עקביה בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה. – במבט פשוט, סוד עוצמתה של האמירה הזו והשפעתה על האדם - היא עצם ההפחתה בערכו על ידי הידיעה שראשיתו בדבר פחות וסרוח, וסופו לריקבון בקבר, אלא שאם נעמיק בעניין נראה שכוונת התנא עמוקה הרבה יותר, ואין כאן רק צירוף של ידיעות שמורידות את ערכו, אלא תיאור של מהלך החיים שמורכב משלושה חלקים, והבנת המנגנון על חלקיו - תמנע מהאדם לבוא לידי עבירה.
ניתן לומר שהגורם העיקרי שמביא אדם לידי עבירה, הוא ההתמקדות בהווה ובחומריות שלפניו. בעומק ליבו, יודע כל אדם שנשמתו נחצבה מעולמות גבוהים ושעתיד הוא להגיע לאחר מיתה למשפט, אלא שהנטיה להתמקד בהווה, בכאן ובעכשיו – מונעת ממנו ללכת בדרך הנכונה. אם כן, יש לדעת איך אפשר להעניק לאדם נקודת מבט רחבה יותר שתעזור לו להימנע מלהשתקע בהווה וברצונות הרגעיים.

בהמשך הפרק נראה, שאחד היסודות החוזרים על עצמם בפרק זה הוא, שכאשר יש בעולם התניה וחיבור בין דבר לדבר, אזי בתוך הדבר עצמו יש מנגנון המבטיח את קיום החיבור. יסוד זה גלום בדברי ר' עקיבא להלן "הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים" – קרי המנגנון של העולם בנוי בצורה כזו שכל כוח ותכונה ניתנו בעירבון מוגבל עם מנגנון מובנה המפסיק את פעילותו. ברגע שתכונה או ישות כלשהי חורגת מן המתכונת שקבע לה הבורא בתורה, אזי היא משמידה את עצמה (כפי ערך ומשך המעשה הלא-חוקי שנעשה בה). לאדם ישנה אשליה שהבחירה בידו ומעשיו תלויים בו, והעונש מגיע משמיים. על כך אומר ר' עקיבא שהפירעון והעונש נמצאים בתוך הדבר עצמו. העולם בנוי כך שכל המשתמש בפרט מסוים בצורה לא נכונה, מפעיל את מנגנון ההרס העצמי, וזה עצמו פרעון העבירה.


יתכן שיסוד הדברים רמוז כאן בדברי התנא, כלומר, הכול עומד על שלושה דברים, שההסתכלות וההבנה בהם תמנע עבירה. עקביא בן מהללאל בדבריו הראשונים: דע מאין באת וכו' משווה בין המקום ממנו בא האדם, ובין המקום אליו הוא הולך. השוואה זו באה ללמד שהמקום לשם הוא הולך, טמון במקום ממנו בא. העובדה שאדם מגיע מטיפה סרוחה, מוליכה אותו לסופו: "למקום עפר רימה ותולעה". המנגנון האנושי בנוי כך שסופה נעוץ בתחילתה, ורגע בריאתו של אדם כולל גם את מקומו הסופי בעולם. אדם בא מטיפה סרוחה שתפחה, אם לא ידאג להתפיחה לפי מתכונתה, מכניס האדם בתוכו כוח לרימה, שתחזירנו למקום משם הגיע בלא להשאיר לעצמו ולנפשו דבר. אם הבריאה הייתה נוצרת בשילוב ובהרכבה של חומרים קיימים, שהמוות – פירוקם, ולא כלייתם המוחלטת, יכול היה האדם לומר כי החיים החומריים והרוחניים אינם תלויים זה בזה, הם מתנהלים במקביל ובמנותק, ולכן יש לו יכולת בחירה לחיות את החלק החומרי והעכשווי שבחיים. אבל כיוון שאדם נברא מטיפה שנוצרה 'יש – מאין', חומר מרוח, וכאשר נפרדת הנשמה מגופו - מתכלה הגוף ונאכל בקבר, ממילא מוכח שהחומר בלי הרוח – אין לו שום מציאות עצמית, ושום יכולת קיום, וממילא לא קיימת אופציה של חיי חומר בלבד.


ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. – הביטוי "מלך מלכי המלכים", בא לבטא: סמכות אחת עליונה, הכוללת ומאחדת את הכוחות כולם. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – אילו היה כאן שופט המולך על חלק מסוים, וישנם מלכים נוספים ברמתו ה'אחראים' על תחומים ויסודות אחרים, ניתן לטעון לפניו נימוקים להקלה בעונש על סטייה מן הדרך. אולם כאשר ישנו בעולם יסוד אחד המאחד את כולם, מתחייב מכך שכל הכוחות והתכונות בעולם מאוחדים ותלויים זה בזה. לפיכך אין מקום לתירוצים ונימוקים. אילו לא שררה אחדות בין הרשויות והכוחות המולכים על העולם, לא היה הכרח לחפש רוחניות בתוך העולם החומרי, או כל ביטוי ומימוש מעשי למחשבות רוחניות. כאשר לכל תחום ישנו כוח של מלוכה, הוא אינו זקוק לחיות ממקור ומרשות אחרת. רק העובדה שישנה מלכות אחת לכל, היא סימן לכך שהכל אחד וכולם באים לשרת דבר אחד, ושהוא ורק הוא מכוון את הכל. בכך מובן גם מדוע היסוד החשוב ביותר באמונה הוא אמונת הייחוד.


שתי ה'תזכורות' שמנה התנא, אמורים למנוע את האדם מעבירה. שתיהן מורות שהעולם כולו תלוי רק בשילוב ובצמיחה, והאדם שאינו משלב בין מה שניתן לו 'מפריע' בעצם לכוח המחייה את העולם מלפעול את פעולתו, ובהתאם – מתעלם ממנו הכוח ההוא, ואינו מאפשר לו קיום. העובדה שיש יסוד אחד המאחד את הכל, מחייב גם שאותו היסוד שברא את הכל, ממשיך לברוא בכל רגע ורגע ואין כוח לאחר זולתו. אם אין האדם הולך בדרך השילוב והבריאה, גם בריאתו וצמיחתו שלו אינם אפשריים. כל רגע של חיים, וכל עיסוק ב'חומר', אמור להוביל לכך שהאדם ילך בדרך של הוספת חיים לעולם החומרי, ולא שישקע חלילה בתוך הדברים החומריים.