טוהר הנשק

הרב שלמה אבינר

עטורי כהנים, גליון 90, אב תשנ"ב


תוכן המאמר:

א. מחניך קדוש
ב. גבולות הטוהר
ג. פאציפיזם
ד. מלחמתיות
ה. אלימות רציונאלית
ו. שחיקה לאומית
ז. חמלה מבוקרת
ח. הרתעה
ט. חשיבה הגיונית
י. שמירת הפרופורציה
יא. מוסר אישי ולאומי.
יב. ההרגשה המוסרית
יג. רוח לחימה
יד. חסידות במלחמה.

תקציר:
דיון בבעיות מוסריות של מלחמה וטוהר הנשק.

מילות מפתח:
מלחמה, מוסר במלחמה



א. מחניך קדוש
הצורך בטוהר נשק במלחמה הוא בעיה, ושאלה קשה מאד. האם במלחמה חייבים לשמור על אמות מידה מוסריות, או שמא הוא מופקע לגמרי, אפשר להרוג ואין צורך לעשות הרבה חשבונות. כל המלחמה היא ממילא עניין בלתי מוסרי, כמובן אין לחפש מלחמות, אך אם נגררו אליהן, אז כפי ביטויו של התאורטיתקן המפורסם של המלחמה, קרל פאון קלאוזביץ, יש לנהל מלחמה טוטאלית בכל האמצעים ובכל הדרכים. או שמא גם בתוך המלחמה, בין נגד אויבים מבחוץ, בין נגד אויבים מבפנים, חייב להיות רסן מוסרי מקסימאלי. אפשר להביא הרבה דוגמאות מן התנ"ך לטובת הדרך השניה, ושבכל המלחמות הקפידו כמה שאפשר על טוהר הנשק, כמובן כפי המושגים המלחמתיים דאז, וכפי הנתונים דאז.


א. במגילת אסתר: "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט י. ט טו ט טז). לא בשביל זה נלחמו. הם באים להרוג אותנו, ואנחנו מתגוננים.

ב. במלחמה הראשונה על ארץ ישראל ביריחו, היתה הוראה מפורשת לא לקחת דבר מן השלל (יהושע יח), וכאשר אדם אחד חטא בזה, היה עונש כבד על העם (פרק ז), אמנם אחר כך במלחמות כנען, כן לקחו ביזה. זה דבר לגיטימי, מלחמה היא דבר יקר מאד ולולא זאת אי אפשר להחזיק מעמד, אבל בקרב הראשון היה מובלט מאד לא לקחת ביזה.

ג. לפי ההלכה אין לוחמים עד שמציעים שלום. "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום" (דברים כ י), הרמב"ם מסכם: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה" (רמב"ם מלכים ו א).

ד. גם בתוך המלחמה, אם מכתרים את האויב, יש ליתן לו פתח לברוח (רמב"ם שם ו ז). לפי הרמב"ן זהו משיקולים טקטיים, כדי שלא יתחזק במלחמה באנרגיה של יאוש, ויפגע בנו (השגות של סהמ"צ לרמב"ם מצוה ה), אך לפי הרדב"ז זהו מפני חמלתנו עליהם, אף שבאו נגדנו למלחמה, וזה מדרכי התורה אשר כל נתיבותיה שלום. כמובן אין זאת אומרת שהרדב"ז הוא בעד טוהר הנשק והרמב"ן נגד, אלא בעניין מסויים זה, יש לרמב"ן פירוש אחר.

ה. ביחס לאשת יפת תואר, אמרו חז"ל שאין כאן עניין אידיאלי, "לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע" (קדושין כא ב). לכן אין כאן הפקרות, כמו כל צבא שכובש ואונס. לא נוכל לגמרי לעצור בעד החייל, אבל נסייג ונסייג במה שאפשר, רק אשה אחת, ורק פעם אחת, ואם אחר כך הוא אינו מעוניין בה אז "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (דברים כא רמב"ם מלכים ח), אנו מבינים שהחייל לא היה זמן רב בביתו, ומרוב הרהורי יצרו, כבר אינו מסוגל להילחם בחירוף נפש (עיין תורה תמימה שם), ואין כאן אלא ויתור.

ו. אחרי הנצחון אמר אלישע הנביא לשחרר את השבויים: "לא תכה, האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה, שים לחם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדניהם" (מלכים ב ו כב).

ז. אפילו הגוים ידעו זאת, כדברי עבדי בן-הדד מלך ארם אחרי שנוצח על ידי המלך אחאב: "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם" (מלכים א כ לא).

ח. כל זה ניתן לסכם במונח מודרני: טוהר הנשק. המונח של תורה היא: "והיה מחניך קדוש" (דברים כג טו) הרמב"ם מפרט: "המחנה כמקדש ד', ושאינו כמחנות הגויים להפסד ולעבירות והזיק זולתם, לקחת ממונם, לא לדבר אחר". (מורה נבוכים ג מא). מחנות הגויים הם מקום התפרצות היצרים היותר שפלים ואפלים, להרוס ולגנוב ולהרוג. "אבל כוונתנו היישר בני אדם לעבודת ד' וסדר עניניהם" (שם) אנחנו עוסקים במלחמת למען הסדר והישרות בעולם. כאשר אי אפשר לפעול על ידי חינוך, נאלצים אנו לפעול בכח, אך אם בעצמנו לא נהיה ישרים, מה הועלנו בתקנתנו.

ב. גבולות הטוהר
בודאי שהננו חסידים של טוהר הנשק. הבעיה היא איך להגדירו. האם לירות כדורים על אויב הוא בניגוד לטוהר הנשק? ומה בדבר כדורי דום-דום המתפוצצים בתוך האדם וממלאים בבשרו רסיסים? ומה בין פצצת אטום? נשק כימי וביולוגי? איפה עובר הגבול? סוגיה קשה היא זו, בה דנים בחבר הלאומים בצלב האדום ושאר גופים. נחקקו כל מיני חוקי מלחמה, אשר מטרתם לצמצם את הסבל בלי לפגוע ביעילות. למשל אין להתעלל בשבויים, אשר ממילא אין ביכולתם להזיק, אין לפגוע באוכלוסיה אזרחית, שהרי אינה פוגעת בך. אין להשתמש באמצעי לחימה הגורמים סבל רב, אם קיימים אמצעי לחימה חלופיים המביאים לאותו תוצאה. העיקרון ברור. אך מה יהיה כאשר אין ברירה, וחייבים לפגוע באוכולוסיה האזרחית? במלחמת עולם השניה, בעלות הברית הפציצו שכונה אחר שכונה באורח שיטתי, ולא היה מי שהניד עפעף בשם טוהר הנשק, כולם הבינו שאין ברירה, ושחייבים למוטט את הצבא הגרמני על ידי שממוטטים את העורף. ברלין נהפכה לערמת גרוטאות.

יש חוק שחייל במלחמה חייב ללבוש מדים, ואסור לו להתהלך בבגדים אזרחיים, כי הדבר יטעה את חיילי האויב, וזה חוסר הגינות! וכן אסור לכחש, כגון לרמות את האויב בזמן הפסקת אש ולנצל את אמונו כדי לחסל אותו. אין זה הגון! להרוג מותר, אך לפגוע באמון אסור! היו זמנים שמלחמות התנהלו בהגינות מופלגת, כמו משחק שחמט. בקרב פונטוי המפורסם, שני צבאות עמדו זו מול זו, בבגדי פאר עם כובעי נוצות, הקצין הצרפתי הודיע: תירו ראשונים רבותי האנגלים! וכן השיב הקצין האנגלי, ואחרי זמן רב של דו-קרב נימוסי ניצח הקצין הצרפתי, ואז ירו האנגלים בנימוס רב והפילו את השורה הראשונה של הצרפתים, לאחר מכן הקצין האנגלי הודיע בהורידו בנימוס רב את כובע הנוצות שלו: תורכם, רבותי הצרפתים וכן הלאה. מלחמה זו מלחמה, אך יש להשאר הגון וג'נטלמן.

כמובן זו דוגמה קריקטורית. אך איפה הגבול? כדי להתקדם בפתרון הבעיה, נסלק את הנוף הקיצוני מכאן ומכאן.


ג. פאציפיזם
המובן של פאציפיזם הוא חמדת השלום, אי אלימות מוחלטת. גם נגד אלימות לא נגיב באלימות, כי כל אלימות גוררת אלימות. ואיך תפתרנה כל הבעיות? רק על ידי אי אלימות. למשל כאשר נשאל טולסטוי מה יעשה אם יראה קלגס רשע המרוצץ גוגלתו של תינוק, הוא הביע בטחונו שדבר כזה לא יקרה לעולמים. נאיביות מתוקה! הפילוסוף הגל הגדיר עמדה זו על ידי מושג מפורסם: הנפש היפה. יפה הנפש הוא אדם הסולד מכל אלימות, והוא מציל בזה את טהרתו הפנימית, אך אינו עושה מאומה למען הפסקת האלימות בעולם, למען יוכלו אנשים לחיות חפשיים. הפאציפיזם הוא קיצוניות, אי-מוסרית במסוה של טהרה. האדם המוסרי אינו דואג רק לעצמו, אלא דואג לפתור את הבעיה של העולם כולו.

ד. מלחמתיות
הקיצוניות ההפוכה היא הבליציזם, כלומר המלחמתיות, אידיאליזציה של מלחמה. השליט הפרוסי ביסמרק הכריז: הסטוריה נכתבת בברזל ודם. ניטשה טען שמלחמה היא דבר נכסף, המבטא רצון לעצמה. גם באיסלם יש סימנים לא מבוטלים של מלחמתיות. הקוראן מלא בזה. זו לאומנות מוגזמת האומרת שמלחמה היא דבר בריא. ההסטוריון רנן התבטא שהמלחמה היא השוט שמכה את האומה ומונע ממנה להירדם. המלחמה מגלה את גבורת האומה, ואין גבורה אלא כנגד המות. ודאי איננו חושבים כן. אנו מצפים ליום שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב), אנו אוהבים את האדם באשר הוא אדם. לפי רבי אליעזר מותר לצאת בשבת עם כלי נשק, כי הם נחשבים לאיש לקישוט. אך חכמים אומרים שהם גנאי, כי לא ישא גוי אל גוי חרב (משנה שבת סג א). כשיש צורך להלחם, חכמים אינם מתנגדים למלחמה. אלא שאי אפשר להחשיב נשק כקישוט, אמנם הוא נצרך עכשיו, אך הוא דבר לא נעים. אחרי סילוק שתי הקצוניות אפשר להגיע אל דרך האמצע.

ה. אלימות רציונאלית
יש מקום לאלימות רק כאשר היא באמת נצרכת על פי שכל ודעת. כמובן יתכנו חילוקי דעות, כמו בכל ניתוח שכלי אך העיקר שהאלימות תהיה שקולה, ולא ביטוי מרוכז של מאויים תקפניים והתפרצויות אינסטנקטים שפלים.

לא מפני מאיסה ומשבר רשאי האדם להיות אלים. בהחלט לפעמים יש לפעול בתקיפות, אך רק כאשר השכל והדעת מצוים כן, ולא מתוך התפרצות רגשות אפלים. אנו יודעים שבכל עם העובר תקופות קשות של תסכולים נגד איזה אויב, קמות קבוצות וזרמים שבונים את כל התאוריה הלאומית שלהם על יסוד רגשות של שנאה נגד עם זה. אך אי אפשר לנהל את החיים על ידי רגשות, לא של קנאה וזעם, ולא של חמלה ורוך. הרמב"ם מדגיש שחייבים לשקול כל דבר בדעת, ואז יש גם מקום להנהגה קשה מאד. זאת למדנו מרבונו של עולם המביא נגעים גדולים ומכות עצומות, שטפונות אדירים על מדינות שלמות, והתפרצויות הרי געש הקוברות ערים גדולות. אין זה מפני שרבונו של עולם התעצבן כביכול או שהוא אכול רגשי נקם. אלא מפני שכך מגיע על פי דין. עלינו לילך על פי דרכי ד', וכך להנהיג את המדינה. נגד המהרסים מבפנים או מבחוץ, יהודים או גויים, פליליים או לאומניים, יש לפעול בכל תוקף, אך העיקר מתוך שיקול דעת. מנהיג המדינה צריך לפעול בשעור ובסדר כפי הראוי, בהערכה צודקת ומדוייקת ואל יתיר רסן לכעס, ולא יימשך אחרי סחף של רגשות. כל היסחפות אחרי רגש היא רעה. לפעמים על המנהיג להיות רחום וחנון. אך לא מפני המיית הלב, אלא מפני שכך דורשת טובת המדינה, ולפעמים עליו להיות נוטר ונוקם ובעל חימה, אך לא מפני שהוא כועס, אלא מפני שכך הוא הטוב. יתכן אף שיצוה לשרוף אדם, לא בגלל נקם, דוגמה לכך הוא הציווי לא תחיה כל נשמה. אין זה מפני שהציקו לנו עד נפש; אלא "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם, וחטאתם לד' אלהיכם". יש סיבה שכלית והגיונית, ולא אכזריות ונקמה, זהו דבר אשר יחייב השכל האנושי, ורק על פיו נכריע (מורה נבוכים א נד). הפגזת ברלין שכונה אחר שכונה לא היתה מתוך עצבנות, אלא מתוך שיקול שכלי ורציני.

ו. שחיקה לאומית
עלול גם להופיע סיבוך של שחיקה לאומית. זאת ההבחנה בין דוד לשאול. על שאול נאמר "כל אשר יפנה ירשיע", ועל דוד "ויהי לכל דרכיו משכיל". דוד היה אדם קשה נגד אויביו, "והרשיע" נגדם הרבה יותר משאול, ומסביר הנצי"ב ששאול היה עוסק כל הזמן במלחמות, כיון שהוא לא שלט על המצב, ועשה שמות בלי סוף. אך דוד כבש הכל תחתיו, והחזיק ביד תקיפה, נתן מכה רבה, ואחר כך הכל התנהל על מי מנוחות (הרחב דבר דברים לג יא). בסגנון עתונאי מודרני דוד צבע את מרקע הטלויזיה באדום יום אחד, ושאול צבעו בטיפה אחת כל יום. יש כאן שיקול קשה, ודאי יותר הגיוני ושכלי ליתן מכה אחת ולחדול, אך יש להיות משוכנע, שאכן זאת מכה הכרחית, או שאפשר לנסות במכה קטנה בתקוה שתספיק.

ז. המלה מבוקרת
זה הכלל, יש מקום רק לאלימות רציונאלית, ולא להתפרצויות של כעס. אך גם חמלה צריכה להיות מבוקרת.

כאשר אמרו עבדי בן-הדד למלכם מלך ארם: "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם", ופנו אל אחאב המלך: "עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי. ויאמר: העודנו חי, אחי הוא" (מלכים א כ לא-לג). לכאורה רחבות לב. אך הנה פנה נביא אל רעהו בפקודה "הכני נא" הוא סירב. אך לא ארכה דרכו, כי אריה פגש את המסרב להכות וטרפו. הוא פנה אל נביא שני עם אותה פקודה, "ויכהו האיש הכה ופצע", והשאיר אותו שוכב על רצפה בזוב דמו. שאלו המלך אחאב מה קרה לו. השיב לו: ומפקדי ציוה עלי לשמור על שבוי ואמר לי "נפשך תחת נפשו". הלכתי לרגע, והנה השבוי נעלם, בא המפקד ושבר לי עצמתי. אמר לו המלך: אם כן, גזרת על עצמך את גזר דינך. אז התגלה אליו הנביא ואמר לו: אתה הוא שגזרת את גזר דינך, "יען אשר שלחת את איש חרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו" (שם לה-מב). החושב אתה שכאשר ישוב לביתו, יחדול לחרוש מזימות להשמידנו?! הוא אדם מסוכן, טעות גדולה עשית. ודאי שמלכנו הם מלכי חסד, אך אסור שהרגש ישלוט, שיקולך לא היה נכון, שיקולו של אלישע לשחרר את השבויים היה נכון. המציאות היתה שונה. המציאות היא קנה המידה.

ח. הרתעה
כל זה מסתכם בפילוסופיה המדינית הצבאית במלה אחת: הרתעה. אי אפשר לבנות שום שקט ושלוה, על ידי עיסוק תמידי במלחמה. סופנו יהיה שנשחק כמו שאול. וכן ביחס לבטחון פנים, אי אפשר להציב שוטר בכל מטר, עד שלבסוף כולנו נהיה שוטרים. הפתרון הוא הרתעה. מי שפועל בפראות חייב להענש בצורה כזאת שאף אחד לא יעיז לחשוב לחזור על כך. לפי הרמב"ם כח השלטון אינו נמדד בריבוי השוטרים שבתוך המדינה, והחיילים שמחוץ למדינה, אלא אדרבה בכך שאין כל כך צורך בשוטרים כי הענישה מרתעת. שמא תאמר שצריך עדינות, מזהיר הרמב"ם לא לשים לב "להבלי אומות העולם החושבים כי עזיבת העונשים רחמנות על בני אדם, אבל היא תכלית האכזריות והפסד סדר המדינה" (מורה נבוכים ג לה). "הרחמנות על הרשעים המשחיתים, אכזריות היא על הבריאים" (שם ג לט).

הרמב"ם מוסר לנו חלוקה מרובעת, ניתוח דק של הקריטריונים לקביעת חומרת הענישה, על פי שיקולים הרתעתיים

א. חומרת הפשע.

ב. תפוצת העבירה על דבר נדיר אין להלחץ. אך אם התופעה חוזרת על עצמה, חובה לעצור
אותה.

ג. קלות ביצוע העבירה. ככל שקל לבצע את העבירה ולחמוק, כך על העונש להיות קשה, כיון שהסיכויים להתפס נמוכים, כנגד זה המחיר צריך להיות גבוה מאד.

ד. התלהטות היצר שמביאה לפשע. ככח נגד להשתלהבות פנימית זו, יש להעמיד הפחדה (מורה נבוכים ג מא).

לא יכול אדם לטעון: במה אני אשם שעבירה זו נפוצה, ואז אענש קשות. איננו עומדים במקום רבונו של עולם, ואין זה תפקידנו לתת לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו. תפקידנו הוא לשמור על השלום כנגד האויבים, המשחיתים והמקלקלים. לכן חייבים אנו להעניש בצורה מרתעת.

דוגמה לכך היא עמלק. מה חטאו נשים וטף? אלא אם הנשים תדענה שאף הן וילדיהן ייענשו, הם יעצרו בעד בעליהם. יש ליצור פחד אצל אלו שנותנים מחסה לעמלק. הרי עמלק עשה דבר נורא. אנו עם של עבדים משוחררים היוצאים ממצרים לארץ ישראל. לא עשינו להם דבר, ופתאום הם מתנפלים עלינו. כל מי שיעשה דבר כזה חייב לבוא על עונשו, הוא יחד עם משפחתו שתמכה בו באופן מוסרי וקלטה אותו. חייבים אנו להרתיע באופן כזה שישמעו וייראו (מורה נבוכים שם).

ט. חשיבה הגיונית
בסיכום, בודאי שאיננו תומכים משוגעים של טוהר הנשק. ובודאי שאין לנו שום אידאליזציה של מלחמה, בודאי שלט אידיאל של שלום. בודאי שאנו חייבים למשוך את חבל השלום עד אותו גבול, שאיש מסכן את ארצנו ומדינתינו, ודאי שאנו רוצים לנהוג במידת חסידות עד גבול האפשר. אבל כאשר על פי שיקול שכלי אין ברירה ואין פתרון אחר, חייבים על פי חשיבה הגיונית ומידע מדוייק לפעול בתקיפות.

י. שמירת הפרופורציה
כאן חייבים אנחנו לפתוח סוגריים רחבות בדבר שמירת הפרופורציה. ודאי צריך טוהר נשק. אך כאשר מבקעים עצים, גם ניתזים שבבים. תמיד יהיו אנשים בצבא שקצת יחרגו, לכאן ולכאן. אין זה טוב, כי חייל חייב להיות ממושמע, אל לו לעשות יותר מן הפקודה, ולא פחות ממנה. אך כמובן, יש תמיד העושים פחות וגם העושים יותר. אלה האחרונים אינם חסידים של טוהר הנשק, ועליהם לבוא על עונשם. אך גם זה צריך להיות במדה נכונה. הרשב"א, רבי שלמה בן אדרת אחד מרבותנו הראשונים שחי בספרד, דן בדרכי הנהגה והענשת פושעים. באותה תקופה הקהילות זכו לעצמאות מצד שלטונות ספרד, יכלו להעניש, לכלוא בבית סוהר, ולדון למוות. אמנם אין דין מוות אלא כאשר סנהדרין נמצאת בלשכת הגזית, אך זהו כאשר דנים בתור שליחים של הקדוש ברוך הוא על פי דין תורה קבוע, אך כאשר יש אנשים מסוכנים, "בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה" (סנהדרין מו. רמב"ם סנהדרין כד ד). יש סמכויות אקסטרה-משפטיות לבית הדין, כפי מה שהשעה צריכה. "ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון, ולא היו שם כל דרכי הדרישה והחקירה והתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה" (רמב"ם שם). הרשב"א מתייחס לכנופיות פושעים שהטילו חיתתם על הציבור, והוא מדגיש שכל הדינים ביחס לעדים התראה דרישה וחקירה לא נאמרו רק כאשר בית דין דנים על פי דין תורה, אבל מי שעומד על תיקוני המדינה, אינו דן על פי הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא על פי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה (שו"ת הרשב"א ד שיא). יש להבחין בין רבנים לבין מלכים. רבנים עוסקים בעניינים רוחניים, ויש מי שממונה על ענייני המדינה. באותה תקופה, שני התפקידים התרכזו אצל אותם אנשים, רבנים גם פסקו בענייני דת, וגם היו ממונים על הנהגת הקהילה וסדר המדינה. מלך אינו דן דווקא על פי דין תורה, אלא אף על פי מה שצריך באותה שעה. כמובן, מדובר בצורך אמיתי אובייקטיבי, ולא סתם הפקרות ודקטטורה פראית.

הרשב"א מתייחס למציאות בה שרצו אנשים אלימים למיניהם, כמו ג'ונגל. אך היו שני מיני ג'ונגל: "דגי רקק" ו"כרישים". אומר הרשב"א שיש לכרות ברית עם דגי הרקק כדי לחסל את הכרישים. אמנם גם הם פושעים, אך אי אפשר לפתור את כל הבעיות בבת אחת, אלא קמעא קמעא. בשלב ראשון יש להתנהג בעדינות עם הפושעים הזוטרים.
"לשון רכה תשבור גרם... כדי להסיר את המכשלה את העם, צריך לעלות מן הקלה אל החמורה, ואין נוטלים כל החבילה ביחד".
קודם, יש לשתף פעולה עם הפושעים הקטנים כדי לחסל את הפושעים הגדולים, ואחר כך יש לערוך עיון חוזר ביחס לקטנים. הוכחה לכך הוא מביא מדוד המלך "זכות נא עניין דוד אדוננו מלכנו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי ואף על פי שהיו בני מות..." אמנם שני אלה היו טיפוסים קשים, אך היו נצרכים מאד למלכות, כי היו אנשים עוד יותר קשים, בצד השני של הגבול, ואנשים קשים אלה משלנו, עדיפים לנו. שמעי הוא שקילל את דוד ביום בריחתו מפני אבשלום בנו, ויואב בן צוריה מילא חגורתו בדם בימי שלום, וחיסל כמה גנראלים. הוא היה לוחם גדול, ונוכחתו היתה מעין פיקוח נפש למדינה, הוא אמנם מילא חגורתו בדם, אך אם יוטל עליו עונש מוות, כל המדינה תתמלא דם. עניין זה מכונה במשפט המודרני עיכוב הליכים משפטיים על פי הוראת היועץ המשפטי לממשלה. יש חוק, ובכל זאת יש לעכב החלתו משום טובת המדינה. כמובן, שהחלטה מעין זו נעשית מתוך כובד ראש ורצינות גדולה. יש לפעמים צורך בהתערבות מדינית בתוך ההליך המשפטי. הרשב"א ממשיך: "והעלמת עין מן העובר לעתים מצוה, והכל לפי צורך שעה, והחכמים מעלימים עין לעיתים בקלות, ואני רואה שצריך שיתחזק עניין התקנות בתחילה ולא יכנס במחלוקת, וכבר ידעת עניין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש". צריך "העלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים" (שו"ת הרשב"א ה רלח). אך כאשר דוד סיים את ענייני המלחמות, הוא הזהיר את שלמה מפני שמעי ויואב, ושישגיח עליהם היטב, ובחריגה הראשונה מן החוק, יסלק אותם (מלכים א ב). קודם, הם היו חיוניים, והיה הכרח לסבול את החריגות שלהם, אך עתה אין שום הצדקה. הכל תלוי בצורך והשעה.

אותו כלל הקובע שיש לפעמים לחמול על האויבים, כאשר השכל והדעת מחייבים זאת, גם מתייחס לאישים באומה פנימה, שהם פושעים במידה מסויימת. החמלה על יואב אינו עניין רגשי, בגלל היותו קרוב משפחה של דוד, אלא עניין שכלי מדיני טהור. גם קללתו על ידי שמעי יכלה להוציא מלך אחר מכליו, אך דוד שקל את העניין בהגיון לטובת המדינה. אך בזמן שלמה, שהיה כולו שלום, שני האנשים האלה נהפכים ליותר מסוכנים למדינה.

זה הכלל, יש לשמור פרופורציה, טוהר הנשק הוא יסוד גדול, ומי שחורג צריך להענש, אך גם חומרת הענישה צריכה להישקל באופן מדוייק על פי מצב המדינה.


יא. מוסר אישי ולאומי
יש להדגיש שאותו טוהר שמחייב חמלה כלפי האויב, לפעמים מחייב תקיפות, ובזה יש הבחנה בין המוסר האישי לבין המוסר הלאומי.

חיים מדיניים חייבים להיות מונהגים על פי אלימות רציונאלית. אין להיסחף לא אחרי רגשות של זעם, ולא אחרי רגשות של חמלה. אך בחיי הפרט, מי שנמשך אחרי רגשי רחמים, ועושה לפנים משורת הדין, ודאי תבוא עליו ברכה. כאשר פועל שהוביל חביות של תלמיד חכם, שבר אותם, הוא בכל זאת הסכים לא לתבוע את הנזק ולשלם לו שכר, לפנים משורת הדין, אך בין עם לעם הדברים יותר מסובכים. כבר כתב הפילוסוף האנגלי הובס במסה פילוסופית הפוליטית הכללית שלו, שעקרונות המוסר והחוק ששולטים בתוך המדינה אינם זהים לאלה ששולטים בין עמים ומדינות. הוא היה הוגה מאד פסימי. לדעתו, האדם לאדם זאב, ולוחם נגד כולם. המצב הטבעי הוא מלחמת הכל נגד הכל. לו יכל האדם לבלוע את הכל, הוא היה עושה זאת, לכן כדי להסדיר את היחסים, כל יחיד מוותר על השמוש בכח, ומוסר אותו בידי המשטרה. הוויתור הזה אינו מתוך ואהבת לרעך כמוך, אלא מתוך חשבון תועלת.

בודאי שאנו לא נסכים אתו, להסתכל על המדינה שלנו כעל "חברת אחריות גדולה". אך באשר ליחסים בין לאומיים, אין שופטים ושוטרים. אמנם יש בית משפט בין לאומי, אך אין לו כח כפיה, כדברי חז"ל על הפסוק שופטים ושוטרים תתן לך, אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים. שופט ללא שוטר אינו שופט. אין משטרה בין לאומית. יחסי המדינות הם ג'ונגל. החזק בולע את החלש. היה רעיון ישן להקים משטרה בין עם לעם, כל העמים ימנו את העם הכי חזק בתור שוטר בין לאומי. או שכל צבאות העולם יתאחדו לצבא כלל עולמי. רעיון יפה הוא זה, אך טרם בוצע. האמרה השנונה של בן גוריון "אום-שמום", פירושה הפלוסופי הוא שהאו"ם הוא גורם אפסי בזירה הבין-לאומית, הוא איננו אלא מצלם מצב, ואינו משנה מצב. כיון שאין משטרה מסדרת יחסים בן מדינות, יש הכרח להשתמש בכח, ואז אין סיבה להרגיש רע.

יב. ההרגשה המוסרית
כשצריך להילחם ונלחמים, אז אין בכך בעיה של אי-מוסריות. מרן הרב קוק כותב שהדורות הראשונים, שאנו מעריצים, עסקו במלחמות. אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, היו אנשי מלחמה, העיקר הוא הזיק הנשמתי. העיקר הוא מתוך מה אדם נלחם. האם הוא אדם אלים שיש לו חשק להילחם, או שזו מלחמת הגנה וקיום. וכיון שכן, הם ידעו טוב מאד לבחור בטוב ולסור מרע, ידעו טוב מאד גם בתוך המלחמה שלא להסתבך בעניינים בלתי מוסריים (אורות, המלחמה, ב)

יג. רוח לחימה
ולכן התנ"ך כולו מטפח את רוח הלחימה. אם שוברים את רוח הלחימה, שוברים את הצבא. נפוליאון אמר שרוח לחימה איתנה שוה פי שלש מהעוצמה החומרית. גם בעיתות משבר, זהו המבחן העליון של המנהיגות המדינית הצבאית, אם היא מחזיקה מעמד, ומטפחת תודעה שמלחמת הקיום היא מוסרית. כמו שעשיה מעבר למידה אינה מוסרית, כן עשייה פחות מן המידה אינה מוסרית. יש ביטוי בגמרא: "בלבד שלא יקדים ושלא יאחר" (שבת כג ב). אל תוסיף ואל תגרע, אלא עשה בדיוק מה שחייבים. ואז הנך מוסרי ואפילו חסיד.

יד. חסידות במלחמה
"שירו לד' שיר חדש", "תהילתו בקהל חסידים" (תהילים קמט), זהו שיר חדש ביחס לסוג חדש של חסידים "רוממות אל בגרונם", הם לומדים תורה ומתפללים "וחרב פפיות בידם". אין להגדיר באורח מדויק מהי התנהגות מוסרית בעת מלחמה, אין טבלת מוסריות על פי קוטר הכדורים או חומרתם. הכל תלוי בהקשר. וכמו שלמשל להפגיז את ברלין היה מוסרי.

אבל אפשר להגדיר מהו אדם מוסרי. חשוב לנו שיהיו לנו חיילים מוסריים בעלי אישיות מוסרית, טבע מוסרי, האוהבים את הטוב ואוהבים בני אדם, בעלי תכונת נפש של מוסריות. האדם המוסרי, בכל מצב ומצב מתנהג בצורה מוסרית, וכאשר ינהג ביד קשה, זה לא יהיה מתוך פורקן מאוים תקפניים, אלא כמו ניתוח בגוף אדם אהוב. אין תענוג לרופא בכריתת אבר, או למוהל בברית מילה. האב מצטער שהתינוק בוכה ויחד עם זה הוא שמח. כואב לו מבחינה ריגשית, והוא שמח מבחינה שכלית, ביודעו שעשה חובתו, כך מתנהג האדם המוסרי. הוא יודע שיחד עם אהבת הבריות, הוא מקושר לארצו ולעמו, ומחייב להגן ולשמור עליהם. זהו נסיון שאפשר לעמוד בו, בשני מימדיו גם יחד: לפעול בצורה צבאית יעילה, ולהישאר מוסרי ולא להתנכל סתם לאויבים.

היסוד חייב להיות כללי: "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך" (משלי ג). אם תלך ישר בדרך המלך הרחבה, גם תדע איך לנהוג בכל נתיב מתפתל. ככל שתלך בדרך הגדולה של מוסריות ונחישות גם יחד, תדע גם בכל שביל לפלס כיוון כדי לפגוע לא במוסר ולא בהגנה.