערובין כא,ב: |
שחורות כעורב - במי אתה מוצא דברי תורה?
במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אומר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. |
|
לאמור: רק בשקידה מליאה בכמות ובאיכות, בעמל וביגיעה, נקנית התורה. התורה מדרגתה עליונה כל כך, עד שנאמר בה "התעיף עיניך בו ואיננו". בכל הסח דעת כל שהוא מהתורה מאבדים את התורה. הדברים אמורים בקניין התורה בכלל, ובקניין הפנימי בפרט, לאמור: בהתקשרות, בהתדבקות ובהתבטלות אל התורה. יש צורך בביטול הרצון האישי ובקבלת רצונו יתברך המתגלה בתורה עד שנעשית התורה תורה דיליה, "ובתורתו יהגה יומם ולילה". בקדושין ל,א אמרו: |
"'חנוך לנער ע"פ דרכו' - ר' יהודה ור' נחמיה,
חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין; וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבע". |
|
לאמור: אלו שנות החנוך העקריות. כאשר המגמה היא למצות את המקסימום, ולרומם תלמיד חכם למדרגות היותר גבוהות בכל המובנים, א"א להשיג זאת אא"כ יהיו השנים הללו קדש קדשים לתלמודה של תורה בשלמות ובמסירות מלאה. בימינו רבים הם התלמידים המתחנכים בישיבות תיכוניות, וזמנם להתמסר לתלמודה של תורה מתחיל בגיל שמונה עשרה. על כן מוכרחים להדריך את המתאימים לכך לקבוע את דרכם בתורה בדבקות שלמה תוך דחית שרותם הצבאי. ככלל קיים הבדל עצום בין בני ישיבה שלמדו בשנים הראשונות תורה בלבד, ובין אלו שלמדו בישיבה בשלוב עם שירות בצבא. כמובן יש יוצאים מהכלל, אך אנו בכלל עסקינן. ההבדל העיקרי הוא בבניין האישיות התורנית הנוצר מתוך מסירות לת"ת ללא שום תכלית נוספת: לא צבא ולא תעודת הוראה. רק כאשר שנות הלימוד הראשונות מוקדשות כולן לת"ת בלבד, תוך התגברות על לחצים חיצונים ופנימיים של הורים וחברים, נבנית אישיות חזקה ואיתנה מליאה ביראה ואהבה. |
|
החשש שמא בן תורה שאינו משלב ישיבה וצבא כאחד, יהיה מתנתק מהצבור, מתרחק ומסתגר, ולבסוף מסתייג ומתנכר, אין לו כל הצדקה. הקובע הוא החינוך בישיבה. יכול להיות בן ישיבה מלא באהבת ישראל, הארץ והמדינה, ושמח בכל הצלחות הצבור בחומר וברוח. ולעומתו יוכל להיות תלמיד המשלב למוד תורה וצבא, אך אינו עומד על ערכו הא-להי של הצבא וערכה האמיתי של המדינה, מדינת עם ד' בארץ ד'. בבית מדרשו של רבנו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל חונכנו לתפישה של אחדות, לומר כחכמי יבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה. לאמור: זה משלים את זה. ואין אחד יכול וצריך לעשות כל התפקידים. רק באומה כולה באים כל התפקידים לבטוי בשלמות. |
|
מתוך הדברים האמורים מגיעים אנו לשתי מסקנות: האחת - יש צורך לאומי בגדולי תורה במדרגה היותר שלמה; השניה - על מנת למלא צורך זה יש הכרח לאפשר לראויים לכך להיות פנויים ללמוד התורה ולהסיר מהם בשנות למודם כל עול נוסף. וכבר נשאלה השאלה בפגישה שנתקיימה בין נציגי ראשי הישיבות וועדת שרים. מורנו ורבנו אמר בפגישה זו בערך כך: האינטרס של כולנו, כל ישראל, הוא תקומת הצבא ותקומת התורה. קיום הישיבות נוגע לא רק לנו, אלא לכל הדעות זהו עניין אלמנטרי יסודי לכל אדם בישראל. הכרח הוא לגדל גאונים וצדיקים אנשי חזון גדולים. זה נוגע לכל העם, ומכאן המשך קדושת המשק והנשק. לאור האמור הרבה דרכים בעבודת ד', ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים. ולכן, אותם שנדבה רוחם והבינם מדעם לעמוד לפני ד' לשרתו ולעבדו לדעה את ד', לגדול בתורה ויראת ד' טהורה, ומתאימים הם לכך במידות ובכשרונות, יש לעודד אותם לקבוע עצמם באוהלה של תורה, מהם, יהיו גדולי תורה ומנהיגים רוחניים אשר ירוממו את האומה בתחייתה. הכיוון המרכזי הזה בחוגים שלנו זקוק ליתר תשומת לב והדגשה לפי ערכו הרב. ויש אשר לפי תכונתם נכון לכוון אותם, לאחר ביסוסם ביראת שמים וחיזוק רוחם באמונה ובתורה, לצאת לצבא ולאמץ את רוחם לעשות חיל בצבא ישראל אשר הוא צבא ד'. ויש כאלה אשר לפי תכונתם מתאים להם השילוב של ישיבה וצבא. כל תלמיד המסיים את לימודיו התיכוניים ראוי שיקבל הדרכה אישית מתלמידי חכמים הראויים לכך והמכירים את כישוריו והתאמתו, באיזו דרך יבחר. |
|
יש מעירים שיתכן ויש ח"ו צד של חלול ד' במצב שיושב תלמיד בישיבה ודוחה את שירותו הצבאי ואינו נושא בעול עם הציבור, ומטילו כביבול על אחרים. לאור האמור אין מקום לחשש זה. הגדר של חלול ד' הוא כאשר אדם עושה מעשה עברה, כלשונו של הרמב"ם בהל' יסודי התורה ה,י: |
"כל העובר מדעתו בלא אנס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם וגו'. ואם עבר בעשרה הרי זה חילל את ד' ברבים... ויש דברים שהם בכלל חלול ד' והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה וגו', דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואע"פ שאינם עבירות הרי זה חלל את ד', כגון שלקח מיקח ואינו נותן דמי המיקח לאלתר והוא שיש לו וגו'".
|
|
מדבריו משמע שרק דברים שיש בהם עברה, או הנהגה שאינה נכונה לפי גדלו של החכם אע"פ שאין בה עברה יש בהם משום חלול ד'. אבל אם אדם עושה כתורה וכמצווה לכתחילה, אך יש כאלה שאינם מבינים ובעיניהם יש במעשה חטא - אין זה גדר של חלול ד' כלל! הרמב"ם פסק בהל' כלאים י,כט: "הרואה כלאים של תורה על חברו, אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפי' היה רבו שלמדו חכמה". וזה על פי הגמרא (ברכות יט,ב): "כל מקום שיש חלול ד' איו חולקין כבוד לרב". קריעת בגד מעל ההולך בשוק איננה חלול ד', אלא אדרבה קדוש ד', כי בכך האדם מקיים את מצות בוראו. ככל שיותר קשה לקיים המצווה יש בזה קדוש ד' גדול יותר. בסוטה י,ב מובא, שיהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, כיון שהודה ואמר צדקה ממני וגו'. לכאורה הודאתו של יהודה ופרסום חטאו ברבים יש בהם חילול ד' נורא לפי מדרגתו החשובה של יהודה. אך האמת היא שיהודה שעשה כדין וכהלכה ובייש עצמו ברבים והודה, דוקא קדש שם שמים. אמור מעתה: כאשר מקיימים מצווה לא יתכן שיש בכך חילול השם. ככל שהמאמץ בקיום המצווה גדול יותר יש בכך יותר קדוש שם שמים. כך גם בנדון דידן: מאחר שנכון וצריך שיהיו בישראל תלמיד חכם גדולים, ולשם כך צריך להתמסר מראשית בכורי הילדות, הרי כל המקבל על עצמו עול תורה לפי גודל מסירותו והקושי שבדרך מתרבה והולך קדוש ד'. |
|
אכן יש להוסיף שהכל תלוי בגישה ללמוד התורה. מי שקובע עצמו ללמוד תורה לשמה בטהרה מתוך הכרה של שליחות ציבורית ולצורך הצבור, הרי זה קידש שם שמים. אך מי שיושב בישיבה מפני שרוצה להשתמט מחובתו הצבאית, או אפילו רק מפני שמזלזל בערכו ובתפקידו של הצבא - בגישה זו יש חלול שם שמים גדול, איש אשר כזה טעון תיקון ותשובה. בודאי שאיננו צריכים להשאיר את למוד התורה בידי המתעלמים ואינם מאמינים בישועת ד' המופיעה עלינו לטובה. אדרבה מתוך המבט המכיר בגדולתה של התקופה, הרואה את תחיית האומה בשובה לארצה, הצופה בפעמי הגאולה הנראים בקבוץ הגליות, בבניין ירושלים, בישוב מרחבי ארצנו, ובסילוק הטומאה שרבצה על הארץ בשיממונה כדברי הגאון בקול התור, מתבקשת והכרחית הופעתם של תלמידי חכמים גדולי אמונה הרואים את מעשי ד' עלינו לטובה, היודעים שכל ענינה של התחייה נמשך מתוך התורה - התורה הגואלת. תלמידי חכמים אלו הם יתנו למהלך התחייה הנפלא של אומתנו את העומק הרוחני האמיתי שלה. ואלו דברי מרן הרב באורות התחייה בעניין זה: |
דווקא על ידי מה שימצאו בקרב האומה חסידי עליון, חסידים עליונים מאוד, שהבינה הא-להית והחיים הא-להיים, ממלאים את כל הווייתם, בטוחה היא אז האומה בכוחה הרוחני האצור ביחידיה אלה, ועל סמך זה יכולה היא לשים עין פקוחה ולב נכון לכל צרכיה המעשיים, בלי כל חרדה פנימית, שמא יתייבש לשדה ויחרב מעין רוחניותה, הנותן לה את כח נשמתה והמהוה את אידיאליה, שעושים אותה לעם ולחטיבה מיוחדת (עמ' נג).
ברית א-להים בארץ היא גלויה דוקא ע"י עבדי א-להים העליונים, והגבורה החמרית הולכת ועושה את דרכה ואת סדריה, בטוחה היא שלא תחלל את מעין קדשה, כי ישנם עמה שומרי חומתה העליונה. אז הסבלנות מתפתחת והחיים המעשיים פורחים, וגם הדבורים האחדים היוצאים לפעמים מפיות של קדושים, נותנים מזון בשפע רב יותר מהמון דרשות וספרים ארוכים בינונים. זהו המצב המאושר שעמנו צריך לשאוף אליו ולדאוג להקימו בתנועת תחיתו על אדמתו (עמ' נד). |
