הם אמרו שלושה דברים: רבי אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס. ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תיכווה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.

במשנה זו מונה רבי אליעזר שלושה דברים המבוססים על האבחנה שיש לערוך בין דבר פנימי לדבר חיצוני. המפתח להגיע לדרגת 'עין טובה' הוא ההבחנה בין תכונת 'פנים', לבין החיים השלמים שבחוץ. למה הכוונה?
יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך – כפי שנראה להלן במשנה "איזהו מכובד המכבד את הבריות", עניין הכבוד הוא היכולת להפריד בין השורש הטוב והפוטנציאל החיובי שבכל אדם, לבין אופיו החיצוני הנראה לעינינו. הדרישה לכבד כל אדם, מכוונת אותנו להסתכל על הנשמה והתכונות הטובות, ולהתעלם מן הרובד החיצוני של האדם. 'נתינת כבוד' לכל אדם אינה 'כיבודים' (honor), אלא הערכה ורחשי כבוד (respect) כלפי התכונה הפנימית הייחודיות שיש בכל אחד.

במימרה הראשונה בא רבי אליעזר ללמדנו, שבכדי לטפח 'עין טובה', על האדם לדעת להפריד בין טוב פנימי, לבין הרע החיצוני, ולהיפך. חיזוק במידת 'נתינת הכבוד' תבנה אצל האדם יכולת אבחנה זו כבר ברמת המבט הראשון, וזוהי השיפוטיות החיובית המוגדרת כ'עין טובה'.

ואל תהי נוח לכעוס – אחרי שיכיר האדם את השורש הטוב והראוי שבכל אדם, הוא לא ימהר לכעוס. כיוון שיראה בעומד מולו דמות בעלת ערך, שצריך להרהר שמא מניעיה נובעים ממקום טוב. גם אם מתעורר הכעס, כיון שאין זה כעס מיידי כי אם לאחר שיקול דעת, יש בכך מן היתרון. רבי אליעזר מדייק ואומר: "אל תהי נוח לכעוס", כי אין פסול בכעס עצמו כי אם בחפזון של חריצת דין מהירה, המעידה כי לא היה ניסיון לחשוב על המניעים ולחפש את השורש הטוב שבאדם. הדרישה לחפש תמיד את השורשים והסיבות של התנהגות אנוש, היא הבסיס השני של 'עין טובה'.

ושוב יום אחד לפני מיתתך – מה באה מימרה זו ללמדנו? כולם יודעים שהעתיד הוא בלתי ידוע וזמן המוות מכוסה מכולם, אם כן ברור שעל האדם לחזור בתשובה בכל יום שמא הוא יומו האחרון? נראה שרבי אליעזר בא ללמדנו כאן סוג מיוחד של תשובה, כזו המוגדרת כ'תשובת יום אחרון'. זוהי תשובה ללא 'קבלה לעתיד', שכן במבט של היום האחרון אין עתיד. פירוש הדבר, כי בכל אדם, גם במושלם ביותר, קיים חסרון מעצם היותו בעל דרך אחת, וממילא הפסיד דרכים רבות אחרות שלא הלך בהן. ביומו האחרון צריך הוא לשוב בתשובה על 'דרכו' שלו, קרי על עצם צורת החיים המצומצמת שבה חי. זו מוגדרת כתשובת יום אחרון, כי אז האדם כבר אינו יכול להחליף את דרכו, וממילא תהיה התשובה רק על עצם הצמצום והקטנות שבה חי, אף שלכך נוצר. ולכן אין זו תשובה שגרתית כבשאר הימים, בשל העדר הדרישה לבצע שינוי דרך בפועל. הידיעה שהלכנו רק בנתיב אחד צר, היא נקודת מוצא ובסיס לכל הסתכלות פנימית שאנו עורכים. זהו החישוב התמידי שצריך לחשב האדם המהלך בדרכו של בעל ה'בור סוד'.

והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תיכווה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש.

במימרה זו ממשיך רבי אליעזר את היסוד שקבע אודות 'יחס לכל אדם', אלא שעתה באים הדברים בצורת אזהרה. בשונה מאדם שלא פיתח את התכונה השורשית שלו, ואנו נדרשים לכבדו למרות זאת, עקב ה'בכוח' שבתוכו, אצל החכמים שפיתחו את השורש והוציאו אותו אל הפועל, דווקא מן השורש ומן ה'בכח' שלהם צריכים אנו להישמר, לבל ניפגע ממנו בהתקרבות בלתי ראויה.
בכל אמירה חשובה מאדם חכם, ישנו רובד פנימי אותו לא ניתן להבין מבלי להיכנס לתוך 'גחלת הנפש' עצמה. לא כל אדם מסוגל וראוי לכך. כנגד רובד זה, מכוונים דברי רבי אליעזר כאן.

יש לעמוד על כמה נקודות הצריכות ביאור: א. היכן מצינו בש"ס ובמחלוקות הלכתיות שחכמים נזהרו מגחלתן של חבריהם, והיכן מצינו שאנשים שלא נזהרו ננשכו או נעקצו? ב. מדוע נאמרו שלוש לשונות שונים: נשיכה, עקיצה ולחישה ? ג. הרישא של האזהרה מדברת לכאורה על זהירות בכבודם של חכמים, ואילו הסיפא ש"כל דבריהם כגחלי אש" עוסקת בדבריהם, ולא בהם עצמם.

נראה אפוא שאין דנים על אי-כבוד במובן הפשוט, כי אם על עצם דבריהם. הנידון הוא עד כמה אפשר וניתן להעמיק בדבריהם. עצת רבי אליעזר היא שאדם יכול רק להתחמם מן היוצא מהם, "מתחמם כנגד אורן", אבל עליו להיות זהיר בגחלתן, כלומר שלא יעז להתקרב לגחלת המבעבעת שהולידה וייצרה את הדברים, כיוון שהיא בנפשו ובעצמיותו של החכם בעל הדברים. אדם המתקרב למקום היצירה, כאשר הוא מגיע ללא הכנה ובלא שהוא עצמו בעל גחלת דומה, ייענש בשלושה אופנים, בהתאם לסוג ההתפרצות שלו פנימה. כל כניסה שונה היא. יש מקרים בהם יחתכו הדברים בנפשו, ויבלבלוהו כנשיכת שועל. יש שרק ירגיש 'נעקץ', אך הדברים יחדרו לתוכו ויטילו תוהו ובלבול כעקיצת עקרב. ובמקרה השלישי – הנזק נראה חיצוני ביותר, אולם "לחישתן לחישת שרף".
בכל מימרה חכמה קיים החלק הנשמע, וחלק ה'גחלת' המולידה את הדברים. הגחלת נמצאת בנפש היוצר, ולשם אין כל אחד מסוגל להגיע. לכן יש להסתפק באור ובחום שהחכמים פולטים. (זהו הבדל נוסף בין אדם חכם לאדם רגיל, שאדם רגיל מבין רק מה ששומע, ואדם חכם – חודר עד נפש הדברים).