רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין.

במשנה זו כולל רבי שלוש מימרות בנושאים חשובים אך לכאורה בלי קשר ביניהם: בתחילה מדובר על דרך לחיים, לאחר מכן על חישובי שכר מצוות, ולבסוף אמונה שכל המעשים נכתבים. אם כן, מה ראה ליתנם יחדיו במשנה אחת?

בתחילת המשנה רבי מדבר על הדרך ישרה שיבור לו האדם− לפי פירוש הרמב"ם והברטנורא למשנה, הדרך אותה ממליץ רבי לבחור, היא 'הדרך האמצעית': כלומר לא להקצין לאף אחד מן הכיוונים. לא לדאוג רק לעצמו, וגם לא לדאוג רק לאחרים ולהפקיר את עצמו. לדוגמא, לאדם נדיב מדי לא יהיה נוח עם עצמו, ואם יהיה כילי − לא יהיה נוח לאחרים. הדרך הנכונה היא זו הנוחה לו ולאחרים, והיא הדרך האמצעית.

במבט ראשון נראה שההליכה בדרך האמצע, בלי מעשים קיצוניים, היא מלאכה קלה, שכן היא מבוססת על פשרות. אולם אם נעמיק בזה נראה שאין זו עבודה קלה כלל ועיקר. זאת משום שרבי אינו מסתפק בהוראה על דרך האמצעי, אלא גם דורש שדרך זו תביא לאדם תפארת משני הצדדים. ולכאורה, כשמדובר בשני צדדים מנוגדים, שכל אחד מהם מביא תועלת לצד אחד - מסתבר שבבחירת הפשרה יהיו שני הצדדים בלתי מרוצים, ובוודאי שלא יתנו לו תשבחות ותפארת.
כל זה נכון כאשר מדברים על תוצאה, שבה אי אפשר להביא לתוצאה מפוארת ומשובחת לשני צדדים מנוגדים. אך כשמדובר על דרך, על תהליך – שם יש מקום לשילוב בין שני ניגודים, ודווקא הוא מביא את התפארת. בדברים אלו העמידנו התנא על חשיבותה של ה'דרך' בעבודת השם. בכל תהליך רגילים להחשיב בעיקר את התוצאה, וכאן רבי בא ללמדנו שלדרך עצמה יש חשיבות, ולא רק כאמצעי למטרה.

כדי להבין את מהותה של הדרך , נעיין בהמשך המשנה:
ראשית, מהו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה. לכאורה יש כאן סתירה. בתחילה אומר רבי: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות", כיצד, אם כן, ניתן לחשב הפסד מצווה כנגד שכרה בלי לדעת את אמת המידה, את השכר?
שנית, ב"דע מה למעלה ממך" מונה רבי שלושה דברים, כאשר לכאורה אפשר היה להסתפק באחד או בשניים מהם: יסוד ידוע הוא כי השכר בעולם הבא ישולם בהתאם לדרגה אליה הגיע האדם בסוף חייו. כפי מידתו ושלמותו – יקבל שכרו, וככל שהוא נמצא בסוף חייו במדרגה גבוהה יותר, כך יכול להתענג יותר על זיו השכינה שהוא השכר בעוה"ב. מדוע אם כן, יש צורך בכתיבת כל מעשה ומעשה במהלך חייו של האדם, אם במילא רק התוצאה היא הקובעת? ועוד, מדוע נודעה חשיבות מיוחדת לצורת הכתיבה – עין רואה או אוזן שומעת?
נענה ראשית על השאלה השניה, ואז נחזור לבאר את הראשונה. נראה לומר, שדברי רבי כאן באים לחדש לנו מהו החלק שעליו האדם עתיד לקבל שכר בעולם הבא. הרי האדם עסוק בעולם הזה במאבק בין חומר לרוח, בין הנשמה לבין החלקים החומריים. במותו, החלקים החומריים נפסקים ונעלמים, והנשמה חוזרת לבדה, כפי שהגיעה. אם כן, היכן נשאר הרושם משהייתו כאן בעולם החומר?

על כרחך שאין הנשמה מנותקת מהוויתו של העולם הזה. וגם היא משתנה ומתפתחת בעולם הזה בעולם החומר. הנשמה נזקקה לרדת לעולם החומר, ולא הושארה להתמודד עם הרוח בצורה ישירה בעולם הנשמות, כיוון שללא יצירה מתוך קונפליקט של רוח מול חומר, הייתה הנשמה נשארת בדרגתה הראשונית, בלי אפשרות לשינוי ולגדילה. ההתמודדות כאן, בעולם הזה, עם דברים שאינם נתפסים לגמרי כרוחניים, יוצרת מלחמה בין הגוף לנשמה, וגורמת לנשמה לפרוץ ולחפש דרגות גבוהות יותר. נצחונה השלם של הנשמה יבוא כאשר היא תצליח להבהיר לגוף שהוא בעצם אינו גוף, אלא נשמה ה'מולבשת' במסכה, בכדי להטעות בתחילת הדרך. מלחמה זו יוצרת אצל הנשמה התפתחויות והיכרות עם מחוזות חדשים עבורה, והיא לומדת לאתר שטחים שהיו נראים כחומריים וכעקרים, ולהפוך אותם לדברים רוחניים מלאי חיות. וזהו גם שכרה של הנשמה בעולם הבא:במקום המקום הנקודתי בו הייתה ורק בו יכלה להתפתח ולגדול, היא זוכה למגוון רחב של מקומות ודרגות בתוכה, שבכל אחת מהן היא מרגישה את החיבור לזיו השכינה.
האפשרות שניתנה לנשמה להילחם ולחפש אחר רוחניות במקומות של חומר, זהו החידוש שבשבילו נוצר העולם, והוא תפקידו של האדם. תפקידו של האדם בעולמו הוא לראות ולגלות את הרעיונות והכוונות המובעות ומיוצגות על ידי החומר. כך תוכל גם הנשמה להתעסק עם כל מה שמוגדר כ'חומר' ולהיות מושפעת ממנו.
ממילא, דרגתה של הנשמה היא בכל מעשה ומעשה שפעלה בעולם, וזה היסוד אותו בא רבי ללמדנו במילים וכל מעשיך בספר נכתבים: תלאות העולם אינם רק ניסיונות שיש להיזהר מפגיעתם בנשמה, שבאים למנוע ממנה להגיע ליעדה השלם בסוף החיים אלא להפך: כל מלחמה ומלחמה בונה נדבך בקומתה של הנשמה. כל ניצחון של הרוח כובש עוד שטח בשבילה. וממילא, אם תגיע הנשמה בגפה, בלי רישום מדויק של מאבקים אלו, לא תהיה אמת מידה למתן שכרה. רק בחינה מדוקדקת של המעשים – בין מה שנראה לעין, ובין מה שרק נשמע, נותנת לבית דין של מעלה תמונה אמיתית על מהותה העכשווית, הבנויה של נשמה זו.

מעתה מובן הקשר בין חלק זה לבין שאר המשנה, המדברת על חשיבותה של 'הדרך'. אם היעד והיום האחרון היו התכלית לבדם, אזי לא היה מקום להחשיב את הדרך. לא כן אם הדרך היא לא רק מקום מעבר אלא חלק מבניית הנשמה, אזי חשיבותה מהותית ועיקרית אף יותר מן היעד.

כעת מובנת שאלתו של רבי בתחילת הפרק: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם. המעשים שיעשה האדם והכיוון אותו יבחר − ברורים, ומנותבים הם על פי התורה. אלא שישנן דרכים רבות לבצע ולחיות את מהלך החיים: ישנו לימוד תורה, יש מדרש, יש מעשה, יש גמילות חסדים וכו'. לכל אחת מן הדרכים הותאמה צורת חיים אחרת, וישנן אפשרויות רבות לחלק את הזמן לכל אחת מהן. גם בתוך כל אחת מהן ישנן צורות וישנם אופנים שונים, ורבי בא לבאר לנו את חשיבותה של הדרך, שהיא בעלת חשיבות עצמית אף ללא תוצאות המצווה, ולתת לנו כללים כיצד למצוא דרך זו. זוהי כוונתו בקראו לה דרך 'ישרה', ובהשתמשו בלשון 'שיבור' לו האדם, דרך אחת מני רבות.

כיוון שישנן הרבה דרכים טובות, זקוק האדם לכלל, כדי שיצליח לברור את הדרך הישרה עבורו. הכלל שנותן לנו רבי הוא: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. הנקודה בה צריך אדם להתמקד היא נקודת החיבור בין העולם שבפנים והעולם שבחוץ. 'דרכו' של אדם היא במקום ובנקודה שמכילה מצד אחד עומק מחשבה, ומצד שני יש בה יכולת לבטא את העומק הזה, להסביר לאחרים את כוונותיו ויעדיו, ולהשפיע דרך העומק באופן מעשי על חייו. זהו המקום האידיאלי והנכון עבורו 'להיות' בו. ישנם אנשים שיחשבו שמן הראוי לעסוק רק ברבדים העמוקים והנסתרים, של האידיאולוגיות והרעיונות המופשטים. מתוך כך הם מזניחים את שאר התחומים ואת הרבדים הגלויים, ובעצם מתנתקים מהעולם, מתנתקים מהעשייה, ואינם משפיעים לטובה במאומה על חייהם. לעומתם ישנם אחרים המעדיפים ללכת רק בדרך הגלויה והמעשית, ואת רבדי העומק הם מדחיקים מתוך עצלות. על זו ועל זו אומר רבי שאין אלה דרכים 'ישרות', כיון שבעולם הזה 'ישרות' מתבטאת בחיבור. האדם בטבעו הוא חלק מ"ישובו של עולם", אבל באותה מידה הוא גם עמוק ופנימי, ואסור ששני התחומים יתקיימו במקביל ולא ייפגשו. התפתחותו הנכונה של האדם מצויה בקידום החלק העמוק שבו, אך גם בחיבורה אל המישור המעשי הגלוי.

המלאכה שמטיל עלינו רבי, הינה אפוא קשה ומורכבת. אל לנו לפתח רק דרך אחת ללא השניה. אם רק נצליח להביא את שתיהן אל הרמה הנאותה, קרי נקודת החיבור, אזי נהפוך את דרכינו ל'תפארת'. כל מלאכה אחרת תביא אומנם להתפתחות הקיצוניות, אבל באותה מידה − לריחוק.
לאחר שהבהיר רבי את נקודה זו באמצעותה יבנה האדם את דרכו, הוא מבאר את חשיבותה של הדרך לעומת המעשה והתוצאה. המצוות מחולקות אמנם לקלות ולחמורות, וממילא יש ביניהן גם פער בשכר, אך עדיין "אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ה'קל' וה'חמור', מתייחס למצווה עצמה, אך לא ל'דרך'. וכיון שהדרך חשובה כאמור לא פחות מן התוצאה, אומר רבי לאדם: אל תחליט לוותר על מצוות קלות אם הן מקדמות אותך יותר, ונעשות בדרגה רוחנית גבוהה יותר, למען מצוות שבעצמותן הן חמורות, אך אתה תעשה אותן בדרך הקלה, ותכבוש לך פחות שטחים רוחניים חדשים. רמת השכר הכוללת של המצווה נמדדת בהתאם להשקעה ולדרך, וממילא לשטחים שהיא כבשה ולא על פי התוצאה בלבד.

החלק השני במימרה השניה במשנה היא, שיש על האדם לחשב את מה שהוא מפסיד בקיום מצווה, ובהימנעות מעבירה, אל מול השכר השמימי. אדם שיעדיף את השכר השמימי בלי לערוך חישובים זה מול זה, ימנע עיכובים, 'ירוויח' מהירות, אבל יפסיד לעתיד. חישוב נכון והעמדת הממד הארצי מול הממד השמימי, תסייע בידו להבין עם הזמן שאין באמת סתירה ביניהם, וכשיש שכר בשמים, יש גם שכר בארץ. 'לימוד' זה מתקיים אמנם מחוץ למצוות, אבל הוא קריטי עבור האדם להבין שהתורה אינה ספר חוקים גרידא, כי אם דרך נכונה וישרה ללכת בה גם במונחי העולם הזה.

עולמנו מורכב משני רבדים: חומרי ורוחני, ובתחילה נראה כי מושגי השכר והעונש כה שונים, בין החומרי והמציאותי לבין השמימי והרוחני. אולם האדם המתבונן למד שהעולם והאדם מורכבים מחומר אחד, ורק התורה, הנותנת לו מצוות מעשיות המבוססות על רעיונות רוחניים, היא הדרך הנכונה לחבר בין העולמות ובין הרבדים השונים. זו היא הדרך שתתן לו גם שכר וגם הימנעות מהפסדים בעולם הזה.