משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.

מסכת אבות פותחת בשלשלת העברת התורה ממשה רבנו ועד ימי התנאים כותבי המשנה, כשהמטרה, לכאורה, היא לתת תוקף לדברים שעתידים להיאמר בהמשך המסכת. אלא שיש לתמוה מדוע נתינת התוקף הזו חשובה דווקא בתחילת מסכת אבות, ולא בתחילת מסכת ברכות שהיא המסכת הראשונה שבש"ס? הרי חשיבות מסורת התורה נוגעת להלכה לא פחות מאשר למוסר?
ועוד יש לשאול, שני נושאים במשנה זו, שלשלת התורה, והוראותיהם של אנשי כנסת הגדולה, האם מתקיים קשר ביניהם? מדוע לא הופרדו לשתי משניות?
וכן, שלוש המימרות מפיהם של אנשי כנסת הגדולה, נוגעות לכאורה רק למנהיגים פוסקי הלכות או לדיינים היושבים בדין, אך לא לכלל העם, ומה ראו לפתוח את המסכת בהוראות מסוג זה?

כמענה לשאלתנו הראשונה, נראה לומר שמסירת התורה נכתבה כאן כדי ללמוד ממנה לא רק על דרך מסירתה ממתן תורה ועד לזמן המשנה אלא גם על התהליך שבו התורה עוברת בכל רגע בתוך בית המדרש, מרעיון ומחידוש בהבנה − להוראה למעשה. וחמשת מוסרי התורה מקבילים לחמשת השלבים שבהם חכמת התורה עוברת משלב הרעיון ועד שתגיע לידי הלכה למעשה.
בהוראת התורה יש שני חלקים, שלכל אחד מקום משלו. החלק הראשון הוא ההבנה הרעיונית של התורה שעדיין נשארת בגדר רעיון פרטי שהוא נחלת הלומד בלבד, ובשבילו צריך האדם יכולת ניתוח, העמקה והבנה. ואילו החלק השני -הוא עיבוד האידיאות והרעיונות, כך שיהיה אפשר להעבירם הלאה, לאנשים נוספים ולהוראה למעשה.
יסוד גדול הוא בתורה שאפשר ואף צריך לפשט רעיונות ו'להוריד' אידיאות רוחניות גבוהות אל חיי היום יום ואל עולם המעשה. הקב"ה בעצמו "איסתכל באורייתא וברא עלמא", כלומר ברא את עולמו כביטוי מעשי של האידיאות הגבוהות של התורה, המכונים 'עשרה מאמרות' שבהם נברא העולם. וכנגד זה תפקידו של היהודי בכל דור, למצוא את הרוח שבגוף, את הצורה שבחומר, את הקדושה הטמונה בכל המעשים הפשוטים והחומריים לכאורה. חכמת התורה היא העומק הטמון בבריאה, והיא המלמדת את סוד השילוב בין רעיונות של רוח – לבין חיי המעשה.

תהליך זה של העברת התורה מעולם הרעיונות הרוחניים אל עולם המעשה, מורכב גם הוא מחמשה חלקים המקבילים לחמשת מקבלי ומוסרי התורה. נעיין אפוא במסירת התורה, המכילה לפי משנתנו חמשה מקבלים: משה רבינו, יהושע, זקנים, נביאים, אנשי כנסת הגדולה, וננסה לבאר שושלת זו כמבטאת את חלקי הוראת התורה:

על משה רבנו נאמר שהיה כבד פה, וכבר ביארו קדמונים שלא הייתה זו רק כבידות פיזית, אלא מונח כאן גם רמז לתפקידו המכריע של משה, ולקושי להעביר ולתרגם רעיונות נשגבים לעולם המעשה ולאנשים פשוטים. בספר 'שם משמואל' ביאר שהסיבה לכך היא שמשה היה מחובר לעולם המחשבה והשכל, ולכן דווקא הוא נבחר לעלות למרום ולקבל את התורה, כיוון שגם החומריות של גופו הייתה מזוככת (כפי שרומז העניין של קרינת עור פניו) ועובדה זו אפשרה לו לקלוט את האידיאות בצורה מושלמת. אלא שמאידך גיסא, היה לו קושי לתרגם רוחניות זו לעולם המעשה, ודבר זה מוכרח הוא, כיוון שהכישרון לקבל אידיאות בא על חשבון יכולתו של אדם לחיות את עולם המעשה בצורתו הגשמית והפשוטה. זהו העניין של כבידות הפה שהייתה למשה, כמשל לקושי הטמון בהעברת התורה ובתרגומה מעולם אידיאי נשגב לעולם גשמי ומעשי. כמו שמצינו גם כיום שאנשים מהירי מחשבה תיאורטית מתקשים בדיבור ובהסברת והעברת רעיונותיהם לציבור הרחב.
כל זה מסומל בשלב הראשון של קבלת התורה, כמו גם ראשיתו של כל תהליך פיתוח רעיוני והבנת דבר חכמה. קבלת התורה של משה מקבילה לשלב של יצירת הרעיון, עוד בטרם התלבש במילים והפך להיות מובן לכל אדם בצורתו הפשוטה והמעשית. שלב ראשוני זה של הולדת הרעיון, עוד בטרם הפיכתו ממחשבה לדיבור, זוהי קבלת התורה של משה, וממנה משל לכל דבר חכמה שייאמר במסכת זו. כל רעיון מוסרי ראשיתו בשלב מופשט, המובן רק לבעלי דעת גבוהה הרחוקים מן הצורך לאחוז במוחש ובגשמי. אנשים אלו יכולים להבין את הרעיון ולבנותו, גם בלי שתהיה לו אחיזה ממשית בקרקע ובמעשה. מדובר בשלב הכרחי לכל יצירה רעיונית ועלינו לדעתו בטרם נעסוק בפרטים, ב'תולדות' המעשיות של רעיונות המוסר של המסכת.

ומסרה ליהושע- יהושע מייצג את הדמות הממצעת והמתווכת, בעלת יכולת הקליטה מחד, וההוראה מאידך. כמנהיג בדורו, הייתה ליהושע התכונה והיכולת להעביר את התורה לזקנים, אך גם את כשרון המעשה וגדלות המחשבה לקבלה מפי משה, כלומר לאחוז בשורש הרעיוני האידאי של התורה. משה רבנו מצידו, יכול היה להעביר את התורה רק לתלמיד אחד, גדול הרוח, ש"לא מש מתוך האוהל". על ידי קירבה זו בין הרב לתלמידו, יכול היה משה להכיר את דרכו הפרטית והמעשית של יהושע, ויהושע את דרכו של משה, ורק עובדה זו גישרה על הקושי של כבידות הפה. שורש הקושי של הפשטת רעיון והעברתו לאחר, אינו טמון רק בהבנה (כי אז היה זה חסרון גם בקבלת התורה מצד משה) אלא נובע אך ורק מן הפער והשוני שיש בין אנשים בשפה ובחלק המעשי. הבדלים אלו גורמים לקושי בקבלה נכונה של רעיונות מופשטים. לכן הוטל על יהושע, ולא על משה, להעביר את המסרים הלאה, אל הזקנים, שאף שהיו זקנים וגדולים בחכמה, היו הם עדיין קיבוץ של אנשים עם תפיסות מעשיות שונות, ולא היה זה מתפקידו של משה להעביר להם. רק יהושע, על ידי שחי קרוב אל משה, יכול היה לקבל ממנו את התורה, עקב קרבתם הפיזית והרעיונית זה לזה, שביטלה את המרחק וההבדלים הכרוכים בעולם המעשה.

ויהושע מסרה לזקנים−זקנים הם לא בהכרח האנשים החכמים ביותר אלא הם 'זקן' שקנה חכמה. קניית החכמה נעשית על ידי ניסיון והתנסות בחיים. היכולות שהם רכשו באמצעות ניסיון חייהם הכשירו אותם למצב שבו שמיעת רעיונות מופשטים כבר מביאה אותם לחברם לעולם המעשה. ניסיון חייהם של 'זקנים' קירב אותם ואת הבנתם אל שלב האידיאות, והקנה להם יכולת ניתוח והבנה עמוקה, עד שאין ביכולתו של המעשה להסתיר מפניהם את העומק העומד מאחוריו. ראייתם של זקנים חדרה אל מעבר לגשמיותו של המעשה, אל תוך תוכנם ושורשם הרוחני האידיאי. דווקא לאנשים אלה מסר יהושע את התורה, כיון שלא היה צורך בהפשטת ובהרחבת החלק המעשי הפשוט שבה, דווקא משום שעולם המעשה היה ברור וחד אצלם ומיד בשמיעת הרעיון הם מצאו לו את הנמשל המעשי.
שלב זה הוא משל לכל לימוד החכמה. אחר היצירה הרעיונית מגיע הצורך להתנסות ולהכשיר אותו כלפי העולם, ולהלבישו בלבוש מעשי. לפעולה זו אין די בשכל לבדו, כי אם יש צורך בניסיון חיים, המביא את החכם למיומנות של יכולת חיבור בין העומק לבין המעשה ורק אז מתאפשרת ההתאמה בין הרוח לחומר, בין רעיון למעשה.

והזקנים מסרו לנביאים− בשונה מן הזקנים שחכמתם הגיעה מתוך עולם המעשה, חכמת הנביאים הגיעה מעולם של חזון ותיאוריה. אולם כפי שלמדנו מתוך הספרים המבארים את עניין הנבואה, הכוח הנבואי הוא היכולת לראות את העתיד לקרות לעולם המעשה. והמיוחד ביכולת הזו הוא, שהראיה הזו אינה מעשית אלא היא מתוך החזון והרעיון הפנימי של תפיסת תכלית העולם והנהגת הקב"ה. בשונה מהזקנים, שהבנתם היא מתוך ניסיון חיים קודם, הרי שהנביאים יכלו להבין, מתוך רעיון כללי של ידיעת מטרת העולם ודרכי הקב"ה בעולם, את העתיד לקרות, ולתרגם חזון זה לכל דור ודור, על פי צרכיו. מכוח זה הם ידעו לומר מה עתיד לקרות לבני דורם. אין זה כוח כמו של הזקנים. מדובר בכוח תיאורטי יותר הדומה להשגתו של משה רבינו שהיה גדול הנביאים. אולם, בשונה ממשה, הם לא הוצרכו להוריד את החזון מן השמים כי אם להמשיך את האידיאה שכבר הוריד משה, ולהרחיבה ולהמשיכה לדורות אחרים ולזמנים שונים. מהות הנבואה היא לקחת רעיון מופשט –אידיאולוגי, אלוקי או היסטורי, שכבר הוכח שיש לו אחיזה בקרקע המציאות, ולמצוא את ההתאמה המדויקת שלו לאדם ולדור, בהתחשב במצבו, בסביבתו ובכוחות נפשו. וזו הסיבה שהנביאים ממוקמים בשלב הרביעי של מסירת התורה: לאחר שהחזון השלם שהוריד משה התלבש בכלים מעשיים, ובכך הפך מרעיון רוחני ומנותק – להנהגה מעשית, באים מנהיגים רוחניים שיש להם הבנה ותפיסה כוללת, וממירים הנהגה כללית זו למישור מעשי המותאם לכל דור, לפי המייחד את הדור.
כנגד זה בתחום היצירה הלימודית: לאחר שנולד הרעיון והופך למציאות, וחווים אותו דרך ניסיון החיים, מגיע שלב שבו יש להסתכל מלמעלה ולבחון שנית ובמבט כולל את החזון הכולל, ולראות האם וכיצד מתאימה היצירה לכוחות נפשו של האדם, איזה חלק היא יכולה לתפוס בחייו, ובאיזו צורה הוא יכול לקבל אותה, בהתאם לכליו המיוחדים. אולם מהלך זה אפשרי רק לאחר תפיסה נכונה של הרעיון והמציאות, ולפיכך הנביאים (שאולי אף עדיפים וגדולים מן הזקנים) תפקידם מגיע מאוחר יותר.

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה– עיון בספר דברי הימים מלמדנו כי עיקר תפקידם של אנשי כנה"ג היה לרכז את דבר השם ולהתאימו למצב החדש שבו אין נבואה. קרי, המצב שבו אין יותר מי שבכוחו להתאים את האידיאה האלוקית לכל דור ודור לפי ענינו, אלא עם שלם יוכל לנהוג מעתה בדרך של קבע, אחידה ורציפה. אנשי כנה"ג עשו פעולה זו באמצעות התקנות והסייגים שחידשו והוסיפו, ולפיכך הם הפרק האחרון בשלשלת מסירת התורה, שנהפכה לקבועה ואחידה לכל העם ולכל דור.
ומכאן לחיינו אנו: תהליך העברת רעיון חדש מעולם הרעיונות הרוחניים, שלב היצירה, ועד לרגע מימושו והעברתו בצורה מסודרת לעולם המעשה לציבור הרחב, מורכב גם הוא מחמשה חלקים המקבילים לחמשת מקבלי ומוסרי התורה. כשלב ראשון, על האדם להתמקד בחלק הרעיוני המופשט, ולבנות אותו בפני עצמו, ללא ניסיון חיבור לחלק המעשי. רק בשלב הבא עליו לבחור מימוש מעשי אחד, כ'פיילוט' ניסיוני, כלומר כדוגמה שתעזור לו לצייר ולשכלל את הרעיון. בשלב זה כבר מוכן הרעיון להמשיך בדרכו ולהתמודד עם ניסיון חיים, קרי עם החלק החכם של החיים המעשיים. אם שלב זה הוכתר בהצלחה, הרי שניתן האישור הסופי שהרעיון נכון גם מבחינה מעשית. אולם בטרם מתקדמים הלאה יש לעבור את שלב 'הנביאים', קרי: היכולת לחזות האם וכיצד ישתלב הרעיון החדש במצבים שונים ובאידיאלים של כל דור ודור. שלב זה הוא כעין 'אימות' ההרמוניה שבין רעיון למעשה, והוא המהווה הוכחה לתקפותו של הרעיון, לאמיתותו ולהתאמתו. רק לאחר מכן ניתן האות לעבור אל הסידור המעשי הקבוע.
דיאלקטיקה תהליכית זו רצה רבי יהודה הנשיא ללמדנו, בהביאו בראש המסכת את שלשלת מסירת התורה, ובכך להורות על התהליך שצריך לעבור כל רעיון וכל חידוש בתורה בכל דור. אין כאן רק מסר נכון בפני עצמו, אלא זהו השורש לכל מסכת 'אבות', קרי הוראות ההנהגה הראשוניות והבסיסיות לאנושות כולה. כל המימרות שלהלן, יוצגו בתבנית מעשית ומציאותית, כדוגמה ליישומו של רעיון אידאי. הדוגמא תפקידה להמחיש ולהעביר את הרעיון בצורה מדויקת אך לא לצמצמו.

כהמשך למאמר זה אמרו אנשי כנסת הגדולה שלושה דברים, הבנויים כולם על רעיון זהה: יש צורך לבנות תחילה את הרעיון ב'תנאי מעבדה', בלי לערב בו עדיין חלק מעשי, ולדעת שהתיאום ביניהם זו מלאכה בפני עצמה, שאינה יכולה להיעשות בצורה מהירה וכללית, או על ידי אנשים מועטים. אלא יש צורך במבט מגוון ובדעות מגוונות בשביל לגבש דעה נכונה. ולכן אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, ופירש רש"י: "שלא תשוו בין דין לדין", אלא בכל מקרה יש לדון לגופו ולהתאים את ההלכה אל המציאות הספציפית. העמידו תלמידים הרבה: יש צורך בתלמידים רבים, שרק על ידי הרבים מתקבל מגוון של דעות והתנסויות שיכללו: רעיונות מופשטים, רעיונות מבוצעים, רעיונות נבואיים, ורעיונות מעשיים. לבסוף אמרו עשו סייג לתורה, משום שכדי שהריבוי יביא תועלת ולא נזק, יש צורך במשמעת חזקה ובמסגרת ברורה, שתכיל בקרבה את הדרכים השונות.
נמצא אפוא כי משנת שלשלת התורה ראויה להיות הקדמה למסכת זו, שכולה הוראות כיצד להביא רעיונות לידי ביטוי מעשה בתחום המוסר האנושי. מובן גם מדוע דברי אנשי כנסת הגדולה הם המשך ישיר להקדמה זו, ומהו החידוש המיוחד שבכל מימרה מדבריהם, שאינה אלא כללים ו'אבות' כיצד יש ללמוד ולהבין מסכת אבות זו, מרעיון למעשה, מן האידיאל אל הביצוע.