הוא היה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו; וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.

את הרעיון שבמשנה זו ביארנו בס"ד בתחילת פרק ב', עיין שם.

רבי דוסא בן הרכינס אומר, שינה של שחרית, ויין של צהריים ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ, מוציאין את האדם מן העולם.

בימינו קשה להבין - מה הנזק הגדול בשנת שחרית כשהאדם עייף, או בהוספת כוס יין לסעודת הצהריים? ועוד יש להבין, עד כה, כאשר בא התנא לבטא נזק גדול שתכונות ומעשים שונים גורמים לאדם, הוא השתמש בביטוי 'מתחייב בנפשו'. כאן משתמש התנא במטבע לשון שונה: 'מוציאין את האדם מן העולם'. במשנה הבאה מוזכרים מספר דברים שהעושה אותם 'אין לו חלק לעולם הבא'. יש להבין את משמעותם של הביטויים השונים ומה גורם להם.


המימרות וההוראות שנאמרו עד כאן, היו מכוונים כלפי אדם העסוק ופועל בדבר המהותי של חייו, קרי תורה וחכמה. פעולה לא נכונה בתחום זה, גורמת ל'התחייבות בנפש'. במשנה זו מכוון התנא את דבריו כלפי דברים שאדם נכשל בהם, ואינם מזיקים למהותה של הדרך העיקרית כיוון שאינם עיסוקים משמעותיים. דברים אלו מבזבזים את זמנו ומזיקים לו, ועלולים למנוע ממנו את הגישה לעיסוק המרכזי של חייו. מסיבה זו אין דברים אלו כפגימה בנפש, אלא רק הסחת הדעת והפקעה ממטרותיו האמיתיות בעולם העשייה.


שינה של שחרית – 'שינה' היא זמן של מנוחה לגוף. כאשר היא מתקיימת בזמן 'שחרית', היא איבוד המשאב העיקרי של האדם, והוא הזמן, וזמן שחרית הוא זמן איכות. שינה זו מסמלת התחמקות מעשייה, עוד בטרם החלה. אדם שכבר החל בעשייה, וזקוק למנוחה ולהפסקה לעכל את מה שעבר − יש הגיון בהפסקה, לא כן אדם הנמנע מלהתחיל, זוהי בריחה ולא מנוחה.


יין של צהרים – שתית יין מטשטשת, מקהה את החושים, ואינה מאפשרת לאדם להיות כשיר לעבודתו. שתית יין בצהרים, מסמלת אף היא בריחה מן התהליך שעסק בו בתחילת היום. שינה בצהרים מאפשרת מנוחה, 'ממלאת מצברים' ונותנת כוח להמשך היום. לעומת זאת שתיית יין בצהרים מקהה את החושים, מונעת מן האדם לנצל גם את מה שכבר עשה, ומבטאת בריחה מהתמודדות עם המציאות וההישגים שרכש מאז הבוקר. 'בוקר' מסמל עשייה רעננה שאין בה מקום לשינה, ו'צהריים' מסמל שלב של ניסיון והרכבה. באם יש יין בצהריים הוא מערפל את הנתונים ואינו מאפשר הבשלה וסיום של הדברים.


'שינה' ו'יין' הוגדרו כשני מצבים מנוגדים, הבאים בזמנים שונים. גם המשך המשנה, הדן ב'שיחת ילדים' ו'ישיבת עמי הארץ', מציג שני מצבים מנוגדים, שגנותם היא בכך שנעשים בזמנים בלתי ראויים.


שיחת הילדים – היא שיחה בעל אופי תמים וכנה. כאשר אדם משוחח עם ילדים, הוא מרשה לעצמו להשתמש בביטוים פשוטים, ולעיתים אף להשתטות למענם. ילדות מסמלת שלב התחלתי. שיחות הילדים, אף שיש בהם תמימות ואין נדרש בהם תחכום, על האדם להקפיד לעשותם בזמן הנכון: לא כאשר הוא בשיא כוחו ואונו, אלא כשהוא רוצה לשבת ולנוח, ופנוי לשיחה קלה. מהשוואת 'שיחת הילדים' ל'שיחת עמי הארץ' (המתקיימת בדרך כלל בזמן המנחה והערב), יש ללמוד ששיחת הילדים המדוברת כאן היא דווקא זו המתקיימת בתחילת היום, בזמן הנועד לעשייה ולא למנוחה.


ישיבת עמי הארץ – שיחת עמי הארץ היא שיחת מבוגרים, אך ללא תכלית. בשונה מ'שיחת הילדים' אין בה תמימות, וכיון שאינה עמוקה היא מובילה בהכרח למושב לצים. בסוף היום, כאשר האדם זקוק למנוחה והפסקה, אל לו לפנות אל עמי הארץ ואל הליצנות! 'מרגוע' מסוג זה עלול להרוס לגמרי את מה שכבר השיג במהלך היום. בזמן זה עדיף כבר שיעסוק ב'שיחת ילדים' פשוטה, שיש בה כמה יתרונות, כמו פיתוח רגישויות, ומתאימה לסופו של יום.


לסיכום: התנא מונה כאן ארבעה דברים, שבעצם מהותם אינם מזיקים לנפש, אך כאשר נעשים בזמנים בלתי ראויים הם הורסים את תהליך בניית הנפש. הביטוי הנכון להם הוא: 'מוציאין את האדם מן העולם', והוא כפשוטו: מאחר והוא מכלה את כוחותיו וזמנו בצורה ובעיתוי בלתי מתאימים, חייו כלים לריק.


ניתן לפרש משנה זו בדרך נוספת, ולסווג את ארבעת הדברים שנמנו בה כסמל טיפולוגי לארבעה סוגי בני אדם, שיש להם כשרון ויכולת, אך מתחמקים מליצור ומלהוביל 'דרך'.


א – 'שינה של שחרית' היא כנגד 'המתחמקים'. אלו אנשים המסוגלים ליצור ולעשות, אך נמנעים מכך מפאת חוסר אומץ והחלטיות להתחיל בעבודה. אנשים שכאלה מתחמקים בקביעות מכניסה להתנסות ולמצב חדש. הם מעדיפים להמשיך לנוח, מחכים שאחרים יתחילו, והם יבואו ויצטרפו מאוחר יותר. אנשים אלו מבזבזים בדרך כלל את רוב כוחם וזמנם על התחמקות והמתנה.


ב – 'יין של צהרים' הוא כנגד 'הבולדוזרים'. אלו אנשי עשייה, המתחמקים מלערוך חשבון נפש תוך כדי עשייתם. הם אוהבים 'להתחיל', אבל כאשר מגיעים לשלב בו צריך להתאים את הדברים ולאסוף את מה שנלמד מהניסיון, הם מעדיפים להמשיך במה שהתחילו בלי לעצור ובלי לחשוב. מה שקשה להם בעיקר זו העצירה תוך כדי עשייה. הם אינם מסוגלים לחשוב ולעשות בו בזמן.


ג – 'שיחת הילדים' היא כנגד 'המפרידים'. אלו אנשים המתכחשים לחלק הנוקשה, ההחלטי והחד-משמעי שבחיים. זהו יתרון הקיים בעיקר אצל ילדים, שעולמם מסודר להם בדיכוטומיה של 'שחור ולבן'. חשוב אף למבוגרים לאמץ תפיסה זו, בתמימות ובכנות של ילדים. אלא שעל המבוגרים מוטל תפקיד: עליהם לדעת לשלב את תכונותיהם ושאיפותיהם הכנים וה'ילדותיים' גם בעולם המורכב של מבוגרים. בחיפוש אחר רגע של ישרות וכנות, אין 'לברוח' לעולמם של ילדים, כי אם להיות מודע אליו ולשלבו בחיים הבוגרים.


ד – ישיבה של עמי ארץ היא כנגד 'המדחיקנים'. אלו אנשים הנמנעים מלסכם את יומם ולהסיק מסקנות. לא נוח להם לחשוב על מה שהיה, ובסוף היום הם מעדיפים ל'התבדר' אל תוך סיפורים חסרי עומק (עמי הארץ), תחת לשבת עם חכמים ולחשוב.


ארבעת הטיפוסים הללו 'מוציאים את עצמם מן העולם', מעולמם הפרטי שלהם, הראוי לטיפוח מתמיד בשימת לב, ובורחים אל עולמות אחרים, דמיוניים ולא שייכים.