שמעיה ואבטליון קיבלו מהם. שמעיה אומר, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות; ואל תתוודע לרשות.

לאחר שלמדנו את דרכי ההנהגה בתחילת הלימוד העצמי, ואת דרך היציאה מן הספקות וההתלבטויות, מביאה משנה זו מימרות המלמדות את האדם כיצד ללמד אחרים, וכיצד להעביר הלאה לאחרים את מה שלמד.

בפשטות נראה, כי התנא בא ללמדנו שאל לו לאדם להיות לעול על הציבור, ועליו ליהנות מיגיע כפיו. אך לפי זה היה עליו לכתוב 'אל תתעסק רק בלימוד, כי אם גם בפרנסה', ולא לציין את עניין הרבנות, שהרי היפך המלאכה הוא לימוד ולא רבנות. עוד צריך להבין מדוע הוא משתמש כאן במושגי 'אהבה' ו'שנאה' כלפי מלאכה ורבנות, ואילו לגבי 'רשות' הוא רק מתריע ואומר שהאדם לא יתוודע אליה?

נראה לומר ששורש המילה 'רבנות', אינו כפי בלשוננו היום: רב שמלמד ומחנך, אלא הוא משורש של אדון וריבון ששולט על אחרים, ועל זה נאמר: 'שנא'. 'אהוב את המלאכה' אינו מתייחס אל הפרנסה שמגיעה כתוצאה ממנה, כי אם אל היצירה והעשייה עצמם, שרק להם מגיע התואר 'מלאכה'. התנא במשנתו בא ללמד שכל אדם צריך להשריש בלבו אהבה לעשייה המקדמת דברים דרך יצירה ומלאכה, ועליו לשנוא את העשייה המגיעה מכוח שליטה ומרות על אחרים. כמובן, איננו עוסקים כאן בתחומים חומריים בלבד, כי אם גם בתחומי הרוח. גם רב, מורה ומחנך, המקדמים ומחנכים תלמידים, שם נמצאת עיקר עשייתם ויצירתם, ושם עליהם להיזהר מ'רבנות'

דרך זה נבין מדוע משתמש התנא במושגים של 'אהבה' ו'שנאה'. המקור ליצירה ומלאכה הוא בלב, כיון שאדם שלא אוהב את העשייה – היא לא תקדם אותו, אפילו אם יבצע אותה בפועל. וכן גם לגבי שליטה. יותר משחמורה השליטה בפועל, חמורה גסות הלב של האדם השולט. ולכן, מאחר שאלו עניינים המסורים ללב, משתמש התנא במושגי אהבה ושנאה, ומכוון לאהוב את היצירה והעשייה, ולשנוא את ההתקדמות דרך שליטה ורדייה. בניגוד לכך היא האמרה אל תתוודע לרשות, שעניינה להרחיק את האדם מן הרשויות, וזוהי דרישה מעשית, ולכן אינה מופיעה בלשונות של אהבה ושנאה. (בעיקר העניין למה צריך להתרחק מרשות נרחיב להלן בס"ד בפ"ב משנה ג'.)